כלי יקר על דברים· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק א · פסוק טז
וָאֲצַוֶּה אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. מַהוּ ״לֵאמֹר״? לְמִי יֹאמְרוּ הַשּׁוֹפְטִים זֶה? וּ״בָעֵת הַהִיא״ מְיֻתָּר לְגַמְרֵי. וְנִרְאֶה שֶׁהִזְהִירָם עַל עִנּוּי הַדִּין אֶלָּא ״בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר״, בְּאוֹתוֹ עֵת שֶׁבָּרוּר לַדַּיָּן לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה מִיָּד יֹאמַר: פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וּמַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י מִכָּאן הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, אוּלַי גַּם רַשִׁ״י סוֹבֵר שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ לְהַזְהִיר עַל עִנּוּי הַדִּין, וּמִכָּל מָקוֹם לְמֵדִין מִזֶּה גַּם לִהְיוֹת מָתוּן בַּדִּין, דְּאִם לֹא כֵן לִשְׁתּוֹק קְרָא מִנֵּיהּ, אַטוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן הַמְעַנִּים אֶת הַדִּין בְּחִנָּם? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁכָּל דַּיָּן צָרִיךְ לִהְיוֹת מָתוּן בַּדִּין, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבֹא לִידֵי עִנּוּי הַדִּין וְיִשְׁהֶה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. עַל כֵּן אָמַר: ״בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר״. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁדַּעַת רַשִׁ״י לְפָרֵשׁ ״וָאֲצַוֶּה״ דּוּגְמַת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן (ד כג): ״וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, צִוְּךָ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיִהְיֶה ״צִוְּךָ״ לְשׁוֹן אַזְהָרָה, שֶׁהִזְהִירְךָ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. כָּךְ ״וָאֲצַוֶּה אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם״ הוּא לְשׁוֹן אַזְהָרָה, רְצוֹנוֹ לוֹמַר הִזְהַרְתִּיךָ עַל ״בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר״, שֶׁלֹּא יַחְתּוֹךְ הַדִּין מְהֵרָה בָּעֵת הַהִיא אֶלָּא יִהְיֶה מָתוּן בַּדִּין. וְהוּא עִנְיָן נָכוֹן מִצַּד הַלָּשׁוֹן.