כלי יקר על דברים· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק לא · פסוק יד
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. בְּרַבָּתִי (טו) מַסִּיק: אָמַר מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּהֵן קִלַּסְתִּיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י יד): ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, וּבְהֵן אַתָּה קוֹנֵס עָלַי מִיתָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זְכֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ (שמות ד א). וּמִדְרָשׁ זֶה צָרִיךְ בֵּאוּר, וְכִי נִקְנַס עָלָיו מִיתָה בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״?
וְנִרְאֶה לִי שֶׁאֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ גָּרַם לוֹ שֶׁנִּקְנְסָה עָלָיו מִיתָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵעִיד מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בָּנִים לֹא אֵמוּן בָּם, אִם כֵּן הָיָה לוֹ לְדַבֵּר אֶל הַסֶּלַע כְּדֵי לְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת בֶּאֱמוּנָה, כִּי אִלּוּ לֹא אָמַר מֹשֶׁה ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ מֻחְזָקִים בְּעֵינֵי מֹשֶׁה בְּמַאֲמִינִים, וּמֵאַחַר שֶׁהֵם חֲזָקִים בָּאֱמוּנָה אֵין חִלּוּק אִם יְדַבֵּר אֶל הַסֶּלַע אוֹ יַכֶּה בּוֹ, כִּי עִקַּר טַעַם ״וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע״ הוּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ קַל וָחֹמֶר מִן הַסֶּלַע כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ יב): ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״, ״אֲמַנְתֶּם״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״הֶאֱמַנְתֶּם״ לְשׁוֹן מַפְעִיל יוֹצֵא לִשְׁנַיִם, שֶׁלֹּא גְּרַמְתֶּם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּאֲמִינוּ בִּי עַל יְדֵי הַסֶּלַע כִּי יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ קַל וָחֹמֶר. וְאִם הָיָה מֹשֶׁה מַחֲזִיקָם בְּחֶזְקַת מַאֲמִינִים, לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתוֹ גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִקְנוֹס מִיתָה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, הֲרֵי הֶחֱזִיקָם בְּחֶזְקַת בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, וְהָיוּ צְרִיכִין חִזּוּק בָּאֱמוּנָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה גָּדְלָה אַשְׁמָתוֹ מְאֹד מַה שֶּׁלֹּא דִבֵּר אֶל הַסֶּלַע לְחַזֵּק בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת בָּאֱמוּנָה. לָכֵן נֶאֱמַר: ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״, אוֹתוֹ ״הֵן״ שֶׁאָמַרְתָּ: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, גָּרַם שֶׁקָּרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת צז.) הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, מְנָא לָן, מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ כוּ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּשׁוּטוֹ הוּא שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה בְּעֵינַי יוֹתֵר נָכוֹן לְפָרֵשׁ שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיִּלְקֶה בְּגוּפוֹ – בְּאוֹתוֹ חֲשָׁד שֶׁחָשַׁד בּוֹ זוּלָתוֹ יִהְיֶה הוּא נֶחְשָׁד בּוֹ, כִּי כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל (קידושין ע.), וְזֶהוּ בְּעֶצֶם עִנְיַן לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, וּרְאָיָה מִמֹּשֶׁה שֶׁאָמַר ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ״, וּלְסוֹף לָקָה בְּגוּפוֹ בְּאוֹתוֹ חֲשָׁד עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״, כִּי לְמִדְרָשׁ זֶה קָאֵי ״לֹא הֶאֱמַנְתֶּם״ עַל מֹשֶׁה, אִם כֵּן אוֹתוֹ ״הֵן״ קֵרַב קִצּוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, גָּרַם רָעָה לְעַצְמוֹ שֶׁנִּכְשַׁל בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״, וְעַל יְדֵי זֶה נִקְנְסָה עָלָיו מִיתָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״.