כלי יקר על בראשית· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק ג · פסוק א
אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה סָפֵק גָּדוֹל, שֶׁאִם הָאִשָּׁה הוֹסִיפָה מִדַּעְתָּהּ צִוּוּי ״לֹא תִגְּעוּ״, הֲרֵי יָדְעָה הָאֱמֶת שֶׁלֹּא צִוָּה ה׳ עַל הַנְּגִיעָה, וְאִם כֵּן אֵיךְ נִתְפַּתְּתָה הָאִשָּׁה לְדִבְרֵי הֶבֶל אֵלּוּ לוֹמַר ״כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כָּךְ אֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה״? לְפוּם רִיהֲטָא נִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁהָאִשָּׁה לֹא שָׁמְעָה הַצִּוּוּי מִפִּי הַגְּבוּרָה כִּי אִם מִפִּי בַּעְלָהּ, וְזֶה שֶׁאָמַר (בראשית ב:טז) ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר״ – מַהוּ ״לֵאמֹר״? אֶלָּא שֶׁיֹּאמַר גַּם לְאִשְׁתּוֹ שֶׁאֲכִילָה זוֹ מְסֻכֶּנֶת. כִּי מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר ״עַל הָאָדָם״ וְלֹא נֶאֱמַר ״אֶל הָאָדָם״ אֶלָּא ״עַל״, הַיְנוּ עַל אוֹדוֹת שֶׁלֹּא לְהָבִיא אֶת עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה. וְהָאָדָם רָאָה בְּשִׂכְלוֹ לַעֲשׂוֹת סְיָג וּלְהוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי לֶאֱסֹר לְאִשְׁתּוֹ אַף הַנְּגִיעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי אֲכִילָה, וְחַוָּה סָבְרָה שֶׁאָמַר לָהּ הַכֹּל מִפִּי הַגְּבוּרָה, עַל כֵּן בָּא לָהּ טָעוּת זֶה כִּי מָצָא לוֹ הַנָּחָשׁ לְהַטְעוֹתָהּ. וּבָזֶה אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁלְּכָךְ לֹא בָּא הַנָּחָשׁ אֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת, כִּי בְּלָאו הָכִי אֵין זֶה קֻשְׁיָא, שֶׁהֲרֵי הַנָּחָשׁ רָצָה לְהוֹכִיחַ מִן הַנְּגִיעָה שֶׁאֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה, וְעִם אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יָכוֹל לְהוֹכִיחַ כְּלוּם, כִּי אָדָם יָדַע הָאֱמֶת שֶׁלֹּא צִוָּה ה׳ עַל הַנְּגִיעָה וְהוּא הוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ.
וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ עוֹד, שֶׁחַוָּה הָיְתָה מְסֻפֶּקֶת אִם כַּוָּנַת הַנָּחָשׁ לְטוֹבָתָם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע, אוֹ שֶׁמָּא כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת אָדָם וְיִשָּׂא הוּא אֶת חַוָּה. וְאָמַר לְחַוָּה לְפִי שֶׁנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת, וְיָדַע שֶׁוַּדַּאי תִּתֵּן לְבַעְלָהּ תְּחִלָּה. עַל כֵּן אָמְרָה חַוָּה בְּזֹאת יִבָּחֵן דַּעַת הַנָּחָשׁ, וְהוֹסִיפָה צִוּוּי ״לֹא תִגְּעוּ״ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן בֵּינֵיהֶם בִּנְגִיעָה, כִּי בִּנְגִיעָה אֵין סְבָרָא שֶׁתַּקְדִּים אֶת בַּעְלָהּ כְּמוֹ בַּאֲכִילָה. וְכַאֲשֶׁר דָּחַף הַנָּחָשׁ אֶת חַוָּה בָּאִילָן, אָז אָמְרָה חַוָּה: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הַדִּין עִם הַנָּחָשׁ, כִּי אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הָאָדָם, אִם כֵּן לָמָּה דָּחַף אוֹתִי וּמַה יַרְוִיחַ בְּמִיתָתִי? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא – לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים, וְעַל כֵּן נָתְנָה מָקוֹם לִדְבָרָיו. וְעַיֵּן (בראשית א:יא) פֵּרוּשׁ יָקָר עַל סִפּוּר הַנָּחָשׁ עִם חַוָּה בְּפָסוּק ״עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ״.