כלי יקר על במדבר· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרק טז · פסוק כא
הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וְגוֹ׳. קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ שֶׁגַּם מִתְּחִלָּה לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ יִתְבָּרַךְ לְהַעֲנִישׁ הַבִּלְתִּי חוֹטְאִים אֶלָּא שֶׁעַל עֲדַת קֹרַח אָמַר כֵּן, וּמֹשֶׁה הֵבִין שֶׁעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל אָמַר כֵּן, לְפִי שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה״, וְהָיָה סָבוּר מֹשֶׁה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל הִסְכִּימוּ עִמּוֹ, וְעַל כֵּן אָמַר עַל כָּל הָעֵדָה ״וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע״ וְלֹא חָשַׁשׁ פֶּן יֹאמְרוּ מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה׳ וְגוֹ׳, כִּי בְּלָאו הָכֵי הֵם מְטֻלְטָלִים אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, וְאַף אִם יְכַלֶּה כֻּלָּם מִכָּל מָקוֹם תּוֹךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְגוֹי גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשׂוּ מְתֵי מִסְפָּר בְּמִצְרַיִם פִּתְאוֹם לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם. לְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה בִּתְפִלָּתוֹ: ״אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר״, לְפִי שֶׁמֹּשֶׁה לֹא רָאָה בְּיִשְׂרָאֵל שׁוּם רֵעוּתָא, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה״, מִכָּל מָקוֹם אֵין רְאָיָה מִכָּאן שֶׁבֶּאֱמֶת נִקְהֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה, אֶלָּא קֹרַח עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ וְהִקְהִילָם עֲלֵיהֶם כְּדֶרֶךְ כָּל מֵסִית וּמַדִּיחַ, וּמַאן יֵימַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְפַּתּוּ לִדְבָרָיו. אַךְ מֵאַחַר שֶׁהֵבִין שֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל כְּרֶגַע, זֶהוּ לְפִי שֶׁהוּא אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּרוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְיָדַע שֶׁבְּלִבָּם מַסְכִּימִים עִם קֹרַח. וּמִכָּל מָקוֹם אָמַר מֹשֶׁה ״הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא״, עַל קֹרַח הַמַּדִּיחַ אָמַר כֵּן, כִּי הוּא עִקַּר הַחוֹטֵא בְּהַסָּתָה זוֹ, וּמִן הָרָאוּי שֶׁלֹּא יִקְצֹף עַל כָּל הָעֵדָה, כִּי מָצִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב א) ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה״, וְלֹא נֶעֱנַשׁ אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמִּרְיָם הָיְתָה הַהַתְחָלָה לַדִּבּוּר וְאַהֲרֹן טָפֵל לָהּ, כָּךְ כָּל הָעֵדָה יֵשׁ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם קְצָת זְכוּת, כִּי לֹא בָּאוּ מֵעַצְמָם לִידֵי חֵטְא זֶה כִּי אִם מֵחֲמַת הַמֵּצִיק הַמֵּסִית וּמַדִּיחַ בְּחֶלְקַת לְשׁוֹנוֹ. וְאִם עַל כָּל פָּנִים רְאוּיִין לְעֹנֶשׁ מָה, מִכָּל מָקוֹם אֵין הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בָּעֹנֶשׁ אֶל הַמֵּסִית לְכַלּוֹת כֻּלָּם כְּרֶגַע בְּמִיתָה אַחַת, שֶׁהֲרֵי גַּם לַנָּחָשׁ הַמֵּסִית הוֹסִיף בַּקְּלָלָה מֵאָדָם וְחַוָּה, כִּי הַכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מִן הַנָּחָשׁ שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה (בר״ר כ ה).