כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
עקב
פרק א
ז' כ"ה פסולי אלהיהם תשרפון באש וגו' ולקחת לך וגו', אעתיק בזה מ"ש לח"א ושייך לסדר היום:
יקרתו השגתי ועד"ת (א) מ"ש כ"ת לעורר בד' הרמב"ן ז"ל פ' וישלח בקרא ויטמון אותם יעקב שכ' בזה"ל ע"ז ומשמשי' אינן מן הנקברין אבל צריך שיהי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו ע"ז ומשמשי' משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהעכו"ם מבטל ע"ז בע"כ והנה הוא מותרת להם אבל יעקב צוה להם להסיר אותם לטה"ק וכו' והי' די להם בקבורה ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד ולא יזרע עכ"ל והקשה כ"ת הא מבואר במס' עכו"ם ד' נ"ב מניין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה וכו' וכ"פ הר"מ ז"ל דטעונה גניזה וצ"ל הא דכ' הר"מ ז"ל פ"ח מה' עכו"ם ה"ו כיצד מאבד עכו"ם שוחק וזורה לרוח או מטיל לים היינו מדרבנן מחשש תקלה אבל מה"ת כיון דהוי מנקברין סגי בגניזה ועי' בתמורה ל"ד פלוגתת ר"י ורבנן אם רצה לקבור את הנשרפין דמבואר דבקבורה שייך תקלה ועי' בתוס' יבמות ד' ק"ד ע"א שנראה שנסתפקו בזה אי בנקברין גרידא שייך כתותי מכתת שעורא ולכן תי' שני תרוצים עכ"פ נראה כן מסתימת הש"ס והפוסקים דמה"ת סגי בגניזה והא דצריך זורה לרוח הוא מדרבנן מחשש תקלה דילמא משכח איש ויהנה ממנה וא"כ הרי שפיר י"ל דלא בטלו עדיין ולכן שפיר צוה יעקב אבינו ע"ה להטמינה כדין ע"ז של ישראל שצריכה גניזה. כיון דאז לא הי' שייך חשש תקלה דהרי ב"נ לא הוזהרו על הנאת ע"ז וא"כ אם ימצאו אותה ב"נ יהי' מותרין להנות מהם וכיון דל"ש חשש תקלה מתקיים המצוה בגניזה אף מדרבנן ואף א"נ דהא שייך חשש תקלה דילמא ימצא אותה גוי ויעבוד להם כיון דהי' ע"ז ממש ג"כ כמו שנראה מפשטות המקראות מ"מ מנ"ל דחשש יעקב אבינו ע"ה לגזירה דרבנן כיון דמה"ת מתקיים מצות ביעור ע"ז בקבורה את"ד, והנה בגמר דבריו אדם נתפס מ"ש מנ"ל להרמב"ן ז"ל דיעקב אבינו חשש אפי' לגזירה דרבנן זה מוכרע ממקומו להרמב"ן לשיטתו שס"ל דהא דבע"ז של ישראל ל"מ ביטול מה"ת היינו רק בנעבד לישראל אבל ע"ז שעבדה גוי וזכה בה ישראל מהני ביטול מה"ת והכריח כן מהא דע"ז ד' נ"ד ב' דאמרינן על הא דואשריהם תשרפון באש ולא סגי בביטול דהוא מטעם מדפלחו ישראל לעגל ש"מ דניחא להו והוי ע"ז של ישראל דאי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו ותמו' הא עכ"פ אח"כ כשבאו לרשות ישראל הוי לי' ע"ז של ישראל ול"מ ביטול והוכיח מזה הרמב"ן ז"ל דמה"ת מהני גם בע"ז אלו ביטול א"כ תקשה למה צוה יעקב לבניו לקבור אותם הא בביטול בעלמא סגי להו כקושיית הגמ' והי' להם עתה לבטל הע"ז ע"י נכרים ולכן הוכיח מזה הרמב"ן ז"ל דבודאי כבר נתבטלו הע"ז דהי' נזהרים גם בדרבנן ולא זכו בהם בני יעקב טרם שנתבטלו ע"י בני שכם והא דצוה יעקב לגונזם הי' מפני טהרת הקודש עכ"פ הרמב"ן ז"ל לשיטתו הי' לו הוכחה דקיימו אף דרבנן וממילא שפיר קשי' לי' לרמב"ן ז"ל דהי' צריך לאבדם מחשש תקלה דלמא ימצא ב"נ אותם ויעבוד להם אך באמת מלבד שי"ל דל"ש חשש תקלה בעבודה כיון דכבר בטלם ולא שייך חשש עבודה יותר מלבד זאת מנ"ל דחיישינן לתקלת גוי והא דהחמירו חז"ל להיות שוחק וזורה לרוח היינו משום חשש תקלת ישראל אבל להיות גוזרין מחשש שמא יכשל גוי וימצא אותה ויעבוד לה זה לא מצאנו וא"כ הדרה קושייתו לדוכתא ומלבד זאת גוף ההכרח שכתבנו דהרמב"ן לשיטתו הכריח דיעקב אבינו חשש גם על דרבנן יש לדחות דהנה כבר נתעוררו הפוסקים בהא דמקשינן בגמ' על הא דאמר קרא ואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי לי' הא י"ל דאע"ג דלענין היתר הנאה סגי לי' בביטול בעלמא מ"מ כיון דנראה מסברא דבביטול אינו מקיים מצות איבוד א"כ י"ל כיון דכבר זכי בהו ישראל אמרה תורה שיקיימו ישראל מצות איבוד ע"ז דע"י ביטול יפקיעו אותם ממצות איבוד ע"ז אמנם נראה להעיר בדבר חדש דהנה באמת קשה על הא דנצטווה לאבד ע"ז כשיבואו לא"י הא אמרה תורה ובתים מלאים כל טוב ואשתרי להו אפי' קדלי דחזרי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דבמלחמת מצוה הותרו להם כל האיסורין א"כ אמאי איסורי ע"ז לא הותר להם וכבר נתעורר בזה הרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן דמכח איסורים דלא ידבק בידך מאומה מן החרם וכיו"ב שקץ תשקצנו וגו' לא הותרו איסורי ע"ז וצוה הכתוב לאבדם ומעתה ז"ד א"נ דל"מ ביטול להתירם בהנאה אבל א"נ דבביטול בעלמא סגי להו להתירם בהנאה. נהי דאינו מתקיים בזה מצות איבוד מ"מ לא הי' אמרה התורה על ע"ז אלו מצות איבוד כיון דיש עצה להיות מותר להם ע"י ביטול ולא יהי' נפסד להם משלל הנכרים וז"ב ואמת לע"ד בפירוש הגמ' ועפ"ז עמדתי על כוונת הירושלמי מס' ע"ז פ"ג ה"ג דאיתא שם בזה"ל כתוב אחד אומר ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו וכתוב אחד אומר ויאמר דוד וישרפו באש ר"י בר חלפתא ורבנן ר"י בר חלפתא אומר מה שהי' של מתכות וישאם דוד ואנשיו ומה שהי' של עץ ויאמר דוד וישרפם באש ועי' שם בפנ"מ ובמראה הפנים דפירש בדר"י בר חלפתא דבשל עץ לא הי' חושש לבטלם והי' רוצה לקיים מצוה שרפה משא"כ בשל מתכת חס עליהם וצוה להם לבטלם ע"י נכרים עיי"ש היטב ומובא גם בתוס' מס' ע"ז ד' מ"ד ע"א ותמי' לי מאוד דמהכ"ת נאמר על דוד המלך ע"ה דהי' חס על ע"ז של מתכת לקיים בהם מצות שריפה וצוה לבטלם ע"י גוי אמנם לדברינו יובן היטב כיון דמלחמת פלשתים הי' מלחמת מצוה וכ"כ במק"א דעת הרבה גאוני בתראי דלדעת הרמב"ן ז"ל במלחמת מצוה הותרו כל האסורים ל"ד בשבע שכבשו רק בכ"מ שנלחמו עם הפלשתים שרצו לרשת את ארצם של ישראל הוי מלחמת מצוה ושללם אשתרו לכן רצה דוד שיתקיים ובתים מלאים כל טוב לכן בע"ז של מתכת צוה לבטל כדי שיוכלו להנות משללם של גוים וזה נכון לענ"ד בס"ד. ולפ"ז מוכרח מזה בביטל אינו מקיים מצות אבד תאבדון ובאמת כשנעמק בהלכה זו נראה דת' הגמ' אלא מדפלחו לעגל גלי אדעתי' דניחא להו אין הכוונה ומשום הכי שוב ל"מ ביטול דהרי אח"כ עשו ישראל תשובה וגם האלנות שמקודם לכן שהוי נטעו ולבסוף עבדו אינן נאסרין כלל ולא נאסרו אלא האלנות שנטעו לשם ע"ז ואותם שעבדו כל זמן שלא עשו ישראל תשובה וא"כ הוי רובא דהתירה וא"כ מה"ת בטלו ברובא וכבר העיר בזה הג' בעל ברוך טעם ז"ל וראיתי למורי הגאון הצדיק בעל נפש חי' ז"ל בת' ח' יו"ד ס' נ"ז שכ' לת' משום דהוי התירא לגוי אסורא וע"ז אוסר במשהו עיי"ש שמפלפל בחכמה אבל תמי' מאוד לענ"ד דשכח דכ"ז דאוסר ע"ז בתערובות במשהו הוא רק מדרבנן אבל מה"ת ברובא בטל וא"כ הקל"ד למה הי' צריך שריפה הא מה"ת בביטל בעלמא סגי לכן נראה עיקר דפי' הגמ' מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא להו וכיון שכן שהי' ניחא להו לישראל בעבודת העכו"ם לשם ע"ז והוי כאלו הם בעצמם עבדו ע"ז ושוב אמרה תורה שיקיימו מצות איבוד ולא רצתה להתיר זאת בכלל שלל עכו"ם שנאסרו להם כל איסורין ואע"ג דמדינא מהני ביטול עכו"ם מ"מ כיון דקודם ביטול ה"ה בכלל מצות איבוד אמרה תורה שיקיים מצות איבוד כיון דהי' בזה גם שמץ מע"ז שלהם בעצמם וזה נראה נכון ומרווח בסוגי' דשמעתתא ב"ה:
ומעתה י"ל דבאמת יעקב אבינו לא חשש על איסור דרבנן והא דלא צוה לבטלם עתה ע"י נכרי היינו משום דכבר חלה מצות איבוד כשבא לידם רצה לקיים מצות איבוד וכיון דמה"ת סגי בקבורה שפיר צוה להטמינם דמתקיים בזה מצות איבוד ע"ז מה"ת אמנם לא אכחד שעדיין לבבי מהסס בזה אי בביטול ע"ז היכא דמהני ביטול אינו מקיים מצות איבוד דהנה לכאו' קשה טובא איך ניתר איסור ע"ז ע"י ביטול ומה בכך שבטלו מע"ז מ"מ כיון דכבר נאסר בהנאה איך נפקע איסורא ע"י שעתה אינו ע"ז והרי אפר ע"ז ג"כ אסור אע"ג דעתה אינו ע"ז מ"מ כיון דדרשינן והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו א"כ מה בכך דנתבטל שם ע"ז מני' מ"מ כיון דהי' ע"ז ונאסר בהנאה הרי הוא יוצא מע"ז וידוע דעת רש"י ז"ל דבאיסה"נ ל"מ שינוי בפרט באיסה"נ דע"ז מטעם הנ"ל וא"כ אמאי מהני ביטול להתירו בהנאה:
ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש עפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ד דמס' עכו"ם ה"ד ע"ז של עכו"ם אסורה מיד לפיכך יש לה ביטול ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד לפיכך א"ל ביטול ור' זעירא אמר לית כאן לפיכך אלא יש לה ביטול וא"ל ביטל והנה צריך להבין פלוגתי' במה פליגי ת"ק ור"ז ושמעתי מכ' מורי מאורן של ישראל הגאה"ק מסאכטשאוו זצלה"ה דת"ק ס"ל דזה דמהני ביטול בע"ז של עכו"ם הוא משום דנאסרה בעשיותה לשם ע"ז והיינו משום דהזמנה בגוף ע"ז מילתא לכן במבטלה פקע הזמנתו ומותרת ואע"ג שכבר עבדה ג"כ מ"מ כיון דנאסרה בהזמנה שוב אינו מוסיף איסור במה שנעבדה כיון דשבע לה איסור והר"ז דומה להא דמבואר במנחות כ"ד בעשרון שחלקו בביסא דאמרינן שבע לה טומאה עיי"ש ומעתה לפי"ד הת"ק י"ל דאם מבטל ההזמנה נפקע איסור ע"ז למפרע ולא חל עליו איסור ע"ז כלל:
אך א"נ כן יש לומר בפשיטות קשיות המפורשים הנ"ל דשפיר מקשינן בגמ' ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו וא"ל משום דכבר חל עליהם מצות איבוד ז"א הא אם יתבטל נפקע שם ע"ז למפרע ולא חל עליו מצות איבוד כלל אך באמת אא"ל כן דלפי"ז הנהנה מע"ז של גוי קודם ביטל לא ילקה כיון דהוי התר"ס דאפשר להתבטל ויהי' נפקע איסור ע"ז למפרע וזה דבר שא"א לשמוע ועוד דאא"ל דפקע איסור הזמנה למפרע דא"כ שוב נאסרה משום שנעבדה ע"י עכו"ם דהרי כ"ז דלא נאסרה ע"י עבודת העכו"ם משום דכבר שבע לה איסור א"כ כיון דאמרינן דע"י ביטול פקע למפרע שוב חל האיסור משום שנעבדה והר"ז כא"א חע"א דאמרינן מתלי תלוי וקאי בפרט כה"ג דאמרינן דפקע למפרע לכן נראה פשוט דביטול אינו מבטל אלא מכאן ולהבא וא"כ הדרה ק"ל כיון דכבר נאסר איך נפקע איסורו ע"י ביטול ואע"ג דדרשינן לה מקראי או מפסולי אלהיהם או מקרא דלא תחמוד ולקחת לך שדרשינן דע"י ביטול ולקחת לך אך כיון דאין הסברא נותנת כן מנ"ל למידרש נימא דלא תחמוד היינו משנעבדה ולקחת לך היינו בשלא נעבד ונאמר ע"ז של עכו"ם אינה אסורה מיד וע"י היטב בסוגי' שם ותבין דברינו:
ולכאו' עלה בדעתי להחזיק עפ"ז דעת הב"ח ז"ל ביו"ד ריש סי' קמ"ו שמקיים עיקר הגירסא דע"ז של עכו"ם אם בא ליד ישראל אפי' בלא זכה בה ג"כ ל"מ ביטול ע"י עכו"ם ובזה שס"ל להר"א ממיץ ז"ל דנפ"מ בין ע"ז עצמה למשמשין עיי"ש היטב ולהנ"ל יש להסביר הד' דבאמת כשכבר נאסר בהנאה שוב אינו נפקע ע"י ביטול לכן דוקא אם בטלו הנכרי קודם שבא ליד ישראל שלא היו דנין עוד כלל לענין איסורו כיון דביד נכרי מותר לו בהנאה לכן מהני ביטל משא"כ כשבא ליד ישראל אע"ג דלא זכה בו עדיין מ"מ כיון שבא ליד ישראל הרי כבר דנין עליו אם מותר בהנאה וכבר נאסר לישראל שוב ל"מ ביטול עכו"ם ודוגמא לזה כתב בת' הרדב"ז דאסור לקנות מגוי איסור המתבטל בס' דהוי בגדר א"מ איסור לכתחילה דאצל הנכרי ל"ב כיון דלא נאסר אצלו ולכן ה"נ אע"ג דדרשינן מקראי דאם פסלו מאלהי מותר ה"ד כשלא הי' עוד ביד ישראל ולא נאסר אבל כשכבר נאסר אינו חוזר להיתר אך לקושטא דמילתא מלבד שהב"ח בעצמו כתב דאסור רק מצד גזירה אטו ע"ז של ישראל מלבד זאת הלא הכא קיימינן בשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאפי' אם זכה בה ישראל ג"כ מה"ת מהני ביטל עכו"ם וע"כ דלא ס"ל סברא זו דאם כבר נאסר אינו חוזר להתירו ע"י ביטול וצריך טעם למה:
לכן נראה עיקר שהרמב"ן ז"ל ס"ל דבע"ז של גוי דמהני ביטול זה גופו הוי בגדר איבוד ויש שני עניני איבוד א' איבוד עצמיות ע"ז והיינו בע"ז של ישראל דל"מ ביטול אמנם בע"ז של גוי מהני איבוד שם ע"ז והיינו ע"י שיבטלו הגוי שלא לעבוד יותר ואפי' אם כבר זכה בו ישראל וכופה את הנכרי לבטלו מתקיים מצות איבוד מה"ת וכיון שנתקיים בזה מצות איבוד הר"ז בגדר נעשה מצותו ומותר בהנאה ודוקא ע"ז שאין לה ביטול וצריך איבוד ל"ש בזה נעשה מצותו דמצותו שיהי' אבוד תמיד ולכן אסור בהנאה לעולם משא"כ ע"ז של נכרי דמהני ביטל נתקיים בזה מצות איבוד מה"ת ולכן הכריח הרמב"ן ז"ל לישיטתי דיעקב אבינו רצה לקיים גם הדרבנן דע"ז של נכרי שזכה ישראל ל"מ ביטול וא"כ שפיר קשי' לי' דא"נ דמיירי קודם ביטל א"כ לא סגי גניזה דבעינן שוחק וזורה לרוח לכן הכריח מזה דכבר נתבטל קודם שזכו בה בניו וההטמנה הי' רק לטהרת הקודש ודו"ק היטב בזה כי הד' עוד לא נתבארו באחרונים וצ"ע:
ב אמנם בעיקר הענין שכ' כ"ת לדבר ברור דמה"ת סגי גניזה והא דשוחק וזורה לרוח הוא רק מצד תקלה ואסמכה אקראי דעגל והביא בזה ד' התוס' מס' עכו"ם ד' נ"ב ע"א ד"ה מה מזבח עיי"ש ולענ"ד צ"ע רב בד"ז ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש אם נימא כן דהוא מחשש תקלה לפמ"ש הרב מלאדי זצלה"ה בפשיטות דאע"ג דע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל ל"מ ביטל מ"מ אם חזר לרשות נכרי מהני ביטל ועי' בס' כל"ח פ' וישלח מה שהארכנו בדבריו וא"כ לכאו' יש להעיר דסגי תמיד בגניזה כיון דגונזה הרי מפקירה ויצאה ברשותו וא"כ אם ימצא אותה עכו"ם וירצה למכרה לישראל בודאי לא יקנה אותה טרם שיבטלה הנכרי וא"כ באמת תהי' מותרת לדעת הרב ז"ל אך ז"ד בע"ז עצמה דאם ימצא אותה ישראל בודאי לא ירצה לזכות בה עד שיבטלנה הנכרי ול"ש חשש תקלה משא"כ במשמשין ותקרובות שלה דיש לחוש דימצא ישראל ולא ידע שהוא ע"ז ומה גם בתקרובות ל"ש ביטל כלל וא"כ שייך בזה חשש תקלה וא"כ יהי' משמשין חמור מע"ז עצמה דבע"ז עצמה יהי' סגי גניזה היכא שניכר שהוא ע"ז דהיינו צורות הנעבדות אמנם בע"ז שאינה נכרת דומי' דמשמשין ותקרובות לא סגי גניזה וצריך שיהי' שוחק וזורה לרוח ויהי' מתורץ בזה דעת הר"מ ז"ל דבפ"ח מה' עכו"ם ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשי' וכו' שוחק וזורה לרוח ובה"ט כתב סתמא דטעונה גניזה ולהנ"ל א"ש דיש לחלק בין ע"ז הנכרת דסגי גניזה משא"כ בע"ז שאינה נכרת דומי' דמשמשין צריך שיהי' שוחק וזורה לרוח אך באמת זה אינו מספיק בדעת הר"מ ז"ל דהרי מדבריו בה"ט מבואר דקאי גם על ע"ז שעבדה ישראל ובזה דא"ל ביטל עולמית פשיטא דאפי' יצאה מרשות הישראל א"ל ביטל וא"כ איך סגי בגניזה הא יש לחוש לתקלה שימצאנה ישראל או נכרי ויסבור הישראל דהוא ע"ז של נכרי ומהני בי' ביטול ויבטלנה הגוי ויזכה בה ישראל ויהנה בה ובאמת היא אסורה בהנאה מה"ת דע"ז של ישראל א"ל בטילה עולמית:
לכן נלענ"ד ברור דהר"מ ז"ל ס"ל דגניזה הוא מה"ת ולא מחשש תקלה ולת' דה"ק שלא יסתרו אהדדי נקדים ד' הר"מ ז"ל התמוהין בפ"ח מה' לולב ה"א שכ' בזה"ל ארבעת מינין האלו וכו' או שיהי' מאשירה הנעבדת אע"פ שבטלו האשירה מלעבדה או שהי' של עהנ"ד הר"ז פסול. הי' אחד מהן של ע"ז לא יטול לכתחילה ואם נטל יצא. עכ"ל. ותמהו כולם דהרי מש"כ ברישא אע"פ שבטלו נראה דמיירי באשירה שיש לה ביטול דאל"כ אין זה רבותא כלל בביטלו וא"כ מבואר דאע"ג דמהני ביטול מ"מ פסול למצוה וא"כ מה זה שכ' בסיפא דלולב של ע"ז אם נטל יצא ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל דס"ל לרבינו ז"ל דאשירה שנטעה מתחילה לכך אע"פ שבטלה ומותרת להדיוט מ"מ מאיס למצוה צ"ע הא הר"מ ז"ל פסק דמצות אינו כגבוה כמו שנראה מדבריו ז"ל בפ' מה' ביכורים ה' שכ' דאשירה שבטלה פסולין הפירות לביכורים מפני שהן כקדשי המקדש נראה מדבריו להדי' דלמצוה אינן פסולין וכמו שמבואר מד' הירושלמי פ' דבכורים ה' עיי"ש היטב לכן נראה כשנדקדק בלשון הזהב של רבינו ז"ל בה' עכו"ם פ"א ה"ט שכ' בזה"ל עכו"ם של ישראל אינה בטילה לעולם אפי' הי' לעכו"ם בה שותפות אין בטילו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעינה גניזה וכן עכו"ם של גוי שבאה לוד ישראל ואח"כ בטלה הגוי אין ביטולו מועיל כלום ואסורה בהנאה לעולם עכ"ל והנה ברישא הזכיר שטעון גניזה ובסיפא לא הזכיר גניזה וצ"ע למה לכן נלענ"ד ברור דלהר"מ ז"ל הי' קשי' מאוד מה שאמרינן בגמ' מנין לע"ז של ישראל שטענן גניזה והא בעינן איבוד ולמה צריך קרא שטענינן גניזה לכך ס"ל להר"מ ז"ל דשאלת הגמ' הוא דמנ"ל דל"מ בהו ביטול ואף אחר שנתבטלו ושוב אינן עכו"ם ג"כ יהי' אסורין בהנאה וטעונין גניזה וע"ז ילפינן או משום בסתר או מדכתיב לא תטע לך וגו' אצל מזבח מה מזבח טענן גניזה והיינו במזבח ששוב א"ר למצותו שנשבר וכיו"ב שטענן גניזה כדין כל כלי שרת ה"ה ע"ז של ישראל אע"פ שבטלו ושוב אינו בגדר ע"ז מ"מ טענן גניזה אמנם ז"ד ע"ז של ישראל אבל ע"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל ואח"כ בטלה עכו"ם אע"ג דאסורה בהנאה ואין הביטול מועיל מ"מ בזה לא אשכחן שטענן גניזה לכן כתב הר"מ ז"ל סתמא דאסור בהנאה ובין הרישא ובין הסיפא מיירי לאחר ביטול דוקא אבל קודם ביטל ה"ה במצות אבד תאבדון כמו"ש לעיל בה"ו ובעינן מה"ת שוחק וזורה לרוח:
ומעתה א"ש מאוד ד' הר"מ ז"ל בה' לולב דקמ"ל דאם היתה אשירה הנעבדת והיינו ע"ז של ישראל דל"מ ביטל להתירה בהנאה אע"ג דמהני בה הביטל שלא יצטרך עוד לאבדה אלא לגניזה וה"א דשוב עכ"פ יהי' יוצאין בה ביו"ט שני כיון דטענן רק גניזה ל"ש בה כתותי מכתת שעורא ע"ז כתב הר"מ ז"ל דז"א דאפי' אם בטלה מ"מ כיון דאסורה בהנאה וטעונה גניזה הוי דומי' דעיר הנדחת ואמרינן בה כתותי מכתת שעורא וכתי' הראשון של התוס' ביבמות הנ"ל דכיון דטענן גניזה א"ל כתותי גדול מזה אך לפ"ז יצא מזה דין חדש דבלולב של ע"ז דעכו"ם אע"ג דזכה בה ישראל מ"מ כיון דמהני ביטול לבטל מצות איבוד נהי דאסור בהנאה מ"מ כיון דל"צ איבוד ולא גניזה י"ל דל"ש בי' פסול דכתותי מכתת שיעורא ויהי' יוצא בה אף קודם ביטול:
והי' מקום בזה לת' ד' הר"מ ז"ל פ"ח מלולב ולת' קושית הרה"מ ז"ל וי"ל יותר לפי"מ שנראה מד' הר"מ ז"ל פ"ה מה' אסורי מזבח ה"ט שכ' דלכן אין מביאין מנחות ונסכים מערלה וכה"כ משום דהוה מצוה הב"ע נראה דמשום איה"נ דהוי בגדר אינו שלו או מטעם כתותי מכתת שיעורא כיון דעומדין לשריפה אינן פסולין למזבח וצ"ל דס"ל דאיסה"נ הוי בגדר שלו וכן ל"ש בזה כתותי מכ"ש כיון דאין השריפה חיוב בהן אלא דהשורפין מצוה קעביד אינו בגדר כתותי מכ"ש א"כ ה"ה בלולב ע"ז של עכו"ם כיון דמהני בי' ביטול להפקיע ממנו מצות איבוד נהי דאכתי אסור בהנאה מ"מ הוי שלו לדעת הר"מ ז"ל ויוצא בו אף ביוט"ר והי' א"ש ד' הר"מ ז"ל בפשיטות דאינו מחלק כלל בלולב של עכו"ם בין קודם ביטול לאחר ביטל ולפי"ז בלולב דע"ז של ישראל א"י בה לא ביוט"ר ולא ביו"ט שני בין קודם ביטל בין לאחר ביטל ובלולב של עכו"ם יוצא בה אף ביוט"ר ואפי' קודם ביטל דנהי דאסור בהנאה וה"ה מהנקברין מ"מ כיון דליכא בי' חיוב איבוד לא שריפה ולא גניזה ל"ש בי' לומר כתותי מכתת שיעורא אמנם לקושטא דמילתא ז"א דהרי בלולב דכתיב לכם לכ"ע בעי דין ממון עכ"פ וכיון דאסור בהנאה אין בו דין ממון ואינו בגדר לכם ופסול ביוט"ר וז"ב ופשוט ועי' בתוס' סוכה ד' ל"ה ע"א ד"ה לפי שא"ב היתר אכילה עיי"ש:
ג והנה לעיל הבאנו ד' מרנא הגאה"ק מלאדי זצלה"ה דנראה דפשיטא לי' דע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל אם יוצא אח"כ מרשות ישראל ע"י הפקר או ע"י שמת שוב מהני בי' ביטל להתירו בהנאה ועי' בכלי חמדה בפ' וישלח שכתבנו בשם הגר"ז באסקאוויץ ז"ל שכ' לה"ר להיפוך מד' התוס' שהקשו בהא דרבא דלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא דאי מיירי קודם ביטל אין יוצא בו ביוט"ר הא הוי א"ש ות' דקאי רק על יו"ט שני ותמה הג' הנ"ל הא משכח"ל ביוט"ר ובשנתן לו נכרי ע"ז מתנה ע"מ להח' דשפיר יוצא דהוי לכם ואינו עומד לשרוף דסופו שיבא בחזרה להנכרי ויהני בי' ביטל א"ו כיון דהי' פעם אחת ברשות ישראל שוב ל"מ בי' ביטל ועיי"ש מ"ש לפלפל בזה אמנם ראה זה מצאתי לרבינו מנוח ז"ל בה' לולב שכ' ע"ד הר"מ ז"ל הנ"ל דבלולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל יצא שכ' בזה"ל הי' אחד מהם לע"ז פירוש ששמשו בו לע"ז לכבד לפני' לא יטול דמאוס למצוה. ואם נטל יצא דמללה"נ ואפי' ביוט"ר ומיירי בשאינו מתכוין להגבי' אחד מהם לקנותו אלא לצאת בו בלבד א"נ שבטלו קודם שהגביהו והשתא ליכא הנאת ע"ז דהא ביטלו אבל לכתחילה לא משום דמאוס עכ"ל והנה ת' השני מובן אבל ת' הא' דמיירי קודם ביטל ולא נתכוין לקנותו אלא לצאת בו אין לו שום ביאור לכאו' ומוכרח דס"ל כדעת הרב ז"ל וכוונתו דלא זכה בו אלא לצאת בו והיינו במתנה עמלה"ח או בקנין לזמן וס"ל דזה הוי בגדר לכם ויוצא בו ובכה"ג מהני בי' ביטל כשחזר וזכה בו הנכרי ומבואר כד' הרב זצ"ל:
ובאמת מד' התוס' אע"פ שמוכח מדבריהם להיפוך מ"מ י"ל דאזלי לשיטתם דמוכרח מדעתם ז"ל דס"ל דע"ז של נכרי שזכה בה ישראל ל"מ ביטל מה"ת דהנה באמת יש להעיר בגוף קושית התוס' דפשיטא להו דקודם ביטל לא יצא משום דעומד לשרוף וכתותי מכתת שיעורו וקשה הא ביו"ט אינו עומד לשרוף דאסור לשרוף ע"ז ביו"ט וכיון שכן הרי י"ל דזכה בה הישראל ביו"ט וא"כ בשעה שחל עלי' חובת איבוד אינה עומד לשרוף כיון דאסור לשרפו ביו"ט וא"כ אינו בגדר עומד לשרוף ול"ש כתותי מכתת שיעורא וראיתי שכבר העיר בזה הג' מוהר"י הכהן ז"ל בשערי תורה אך באמת א"ש כיון דברור הדבר דמקיים מצות ביעור ע"ז ע"י נכרי ג"כ ואמירה לעכו"ם רק שבות וא"כ מה"ת עומד לשרוף ושפיר הוי בגדר כתותי אך לכאו' ז"א דמה"ת גם אחר שזכה בה ישראל מהני ביטל והא דל"מ ביטל הוא רק מדרבנן א"כ מה"ת בלא"ה אינו עומד לשרוף כיון דמהני ביטל ואי דמדרבנן עומד לשרוף הא מדרבנן שוב אסור לשרפו וא"כ ביו"ט א"ע לשרוף אלא ע"כ דס"ל להתוס' דמה"ת ל"מ ביטול וכיון שכן פשיטא דאפי' בחזר וזכה בה ישראל ל"מ ביטול כיון דאמרת דמה"ת ל"מ ביטול וה"ה כע"ז שעבד לה ישראל דא"א לאפקיע איסורא בשום אופן משא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל דהא דע"ז של נכרי שזכה בה ישראל ל"מ ביטול הוא רק מדרבנן שפיר י"ל דאם חזר וזכה בה עכו"ם שוב מהני בי' ביטול וכמו"ש הרב ז"ל ותוס' ורבינו מנוח פליגי בזה אי ל"מ ביטול מה"ת או מדרבנן וזה נכון לכאו':
אמנם גוף ההכרח שכתבנו דהתוס' ס"ל דא"ל ביטול מה"ת דאל"כ אמאי פשיטא להו דביוט"ר כתותי מכ"ש אינו הכרח כלל דבאמת לא נזכר כלל בקושית התוס' דאי קודם ביטל פסול ביוט"ר משום עומד לשרוף וי"ל דהתוס' מודים דביוט"ר ל"ש עומד לשרוף אך קושית התוס' הוא פשיטא כיון דזכה בה ישראל וא"כ ל"מ ביטול בשום פנים ועומד לשרוף עכ"פ בחוה"מ וא"כ נהי דביוט"ר אינו עומד לשרוף אבל עכ"פ פסול ביו"ט ראשון משום דאינו לכם. דפסול דכתותי ל"צ אלא ביו"ט ב' ותמהני על הג' מוהר"י ז"ל בשערי תורה [ח"ג אות ט"ז או"ק ט'] ששגה בדבר פשוט ומבואר למעי' בכל ד' התוס' שם וכמוש"ל מד' התוס' ד' ל"ה עיי"ש ולכאו' עלה בדעתי דרך פלפול להכריח באופן אחר מקושית התוס' הנ"ל דס"ל דל"מ ביטל מה"ת דהנה הג' בית אפרים ז"ל העיר בקושית התוס' דלמ"ל לצאת ביוט"ר קודם ביטל כיון דאם לא זכה אינו שלו ובזכה ל"מ ביטל לפ"מ דקיי"ל דתוכ"ד דיבור כדיבור דמי ויכול לחזור מ"מ אם אינה חוזר קונה למפרע א"כ שפיר י"ל דזכה בו הישראל ביוט"ר ותיכף יצא בו וכיון דתוכ"ד דיבור יכול לחזור בו הרי הי' אז בו דין ממון והי' מהני ביטל ושפיר יצא בו אף ביוט"ר דהי' לכם והי' מהני בו ביטל אמנם הג' בעל אמרי בינה ז"ל דחה אותו כיון דתוכ"ד דיבור דיכול לחזור בו הוא רק מדרבנן א"כ מה"ת ל"מ ביטול ועיי"ש אך ז"ד א"נ דמה"ת ל"מ ביטל אבל א"נ כשיטת הרמב"ן ז"ל דמה"ת מהני ביטל גם לאחר שזכה בה ישראל ורק מדרבנן ל"מ ביטל א"כ תוכ"ד דיבור כיון דגם מדרבנן מהני ביטל שפיר יוצא בו וא"כ מדלא ת' התוס' כן נראה דס"ל דל"מ ביטל מה"ת ולכן ל"ת במתנה עמלה"ח כנ"ל משא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל שפיר י"ל כנ"ל אך כ"ז רק לפלפולא אמנם באמת אין זה הכרע כלל וד' הג' בית אפרים ז"ל א"ל מקום כלל אלא לענין כתותי מכ"ש אבל ביוט"ר דבעי לך ושיהי' בו די ממון וזה למ"ל כיון דכ"ז דמשכח"ל ביטל היינו משום דיכול לחזור בו ולא יהי' שלו אבל שיהי' שלו ויהי' מהני ביטל זה א"א א"כ ממילא הוא א"ש מצד דאין לו דין ממון ודו"ק היטב:
ד שבתי וראיתי בחי' המאירי סוכה שנדפס מחדש שכ' בזה"ל אבל אשירה של גוים הואיל ויש לה בטילה עדיין אפי' בראשון יצא שמ"מ הואיל ויש לו ביטל ע"י גוי לא מכתת שיעורי' ואע"פ שמ"מ כ"ז שלא נתבטל אסור הוא בהנאה אין כאן הנאה הגוף ואי משום הנאת קיום המצוה כבר ביארנו שמללה"נ ולא סוף דבר במשמשין אלא בע"ז עצמה שהרי יש בטילה לכל ולגדולי הראשונים ראיתי שבראשון מיהו קודם ביטל לא יצא שאין כאן לכם ואע"פ שבאתרוג של דמאי אמרו הואיל ואב"מ לנכסיו והוי עני וחזי לי' כדידי' דמי ונפיק ואף כאן ראוי לומר הואיל ויכול לבטלה אינו יכול לכופו ואע"פ שאם בטלה הגוי אף ע"י אונס של ישראל בטלה היא מ"מ שמא לא יבטלנה בשבילו וכן באתרוג של מע"ש שאמרו בו שבגבולין יוצא בו מצד הואיל ובידו לפדותו לכם קרינא בי' הטעם ג"כ מפני שהוא בידו אבל ע"ז אין בידו לבטלו ומתוך כך ל"י בראשון אלא לאחר ביטל ובשאר הימים אף קודם ביטל ושמא תאמר הואיל ולולב ביד ישראל ולא נתבטל האיך הוא יוצא והרי מאחר שבאה בידו ע"ז של ישראל הוא וראה לגדולי המפורשים שבגוף ע"ז ודאי הדין כן לאחר ביטל הוא שיצא אבל במשמשי' הואיל והע"ז של עכו"ם והוא ביד עכו"ם כל שיבטל עכו"ם ע"ז שלו בטלו משמשי' מאליהם בכל מקום שהם אפי' ביד ישראל וכו' שהמשמשים נגררים אחר גוף הע"ז ונמצא שיש לה בטילה וכו' ומ"מ הרבה חולקים בזו לומר שכל שבא ליד ישראל אין לה בטילה וזו שבכאן פרשי' בשנטלה ישראל לצאת בו עד שיחזירינו לעכו"ם שכל כיו"ב לאו דישראל הוא עכ"ל המאירי והעתקתי כל דה"ק מפני שלכאו' אינם מובנים כלל הנה מ"ש בר"ד דבע"ז של גוי יוצא בה ביוט"ר אף קודם ביטל משום דמהני ביטל לכאו' אינו מובן כלל כיון דלאחר שזכה בה ישראל ל"מ ביטל ומקודם הרי אינו שלו ומה דמיון הוא לדמאי ולמע"ש דהוא שלו באמת רק משום דא"ב היתר אכילה ל"ח בגדר לכם שפיר אמרינן דבידו שיהי' בו היתר אכילה וממילא הוי בגדר שלו לגמרי משא"כ הכא דבעצם אינו שלו דה"ה של הגוי א"כ מה מהני דיש עצה ע"י ביטל ואין לו מובן אחר אלא או דנימא דס"ל כהרמב"ן ז"ל דמה"ת מהני ביטל גם לאחר שזכה בה ישראל א"כ שפיר י"ל דמה"ת יוצא ביוט"ר כיון דמה"ת מהני ביטל וקאי על דינא דאורייתא או דס"ל כמוש"ל בדעת הר"מ ז"ל דע"ז של גוי שזכה בה ישראל מהני ביטל עכ"פ לפטרו מחיוב איבוד וגניזה וה"ה איסה"נ ככל איסה"נ וס"ל דאיסה"נ הוי בכלל שלו אף לענין ד' מינים כדעת הריטב"א סוכה ועי' בת' חת"ס ח' או"ח ס' קע"ט מ"ש בדעת המג"א בלולב של עכו"ם דג"כ מוכח מדבריו דא"ל משום כתותי מכתת שיעורא הוי לולב של עכו"ם בגדר לכם ולפ"ז יש לקיים הד' בד' הר"מ ז"ל דס"ל דלולב של עכו"ם יוצא בו אף ביוט"ר ואע"ג דפוסל הר"מ ז"ל אתרוג של ערלה וכה"כ ה"ט משום דאינו בגדר פרי כמו"ש בפירוש המשניות נראה דס"ל דאיסה"נ הוי בכלל לכם וא"ל דא"כ באתרוג של ע"ז ג"כ יפסול משום שאינו פרי ז"א דמלבד די"ל כיון דהי' מהני ביטול א"כ אינו איסור עצם ולא נפיק מכלל פרי א"כ אף עתה שזכה בו ישראל ואסור בהנאה לא מפסיל משום זה מלבד זאת כ"כ בת' לח"א דפסול זה משום שאינו פרי הוא רק אם איסורו מחמת הפרי כגון ערלה וכה"כ משא"כ איסור אחר שחל על הכל ל"ש להפקיע אותו מתורת פרי והבן היטב:
הכלל שמוכרח דעת המאירי דס"ל השתא דאפי' בזכה בה ישראל מהני ביטל לענין זה דלא נימא כתותי מכתת שיעורא לכן צ"ל כיון דאין בידו לכוף את הנכרי לבטלו שוב אינו בגדר לכם מצד דעומד לשרוף לכן מסיק דביוט"ר א"י אלא לאחר ביטל וביו"ט שני יוצא בו אף קודם ביטל כיון דל"צ לכם וכתותי מכתת שיעורא ל"ש כיון דיש עצה ע"י ביטל אך לפי"ז אין לו מובן מ"ש אח"כ ושמא תאמר והואיל והלולב ביד ישראל ולא נתבטל וכנ"ל איך הוא יוצא והרי מאחר שבא לידו ולא נתבטל ה"ה ע"ז של ישראל ותמי' מאוד כיון דמיירו בי"ט שני א"כ א"צ לזכות בה כלל וא"כ שפיר יוצא בו וכל דבריו בזה אינם מובנים ועלה בדעתי שאזיל בשיטת הב"ח ז"ל שזכרנו לעיל דס"ל דאפי' לא זכה בה ישראל רק אם בא ליד ישראל שוב ל"מ ביטל לכן שפיר ק"ל אפי' ביו"ט שני איך יוצא בה כיון דבא ליד ישראל שוב ל"מ ביטל ושוב עומד לשרוף וכתותי מכתת שיעורא וע"ז רוצה לומר דבכה"ג אם בטל גוף הע"ז שהוא ביד נכרי בטלו המשמשין ומיירי במשמשי ע"ז וזה לגמרי כד' הב"ח ז"ל וע"ז כתב אח"כ דגם בזה יש חולקין דל"מ ביטל והכא מיירי בשנטלו בפירוש שלא לזכות בו ושיחזירנו מיד דבכה"ג אינו בגדר בא ליד ישראל וכ"ע מודים דמהני ביטל ומיירי לגמרי ביו"ט שני ויהי' כל דבריו מסודרין כמו שהם כתובים לפנינו:
אך לא אכחד שאין זה נח לי בכוונת דה"ק ויותר נראה שקשי' זו ושמא תאמר קאי לשיטות דס"ל דגם ביוט"ר יוצא קודם ביטל כמו"ש בראש דבריו משום דעדיין יש לו עצה ע"י ביטל והוא דוחה דבריהם כיון שאינו בידו שיתבטל נהי דאינו פסול משום כתותי מכתת שיעורא מ"מ בגדר לכם אינו אך עתה חזר והקשה ע"ד דבלא"ה לא יתכנו דבריהם דממ"נ אי לא זכה בהם הרי אינו שלו בעצם ואי בזכה בהן שוב ל"מ ביטל וכקשותינו על המאירי ז"ל לכן כתב לחד תרוצא די"ל דמיירי במשמשי ע"ז וזכה בהם וה"ה שלו ואעפ"כ ל"ש כתותי מכתת שיעורא כיון דהע"ז עדיין ביד גוי והרי יש ביטל לע"ז וממילא נתבטלו המשמשין אמנם יש חולקין בזה רק דהכא מיירי בשנטלה ישראל לצאת בו עמלה"ח דבכה"ג אינה בגדר של ישראל דלא יהי' מהני ביטל כיון דסופה לחזור לרשות נכרי ושוב שפיר יוצא בו אף ביוט"ר קודם ביטל וכד' הרבינו מנוח ז"ל אמנם כשנעמיק העיון בזה הן בלשון הרבינו מנוח ז"ל דפירש לה רק במשמשין וכן בלשון רבינו המאירי ז"ל דנראה ג"כ דקאי אדסליק מני' דמיירי במשמשין נראה דס"ל דבאמת בע"ז עצמה של נכרי שבאה ליד ישראל דל"מ ביטל אפי' בחזר וזכה בה עכו"ם ג"כ ל"מ ביטל אמנם במשמשין כיון דבאמת קיי"ל דבטל הע"ז בטל המשמשין נהי דאם זכה בה ישראל גזרו חז"ל דלא נתבטלו המשמשין בביטל הע"ז אבל כשחזר וזכה בה עכו"ם כיון דיוצא מרשות ישראל שוב יש ביטל למשמשין ע"י ביטל הע"ז או אולי גם ע"י ביטל המשמשין עצמן ויש חילק בזה בין משמשין לגוף ע"ז ובאמת אם נימא דאפי' בזכה ישראל במשמשין דל"מ ביטל למשמשין מ"מ בנתבטל גוף הע"ז ביד נכרי בטלו המשמשין אפי' כשהם ביד ישראל יש מקום גדול לומר דאם יצאו אח"כ מרשות ישראל מהני ביטל אף למשמשין עצמן כיון דהמשמשין כשבאו ליד ישראל לא נאסרו בהחלט דהי' להם עוד היתר ע"י ביטל גוף הע"ז א"כ נהי דלהם עצמן כ"ז שהם ביד ישראל ל"מ ביטל מ"מ לכשיצאו מרשות ישראל מהני ביטל ואולי י"ל בזה דעת הרב ז"ל בש"ע הוא דבמת האב לא פקע האיה"נ מרשות היורשין דא"כ צריך להיות הדין במשמשי ע"ז שהי' ביד ישראל ומת יהי' מהני בהו עתה ביטל ולא מצאנו זה בפוסקים והבן היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעי':
א ולהשלמת הענין אעתיק לך מ"ש לי בימי חורפי בענין זה יד"נ הגאון אב"ד ד"ק קינסק שי' בעמ"ס חלקת יואב כשהצעתי לפניו ד' הרב ז"ל אלו להגיד בהם חו"ד וזה תוכן דבריו בת' אלי ד' הרב הגאון הקדוש בעל התניא זצ"ל תמוהין מאוד לכאו' ולת' דבריו ז"ל שלא יהי' תמי' כ"כ י"ל דכוונתו בישראל מומר שעשה ע"ז ועדיין לא עבד לה והנה המשנת חכמים כתב לחדש דאף לפי"ד הגהת דרישה יו"ד ס' קמ"ה דע"ז של מומר נאסר מיד כדין ע"ז של עכו"ם מ"מ בכה"ג מועיל בה ביטל מצד ממ"נ דא"נ דדינו כישראל הרי אינה אסורה כלל עד שתעבד וע"כ דדינו כנכרי ושוב מהני בי' ביטול וגם בלא זה יש מקום לומר עפ"י קצת פלפול דמועיל ביטל במומר שעשה ע"ז ולא עבד לה דהנה כל הקדמונים נתקשו בהא דאמר רבא דיצא בע"ז של נכרי דא"כ מה קמבעי' לי' לר"ל במס' עכו"ם ד' מ"ז באשירה שבטלה אי יש דחוי והא הי' כשר אף קודם ביטל ונלענ"ד לת' דהנה י"ל דהך סברא כיון שיש לו תקנה ע"י ביטל לא אמרינן כתותי מכ"ש רק אם יהי' חזי כמות שהיא אבל אם צריך לשברה ולחסרה אז שפיר הוי כתותי. וכעין זה כתב הרמב"ן ז"ל בריש בהמה המקשה בטריפה דרק אם יועיל לה רפואות ע"י סממנים כמות שהיא אינה בגדר טריפה אבל היכא דצריך לחתוך ממנה קצת אבל כמות שהיא א"א לחיות ה"ה בגדר טריפה וא"כ הכ"נ דכוותי' כיון דכמות שהוא עתה לפנינו הרי צריך שריפה דווקא הוה כתותי אך כיון דפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד ס' קמ"ו קבלת הראבי' ז"ל דמועיל ביטל באמירה לכך לא הוה כתותי ומעתה יש להכריח דלר"ל ל"מ ביטל באמירה דהנה בירושלמי על המשנה דע"ז של גוי אסורה מיד גרס לפיכך יש לה ביטל וצ"ב ונראה לפרש די"ל דביטל בע"ז של גוי דמהני היינו מטעם דאין אסורה משום שעבד לה אלא משום שעשה אותה והזמינה לע"ז לזאת אם בטלה מהזמנתה שוב מותרת אבל אם הי' אסורא מכח שעבד לה לא הי' מועיל מה שאין רצונו לעבוד עוד כיון דכבר נאסר ולכך ע"ז של ישראל שאינו נאסר מיד והאיסור רק מצד שעבד לה שוב אינו מועיל ביטל וא"ש הלפיכך ומעתה י"ל דזה טעם הראבי' דמהני ביטל באמירה כיון דכל האיסור הוא רק מכח הכנה אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור ומעתה לר"ל דס"ל בקדושין נ"ט ע"א דא"י לחזור דגם נתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי' עיי"ש היטב א"כ ממילא לדידי' אינו מועיל ביטל באמירה ולמ"ל ביטל לדידי' אלא שבירה אבל כמות שהוא למ"ל ביטל [ועי' בריטב"א ט"ז ד' נ"ג דבאשירה ל"מ מה שהניחו עבודי' בשעת שלו' מטעם דא"ר שמבטלה אלא שא"ר לקוצצה] וא"כ שוב אמרינן כתותי מכ"ש ושפיר הוי דחוי משא"כ לדידן דקיי"ל כריו"ח דמעשה שלא נגמר דיבור מקרי וע"ז של נכרי אינה אסורה משום דעבדה רק משום שרוצה עוד לעבוד לה וא"כ שפיר מהני ביטל באמירה ושוב יצא בה דל"ש כתותי כיון דיש עצה בביטל ומעתה נראה דמומר שעשה ע"ז ועדיין לא עבד לה נהי דנאסרה מיד כמו בע"ז של נכרי מ"מ פשיטא דמהני בי' ביטול כיון דכ"ז דשל ישראל ל"מ בי' ביטל הוא רק משום דאינה נאסרת מיד ומעתה י"ל דכוונת הרב ז"ל להוכיח דלא כהח"י דא"נ דבכה"ג הוי הפקר א"כ במומר שעשה ע"ז ומת דנראה פשוט דעתה אינו מועיל בו ביטל דזכו בו בניו ולדעת הח"י צריך להיות מהני בי' ביטל כיון דנעשה הפקר אחר מיתת האב ויכולין לבטלה ואף שהדבר רחוק להעמיס כן בד' רבינו הרב ז"ל מ"מ האמת יורה דרכו דבע"ז שהיתה ברשות ישראל ואח"כ באה לרשות נכרי ל"מ ביטל וכמ"ש כ"ת את"ד הרב הנ"ל שיחי':
וזה אשר השבתי ע"ד מ"ש כ"ת לת' קשית הראשונים על רבא מדר"ל הנה אם נימא כדבריו דכתותי ל"ש אלא אם מהני ביטל כמות שהוא י"ל בדרך פלפול בסגנון אחר דהנה באמת י"ל אף לפי סברתו מ"מ הכא כיון דהוא יו"ט וא"א לשרפו דאין שריפת ע"ז דוחה יו"ט וכשרוצה לקיים מצות שריפה א"א אלא ע"י עכו"ם כיון דאמירה לעכו"ם רק שבות נדחה מכח מצ"ע דביעור ע"ז א"כ שוב אמרינן דל"ש בזה כתותי מכ"ש כיון דע"י ישראל א"א לשרפו היום אלא ע"י נכרי וכשיתחיל העכו"ם לשרפו יתבטל ולא יהי' צריך שריפה כלל א"כ ממילא אינו כתותי מכ"ש וזה נכון בסברא:
אמנם עיקר הדבר דא"א לשרפו ביו"ט ע"י ישראל ולקיים המצוה כהלכתה יש לעי' כיון דהוי מקלקל בהבערה ואין לומר דהוי תיקון מצוה ז"א דנראה דתיקון מצוה לא הוה אלא אם הוא מצוה מוכרחת דא"א בלא"ה כגון שריפת נותר וביעור חמץ וכיו"ב משא"כ הכא כיון דאפשר ע"י ביטול עכו"ם ואז יהי' מותר בהנאה וא"כ שוב הוי מקלקל גמור אך רבא לשיטתו דס"ל הלכה כר"ש במלאכה. שאצל"ג דפטור וא"כ ממילא מוכרח דס"ל מקלקל בהבערה חייב וא"כ שפיר ס"ל דיוצא בו אפי' קודם ביטול דל"ש כתותי מכ"ש כיון דביו"ט א"א לשרפו ואי דאפשר ע"י נכרי שוב כשהתחיל לשרפו נתבטל ושוב א"צ שריפה ול"ש כתותי מכ"ש משא"כ ר"ל ס"ל מקלקל בהבערה פטור א"כ שפיר אבעי' לי' באשירה שבטלה דקודם ביטול א"י מטעם דכמות שהוא עומד לשרוף גם ביו"ט ע"י ישראל כיון דהוי מקלקל בהבערה ולא הוי תיקון מצוה כיון דאפשר ע"י ביטול וכיון דא"א להיות מותר כמות שהוא שוב אמרינן כתותי ושפיר אבעי' לי' באשירה שבטלו אם יש דחוי ויש עוד כמה דרכים לפני עפ"י סגנון זה לת' קו' הנ"ל בדרך פלפול ואין רצוני להאריך בו כי עיקר היסוד שכ' כת"ה שי' לדמות ענין זה לד' הרמב"ן ז"ל בצוה"ג הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב דהתם כמות שהוא לא יכול לחיות וימות מעצמו אפי' אם יעשה לו כל רפואות שבעולם ואם רצונינו שיחי' צריך לחתוך האבר ממנו שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דכמות שהוא הרי הוא טריפה משא"כ בנ"ד דכמות שהוא ה"ה שלם ויהי' שלם לעולם רק דאמרת דצריך שיעשה פעולה לשרפו ע"ז אמרינן דפעולה זו אינה מוכרחת דיש לעשות פעולה לשבור ממנו קצת ולא יהי' צריך לשרפו וא"כ אינו עומד לשרוף וממילא יש לו חשיבות ויש לו שיעור וז"ב ופשוט ובאמת אני מתפלא שעפ"ד לא הי' צריך להביא ממרחק לחמו דלר"ל ל"מ ביטול באמירה משום דלא אתא דיבור ומבטל מעשה דהרי מבואר בירושלמי שם במקומו דר"ל ס"ל דלכן ע"ז של ישראל נאסרה מיד משום דבודאי עבד לה עכו"ם א"כ מבואר דלר"ל אין האיסור משום הזמנה אלא משום עבודה וא"כ הוי מעשה גמור וא"כ לר"ל ליכא למימר כלל דענין ביטול תלי' בזה אי נאסרה משעת הזמנה או משעה שעבדה ויש לפלפל הרבה בזה ואכ"מ אמנם אם נניח כל זה עיקר חידוש דינו דכ"ת דבישראל מומר שעשה ע"ז נהי דנאסרה מיד מ"מ ביטול מהני מכח ממ"נ כמו"ש המשנ"ח או מטעם כיון דעדיין לא עבד לה מהני ביטול. נלענ"ד דז"א אלא בשאינה שלו אבל אם הע"ז הוא שלו בעצם נראה דנאסרה ואין לה ביטול דהנה הענין שנותנין על המומר שני החומרות חומרא דנכרי וחומרא דישראל נראה דהוא מטעם שכ' הג' בעל התומים זצלה"ה דרשעים מלאים חרטות ויש תמיד חשש שמא הרהר תשובה ונעשה ישראל כשר ולזאת יש עליו חומר שבשניהם והא דכ' המשנ"ח לדין בו תורת ממ"נ היינו אם עשה ע"ז ולא נתכוין לזכות בה דאז שפיר מהני ביטול ממ"נ דאם הוא ישראל הרי לא נאסרה ואם הי' בשעת עשי' מומר ודינו כנכרי שוב מהני עתה בה ביטול משא"כ אם הוא גם אחר העשי' ברשותו וזכה בה שוב ל"מ ביטול דליכא ממ"נ דדילמא עתה הרהר תשובה וה"ה ע"ז של נכרי שהיא ברשות ישראל דל"מ ביטול והרי ברור הדבר דאם מומר עשה ע"ז וזכה בה מומר אחר דל"מ ביטול דל"ש בזה ממ"נ דאמרינן דמומר שעשאה דינו כנכרי ונאסרה מיד ומומר זה שזכה בה חוששין לחומרא דדינו כישראל ושוב א"ל ביטל וא"כ ה"ה באותו מומר אם עשה ע"ז והיא ברשותו ל"ש ממ"נ וגם טעם כ"ת ל"ש בזה כיון דאמרינן דעתה א"ל ביטל משום דזכה בה ישראל דחיישינן דילמא הרהר תשובה וה"ה ע"ז של ישראל וא"כ במומר שעשה ע"ז והי' ברשותו ומת כבר נאסרה בהנאה ואין לה ביטל ואין נפ"מ כלל בין ע"ז מומר לע"ז של ישראל אלא אם לא זכה בה ובכה"ג באמת אין היורשים יורשים אותה ומהני ביטל לכ"ע הכלל שד' כ"ת אינן מעלין ארוכה לד' מרנא זצלה"ה וכ"כ מה שיש בו די מה שיש להעיר בענין זה והבאתי מרבינו מנוח ומהמאירי ז"ל דנראה מוכרח מדבריהם דעכ"פ במשמשין ס"ל כן וא"כ יש לקיים ד' הרב ז"ל בפשיטות:
ובעיקר ד' כ"ת במה שהעיר מד' הרמב"ן ז"ל פ' וישלח הנה ברור הדבר דהרמב"ן לשיטתו כמו"ש הריטב"א בשמו במס' ע"ז ד' י"ב ועיי"ש ועי' בת' עטרת חכמים להגר"ב פרענקיל ז"ל ס' שהאריך לברר הד' וכבר הארכתי בזה יותר מדאי ע"כ אקצר ואו"ש מאדה"ש:
פרק ב
שם ח' י' ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה וגו':
הנה במצוה זו כתבתי בהרבה מקומות לברר כמה עקרים ושרשים ולתועלת התלמודים אסדר הד' בזה בפ"מ שהם כתובים בחדושינו:
א וזה יצא ראשונה מ"ש בח' ברכות ד' כ' ע"ב בפלוגתת רש"י ותוס' בסברא דלא יהי' נשים חייבות בברהמ"ז דרך דרוש ויען דאתי' מדרשא חביבא לי ואקדמה ברישא. הנה דעת רש"י ז"ל דכיון דנשים לא נטלו חלק בארץ לכן מסברא דלא יהי' חייבות בברהמ"ז ובתוס' תמהו ע"ז דא"כ כהנים ולוים נמי תבעי' שהרי לא נטלו חלק בארץ ולכן כתבו התוס' דשאלת הגמ' מפני דל"ש בברית ותורה ולא מצי אמר ברית ותורה ואמרינן לקמן דלא יצא יד"ח עיי"ש ומה שנלענ"ד בדעת רש"י ז"ל ונקדים לפרש ד' הגמ' משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן וצ"ע הכוונה "בשעה" שירד להם המן לכן נראה דעיקר ענין ברהמ"ז שנצטוו עלי' ישראל ונצטוו עלי' בעת ביאתם לארץ כמפורש בתוה"ק הוא שאנו מברכים ומשבחים להשי"ת על שהוא בטובו משגיח עלינו ונותן לנו פרנסתינו ואינו מניח אותנו תחת הטבע רק כמו אב רחמן שמשגיח בעצמו על בניו ונותן להם לחם לאכול ובגד ללבוש וכמו שביקש יעקב אבינו ע"ה אם יהי' וגו' ונתן לי לחם לאכול וגו' דהיינו שהקב"ה בעצמו יתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש וזה הענין אשר אמרה התוה"ק באהבת הגר כי ד' אוהב את הגר לתת לו לחם ושמלה דהיינו מפני שבא לחסות תחת כנפי השכינה השי"ת לוקחו תחת כנפיו ונותן לו לחם ושמלה ולכן כשבאו ישראל לא"י שהוא ארץ אשר עיני ד' אלקך בה וההשפעה הוא מהשי"ת לבדו בלי שום אמצעי ומשטרי הטבע נצטוו לברך ברהמ"ז וזה הפירוש משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן וראו עין בעין שהשי"ת נותן להם פרנסתם מדי יום ביומו אז תיקון להם ברכת הזן להאמין שכל המזונות לישראל אע"פ שנדמה להם שהוא ע"פ דרך הטבע הכל מיד הקב"ה בעצמו ובהשגחתו ומעתה נראה דזה כוונת רש"י ז"ל דנשים לפי שלא נטלו חלק בארץ והטעם כמו"ש המפרשים דאשה אין השפעתה ישר מהשי"ת אלא או מאב או מבעל ומהאי טעמא כתבו המפרשים דפטורה ממצ"ע שהזמ"ג שמשועבדת לאב או לבעל וכיון שכן ל"ש במצות ברהמ"ז מה"ת ומעתה מובן מאליו של"ק קושית התוס' על רש"י ז"ל מכהנים ולוים שלא נטלו חלק בא"י ואעפ"כ פשיטא לש"ס דחייבין בברהמ"ז מה"ת דהרי הא דכהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ הוא מפני שהם עבדי השם ונחלתו יאכלון ואדרבה מעליותא הוא להם שהשפעתם מהשי"ת וא"צ לעשות עפ"י טבע כלל אפי' בא"י וא"כ בודאי חייבין בברהמ"ז לכן האבעי' רק על נשים אם חייבין בברהמ"ז מה"ת ובאמת דזה ענין מה שאמרו חז"ל דכל שלא אמר ברית ותורה בברהמ"ז לא יצא יד"ח דענין ברית ותורה הוא שעי"ד ברית ותורה אנו זוכין להיות מושגחין מהשי"ת לבדו כמו שמצאנו בק"פ דכל ערל לא יאכל בו דפסח מורה על השגחת השי"ת עלינו וכן תורה הוא יסוד הראשי שעל ידה נדבקין ישראל להקב"ה כמו שאמרו חז"ל ישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא לכן זה העיקר צריך להזכיר בברהמ"ז וכל מי שאינו בברית ותורה אין לו שייכות לברהמ"ז אמנם רש"י ז"ל ס"ל דנשים יש להם שייכות לברית ותורה:
ובאמת בענין ברית מילה נלענ"ד דרש"י ותוס' אזלי לשיטתם דהנה דעת רש"י ז"ל דמומר לערלות הוי בכלל בן נכר וברור הדבר דלרש"י ז"ל אינו בגדר את בריתי תשמור והא דלא אמרינן בגמ' במס' עכו"ם ד' כ"ז נפ"מ בין ב' טעמים במומר לערלות צ"ל דרש"י ס"ל דמומר לערלות גם המול ימול אינו כיון דאינו רצונו למול אינו בכלל המול ימול והא דאמרינן דאשה כמאן דמהילא דמי' היינו משום שהיא מזרע ישראל ה"ה כנמולה וכן מבואר בירושלמי שבת פ' ראד"מ ה"ב דמומר לערלות אע"פ שהוא ישראל אינו בכלל המול ימול ולפ"ז אשה דהוי בגדר המול ימול יש לה שייכות בברית מילה אמנם התוס' לשיטתם במס' עכו"ם שם ד"ה א"ב אשה שכ' בפשיטות דגם מומר לערלות הוי בכלל המול ימול עיי"ש א"כ זה דאמרינן דאשה כמאן דמהילא דמי' אינה עושה אותה להיות לה שייכות בברית מילה ובלא"ה יש להכריח שדעת רש"י ז"ל דאשה הוי בכלל מצות מילה מדס"ל ביבמות ע"א ע"ב דמצות מילת הבן מוטלת על האם ג"כ עיי"ש ובח' מוהר"ח אור זרוע ס' וכתבתי מזה הרבה במק"א ואכמ"ל. וגם בגדר תורה ס"ל לרש"י ז"ל דנשים הם דאע"ג דפטורות מת"ת מ"מ במצות דאתני' בהו שייכות בחלק הלימוד ג"כ ועי' מ"ש בזה לעיל בפ' תזריע אות ג' להכריח הדברים עפ"ד הג' מוהר"י חגיז ז"ל בהלק"ט ח"א ס' רי"ז שכ' לפטור סומא ממצות משום דכתיב ולמדתם ועשיתם כל שאינו בלמידה אינו בעשי' וסומא אינו בלמידה משום דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרו ע"פ וקשה א"כ מה יענה על נשים וע"כ דנשים אתני' בלמידה ועיי"ש הן אמת שדרך פלפול י"ל שלדעת רש"י ז"ל לא יתכן כלל טעם הר"י חגיז ז"ל דהרי לדעת רש"י ז"ל דאם נשים עושות מצוה שא"מ עוברת על בל תוסיף ע"כ דס"ל דסומא גם מל"ת פטור דאל"כ האיך הי' ר"י ס"ל מקודם דמפני שאינו מצוה ועושה גדול ממצוה ועושה טוב לו שהוא סומא דיכול לקיים המצות אע"פ שלא נצטוו הא עובר על ב"ת וע"כ דגם מל"ת פטור ואינו בגדר אסורין ג"כ וא"כ אא"ל דטעמא דסומא פטור מן המצות משום דאינו בלמידה אינו בעשי' דהרי א"נ דפטור מן המצות הרי אתני' בלמידה דגם באיסור דדברים שבכתב א"א רשאי לאמרו בע"פ אינו ומתהפך כחומר חותם עכ"פ א"א למפטרי' ממצות מה"ט אך אע"פ שבסומא ל"ש דרשה זו מ"מ בנשים א"נ דאינם בכלל ת"ת כלל לכאו' יש לדרוש כן א"ו דיש להם שייכות בת"ת או משום מצות שלהם או משום לימוד בעליהם ובניהם ומשום זה הם מושפעים רק ע"י בעליהם ובניהם כנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעי' כי ימצא ד"נ בביאור דעת רש"י ז"ל במצות ברהמ"ז. ועתה. נבוא לעי' בדבר הלכה:
ב והנה בעיקר אבעית הגמ' אי נשים נצטוו בברהמ"ז יש לחקור אם שאלת הגמ' על כל מצות ברהמ"ז וגם ברכת הזן בכלל א"ד דברכת הזן חייבות לכ"ע רק השאלה על ברכת הארץ ועל בונה ירושלים כיון דל"ש בברית ותורה ל"ש בשאר הברכות אבל בברכת הזן חייבות מה"ת וראיתי שכבר ישב על מדוכה זו הגאון בצל"ח ומסיק שברור לו דכ"ז דלא נתקדשה ירושלים ונבנה המקדש לא הי' מצות ברהמ"ז מה"ת ומקודם הי' רק מתקנת מרע"ה ויהושיע עד שנתקדשה ירושלים ונבנה המקדש אז חל מצות ברהמ"ז מה"ת דאל"כ הרי נשים יתחייבו בברכת הזן ובבונה ירושלים דבקדושת ירושלים והמקדש אין נפ"מ בין אנשים לנשים א"ו דכולהו אחת הן ולא הי' חיוב מה"ת קודם שנתקדשה ירושלים אז נתחייבו מה"ת במצות ברהמ"ז וכיון דנשים א"ל שייכות לארץ לד' רש"י ולברית ותורה לדעת התוס' ליכא בגדר ברהמ"ז כלל והנה מ"ש הצל"ח ז"ל בפשיטות דבירושלים ובקדושת המקדש אנשים ונשים שוים כיון דירושלים לא נתחלקה לשבטים לענ"ד יש לדון בזה כיון דמצות ראיי' ל"ש בנשים וכן לא היו חייבות לשקול שקלים שיהי' להם חלק בק"צ וא"כ נראה דל"ש במצות מקדש וא"ד לאנשים בזה וא"כ שפיר הי' מקום לומר דבברכת הזן חייבות וכשנעמיק העיון בזה נראה בזה הא דמרע"ה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן בודאי גם לנשים תיקן כיון דהמן ירד גם להם כמו לאנשים א"כ לא הי' שום סברא לחלק בין אנשים לנשים דבמדבר במן כולם נטלו חלק בשוה משמים ולא הי' יתרון בזה לאנשים מן נשים ואם כן אף א"נ דאח"כ כשבאו לארץ נצטוו האנשים בברהמ"ז מה"ת ונוסף להם ברכת הארץ שבזה ל"ש נשים מ"מ מסתמא תקנת מרע"ה לנשים נשארה רק דהצל"ח פשיטא לי' דתקנת משה הוי רק דרבנן כמו כל תקנ"א אך באמת כ"כ בפתיחה לס' דברים שזאת מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל והר"מ ז"ל נראה דס"ל דתקנת מ"ר ע"ה יש לו חומר כעין דאורייתא וכ"נ דעת רש"י ז"ל ותמי' על הפנ"י והצל"ח ז"ל שנדחקו לת' דאמאי פשיטא לגמ' דמדרבנן חייבות נשים דא"כ כל המצות שחייבות מה"ת יהי' חייבות מדרבנן ועי' בצל"ח מ"ש בזה שלא הרגיש כלל בזה כיון דכבר נתחייבו בברכת הזן מתקנת מרע"ה א"כ שפיר יש סברא לומר דאח"כ שנתחייבו אנשים מה"ת בברכת המזון נשים נתחייבו בכל הברכות כמו אנשים אם לא שנימא כמוש"ל באות א' דתקנת מרע"ה היתה רק במן ומשנפסק המן כשבאו לארץ והוצרכו לאכול מפרותי' שוב לא היתה תקנת מרע"ה רק דמה"ת נתחייבו בברהמ"ז ולפ"ז בנשים א"ח כלל אך ג"ז לא יתכן לפ"ד הצל"ח דגם כשבאו לארץ לא נתחייבו עוד מה"ת וא"כ ע"כ דתקנת מרע"ה נשארה גם כשבאו לארץ רק שיהושוע הוסיף ברכת הארץ וחיוב ברהמ"ז דאורייתא לא התחיל אלא אחר שנבנה ירושלים:
אך כ"ז אני כותב לפ"ד הצל"ח ז"ל אבל לענ"ד הדבר תמי' מאוד לומר כן דמצוה אשר כתוב בתורה להדי' דנתחייבו מיד כשבאו לארץ לא יהי' מצוה של תורה כ"א לאחר בנין ירושלים ומלכות ב"ד ובנין בהמ"ק כפ"מ שנראה מד' הצל"ח ולענ"ד ברור הדבר להיפך דמיד כשבאו לא"י נתחייבו בברכת הארץ רק דמה"ת הי' יוצאין בברכה אחת להזכיר וכמוש"כ הצל"ח עצמו אמנם יהושיע תיקן שיהי' ברכת הארץ ברכה מיוחדת לבד ברכת הזן שתקן מרע"ה וממילא שניהם היו חייבין מה"ת והי' להם בקבלה כי כאשר תבנה ירושלים יזכירו גם קדושת ירושלים מה"ת ולזאת אח"כ תקנו ברכה מיוחדת גם על בנין ירושלם נמצא לפ"ז דמקודם היו שני ברכות מה"ת ואח"כ כשנבנה ירושלים נוסף זכרון מה"ת וקבעוהו ג"כ ברכה מיוחדת ודעת התוס' ברכות ט"ז ע"א ד"ה וחותם נראה דגם זה שצריך כל אחת ברכה מיוחדת הוא מה"ת לכן כתבו בזה"ל אע"ג דמה"ת הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעה"ב עכ"ל:
וראיתי במעדני יו"ט פ"ב דברכות אות צ' שכ' בזה"ל ורמ"י (הוא הג' בעל הלבוש ז"ל) רצה להתחכם לתת טעם שיש להם כח לעקור ברכה זו לפי שאינה אלא מג"ש וחוץ מכבודו לא הי' צריך לכך כלל דסוגיא ערוכה הוא בפ' הא"ר דשוא"ת יש כח ביד חכמים כשיש להם טעם וה"נ טעמא רבה יש שהבעה"ב יטרידם ולא יוכלו לכוין ומוטב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה עכ"ל ולענ"ד לא זכיתי להבין ד' המעדני יו"ט הלא אפי' א"נ דמצ"כ מה"ת ובלא כוונה אינה מצוה כלל ויש להסביר הד' עפמ"ש המפרשים דיש שני מיני כוונה א' כוונה שעושה זאת בציווי השי"ת ב' שיכוין לבו מה שיאמר והנה בברכת השבח הסברא נותנת דכוונה א' א"צ אדרבה צריך מעצמו להודות ולשבח להשי"ת על הטובות שעשה ושעושה עמנו ואם כי הקב"ה רצה לזכות ישראל ועשה מזה מצוה אבל אנחנו צריכין להודות בלי מצוה אמנם כוונת הלב בוודאי צריך לכ"ע ואין בזה ענין אי מצ"כ כיון דכל הענין שמשבח להקב"ה א"כ אם מדבר ולבו בל עמו וא"י מה מדבר א"ז בגדר שבח כלל ועפ"ז כתבנו בח' לת' קשית הטו"א בהא דמקשינן בגמ' ר"ה בסוגי' דמצ"כ מהי' שומע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו וא"ל לא יצא ות' סבר חמור בעלמא ותמה הג' ז"ל זה תינח בקול שופר אבל בקול מגילה מא"ל אמנם עפ"י הנ"ל א"ש לפ"מ דקיי"ל קריאתה זו הילולה א"כ קריאת המגילה היא כברכת השבח ופשיטא דבעינן כיון לבו עכ"פ לשמוע מקרא מגילה ולזאת קשית הגמ' רק משופר ושפיר תרצינן סבר חמור בעלמא:
וא"כ צדקי ד' המעדני יו"ט דברהמ"ז אם אינו מכוין לבו בפירוש המלות לכ"ע לא יצא אמנם אינו מובן מ"ש דטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה הא כיון דב' ברכות אחת הן ומעכבות זא"ז וברכה אחת מהן לאו כלום הוא וא"כ גם פלגא דמצוה ליכא ואינו מקיים המעט בכוונה ונראה שזה הי' קשה להלבוש דאם היו עוקרין לגמרי מצות ברהמ"ז מהפועלים לא הוי קשי' לי' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת משא"כ לעקור חצי' ולהניח חצי' זה אין לו שום טעם ומובן כיון דהחצי' לאו מצוה הוא כלל וכמו"ש הצל"ח בפשיטות בנשים דכיון דל"ש בברית ותורה ל"ש כלל בברהמ"ז מה"ט דהכל מצוה אחת הוא [ובאמת יש להקשות ביתר שאת דאם קורא חצי' ומניח חצי' הוי בגדר בל תגרע כיון דבמצוה ד' ברכות ואם לא הי' אומר כלל הוי רק ביטול עשה דליכא ב"ת לדעת רוב הפוסקים ואף הרשב"א ז"ל לא קאמר אלא במבטל לגמרי לא במי שעובר לפרקים על עשה א"כ זה שאמרו חכמים שיברך רק ג' ברכות הוי בגדר עקירת ד"ת בקו"ע] לכן ת' הלבוש כיון דברכת הארץ כתיבה להדי' וברכת בונה ירושלים הוא רק מג"ש וידוע דעת הר"מ ז"ל דמה שלא נאמר מפורש בתורה ספיקו להקל ואינו מצוה אחת עם מה שמפורש בתורה ולכן יש שם מצוה על ברכת הארץ לחודא ושפיר עקרו רבנן בפועלים והניחו אותם לברך מה שמפורש בתורה ובאמת לפי דרכינו שמקודם שנבנה ירושלים הי' ברכת הזן וברכת הארץ מה"ת יש מקום לומר דנהי דאח"כ נוסף ברכה מה"ת ומעכבין זא"ז ה"ד בשאפשר לברך כולם אבל בא"א לברך כולם חייב עכ"פ לברך אותם שיכול ויש להעיר בזה מהא דאמרינן במנחות ד' ל"ד ע"א בהא דד' פרשיות שבתפילין מעכבין וא"א ומקשינן בגמ' פשיטא ולהנ"ל י"ל דרבותא גדולה הוא דקמ"ל דלא הי' נוהגת מצות תפילין אף בשני פרשיות דקדש והי' כי יביאך שנאמרו עוד קודם מתן תורה עד שנצטוו גם בפ' שמע והי' אם שמוע דאם הי' נוהגות מקודם שוב י"ל מסברא דא"מ זא"ז כשא"א לקנות ד' פרשיות ולקיים מצות תפילין בשלימות וכבר הערו בזה האחרונים אם מצות תפילין היו נוהגין מקודם שנאמרו כל ד' פרשיות ועי' בפ' ואתחנן בענין בל תוסיף סוף אות ו' מ"ש בזה:
ג ברכות י"ד ע"א בעי' מני' אשיאן תנא דבי ר"א מר' אמי השרוי בתענית מה שיטעום וכו' עי' היטב בסוגי' וברש"י ותוס' והנה כפי המתבאר מסתימת ד' רש"י ז"ל נראה להדי' דס"ל דפירוש מטעמת היינו אפי' בבולע רק דהשאלה הוא מפני שאינו מכוין לאכילה אלא לטעום התבשיל אינו בגדר אכילה ולכאו' צ"ב דמה בכך דאינו מכוין ואטו אכילה צריך כוונה ויותר פלא בכסף משנה פ"א דברכות ה"ב שכ' ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהי' לו כוונת אכילה משמע ורביעית אע"פ שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה עכ"ל ואינו מובן לכאו' כוונתו ואולי י"ל בכוונתם עפמ"ש הרי"ק דבאמת אין אכילה פחותה מכזית והא דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבה לאכילה א"כ ז"ד כשרוצה לאכול אבל כשרוצה לטעום את התבשיל אם צריך מלח או תבלין אינו מחשיבו לאוכל ושפיר אינו בגדר אכילה איברא דזה מספיק לענין שלא יחשב אכילה אבל לענין ברכה דתלי' בהנאה דאסור להנות מעה"ז בלא ברכה ולכן אפי' כ"ש אסור ול"צ אכילה א"כ מה בכך דאינו מכוון לאכילה ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל דילפינן ברכה ראשונה מברכה אחרונה תמי' הא לענין ברכה אחרונה צריך כזית דוקא וברכה ראשונה אפי' כ"ש הרי דלענין זה ל"ש למילך ברכה ראשונה מברכה אחרונה וידועין ד' הירושלמי תרומות מודה ר"ל באסיה"נ דח"ש עכ"פ הנאה הוי וא"כ לענין הנאה ל"צ סברת אחשבה וא"כ מה בכך דאינו מכוין ובאמת מלשון תשובת ר"א טועם ואין בכך כלום נראה דגם הנאה לא הוי וכמו"ש התוס' בשם הר"ח ז"ל בפי' הגמ' לפי שיטתו עיי"ש וכן מבואר בצל"ח דכן נראה מדקדוק לשון הגמ' וזה מוכרח דהרי ברכה תלי' בהנאה ול"צ אכילה דוקא וא"כ אכתי קשה מה מהני זה שאינו מכוין וביותר תימה על שיטת הר"מ ז"ל שנראה מד"ק דס"ל דענין ברכה קיל מתענית דבברכה ס"ל דאפי' בולע א"צ ברכה ובתענית אינו מתיר אלא בטועם ופולט וכמו"ש הכ"מ בשיטתו ולהנ"ל צע"ג דהרי בתענית י"ל דרק אכילה קיבל עלי' ולא הנאה וא"כ בח"ש ואינו מכוין צריך להיות מותר משא"כ לענין ברכה כיון דהר"מ ז"ל פסק דגם כ"ש צריך ברכה מטעם איסור הנאה שכ' להדי' דיש בו מעילה וא"כ מה בכך דאינו מכוין ול"ש אכילה הא מ"מ הנאה הוא וד' הכ"מ דיליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה צע"ג לענ"ד:
ומה שנלענ"ד האמת בדעת הר"מ ז"ל דאזיל לשיטתו בפ' מה' מעילה דס"ל דבמעילה בעינן מתכוין להנות ובלא"ה א"ב מעילה וכ"כ לעיל בפ' מטות או"ק א' שמקורו מתוספתא פ"ב דמעילה יעיי"ש ולכן בברכה ראשונה דהוא משום לתא דמעילה אינו אסור אלא במכוין להנות אמנם ז"ד בפחות מכזית או רביעית דבזה ליכא ק"ו מברכה אחרונה כיון דברכה אחרונה ל"צ אלא על כזית או על רביעית ואינו אלא משום איסור מעילה לכן צריך מתכוין להנות דוקא אמנם ברביעית דאיכא ק"ו מברכה אחרונה דמה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש וא"כ מדינא צריך ברכה וא"כ ל"צ שיהי' מתכוין כמו בברהמ"ז דחייב אפי' באינו מתכוין לאכילה ועפ"ז א"ש מאוד מה שתמהו על הר"מ ז"ל דלענין ברכה פסק דעד רביעת מותר טעימה נראה דס"ל עד ולא עד בכלל ובה' תענית מבואר מדה"ק להדיא דאפי' רביעת מותר לטעום אמנם להנ"ל א"ש מאוד דלענין ברכה כיון דמותר אפי' בבולע דהוי בעצם אכילה רק מצד אינו מכוין אתה בא להתירו א"כ ז"ד בפחות מרביעית דליכא ק"ו רק מצד מעילה שפיר בעי מתכוין להנות אבל ברביעית דאיכא ק"ו וחייב מדינא לברך שוב אינו מועיל מה שאינו מכוין מה שא"כ בה"ת דאינו מתיר אלא בטועם ופלט דלא הוי אכילה שפיר מתיר אפי' רביעית וזה נראה נכון מאוד בשיטת הר"מ ז"ל ומתאים לשיטתו דבמעילה בעי מתכוין להנות ולפ"ז י"ל דעת רש"י ז"ל ג"כ דס"ל ג"כ כהר"מ ז"ל דבברכה באינו מכוין ל"ש ברכה בפחות מכשיעור אמנם מיקל יותר מהר"מ ז"ל דס"ל דאפי' לענין תענית ג"כ באינו מכוין כיון דהוא פחות מכשיעור ל"ש אכילה בעצם וכיון דאינו מתכוין מותר הכלל שנראה ברור דפליגי בזה רש"י ור"מ ז"ל אי מהני אינו מכוין בפחות מכשיעור שלא יחשב אכילה אמנם דעת הר"ח ז"ל מובא בתוס' ורא"ש מבואר דס"ל דבין לענין ברכה ובין לענין תענית אינו מותר אלא בטועם ופולט דל"ש אכילה כלל רק נהנה י"ל דהוי וע"ז מסקינן דאינו בגדר נהנה ג"כ אבל אכילה ממש אסור בכל גווני בין בתענית ובין בברכה ונמצא דיש בזה ג' שיטות שיטת רש"י ז"ל דבין בתענית ובין בברכה מותר אכילה ממש עד רביעית ושיטת הר"מ ז"ל דיש חילוק בין ברכה ותענית דבברכה מותר אכילה ממש ובתענית אינו מותר אלא בטועם ופולט ושיטת הר"ח ז"ל דבין בברכה ובין בתענית אינו מותר אלא בטועם ופולט אבל אכילה ממש אסור אפי' כ"ש:
ד אמנם מה דיש לספק בדעת הר"ח ז"ל וכן בדעת הר"מ ז"ל מה הפירוש טועם ופולט אם הפירוש שטועם אפי' בגרונו ופולטו אח"כ א"ד שזה אסור כיון דהנאת גרונו בכ"מ חשיב אכילה א"כ ה"ה לענין קבלת תענית כיון דאמרינן דאכילה קיבל עלי' ה"ה אסור בהנאת גרונו וכן מוכרח מהא דאמרינן בגמ' בשבועה שלא אוכל נבילות וטרפות דל"מ לריו"ח שיתחייב משום שבועה אלא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין דגם בשבועה שלא אוכל חייב בהנאת גרונו לריו"ח וא"כ ה"ה בקבלת תענית דאכילה קובל עליו הרי הנאת גרונו בכלל והפירוש טועם ופולט היינו שאינו בולע לגרונו כלל אלא מיד שבא להחיך וטועמו פולטו מיד וקמ"ל דאע"ג דקיי"ל דבין החנכיים מצטרף להנאת גרונו מ"מ ז"ד כשהנה בגרונו ג"כ דהוא דרך אכילה שגם בין החנכיים מצטרף משא"כ אם החזיקו בבית החנכיים בלבד ופלטו אח"כ ל"ש אכילה דלא הוי דרך אכילה וגם בגדר הנאה אינו מה"ט דהוי שלא כדה"נ וראה בדקדוק לשון הר"מ ז"ל בה' תענית שכ' בזה"ל והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט נראה דבליעה אסור בכל ענין אפי' פולטו אח"כ והוא כדברינו דטועם ופולט פירושו שלא נכנס לבית הבליעה כלל דאם נכנס לבית הבליעה נהי דפולטו אח"כ הוי בגדר אכילה בכל ענינים וה"ה לענין תענית:
אך לפי"ז צ"ע ד' הרא"ש ז"ל בסגין שכ' בזה"ל טועם ואין בכך כלום פירש רבינו חננאל כגון שחוזר ופולטו הילכך לא חשיבא הטעימה הנאה וגם א"צ ברכה ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית ומיהו נראה דברכה ל"צ כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ"ל נראה לכאו' דס"ל דטועם ופולט היינו אפי' כשנהנה גרונו מותר לענין תענית ברביעית אם רק פולטו אח"כ וכל זה שכ' הר"ח דחוזר ופולטו היינו שלא יהי' הנאת מעיו והד' האלו צ"ע דמהכ"ת נאמר כן בקבלת תענית כיון דאכילה קיבל עלי' בבירור ואכילה בכ"מ חשיב הנאת גרונו א"כ מהכ"ת דלענין תענית יהי' מותר הנאת גרונו ואולי י"ל דמודה הרא"ש ז"ל דהפירוש טועם ופולט היינו שגם הנאת גרונו ליכא כנ"ל אלא שבא לחדש דלענין ברכה אינו כן ואף הנאת גרונו בלי הנאת מעיו ליכא ברכה והטעם דיליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה והרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל כשיטת הר"מ ז"ל דהלכה דברהמ"ז דאורייתא אינו אלא כדי שביעה וה"ד בהנאת מעיו דהיינו מילוי כרס וא"כ נהי דהחמירו חכמים לברך בכזית מ"מ ה"ד דומי' דכדי שביעה דהיא הנאת מעיו אבל בהנאת גרון ליכא חיוב ברהמ"ז ויליף ברכה ראשונה מברכה אחרונה דליכא חיוב כ"א על הנאת מעיו וכ"כ בדעת הרא"ש ז"ל הג' פנים מאירות ז"ל דס"ל כן דאין לברך ברהמ"ז אף מדרבנן כ"א בהנאת מעיו ולכן ס"ל דה"ה בברכה ראשונה. אמנם באמת לבי מהסס בי' טובא א' דעיקר ד' האחרונים דפשיטא להו דברהמ"ז צריך הנאת מעיו לענ"ד צריכה עיונא רבה ל"מ לדעת הסוברים דר"מ ור"י בדאורייתא פליגי ולר"מ מה"ת ברהמ"ז בכזית מדכתיב ואכלת ומושבעת דרשינן זו שתי' א"כ נראה פשוט דואכלת ה"ה ככל אכילות שבתורה דסגי בהנאת גרונו דאל"כ מנ"ל למדרש מושבעת זו שתי' דילמא אתא להורות דבא על הנאת מעיו וא"כ נראה ברור דלדעת הרשב"א והראב"ד והרא"מ ז"ל בס' יראים דס"ל דכזית דאורייתא ודאי ל"צ הנאת מעיו אך אפי' לפ"ד הר"מ והרא"ש ז"ל דס"ל דרק בדרבנן פליגי אמנם מה"ת כ"ע ס"ל דא"ח כ"א כשאוכל כדי שביעה וא"כ לכאו' י"ל מסברא דאע"ג דחז"ל החמירו לברך בכזית מ"מ היינו ג"כ אם יש בו הנאת מעיו כמוש"ל:
אמנם מצאתי בס' יראים עמוד היראה ס' כ"ד שכ' בזה"ל וקיי"ל כר"מ דאמר ריו"ח וכו' עד שיאכל כזית דגן וטעמא דתרוי' דכתיב ואכלת ושבעת ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה בכזית ותרוי' ס"ל שביעה דקרא שביעת גרון וכן נראה לי דכזית לר"ל וכביצה לריו"ח שביעת גרון דאורייתא נינהו וקרא דוקא נינהו האוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס יד"ח וכו' ובהלכות גדולות של ר"י גאון זצ"ל כתב דכזית וכביצה דרבנן וקראי אסמכתא נינהו וכו' וכן כתב ר' יהודאי גאון זצ"ל האי מאן דאכל שביעת גרון לא פטר שביעת כרס דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא וכו' ואני אומר שביעת גרון דאורייתא וראיותיהן אינן ראיות וכו' עכ"ל העתקתי לשונות אלו כי למדתי מהם דבר חדש ונפלא בעיני דנראה מבואר מד' היראים דהא דס"ל לר"י דכביצה הוי אכילה שיש בה שביעה היינו שביעת גרון אמנם שביעת כרס היינו שביעה גמורה וכן לר"מ ושבעת זו שתי' היינו שביעת גרון וזה כדעת רש"י ז"ל בסוכה מ"ט דבמשקין ליכא הנאת מעיו כ"א הנאת גרונו לכן בין לר"מ ובין לר"י דרשינן ושבעת דקרא היינו שביעת גרון אלא שנחלקו בזה הפוסקים אם הפלוגתא על הדאורייתא או דהוי רק אסמכתא ודעת הג' דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא ולכן כתב דלא אתא שביעת גרון ופטר שביעת כרס והיינו דבין לר"מ ובין לר"י הוי שביעת גרון. או אם מקיים ושבעת ע"י שתי' או שמקיים ושבעת באכילת ביצה בכל אלו הוי רק בגדר שביעת גרון וא"כ נראה מבואר דבין להסוברים דכזית וכביצה דאורייתא ובין להסוברים דהוא דרבנן ומה"ת בעי מילוי כרס חייב ברהמ"ז בהנאת גרונו ול"צ הנאת מעיו כיון דמדרבנן דרשינן ושבעת על הנאת גרון לר"מ כדא"ל ולר"י כדא"ל, א"כ מדרבנן ל"צ הנאת מעיו כלל ומכ"ש להסוברים דמה"ת מתקיים ושבעת בשביעת גרון א"כ מנ"ל לומר דברהמ"ז צריך הנאת מעיו הן אמת שלכאו' צ"ע מנ"ל ליראים ז"ל דלר"י דס"ל דושבעת הפירוש אכילה שיש בה שביעה דהיינו הנאת גרון דילמא הכוונה שביעת מעיו אלא שאין זה שביעה גמורה:
ונלענ"ד שלמד זאת מיוה"כ דשיעורו בככותבת דהוא שני זתים כמו שיעור ביצה משום דבהכי מיתבא דעתי' אע"ג דביוה"כ נראה עיקר דל"צ הנאת מעיו כמוכרח בראיות מש"ס וירושלמי כמו"ש במק"א וע"כ דהפירוש מיתבא דעתי' היינו בהנאת גרונו היינו דגרונו שבע בככותבת ושפיר יליף מני' דושבעת היינו שביעת גרון וי"ל דכמו דקיי"ל דאכילת גרון חשוב אכילה כן שביעת גרון חשיבה שביעה ולכן ס"ל לר"י דגם ושבעת הפירוש שביעת גרון והיינו כביצה דבזה. מיתבא דעתי' הכלל שנראה יותר דברהמ"ז ל"צ הנאת מעיו מדרבנן עכ"פ אך אפי' א"נ דברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת צריך הנאת מעיו אך שנילף מזה ברכה ראשונה דאסור גם טעימת כ"ש שיהי' ג"כ צריך הנאת מעיו צ"ע טובא לענ"ד בפרט כפ"מ שהוכחתי במק"א שנראה עיקר כדעת הג' פני יהושיע ז"ל דבפחות מכזית ליכא הנאת מעיו כלל רק הנאת גרונו אפי' כשבא למעיו וא"כ בכ"ש ממש איך שייך הנאת מעיו ובפרט כיון דהנאת גרונו חשיבא אכילה והנאה בכ"מ ואסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה וא"כ מהכ"ת שיהי' צריך הנאת מעיו ועלה בדעתי דכונת הרא"ש ז"ל רק על ברכה ראשונה והוא מטעם אחר כיון דאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה הוא מצד מעילה וגזל הקדש וא"כ אם בלעו והחזירו בחזרה אינו בגדר גזלן ולזאת אינו בכלל אסור להנות בלא ברכה ויש להעיר בזה בכתובות ל"א בסוגי' שם דנראה דכל כמה דמצי למהדר אם מהדר ל"ש גזלן ועיי"ש היטב ברש"י ותוס' ד"ה דמצי לאהדורי ע"י הדחק אך לקושטא דמילתא זה טעות דהרי מבואר ברא"ש ז"ל דאפי' ביותר מרביעית צריך הנאת מעיו וא"ח בהנאת גרונו לברך ברכה ראשונה אע"ג דבזה איכא למילף מברכה אחרונה בק"ו וע"כ דגם ברכה אחרונה א"צ לברך כ"א בהנאת מעיו וכמו"ש הפנים מאירות בדעתו ז"ל:
וראיתי להג' בעל אמרי בינה ז"ל בח' או"ח ס' ט"ו שכ' בשם הג' בעל קול אליהו הספרדי ז"ל להעיר דל"ש ברהמ"ז בהנאת גרונו לחוד כיון דקיי"ל דל"ש חיובא דברהמ"ז כ"א כדי שיעור עיכול הא לאחר שנתעכל המזון ליכא חיוב ברהמ"ז א"כ כשנהנה גרונו בלחוד וחזר והקיאו דליכא עיכול כלל פשיטא דל"ש חיובא דברהמ"ז אמנם באמת אין זה מוכרע דהרי חזינן לדעת היראים דלר"י ביצה הוא שביעת גרון וא"כ נראה מבואר דגם בגרון שייך שביעה בדבר מאכל וכיון דשיעור עיכול כ"ז שאינו רעב א"כ שפיר שייך גם באכילת גרונו עיכול דכ"ז שאינו רעב אפי' נתעכל הוי בגדר אכילה ושביעה ואיתא להנאה ושייך ברכה וזה מוכרח לר"מ דס"ל ושבעת זו שתי' וכ"כ לעיל מד' הגמ' סוכה מ"ט דבמשקין עיקר השביעה היינו שביעת גרון וכן מורה פשטות לשון הגמ' ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע וקשה הא תמיד כשיצא מגרון למעיו כבר נתעכל המשקה מהגרון וא"כ הוא תמיד לאחר שיעור עיכול וכיון דלר"מ א"ח בברהמ"ז כ"א באכילה ושתי' איך משכח"ל ברהמ"ז מה"ת א"ו דאע"ג דכבר יצא מגרון כ"ז שאינו צמא דינו כלא נתעכל וכמש"כ הראשונים לענין פירות ויין וא"כ ה"ה לענין אכילה י"ל דהנאת גרונו לבד ג"כ מהני להשקיט רעבונו במקצת ושפיר שייך ברהמ"ז על אכילת גרון לבד הכלל שאין אני רואה הכרח דברהמ"ז לא יתחייב כ"א בהנאת מעיו:
ה ובענין זה דשיעור עיכול כתבתי בח' על הר"מ ז"ל ה' ברכות סופ"ב שכ' בזה"ל מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו עכ"ל והנה סודה"ק והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו אין לו ביאור שהוא ללא צורך שהרי גם בוודאי לא בירך ל"ש ברכת המזון לאחר עיכול ועי' בכ"מ שכנראה הרגיש בזה ורוצה לפרש דסיפא בברהמ"ז דאורייתא ורישא בברכת מעין שלש דרבנן והוא פלא דא"כ אמאי לא תנא בברהמ"ז דאורייתא הדין בוודאי רק בספק וברור הוא שגם ברישא מיירי בברהמ"ז דאורייתא דאפי' בוודאי ל"ש לברך אחרי שיעור עיכול וא"כ מה קמ"ל דבספק א"צ לברך וחפשתי במפרשים ולא מצאתי מי שעמד בזה ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל כשנדקדק בלשונו הזהב דהתחיל לומר אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו, ואח"כ כתב נתעכל "המזון" וכן בסודה"ק כתב והוא שלא נתעכל המזון לכן נלענ"ד דהנה באמת שיעור עיכול אינו שוה בכל המאכלים יש מאכל שממהר להתעכל ויש מאכל שקשה להתעכל והנה נראה פשוט דאם אכל סעודה פת ובשר אע"ג שהבשר עדיין לא נתעכל מ"מ אם נתעכל המזון שוב ל"ש ברהמ"ז דעיקרו על הפת אמנם אם ספק שעדיין אינו רעב ויודע שעדיין לא נתעכל המאכלים אך ספק לו אם זה ששבע הוא מהמזון או שהמזון כבר נתעכל רק שהמאכלים אחרים עדיין לא נתעכלו נראה דמחויב לברך ברהמ"ז כיון דהוי ספיקא דאורייתא אמנם ז"ד אם לא בירך בודאי אמנם בספק אם בירך או לא נראה דא"ח לברך ברהמ"ז אלא אם יודע בבירור שעדיין לא נתעכל המזון שבמעיו אמנם בספק פטור דהוי ס"ס א' דילמא בירך ואת"ל דלא בירך עדיין דילמא כבר נתעכל המזון והא דאינו רעב הוא מחמת שלא נתעכלו עדיין שאר המאכלים ושוב א"ח לברך ומעתה יאירו לנו מאוד ד' הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו הזהב מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל אע"פ שיוכל היות שהמזון שבמעיו כבר נתעכל מ"מ חייב לברך מספק אמנם אם נתעכל המזון שבמעיו בבירור א"ח לברך ברהמ"ז אמנם ז"ד בודאי חיוב אבל בספק בירך ברהמ"ז חייב לברך ברהמ"ז והוא שלא נתעכל המזון בבירור אבל בספק פטור משום ס"ס כנ"ל והוא נקודה נפלאה בכוונת הר"מ ז"ל אמנם יש להעיר לכאו' לפי"ד הבעל המאור ז"ל דנהי דאינו חייב לברך ברכת המזון מה"ת כ"א בשאכל כדי שביעה מ"מ השביעה ל"צ שיהי' דוקא מה' מיני מזון והכל מצטרף לכדי שביעה ועי' א"ש בזה בס' כל"ח פ' יתרו אות ד' בדעת הר"מ ז"ל בזה א"כ לכאו' אף שנתעכל המזון כ"ז שלא נתעכל המאכל מחויב בברהמ"ז מה"ת וזה הערה גדולה אך לכאו' יש לה"ר שאינו כן דהרי ר"מ ס"ל ג"כ דבעי אכילה ושביעה אך דריש ושבעת זו שתי' והנה מבואר במשנה דפרה פ"ט מ"ה פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע דשיעור עיכול דמים מעל"ע וא"כ לר"מ יהי' חיוב ברהמ"ז בכל שיעור מעל"ע ודא ודאי בדותא הוא וע"כ דשיעור עיכול תלי' באכילה וא"כ י"ל דגם לדידן דבעי שביעה ממש ומצטרף הכל לשביעה מ"מ שיעור עיכול תלי' באכילת מזון דוקא איברא דזה אינה ראי' דנהי דשיעור עיכול דמים במעיו הוא מעל"ע מ"מ הרי מבואר בסוכה מ"ט דשביעת משקין תלי' עיקר בגרונו [ואע"ג דז"ב דגם במשקין איכא הנאת מעיו כמו שמוכרח לר"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת מעיו וכן מבואר ברש"י ז"ל במס' כתובות ד' ל"א ע"ב ד"ה במשקין של תרומה ועיי"ש מ"מ השביעה דמשקין עיקר בשביעת גרון שבזה תלי' שכ"ז ששבע גרונו אינו צמא] וא"כ לא תלי' במעל"ט אלא כ"ז שאינו צמא ובאמת י"ל לר"מ דאם שוב צמא אע"ג דשבע אינו מברך ברהמ"ז כיון דהוי עיכול לענין שתי' ולדידי' אינו מחויב אלא בשבע משתי' אמנם בכ"ז מסברא נראה עיקר דאע"ג דמצטרף שביעה משאר המינים ג"כ מ"מ כל שנתעכל המזון וליתא למזון כלל ל"ש לברך ברהמ"ז דעיקרו על הפת ודברינו בשיטת הר"מ ז"ל נכונים:
ו והנה בעל אמרי בינה ז"ל הביא ד' הפרמ"ג שכ' להעיר דאם אכל כדי שביעה אפי' ביתר מכדי א"פ מצטרף לחיוב ברהמ"ז מה"ת כיון דכתיב ושבעת והרי שבע ולמד האמ"ב בדעתו ז"ל דס"ל דהא דכתיב בתורה ואכלת ושבעת מילי מילי קאמר או ואכלת דהיינו סתם אכילה וממילא בעינן כדי א"פ או ושבעת ואם הוא כדי שביעה ל"צ כזית כדי א"פ כלל והג' המחבר ז"ל האריך לתמוה עליו ומסיק דתרוי' בעינן אכילה כדי א"פ ושביעה ועי' במנ"ח מצות ברהמ"ז שהביא ד' המג"א בשם כנה"ג דג"כ ס"ל כן אך המג"א דחה אותו] אמנם לענ"ד הא"ב לא ירד לסוף דעת הפרמ"ג וכונת הפרמ"ג ז"ל לפמ"ש לחדש דלדעת הרא"מ ז"ל דס"ל דסתם אכילה של תורה בכ"ש רק דהלל"מ דצריך כזית א"כ ז"ד באכילת איסור או באכילת מצוה משא"כ באכילת רשות אמרינן סתם אכילה בכ"ש ומכח זה מחדש דעשה שא"ז הוא בכ"ש וא"כ בברהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכה דהוו אכילת רשות שפיר דאכילה הוא בכ"ש רק שצריך שיהי' שבע ומקודם לכן א"ח בבהמ"ז א"כ צדקו ד' הפרמ"ג דל"צ הכא כזית כדי א"פ ואם אכל כדי שביעה חייב מה"ת בברהמ"ז אפי' אם אכלו ביותר מכדי א"פ:
אמנם האחרונים תמהו על הפרמ"ג מגמ' ערוכה בשבועות וביומא דמבואר דלר"ל ח"ש בנבילה וטריפה מותר מה"ת ולד' הפרמ"ג הא צ"ל אסור משום עשה שאינו זבוח אך בת' לח"א כתבתי ליתן פניה וטעם לדבריו והוכחתי כן מפשוטי לשון המקרא בתוה"ק [ומעתק לקמן בפ' ראה עיי"ש] וא"כ ממילא יש מקום לד' הכנה"ג והפרמ"ג דברהמ"ז ל"צ כדי א"פ אם אכל. כדי שביעה:
עוד הביא הג' בעל אמרי בינה ז"ל שיטת רבינו הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים דס"ל דחצי זית מחייב בברהמ"ז מדרבנן והג' בעל א"ב ז"ל תמה עליו מהא דמקשינן בגמ' בברכות ל"ט על ריו"ח דבירך אחר שאכל זית מלוח כיון דשקילנא לגרעון בצר לי' שיעורא וקשה הא עכ"פ מחויב לברך מדרבנן ות' המחבר דהרא"מ לא קאמר דעל ח"ש חייב לברך מדרבנן אלא בברהמ"ז דאורייתא אבל בשאר דברים דעיקר חיובא דברכה דלאחריו הוא רק מדרבנן מודה דלא החמירו לברך רק על מה דחייב לברך בפת מה"ת דהיינו שיעור כזית ושפיר מקשינן על ריו"ח דבירך על זית מלוח דבזה בעי שיעורא מה שחייב על פת מה"ת א"ד ז"ל והנה לשונו אינו מדוקדק דליכא למימר דא"ח ברכה אחרונה כ"א בשיעור שחייב אחריו ברהמ"ז דא"כ בשיעור זית בלא שתי' ליכא ברהמ"ז דאורייתא וא"כ אכתי קשה על ריו"ח דנראה דבירך על זית גרידא ברכה אחרונה וברור הדבר דשיעור ברכה אחרונה הוא על כזית אפי' אם אינו שותה אע"ג דבזה לכ"ע לאו דאורייתא אך בעיקר הדבר דבריו מסתברים דברכה שלאחריו דרבנן אין להחמיר בח"ש כיון דלאו אכילה הוא וז"פ:
אמנם לכאו' קשה לפ"ז בהא דאבעי' לן בברכות דף כ' ע"ב נשים חייבות בברהמ"ז דאורייתא או דרבנן ומקשינן מה נפ"מ אמאי לא אמרינן נפ"מ באכלו פחות מכשיעור דא"נ דחייבות מה"ת צריכות לברך גם על פחות מכשיעור משא"כ א"נ דחייבות רק מדרבנן א"צ לברך על פחות מכשיעור ודרך פלפול י"ל דהנה באמת יש לעי' בשיטת היראים ז"ל דמחייב לברך בח"ש משום גזירה אטו שיעור שלם דגזירה ל"ש אלא באיסורין דיעבור בקו"ע אבל לא במצות כיון דאפי' אם יאכל כזית ויהי' מחייב בברהמ"ז מה"ת ולא מברך לא יעבור אלא בשוא"ת ל"ש למגזר בח"ש וכן העיר בזה הג' המחבר ז"ל לקמן לענין נתפח אמנם נראה דהיראים ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דבביטל עשה איכא בל תגרע ולכן גם בביטל עשה שייך למגזר ח"ש אטו שיעור שלם כיון דאיכא גם ל"ת אם לא יברך ומעתה י"ל ע"פ מ"ש המרי"ט דבלאו שא"ב מלקות אין נשים מוזהרות כיון דאין בו חטאות ולא עונשין וא"כ נשים א"מ בבל תגרע ושוב ל"ש למגזר בהם ח"ש ולכן אפי' א"נ דנשים חייבות בברהמ"ז מה"ת ג"כ א"צ לברך על ח"ז:
ז והנה בריש עירוכין אמרינן בגמ' הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא ל"צ דקאכלו קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני' עכ"ל הגמ' וצ"ב לכאו' דנראה מבואר דפירוש הגמ' על ברכת המזון ג"כ דה"א דלא יתחייבו בברהמ"ז משום דאכילתן כפרה וצריך מובן דמה בכך דאכילתן כפרה אמאי לא יתחייבו בברהמ"ז ולכאו' עלה בדעתי עפ"ד הרשב"א ז"ל דהא דמצות ללה"נ דאפי' בהנאת הגוף בהדי מצוה ג"כ מצוה ללה"נ דהנאת הגוף בטל לגבי המצוה א"כ הכא באכילת קדשים כיון דהוא מצוה על הכהנים משום שיתכפרו הבעלים לא יתחייבו בברהמ"ז דאינן בגדר נהנין כיון דהנאת הגוף בטל לגבי מצוה וע"ז אמרינן קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני' והיינו כיון דעיקר ברהמ"ז חיובו על הנאת מעיו ואז שוב ליכא מצוה וכיון דהנאה נמשכת אחר זמן המצוה גם הרשב"א מודה דלה"נ וכמו שכ' המפרשים לת' לדעת הרשב"א ז"ל בהא דנודר הנאה מן המעי' דא"ט בו בימות החמה דהוא מטעם זה כיון דהנאה נמשכת לאחר הטבילה ג"כ אך מה שצ"ע דלפ"ז אמאי לא נקיט הגמ' הרבותא בישראלים וכגון דאכלו מצה של מצוה דה"א דלא יברכו ברהמ"ז מטעם זה דמללה"נ ומלשון הגמ' נראה מבואר דמשום דאכילה הוי כפרה סד"א דלא לבעי' ברהמ"ז:
לכן נראה להעיר בדבר חדש דהנה כבר נתבאר ההבדל בין ברכה שלפני' לברכה שלאחרי' דברכה שלפני' חיובה גם על הנאת אכילה וא"צ שיעור משא"כ ברכת ברהמ"ז אינו חייב כ"א על הנאת גרון ומעיו נראה מזה דא"ח ברהמ"ז כ"א כשנהנה כל הנאה שיש בהאוכל אכילה ושביעה ומעתה הי' מקום לומר דבאכילת קדשים שאוכלין הכהנים דעיקר אכילת הכהנים הוא משום כפרה שיתכפרו בו הבעלים וא"כ עיקר הנאת המאכל הוא הכפרה וזה אין להם לכהנים האוכלים כ"א לבעלים המתכפרים א"כ סד"א דל"ש בכהנים ע"ז ברהמ"ז כיון דאין כל הנאת המאכל שלהם ע"ז אמרינן קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא אתני' והיינו דל"צ שיהי' לו אלא כל הנאות שיש בעצם אוכלין דהיינו הנאת גרונו ומעיו אכילה ושביעה משא"כ שאר הנאות שיש במאכל זה שהן מחוצה לו וד"א גרם להם זה אינו מעלה ומוריד לענין ברהמ"ז וזה נראה פירוש נכון בס"ד ועפ"ז א"ש לשון הראבי' ז"ל שכ' בזה"ל וכ"ש שאר אכילה דמצוה כגון מצה בליל פסח דמחייבו וכו' עכ"ל וצ"ע דמה כ"ש הוא זה הא מצה בליל פסח הוא מצוה חיובית יותר מאכילת קדשים לכהנים דלאו רמי' עלי' בדוקא ומי שאוכלה מקיים המצוה אמנם להנ"ל דהכונה משום דאין כל הנאה שלו א"ש דמכ"ש מצה דנהי דהוא אכילת מצוה מ"מ כל הנאה שלו פשיטא דחייב לברך ברהמ"ז: