כלי יקר על ויקרא· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק ב · פסוק א
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב מִנְחָה. מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה – עָנִי, אָמַר הקב״ה: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות קד:). וּמִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת צַו (ו ט) ״מַצּוֹת תֵּאָכֵל״, וְהַיְנוּ לֶחֶם עֹנִי וְעָנִי כִּי כָּל זֶה שַׁיָּךְ אֶל הֶעָנִי הַנִּכְנָע בְּטֶבַע כְּעִסַּת הַמַּצָּה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יִתְבָּאֵר סֵדֶר כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הַלָּלוּ, וְכָל הַקּוֹדֵם קוֹדֵם בַּפָּסוּק הוּא קוֹדֵם לָבֹא לִידֵי חֵטְא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב טו) ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּעֹשֶׁר אוֹ בְּכָבוֹד, יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וּרְאָיָה מִמַּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד כב) ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״, כִּי לְשׁוֹן ״אֲשֶׁר״ מוֹרֶה עַל הַוַּדַּאי, לְפִי שֶׁנְּשִׂיאָתוֹ מְבִיאוֹ לִידֵי חֵטְא, שֶׁיִּצְרוֹ גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ. עַל כֵּן הִזְכִּיר תְּחִלָּה הַבָּקָר, שֶׁמִּסְּתָמָא הַמַּקְרִיבוֹ עָשִׁיר הוּא וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר צֹאן, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל בֵּינוֹנִי לְהָבִיא צֹאן וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר קָרְבַּן עוֹף, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי לְהָבִיא עוֹף, וְאַחַר כָּךְ הִזְכִּיר הַמִּנְחָה הַמֵּבִיא מִי שֶׁהוּא בְּדַלֵּי דַּלּוּת.
וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּבָּקָר ״וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם״, הַיְנוּ קִרְבּוֹ שֶׁל קָרְבָּן, אֲבָל קֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק לֹא רֻחַץ וְעוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ, כִּי עַל הָרֹב הָעֹשֶׁר גּוֹרֵם הַבִּעוּט וּמִצּוֹאָתוֹ לֹא רֻחַץ. אֲבָל הַבֵּינוֹנִי הוּא יוֹתֵר טְהוֹר הַמַּחֲשָׁבוֹת, עַל כֵּן נֶאֱמַר בּוֹ ״וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם״, לִכְלֹל גַּם קֶרֶב אִישׁ הַמַּקְרִיב, שֶׁעַל יְדֵי הַקָּרְבָּן יָשׁוּב וְנִחָם עַל הָרָעָה וְתוֹכוֹ רָצוּף מֵי טָהֳרָה. אֲבָל הֶעָנִי אֲשֶׁר ה׳ מַחְסֵהוּ הוּא יוֹתֵר טְהוֹר הַמַּחֲשָׁבוֹת מִכֻּלָּם, נֶאֱמַר בּוֹ ״וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ״, הֲסָרָה וְהַשְׁלָכָה זוֹ יוֹתֵר טוֹבָה מִן הָרְחִיצָה, רֶמֶז שֶׁיַּשְׁלִיךְ מִקִּרְבּוֹ כָּל אָוֶן, וְלֵב נָכוֹן יִתְחַדֵּשׁ בְּקִרְבּוֹ, וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ יוֹצִיא. וּבְדַלֵּי דַּלּוּת שֶׁהוּא נִכְנָע בְּיוֹתֵר וְתָמִיד עֵינָיו נְשׂוּאוֹת אֶל ה׳, נֶאֱמַר בּוֹ ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״, כִּי לֹא זוֹ שֶׁמַּשְׁלִיךְ מִתּוֹכוֹ כָּל תּוֹךְ וּמִרְמָה, אֶלָּא כָּל נַפְשׁוֹ הוּא מַקְרִיב כָּלִיל לַה׳, וְכֻלּוֹ נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּמִנְחָה זוֹ ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה׳״, רָצָה לוֹמַר יוֹתֵר מֵאִשֵּׁי ה׳ שֶׁנִּזְכְּרוּ לְמַעְלָה.