כלי יקר על ויקרא· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק יט · פסוק יז
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. דַּוְקָא עֲמִיתְךָ בְּמִצְוֹת תּוֹכִיחַ לְאַפּוּקֵי שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין תּוֹכֵחָה וְהֵם רְשָׁעִים, כְּסִילִים, לֵצִים, וְסִימָנְךָ רְכִ״ל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ט ח): ״אַל תּוֹכַח לֵץ״, וּכְתִיב (שם כג ט): ״בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר״, וּכְתִיב (שם ט ז): ״וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ״. כִּי כָל הוֹלֵךְ רָכִיל שָׂמֵחַ לְאֵיד, וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹכִיחוֹ לַהֲשִׁיבוֹ מִדַּרְכּוֹ אֶלָּא הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל בּוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׂר בָּרַבִּים לְפַרְסֵם קְלוֹנוֹ כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ רָכִיל. וְשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת אֵלּוּ מוֹאֲסִים הַתּוֹכֵחָה, עַל כֵּן אֵין חִיּוּב לְהוֹכִיחָם.
וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״, מִכְּלַל שֶׁאִם לֹא תּוֹכִיחוֹ אָז יִהְיֶה חֶטְאוֹ נָשׂוּא עָלֶיךָ, וְזֶה לְפִי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה, וְהַמַּלְוֶה לַחֲבֵרוֹ וְנוֹתֵן לוֹ עָרֵב בִּזְמַן שֶׁהֶעָרֵב רוֹאֶה שֶׁהַלֹּוֶה מְפַזֵּר מָמוֹנוֹ הוּא מוֹכִיחוֹ מִיִּרְאַת הָעַרְבוּת פֶּן יִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם בַּעֲבוּרוֹ, כָּךְ הָעַרְבוּת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל גּוֹרֵם הַתּוֹכֵחָה, וְאִם אֵינוֹ מְקַבְּלָהּ אֲזַי נָקִי הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי אֵין שׁוּרַת הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּסְבּוֹל אֶחָד בְּעַד חֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אַךְ בְּדָבָר זֶה לְבַד נַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים, שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה אָז דִּין הוּא שֶׁיִּתָּפֵס בַּעֲבוּרוֹ וְיִשָּׂא עָלָיו חֶטְאוֹ אִם לֹא יוֹכִיחוֹ. מָשָׁל מָשְׁלוּ בָּזֶה בְּמִי שֶׁקּוֹדֵחַ בִּסְפִינָה תַּחְתָּיו, צָעֲקוּ עָלָיו כָּל אַנְשֵׁי הַסְּפִינָה: מָה זוֹ אַתָּה עוֹשֶׂה, הֵשִׁיב לָהֶם: הֲלֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ. אָמְרוּ לוֹ: אִם יִכָּנְסוּ הַמַּיִם תַּחְתֶּיךָ אָז תִּטְבַּע הַסְּפִינָה מִכָּל וָכֹל. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב לַחֲבֵרָיו: ״וְאַף אִם אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי״ (איוב יט ד), וּמָה הֵשִׁיבוּ לוֹ חֲבֵרָיו: ״כִּי יוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק״ (איוב לד לז). לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״.
וְסָמַךְ לְמִצְוַת הַתּוֹכֵחָה פָּסוּק ״לֹא תִשְׂנָא אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, כִּי בִּזְמַן שֶׁהָאַהֲבָה מְצוּיָה בְּיִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חָפֵץ, וְעַל כֵּן הוּא מוֹכִיחוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בַּעֲבֵרָה, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשּׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹכִיחוֹ, וְאַדְּרַבָּה הוּא מַחֲנִיפוֹ לֵאמֹר: כַּשּׁוּרָה עָשִׂיתָ וְלֹא פָעַלְתָּ אָוֶן, וְכָל כַּוָּנָתוֹ לְהַדִּיחַ עָלָיו הָרָעָה לְפִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתּוֹ. וּמִדָּה זוֹ הֲלֹא הִיא בִּרְכַּת בְּנֵי עַמֵּנוּ מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל שִׂנְאַת חִנָּם מִן חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי וָהָלְאָה וְעַד הַיּוֹם לֹא סָרָה, וְהַנֶּגַע הוֹלֵךְ וּפוֹשֶׂה עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה׳ וְיֵרֶא, וְיָסִיר לֵב הָאֶבֶן מִקִּרְבֵּנוּ.