כלי יקר על בראשית· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק ב · פסוק ז
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: אַף לַבְּהֵמָה יֵשׁ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּם, שֶׁנִּתּוֹסֵף בּוֹ דַּעַת וְדִבּוּר. וּפֵרוּשׁוֹ דָּחוּק, כִּי לֹא פֵּרַשׁ בַּמִּקְרָא חַיָּה מִכֻּלָּם. וּבָעֲקֵדָה פֵּרַשׁ שֶׁנִּשְׁמַת חַיִּים זוֹ הָרוּחַ הַחִיּוּנִי הַנִּמְצָא בָּאָדָם בְּעֶצֶם וְרִאשׁוֹנָה, וּמִצִּדּוֹ יִהְיֶה הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה כְּשֶׁיִּתּוֹסֵף בּוֹ הַשְּׁלֵמוּת הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי, עַל דֶּרֶךְ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. וְחָשַׁב הָרַב שֶׁהִסְכִּים רַשִׁ״י עַל יָדוֹ, אָמְנָם גַּם פֵּרוּשׁ זֶה אֵין נָאוֹת לְקַבְּלוֹ שֶׁיֹּאמַר נֶפֶשׁ חַיָּה עַל הַשְּׁלֵמוּת הָאַחֲרוֹן, אַחַר שֶׁלָּשׁוֹן זֶה נֶאֱמַר גַּם בִּבְהֵמוֹת וְחַיְתוֹ אֶרֶץ. לְפִיכָךְ לְבָבִי לֹא כֵן יְדַמֶּה, כִּי אִם לְפָרֵשׁ הֵפֶךְ דִּבְרֵיהֶם מַמָּשׁ, כִּי נִשְׁמַת חַיִּים הִיא הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת הַנִּצְחִית. צֵא וּלְמַד מִי הַנּוֹפֵחַ וְתִמְצָא שֶׁזֶּה מְדַבֵּר בְּחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁנָּפַח ה׳ בָּאָדָם נִשְׁמַת חַיִּים הַמַּשְׂכֶּלֶת, מִכָּל מָקוֹם וַיְהִי הָאָדָם בִּתְחִלַּת הֲוָיָתוֹ לְסְתָם נֶפֶשׁ חַיָּה כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, כִּי אָדָם עַיִר פֶּרֶא יִוָּלֵד (איוב יא:יב), וְעִקַּר שְׁלֵמוּתוֹ תָּלוּי בַּחֲרִיצוּת הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְטוּב בְּחִירָתוֹ כְּשֶׁיִּפְקַח עֵינֵי שִׂכְלוֹ בְּבוֹאוֹ בַיָּמִים. אֲבָל בִּתְחִלַּת הֲוָיָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נוּפַּח בּוֹ נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים, מִכָּל מָקוֹם אֵין הַנְּשָׁמָה בּוֹ בְּפֹעַל כִּי אִם בְּכֹחַ לְבַד, וְאִם לֹא יְשַׁנֵּס מָתְנֵי זְרִיזוּתוֹ לָצֵאת בְּרֹאשׁ הֶחָלוּץ לִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה׳, הֲרֵי הוּא בְּבַהֲמִיּוּתוֹ וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמָה. אֲבָל שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, בְּאוֹתוֹ יוֹם נִבְרָא עִם כָּל שְׁלֵמוּתוֹ וְאֵין בּוֹ תּוֹסֶפֶת שְׁלֵמוּת. וְגִלָּה לָנוּ הַכָּתוּב דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יִטְעֶה הָאָדָם בְּעַצְמוֹ לֵאמֹר שֶׁבְּלֹא יְגִיעָה וְעָמָל יָבֹא לִידֵי שְׁלֵמוּתוֹ אֲשֶׁר כְּבָר נוֹצַר עִמּוֹ, וְיִסְמֹךְ עַל יִתְרוֹן זֶה שֶׁנִּמְצָא בִּיצִירָתוֹ, כִּי אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא הַכֹּל תָּלוּי בְּפֹעַל כַּפָּיו, כִּי יֵשׁ בְּיָדָיו תָּמִיד לְהַחֲלִיף וּלְהָמִיר הַטֶּבַע בְּשֵׂכֶל וְהַשֵּׂכֶל בְּטֶבַע. וּמִטַּעַם זֶה לֹא נֶאֱמַר בִּיצִירַת הָאָדָם ״וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב״, לְפִי שֶׁבִּיצִירָתוֹ עֲדַיִן לֹא נִכָּר מַה טּוּבוֹ וּמַה יָּפְיוֹ.