כלי יקר על דברים· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק ל · פסוק יט
לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. הִזְכִּיר כָּאן ״וְזַרְעֶךָ״ לְפִי שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: ״הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״, הִסְתַּכְּלוּ בַּחַמָּה שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם, שֶׁמָּא שִׁנְּתָה מִדָּתָהּ כוּ׳, וּמָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד וְאֵינָן חָסִים עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם לֹא שִׁנּוּ אֶת מִדָּתָם, אַתֶּם שֶׁנִּבְרְאוּ לְשָׂכָר וְעֹנֶשׁ וְאַתֶּם חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנוֹתֵיכֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְּשַׁנּוּ מִדּוֹתֵיכֶם. כָּךְ הִיא הַנֻּסְחָא בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ (לב תתקמב). וּמְנָא לֵיהּ לְבַעַל מִדְרָשׁ זֶה שֶׁהִזְכִּיר בְּקַל וָחֹמֶר זֶה בָּנִים וּבָנוֹת, אֶלָּא לְפִי שֶׁמָּצָא כָּתוּב אַחַר עֵדוּת זֶה פָּסוּק ״לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״, וְקָשֶׁה לֵיהּ, לָמָּה הִזְכִּיר בְּיִעוּד זֶה זַרְעוֹ יוֹתֵר מִבְּכָל הַיִּעוּדִים, אֶלָּא שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֵין אַתָּה יוֹצֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת מַעֲשֶׂיךָ הָרָעִים בְּגִינָךְ, כִּי הַהֲנָאָה הַמֻּחֶשֶׁת תִּלְחַץ אוֹתְךָ שֶׁלֹּא תָּחוּשׁ בֶּעָתִיד, לְפָחוֹת צֵא בְּגִין זַרְעֲךָ, כִּי אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּהֲנָאָה זוֹ אֲבָל בָּעֹנֶשׁ יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק.
וְאָמַר: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם. כִּי תִּסְתַּכֵּל בְּגַלְגַּל יוֹמִי שֶׁעוֹבֵד מֵאַהֲבָה, כָּךְ אַתָּה, ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳״ וְגוֹ׳, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה לא): ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״. וְעַיֵּן בֵּאוּר כָּל מַאֲמָר זֶה בְּחִבּוּרִי הַקָּטָן אוֹרַח לְחַיִּים, מַאֲמָר ו׳.