כלי יקר על בראשית· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק כה · פסוק א
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. חָזַר וְנָשָׂא אֶת הָגָר וּקְרָאָהּ קְטוּרָה עַל שֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים כִּקְטֹרֶת, וְכֵן מַשְׁמַע לְשׁוֹן ״וַיֹּסֶף״ שֶׁנְּשָׂאָהּ שֵׁנִית. וְיֵשׁ לָנוּ לִתֵּן טַעַם לָמָּה קְרָאָהּ עַכְשָׁיו קְטוּרָה עַל שֵׁם מַעֲשֶׂיהָ, וְעוֹד שֶׁזֶּה סוֹתֵר לְמַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (בראשית כא, יד) ״וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע״ שֶׁחָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁמִּתְּחִלָּה גֵּרְשָׁהּ עַל פִּי בַּקָּשַׁת שָׂרָה, כִּי אַבְרָהָם הָיָה טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבוּאָה, וְיָדְעָה שָׂרָה בִּנְבוּאָה שֶׁסּוֹפָהּ לַחֲזוֹר לְגִלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ, וְגַם רָאֲתָה בְּיִשְׁמָעֵאל בְּנָהּ שֶׁהָיָה מְצַחֵק שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ גַּם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ו) ״וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק״. עַל כֵּן אָמְרָה ״גָּרֵשׁ (אֶת) הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ״, כִּי מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, ״כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק״, כִּי לֹא יִירַשׁ מִמַּעֲשֵׂה אַבְרָהָם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְרָהָם כִּי לֹא יָדַע בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֱמוּנַת הָעֲבוֹדָה זָרָה אֲשֶׁר בְּלִבָּם, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר לוֹ ״כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ״, וּמִכָּאן לָמְדוּ שֶׁאַבְרָהָם טָפֵל לְשָׂרָה בִּנְבוּאָה. מִיָּד ״וַיְשַׁלְּחֶהָ״ בְּגֵרוּשִׁין, ״וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע״ כַּאֲשֶׁר אָמְרָה שָׂרָה. וְאִם כֵּן, מֵאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מֵחֲמַת עֶרְוַת דָּבָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, קָשֶׁה אֵיךְ חָזַר וּלְקָחָהּ. עַל כֵּן בָּא לְתָרֵץ וְלוֹמַר שֶׁעָשְׂתָה תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ יִשְׁמָעֵאל בְּנָהּ שֶׁעָשָׂה גַּם כֵּן תְּשׁוּבָה, וּכְדֵי לְפַרְסֵם זֶה קָרָא אַבְרָהָם שְׁמָהּ קְטוּרָה, עַל שֵׁם הַקְּטֹרֶת, כִּי פִּרְסֵם לַכֹּל שֶׁעָשְׂתָה תְּשׁוּבָה. וְכָל בַּעַל תְּשׁוּבָה נַעֲשִׂים לוֹ הַזְּדוֹנוֹת כִּזְכֻיּוֹת, וְהַזְּדוֹנוֹת עוֹלִים לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כְּמוֹ הַזְּכֻיּוֹת. עַל כֵּן הִמְשִׁילָהּ לִקְטֹרֶת, שֶׁהַחֶלְבְּנָה שֶׁרֵיחָהּ רַע עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כְּכָל שְׁאָר הַבְּשָׂמִים, וְזֶה דִּמְיוֹן נָאוֹת עַל חֲטָאֵי הַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹלִין לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מ, ב) ״כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ״, שֶׁאַחַר הַתְּשׁוּבָה גַּם הֶעָוֹן נִרְצֶה וּמְקֻבָּל, עַל כֵּן נִקְרֵאת קְטוּרָה.