אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

מסעי

מטות

פרק א

ל"ג נ"ג והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו' כתב הרמב"ן ז"ל על דעתי זו מצ"ע הוא יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה. כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ד'. ואילו יעלו ע"ד ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות השם. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בא"י ושאסור לצאת ממנה וידינו כמורדת באשה שאינה רוצית לעלות עם בעלה בארץ ישראל. וכן האיש. בכאן נצטווינו במצוה הזו. כי הכתוב הזה הוא מצ"ע ויחזור המצוה הזה במקומות רבים באו ורשו את הארץ עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

ובס' המצות במצ"ע לדעתו ז"ל הוסיף ביאור בזה"ל ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והוא דירת א"י ע"ד שאמרו כתובות ד' ק' כל היוצא ממנה ודר בח"ל יהי' בעיניך כעובד ע"ז וכו' וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכלל היא ממצ"ע הזו שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה א"כ הוא ממצ"ע לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפי' בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה ולשון ספרי מעשה בר"י בן בתורה ור"מ בן חרש ור"ח בן אחי ר"י ור"נ שהיו יוצאין חו"ל והגיעו לפלטיא וזכרו את א"י וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת וישבת בה ושמרת לעשות. ואמרו ישיבת א"י שקולה ככל המצות עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וכתב ע"ז הגאון בעל מגילת אסתר ז"ל נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בא המשיח כי אדרבה נצטווינו שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה וכו' ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שהחכמים אמרו כי כיבוש הארץ הוא מצוה זה כאשר לא נהי' משועבדים לאומות ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ ז"ד בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה וכן פירשו התוס' גבי הוא אמר לעלות:

והנה לכאו' ד' הגאון הנ"ל תמוהין מאוד מ"ש דלכן לא מנאה הר"מ ז"ל משום שאינה נוהגת לאחר חורבן בהמ"ק דא"כ אמאי מנה הר"מ ז"ל כל מצות הקרבנות ואפי' א"נ דזל"ק דס"ל להלכה דמקריבין אע"פ שאין בית אבל לא ית' בזה אמאי מונה הר"מ ז"ל מצות חגיגה וראי' והקהל שעליהם כתב הר"מ ז"ל עצמו בסוף המצ"ע שאינן נוהגין אלא בהיות הבית קיים וכבר ראיתי שתמהו בזה האחרונים על המג"א ונשארו בתימה:

ולענ"ד כשנדקדק בדברי הגאון ז"ל שכ' לפרוט משה ויהושע ודוד ואח"כ כתב לאחר שגלו מארצם וכן ע"ד הרמב"ן ז"ל שכ' שכיבוש הוא ממלחמת מצוה השיב שזה רק כשלא נהי' משועבדים לאומות ולא הזכיר כלל מבית אמנם על מ"ש הרמב"ן ז"ל ממצות דירת א"י השיב שזה בזמן שבהמ"ק קיים שלכאו' כ"ז צריך ביאור. לכן נ"ל שדבר גדול דיבר הגאון ז"ל דס"ל דמצות ירושת הארץ לא הי' אלא כל זמן הבית ראשון שלא היו ישראל משועבדין לאומות והיתה א"י לגמרי ברשותן של ישראל ולא היתה משועבדת למלכי אוה"ע אז נתקיים ענין ירושת הארץ כתקנה שיהי' של ישראל ותחת השגחת השי"ת לבדו ולא הי' משועבדים לאדונים אחרים אמנם לאחר שגלו מעל אדמתן וחרב הבהמ"ק ע"י נ"נ בטל הכיבוש הזה ושוב אף כשעלו אח"כ בימי עזרא היו ברשות כורש והיו נכנעים תחתיו ולא הי' זה בגדר ירושת הארץ הגמור ונראה דשלש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה הי' מיד לאחר חורבן בית ראשון וכיון שכן הרי בטל מצוה דכיבוש וירושת הארץ אחר חורבן הבית ראשון עד שיבוא משיח צדקינו בב"א ולכן ל"ח הר"מ ז"ל מצוה זו שלא היתה נהגה אלא כ"ז שלא גלו מעל אדמתן אחר חורבן הבית ראשון ואח"כ בטלה המצוה הזו ונראה דזה כונת מרן הכ"מ ז"ל שכ' בטעמא דר"מ ז"ל דס"ל דאע"ג דק"ר ק"ל ולא קל"ל מ"מ קדושה שני' לא בטלה משום דהקדושה הראשונה הי' ע"י כיבוש בטלה ע"י כיבוש נ"נ משא"כ קדושה שני' דהי' ע"י חזקה בימי כורש לא נתבטלה ותמהו כולם לדעת הסברא בזה. אמנם לדברינו א"ש כיון דלאחר כיבוש נ"נ השביע הקב"ה אותנו שלא נעלה בחומה לכן קדושת הכיבוש בטלה משא"כ מה שהוא ברצון האומות זה לא בטל הכלל שזה נלענ"ד ברור אחרי העיון היטב בלשונו וכונתו של הגאון בעל מגילת אסתר ז"ל שס"ל דמצות ירושת וכיבוש הארץ בטל מיד אחר שגלו מעל אדמתן בחורבן הבית הראשון ולא הי' נוהג בבית שני כלל ולכן אין לחושבו במנין המצות:

[ונראה דמה"ט לא חשב הר"מ ז"ל במנין המצות לשאול באו"ת והרמב"ן ז"ל בסוף ספר המצות תמה עליו והמג"א מודה שם להרמב"ן ז"ל וכתב שנראה שהוא מצוה לדורות עיי"ש אמנם לענ"ד טעם הר"מ ז"ל כיון דלא הי' אלא בבית ראשון ובבית שני לא עשו או"ת אין זה בגדר מצוה הנוהגת לדורות וכמו"ש המג"א עצמו בטעם שלא חשב הר"מ ז"ל עשיית הארון למצ"ע ותמהני על המג"א שלא הרגיש בזה]:

אמנם כן אע"ג דלא הי' שייך מצות כיבוש הארץ אח"כ אמנם מצות ישיבת' שהוא חלק מהמצוה כמו שנאמר בתוה"ק וירשתם וישבתם היתה נוהגת אף בימי בית שני כ"ז שהי' הבהמ"ק קיים בירושלים והיתה השראת השכינה בישראל היתה נוהגת מצות ישוב הארץ אע"פ שא"ז ישוב הארץ הגמור כיון שהי' משועבדים תחת מלכים אחרים מ"מ קדושת הבהמ"ק שהי' המקום המיוחד להשראת השכינה וקיבוץ כל ישראל לראיי' ברגלים השפיע קדושה על כל א"י והיתה מצוה בישיבתה אמנם לאחר חורבן ליכא מצוה כלל מה"ת דכיבוש ל"ש שבטל הכיבוש מכח השבועה וישיבת הארץ ג"כ אינה מצוה מה"ת כיון דאין בית ואין להקשות לפ"ז אמאי ל"ח הר"מ ז"ל מצות ישוב הארץ כיון דעכ"פ הי' נוהג בבית שני ז"א דישוב הארץ בלא מצות כיבוש אינו מצוה שלימה רק חלק מהמצוה ודוקא אם יכול להיות ירושה וישיבה מתקיים המצוה בשלימות וזה ל"ש אלא אם יוכל להיות שלנו לגמרי דאל"כ אינו בגדר ירושה לנו וממילא ליכא מצות ישוב הארץ ג"כ רק בזמן שבהמ"ק קיים איכא מצוה לדור בא"י מפאת המקדש שבירושלים:

ובזה א"ש כל מה שהקשו על המגילת אסתר והארכנו בזה מפני שראיתי רבים מתקשים בדבריו ולענ"ד ברור הדבר כמוש"כ ודברים נכוחים הם למבין כיון דכתיב בתוה"ק ירושה וישיבה בהדדי לא מקרי ישיבה אלא בהיות ירושה והיינו בשעה שהוא שלנו לגמרי אבל בלא זה אינו בגדר ישוב א"י. אמנם אע"פ שדעת המג"א נראה כדאמרן מ"מ יש לעי' אם זה טעם הר"מ ז"ל דהרי מבואר בד' הר"מ ז"ל פ"ח מה' עבדים ה"ט בזה"ל עבד שאמר לעלות לא"י כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם רצה האדון לצאת לחו"ל א"י להוציא את עבדו עד שירצה ודין זה בכל זמן אפי' בזה"ז שהארץ ביד עכו"ם עכ"ל מבואר מד"ק דהפירוש הכל מעלין אפי' עבדים היינו עבד כנעני שיכול לכוף את רבו לעלות עמו או למכרו לאחר שהולך לא"י וזה כדעת הראב"ד ז"ל שמובא בר"ן ז"ל שם וע"כ דס"ל כמו"ש הראב"ד ז"ל שם דטעמא דמילתא כיון דעבד מצווה במצות כאשה וגם נשים מצוות על מצות ישוב א"י עיי"ש וא"כ מבואר בר"מ ז"ל דגם בזה"ז איכא מצות ישוב א"י וזה סתירה גמורה לד' המג"א בדעת הר"מ ז"ל [בפרט מה שרצה בעל מגילת אסתר להסכים דעת הר"מ ז"ל לדעת התוס' דבזה"ז ליכא מצוה ואינו נוהג ד"ז דהכל מעלין בזה"ז מה שמבואר בר"מ ז"ל להיפוך]:

הן אמת שדעת הראב"ד ז"ל בטעם דעבד יכול לכוף את רבו משום דגם הוא מצווה במצות ישוב א"י כאשה קשה בעיני מאוד דא"כ אמאי לא אשמעינן רבותא יותר דגם שפחה כנענית יכולה לכוף לעלות עמה לא"י או למכרה למי שירצה להעלותה לא"י ומ"ש עבד דנקט ועי' באס"ז שם שהביא דעת ר"ת ז"ל דעבד שברח מחו"ל לא"י דכופין את רבו לעשותו ב"ח אם כתב לו שטר על דמיו שהקשו ע"ז דא"כ כל עבד יפקיע את עצמו מרבו עיד"ז שירצה לילך לא"י וכתב לת' בזה"ל יותר מזה עשו חכמים משום ישוב א"י שאשה יכולה להפקיע א"ע מבעלה, וכ"כ בתוס' הרא"ש עכ"ל מבואר מדבריו דיותר רבותא שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענת ישוב א"י מזה שעבד יכול להפקיע עצמו מרבו:

ולכאו' צע"ג הא עבד לרבו קנוי קנין הגוף ויש בו עשה דלעולם בהם תעבודו א"כ אמאי קיל עבד מאשה הא הסברא נותנת להיפוך דבאשה הרי אמרה התורה גירושין ואינה קנוי' לו קה"ג ושפיר אמרינן דאם אינו רוצה להניחה לקיים מצות שהיא חייבת בהן חייב לגרשה משא"כ עבד כיון דהוא קנוי לרבו קה"ג ורבו אינו מניחו לקיים מצות ישוב א"י וה"ה אנוס גמור מנ"ל דמחויב לשחררו בשביל זה ולומר דכונתו דבאשה יש חשש גט מעושה כיון דבעלה א"ר לגרשה מרצונו הטוב אעפ"כ יכולה לעכב עליו מכ"ש בעבד זה דוחק בעיני דבודאי בעינן שיהי' מגרשה מרצונו ממש:

לכן נלענ"ד דהכונה הוא דאם אמרו באשה דבעצם אינה נכללת במצות ישוב הארץ מ"מ יכולה לכוף את בעלה שיעלה עמה לא"י והטעם משום מצוה דידי' כיון שהוא מצווה במצות ישוב א"י לזאת אע"ג דהיא אינה מצווה מ"מ כשרוצית לקיים המצוה יכולה לכוף את בעלה לעלות עמה מכ"ש עבד דע"י השחרור נעשה ישראל גמור וה"ה עצמו במצות ישוב הארץ בודאי דיכול לכוף את רבו לעלות עמו או לשחררו ולכן באמת בשפחה דאינה מצווה בעצם וגרועה מאשה דקנוי' לרבה קה"ג אה"נ דאינה בכלל הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין:

ובאמת כאשר נעיין היטב בר"מ ז"ל יש להכריח ג"כ דס"ל דהא דכופין את האדון לעלות עם העבד לירושלים אינו משום לתא דהעבד אלא משום מצות ישוב א"י דמוטל על האדון לרבות א"י ביושבין דהנה יש תימה גדולה בלשון הר"מ ז"ל דמה שסיים רצה האדון לצאת לחו"ל א"י להוציא את עבדו עד שירצה עכ"ל וזה משנה שאינה צריכה כלל כיון דיכול לכוף את האדון להעלותו למה צריך לכתוב שאין האדון יכול לכופו לצאת עד שירצה ובאמת הר"ן ז"ל הקשה כן על הראב"ד ז"ל והכריח מזה כפירוש רש"י ז"ל דרישא קאי בע"ע:

אך באמת ל"ז להבין קושית הר"ן ז"ל דהרי הגמ' מפרש הסיפא דאין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח ובזה הדין דא"י למכרו רק דצריך לשחררו לשיטת ר"ת ז"ל וכ"נ דעת הראב"ד ז"ל מדלא השיג על הר"מ ז"ל בה"ט בדין עבד שברח לא"י דס"ל כן:

וא"כ שפיר יש נפ"מ גדולה לדינא בין הכל מעלין לאין הכל מוציאין דהכל מעלין א"י לכופו לשחררו לדעת הראב"ד ז"ל משא"כ באין הכל מוציאין דקאי על עבד שברח דבזה אמרינן דחייב לשחרר את העבד וכנראה הר"ן ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל דאפי' בעבד שברח יכול הרב להשתעבד עמו בא"י ולכן דחה פירוש הראב"ד ז"ל אבל הראב"ד לשיטתו דנראה מבואר דס"ל כשיטת הר"מ ז"ל דבעבד שברח לא"י מחויב רבו לשחררו אם כותב לו שט"ח על דמיו שפיר מפרש הרישא דהכל מעלין בעבד כנעני:

אך אם זה יספיק לת' שיטת הראב"ד ז"ל אבל לא יספיק לת' שיטת הר"מ ז"ל שנראה מלשונו הזהב דמפרש ואין הכל מוציאין כפשטא דאין הרב יכול לכוף את העבד לצאת עמו מא"י רק שיהי' נשאר שמה בעבדות ולא מיירי כלל שברח העבד שהרי דין זה כתב אח"כ להלכה בפני עצמו דצריך לשחררו וברור הדבר שדעת הר"מ ז"ל בזה לחלק בין אם העבד דר בא"י עם רבו שאז אע"פ שאין האדון יכול לכופו לעלות עמו לחו"ל מ"מ הוא נשאר בעבדותו בא"י ויכול למכרו לאחר משא"כ אם העבד ברח מרבו מחו"ל לא"י בעצמו אז חייב רבו לשחררו [ועי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה חלק הלאוין אות ס"ח שרציתי לומר שדעת הר"מ ז"ל דד"ז דעבד שברח לא"י אינו נוהג בזה"ז ואם כי בזה אינו קובע מסמרות כיון שמסוגית הש"ס מבואר להיפוך אמנם ז"ב אצלי דבזה תלוין ד"ז דעבד שברח דהכא חייב רבו לשחררו משא"כ לעיל ודלא כהפלאה ז"ל] וא"כ תמי' מאוד הא היא משנה שא"צ כיון דיכול להעלותו מכ"ש שאין כופין את העבד לצאת עמו:

לכן נראה שדעת הר"מ ז"ל דהא שהעבד יכול לכוף את רבו לעלות עמו לא"י היינו משום דגם על האדון מוטל מצות ישוב א"י והיינו שישב הוא עם כל אשר לו בא"י שזה בגדר ישוב הארץ וכיון שזה עבדו הוא וה"ה ממצות האדון שידור בא"י וכן קניניו יהי' בא"י לכן העבד יכול לכוף את רבו להעלותו בא"י ומעתה י"ל דז"ד אם האדון מחויב לעלות לא"י אבל היכא דרשות ביד האדון לצאת לחו"ל כגון ללמוד תורה ולישא אשה אז ה"א דה"ה דיכול לכוף את העבד לצאת עמו כיון דכ"ז דכופה את האדון הוא משום מצות האדון א"כ במקום שהאדון פטור ממצוה זו ה"ה דיהי' יכול לכוף את העבד לצאת עמו קמ"ל דלא יכול לכוף את העבד דנהי דהוא בעצמו מותר לצאת לחו"ל אבל אכתי רמי' עליו מצות ישוב א"י ולכן קנינו צריך שיהי' בא"י שגם זה בכלל ישוב א"י להיות עבדו שם. וכ"נ להכריח דעת הרא"ש וטור ביו"ד סי' ס"ז דס"ל דגם בהכל מעלין יכול העבד לכוף את רבו לעלות עמו או למכרו לאחר שילך עמו לא"י ואם לא ימצא מוכרח לשחררו אם נתן לו העבד שטר על דמיו עיי"ש והוא תימה גדולה דבשביל מצות ישוב א"י דעבד יהי' הרב מוכרח לשחררו אמאי לא נימא להיפוך כיון דעבד אנוס הוא שא"י לילך לא"י פטור הוא והרי גדולה מזו מבואר במשנה דנזיר דאם העבד נודר בנזיר רבו כופו לשתות יין ולטמא למתים אע"ג דהוא רק לזמן מ"מ משום שעיד"ז לא יוכל לעבוד כ"כ רבו כופי' ואמרינן דעבד הוי אנוס ומותר לשתות יין וליטמא למתים אע"ג דעובר בעשה ול"ת מ"מ מותר משום דאנוס הוא א"כ מכ"ש מצות ישוב א"י דאינה מצוה חיובית כלל ואין כופין ע"ז שום אדם לקיים מצ"ע זו א"כ האיך נוכל לומר דבשביל שהעבד רוצה לקיים מצוה זו יהי' האדון מוכרח לשחררו אם לא ימצא למכרו לאחר שיעלה אותו לא"י:

לכן נראה דגם דעתם ז"ל כמוש"כ דמצות ישוב א"י שאני כיון דרמי' על האדון מצוה זו ועיד"ז שיתישב עבדו בא"י גם הוא מקיים מצות ישוב א"י לכן כופין את רבו להעלותו ואפי' לשחררו אם אין עצה אחרת כדי שיתרבה ישוב א"י וכמו"ש לבאר סברת התוס' שכ' דהעיקר דכופין את רבו בח"ע וחב"ח לשחרר את העבד דהוא משום מצוה דשבת דהוא ג"כ מה"ט דבמצוה זו גם האדון נכלל שעיד"ז שמשחרר את העבד ונושא אשה גם האדון מקיים מצות לשבת ה"ה בישוב א"י שייך האי טעמא:

אמנם בכל זאת עדיין לא יתישב לנו דלפ"ז אמאי דוקא גבי עבד דינא הכי נימא דגם שפחה יכולה לכוף את האדון להעלותה לא"י ומסתימת הפוסקים לא נראה כן וכן מדלא מצאנו בדין דהכל מעלין דגם את האשה יכולין עבדה ושפחתה לכופה לעלות לא"י נראה דבאשה אין הדין כן וא"י לכופה להעלותן לא"י וצ"ב טעם הדברים:

והנה ד"ז דעבד שברח מחו"ל לא"י לפ"ד הר"מ ז"ל דחייב האדון לשחררו נראה דודאי דוקא בעבד דינא הכי אבל שפחה שברחה לא"י אין רבה חייב לשחררה דעבד כיון דע"י זה שנשתחרר ה"ה חייב במצות כישראל ושם נפשו בכפו לברוח מחמת שרוצה להתגייר ולהיות ישראל גמור לכן חייב רבו לשחררו משא"כ שפחה דגם אחר גירות אינה חייבת במצות יותר מאשה וזה גם עתה בהיותה שפחה חייבת לכן אין בה חיוב לשחררה אמנם נראה דאפי' אם הי' עבד כנעני של אשה ג"כ דינא הכי כיון דבזה צריך רבו לשחררו להיות ישראל גמור אין נפ"מ אם אדוניו הוא איש או אשה והא דלא מבואר ד"ז גבי נשים י"ל משום דנשים בלא"ה אסורין לקנות עבדים ואם קנו עבדים חייבין למכרן משום חשד א"כ באנשים רבותא יותר:

אמנם בדין דהכל מעלין נראה מסתימת הש"ס ופוסקים דדוקא בעבדים דינא הכי אבל לא בשפחות לכן נראה דאע"ג דעיקר הטעם מצד מצות ישוב א"י של האדון כמוש"ל מ"מ דוקא בעבדים דגם הוא יכול לבא לגדר מצות ישוב א"י כופין את רבו להעלותו משא"כ בשפחות אין כופין את האדון להעלותה וכן בנשים כיון דהם לאו בני חיובא הם לעלות לא"י אני מסופק אם כופין אותה להעלות את עבדה לא"י הכלל שדינים אלו צ"ע ולא מצאתי מי שהרגיש בזה:

ובאמת לולא דברי הראב"ד ז"ל שכ' בפשיטות דעבדים כיון דחייבין במצות כנשים חייבין ג"כ בישוב א"י כמו נשים ה"א להיפוך דנשים פטורין ממצות ישוב א"י כיון דלאו בני כיבוש נינהו פטורין ממצות ישוב א"י בעצם אלא חיובם הוא כמו"ש הר"ן ז"ל במצות פו"ר כיון דאי אפשר בלתי הנשים ה"ה נכללין במצוה זו מכח שמסייעות להאנשים לקיים מצוה זו ממילא הם בכלל מצות פו"ר וה"ה במצות ישוב א"י כיון דא"א שיתקיים מצות ישוב א"י בלתי הנשים ממילא גם הם נכללות במצות ישוב א"י ומעתה נראה דעבדים כיון דבני כיבוש הם מחויבין בעצם במצות ישוב א"י ועדיפי הם מנשים דאין חיובן בעצם כ"א מכח הסיועי לאנשים וכן דעת התוס' חגיגה דעבד מצווה בפו"ר אף דאשה פטורה ועיי"ש בפנ"י ובטו"א דהוא מה"ט כיון דנשים פטורות רק משום דלאו בני כיבוש נינהו שוב עבד חייב הן אמת שהטו"א תמה בזה דמ"מ כיון דנשים פטורות יהי' מאיזה טעם שיהי' מנ"ל לחייב עבדים ועי' במנ"ת מצות פו"ר שהאריך בזה:

אמנם לענ"ד הד"נ דהרי אא"ל דנשים פטורין לגמרי דהרי הדבר בלתי אפשרי בלעדם וא"כ פשיטא דחייבין מכח הסיוע לאנשים כמו"ש הר"ן ז"ל אלא דאין עליהם חיוב בעצם מכח דאינן בני כיבוש א"כ ז"ד נשים אבל עבדים שוב חייבין לגמרי וה"ה במצות ישוב הארץ נראה ג"כ דזה דומה ממש למצות פו"ר ובאמת ההבדל בין חיוב האנשים לחיוב הנשים הן במצות פו"ר הן במצות ישוב הארץ נראה דבאנשים דהוא חיוב עצם החיוב על כל פרט ופרט וא"א לשום אדם לפטור מחיובו כי כל אחד מחייב במצוה זו אבל בנשים כיון דמצד עצמן אינן חייבין אלא מכח סיועי לאנשים י"ל דאם משתדלת אצל חברותי' ל'שא לבעל ועל ידה מקיים האיש פו"ר נתקיים חיובה:

וגדולה מזו שמענו מכבוד יד"נ הרה"ג החסיד מוה' יעקב מאיר שיחי' מגור בשם מורי מאורן של ישראל הגאון מקוטנא זצוקלה"ה שאמר לת' קושית התוס' יבמות ד' ע"ב ע"א על הא דאמרינן בגמ' דעכו"ם בני פו"ר נינהו שתמהו בתוס' הא ב"נ אינו מצווה על פריה ורביה ותי' כיון דהקב"ה ברא עולמו שיהי' שבעים אומות וכן יהי' עד שיכירו כולם מלכות השי"ת וכיון שכן הרי מצווין על פו"ר שיתקיים רצון הבורא ית' אלא שאינן מצווין בפרט אבל בכלל ה"ה נכללו במצות פו"ר אד"ק ודפח"ח וסברת התוס' נראה דזה הוא בגדר לשבת אבל אינם בכלל מצ"ע דפו"ר אך ז"ד ב"נ אבל נשים דמפורש בתורה דתכלית בריאת הנשים הי' להיות עזר כנגדו וא"כ במצות שא"א בלתי הנשים כגון מצות פו"ר וישוב הארץ בודאי הם נכללין במצות אלו מכח חיוב האנשים אלא שאין חיובן בעצם מכח דאינן בני כיבוש ולכן עבדים דבני כיבוש הם שוב חייבין בעצם במצות אלו:

ולפי"ז נראה דבדקדוק איתא להך דינא דהכל מעלין רק בעבדים אבל בשפחות ל"ש דינא דהכל מעלין ומובן בפשיטות הק"ו של תוס' הרא"ש דאם נשים יכולין לכוף לבעליהן לעלות לא"י מכ"ש עבדים דבאמת עבדים מחויבין יותר מנשים כנ"ל הארכנו קצת בזה מפני שלא מצאנו למי שיבאר הדברים אמרתי להעלות על הספר מה שאני נבוך בזה:

יהי' איך שיהי' עכ"פ נתבאר שדעת הר"מ ז"ל דמצות ישוב א"י מצוה גם בזה"ז ודלא כהמג"א וא"כ הדר"ל קושית הרמב"ן ז"ל אמאי לא מנאה הר"מ ז"ל בין תרי"ג מצות:

ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש בדעת הר"מ ז"ל והוא היפוך ממש ממ"ש הג' בעל מג"א ז"ל דס"ל דלא חשבה הר"מ ז"ל משום דאינו נוהג אלא לעת"ל שז"א כמו"ש לעיל אלא אדרבה דהר"מ ז"ל סובר כיון דאמרו חז"ל שעתידה א"י להתפשט בכל ארצות א"כ לעת"ל כשיבוא משיח צדקינו תתפשט א"י בכל הארצות ויוכל כל אחד לקיים מצות ישיבת א"י בכל מקום שהוא ולכן אין למנות מצות ישיבת א"י למצ"ע כיון שלא יהי' נוהג לעת"ל:

אמנם לקושטא דמילתא אין זה מספיק דמלבד שאין פירוש דברי חז"ל כפשטם שיהי' קדושת א"י בכל העולם מלבד זאת כ"כ במק"א שנראה דבמצרים דאיכא לאווין שאסור לשוב שמה ולדור שמה דירת קבע גם לעת"ל לא יתפשט בה קדושת א"י כיון שהתוה"ק אמרה בזה עד עולם נראה שתשאר תמיד לעולם ועד בגדר מצרים ולא יחול עלי' קדושת א"י:

ויש לה"ר לזה מד' הספרי דברים בקרא אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע אבא יוסי בן חנין אומר משום אבא כהן ברדלא אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים הי' נכנסין לארץ שנאמר עלה רש כאשר דיבר וגו' עכ"ל ולכאו' אין הדברים מובנים כלל ונראה בביאור הדברים דאם הי' זכו ישראל והי' התיקון הגמור בקבלת התורה א"כ הי' אז א"י נתפשט בכל הארצות כמו שיהי' לעת"ל וא"כ באמת הי' הכל א"י:

אך צ"ע לפ"ז אמאי דוקא מים סוף ואילך אמנם לדברינו א"ש דמצרים גם לעת"ל לא יהי' עלי' קדושת א"י כיון דאסרה תורה לדור במצרים אך יש להעיר בזה לפ"ד הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים דס"ל דאין האיסור לדור במצרים כ"א בהיות שמה מצרים א"כ לעת"ל כשיכירו כולם מלכות השי"ת ממילא יתבטל האיסור מלשוב למצרים ושוב י"ל דגם במצרים תתפשט קדושת א"י ויש הרבה להאריך בזה ואכ"מ:

פרק ב

שם (ל"ה כ"ט) בקרא והיתה אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם כתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל בכל מושבותיכם למד שתהא סנהדרין נוהגת בחו"ל כל זמן שנוהגת בא"י לשון רש"י, וכן הדבר שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בא"י ולא בחו"ל כמו שאמרו רבותינו בפ' ד"מ ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט ושנו במכילתא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות אם יש לך מזבח אתה ממית וא"ל אין אתה ממית אבל לא מצאת במצוה שתלוי בזמן הבית שיאמר בה לדורותיכם בכל מושבותיכם כי זה יורה אפי' בזמן הגלות בחו"ל כמו שנאמר בשביתת חג השבועות ובאיסור החדש לחייב בהם בחו"ל בזה"ז שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה וכן בחלב שלא נתלה אותו בקרבנות ואולי הם דורשים אלה לכם לחוקת משפט על הסנהדרין הנזכרים בפרשת תמיד שנאמר לפני העדה למשפט ושפטו העדה ויאמר שתהי' לנו לדורות עדה שופטת אפי' לאחר חורבן לדון דיני קנסות גזילות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

והנה דברי הרמב"ן ז"ל הם עיקר גדול מעיקרי תורה שכל מקום שנאמר בתוה"ק לדורותיכם בכל מושבותיכם יורה אפי' בזמן הגלות ובחו"ל ונדבר בזה במק"א כי כתבנו בזה קונטרס מיוחד בשם מיד ולדורות" ע"ד הג' נודע ביהודא ז"ל מה"ת ח' או"ח ס' פ"ז שהתחיל לבאר זה והשאיר עוללת לעני בדעת כמוני למלאות הדברים:

אמנם עתה נדבר על מ"ש הרמב"ן ז"ל לפרש הקרא דלדורותיכם בכל מושבותיכם הנאמר כאן שתמי' מאוד דאיך נוכל לומר לדורותיכם בדבר שאינו נוהג אלא בזמן הבית כמבואר בש"ס דילן ובמכילתא [ונראה דש"ס דילן דילפינן מקרא דאל הכהן שבזמן שאין כהן אין משפט ובמכילתא דילפינן מעם מזבחי דבזמן שאין מזבח א"א ממית לא פליגי כלל רק דכוונת המכילתא הוא להורות לנו דאפי' מי שנגמר דינו למיתה לפני חורבן הבית ולא הספיקו ב"ד להמיתו טרם שחרב בהמ"ק ששוב אין ממיתין אותו כיון דליכא מזבח לא נוכל להמית אותו אע"ג דכבר נגמ"ד למיתה וה"ה כגברא קטילא ועי' בסנהדרין ד' ע"א ע"ב דבכה"ג אינו מפטר אפי' אם השתא לאו בר קטלא הוא מ"מ גזה"כ הוא דבשעת מיתת אדם ע"י ב"ד צריך שיהי' מזבח בנוי] וכתב הרמב"ן ז"ל לפרש דכונת הקרא דיהי' תמיד שופטים לדון דיני קנסות ומלקות ארבעים:

והנה מד' הרמב"ן ז"ל נלמוד ב' דברים א) דדיני מלקות ל"צ מזבח ובהמ"ק דכיון דקיי"ל דדיני מלקות בשלשה סמוכין וזה נוהג בכל מקום כשיש סמוכין בא"י יכולין לסמוך לאותן שבחו"ל ונוכל לדון גם בחו"ל דיני מלקות. ב) נראה להוכיח מד' ז"ל דס"ל דסמיכה אפשר לעולם אע"ג שבטלה הסמיכה מ"מ כיון שהתוה"ק אמרה לדורותיכם נראה שהוא דבר שאפשר להיות משפט עכ"פ לדיני קנסות ומלקות לדורות וזה א"א כ"א ע"י ג' מומחים וא"כ ע"כ דסמיכה אפשרות תמיד ומוכח מזה כדעת הר"מ ז"ל דאע"ג דבטלה הסמיכה מ"מ אם יסכימו כל חכמי א"י יכולין לסמוך גם בזה"ז אם יבחרו מהם חכם ויסמכו אותו להורות ולדון ולכן אע"ג דכתיב לדורותיכם אינו מוכרח מזה דחוקת משפט יהי' נוהג גם בזה"ז דליכא סמוכין מה"ת ונימא דמוכרח מזה דדיני מלקות ודיני קנסות נוהג בזה"ז אע"פ דליכא סמוכין דז"א כיון דאפשר תמיד בסמוכין כנ"ל ועי' בת' מרלב"ח בקונטרס הסמיכה שהתווכחו בזה המר"י בי רב עם המרלב"ח ז"ל אם לסמוך על הר"מ בזה כיון שהוא דעת יחיד ומהתימה שלא הרגישו שמוכרח כן מד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל:

אך מהי שיש לעי' בזה הוא על רבינו הרשב"א ז"ל שהמר"י בי רב מצא עזר וסעד ברשב"א ז"ל בח' לב"ק ד' ט"ו שה"ר מהא דאמרינן בגמ' האי כלבא דאכל אימרא ושינרא דאכל תרנגולא משונה הוא ולא מגבינן בבבל וכו' ואי אמר קבעי לי זימנא דאזלינא לא"י קבעינן לי' ותמה הרשב"א ז"ל הא בימיהם לא הי' סמוך בא"י וא"כ מה תועלת יש בעלייתו לא"י והביא ראי' מזה לדעת הר"מ ז"ל שאם הסכימו כל חכמי א"י לסמוך סומכין ועיי"ש בד' מהר"ל בח' שהאריך שהרשב"א ז"ל לא נשאר בדיעה זו וכל אחד מתאמץ להשוות דעת הרשב"א ז"ל לדעת הר"מ ז"ל ותמי' לי מאוד שאשתמיט להם ד' הרשב"א ז"ל ביבמות פ' החולץ ד' מ"ו ע"ב שהקשה כיון דגר צריך שלשה מדכתיב בי' משפט א"כ נבעי מומחין ותי' וי"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי ואפשר דנפקא להו דלשלשה בלחוד כתיב בי' רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפי' בזמן דליכא מומחין ומהאי קרא הוא דנפק"ל בפ' ד' מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזה"ז אע"ג דליכא הרצאת דמים עכ"ל הרשב"א ז"ל וא"נ דהרשב"א ס"ל כדעת הר"מ ז"ל דמשכח"ל סמיכה גם בזה"ז א"כ הדרק"ל איך מקבלין גרים בלא סמוכים וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל דאע"ג דכתיב במשפט לדורותיכם מ"מ צריך סמוכין וע"כ כשיטת הר"מ ז"ל:

א"כ ה"ה די"ל כן בגר כיון דכתיב בי' משפט צריך סמוכין ומשכח"ל לדורותיכם אם יהי' סמוכין ומה שנלענ"ד בזה לחומר הנושא בשנקדים להבין ד' הרשב"א ז"ל דפשיטא לי' דלכן לא דרשינן ממשפט דכתיב גבי גר כ"א לשלשה ולא למומחין כיון דכתיב בי' לדורותיכם וכמו דמקבלים גרים בזה"ז אע"ג דליכא קרבן ותמי' לכאו' דמהיכן ילפת לי' מהרצאת דמים א"כ נימא דכמו דלענין הרצאת דמים אע"ג דילפינן מלדורותיכם דהוי גר גמור אף במקום שאין קרבן מ"מ בזמן בהמ"ק אינו מותר לבא בקהל בלא הרצאת דמים מבואר דבמקום דאפשר להיות הרצאת דמים מעכב הגירות ואינו בגדר בר ישראל גמור שיהי' מותר לבא בקהל עד שיהי' קרבנו קרב אם כן גם לענין מומחים נימא דאע"ג דבזה"ז דבטלה הסמיכה ולי"ל מומחין ל"צ מומחין מ"מ בזמן דהי' סמוכין יהי' צריך סמוכין לקבלת גירות כיון דכתיב בי' משפט:

לכן נלענ"ד דדוקא הרצאת דמים כיון דהגירות הראשון של ישראל כשנכנסו לברית הי' ע"י מילה וטבילה והרצאת דמים לכן אמרינן דכל גירות צריך ומעכב הרצאת דמים שיהי' בגדר ישראל גמור שיהי' ראוי לבוא בקהל ישראל אך מדגלי רחמנא לדורותיכם ילפינן מני' דלאחר החורבן שא"א הרצאת דמים נעשה גר גמור בלא זה משא"כ סמוכין כיון דקודם מתן תורה לא הי' סמוכין א"כ הגירות הראשונה שנכנסו ישראל לברית לא הי' בפני שלשה מומחין נהי דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דבכל דבר דהוי בגדר משפט צריך מומחין מ"מ מדגלי רחמנא לדורותיכם בזה וזה דבר שא"א לדורות לכן אמרינן דפירוש הקרא רק לשלשה אבל לא למומחין וענין גירות סגי כמו שהי' הגירות הראשון והעקרי כשנכנסו ישראל לברית דלא הי' צריך ג' מומחין:

ומעתה י"ל דמה"ט ס"ל לרשב"א ז"ל דאע"ג דמשכח"ל תמיד מומחין עיד"ז שיסכימו כל חכמי א"י מ"מ כיון שהדבר מוגבל באופנים הרבה עד שיצא הדבר לפועל וכיון דבגר אמרה תורה לדורותיכם אמרינן דתמיד צריך להיות מציאות של קבלת גירות ולא שנמתין עד שיהי' סמיכה ויהי' מומחין ול"צ יותר מגירות הראשון שבשעה שנכנסו ישראל לברית ועי' ביבמות ד' מ"ח ע"ב מפני מה גרים בזה"ז מעונין וכו' אחרים אומרים מפני ששהו עצמם ליכנס תחת כנפי השכינה מבואר דא"א להשהות גר הבא להתגייר ולכן אע"ג דמשכח"ל סמוכין מ"מ כיון דהשתא ליכא סמוכין א"צ סמוכין:

איברא די"ל בפשיטות דהנה באמת בח' הרי"מ ז"ל ריש ס"א העיר בהא דלדורותיכם והביא ד' הרשב"א ז"ל דבח' ליבמות פ' החולץ הקשה איך מקבלין גרים בזה"ז וא"ל מצד שליחותי' קעבדינן דאכתי איך מותר לישא בת ישראל ותי' הרשב"א דבגר ל"צ מומחין ואפשר דהטעם משום דכתיב לדורותיכם וממעטינן מני' במס' כריתות ד' ט' דל"צ הרצאת דמים דאל"כ לא משכח"ל גר בזמן שאין בהמ"ק קיים וה"נ לענין סמוכין ובח' לגיטין פ' המגרש בהא דגט מעושה כתב בפשיטות דקבלת גרים הוא מצד שליחותי' קעבדינן והיא סתירה ממקום למקום. לכן נראה באמת דהרשב"א לטעמו אזיל שנסתפק בדעת הר"מ ז"ל כמבואר מד' דבב"ק הנ"ל ולכן ביבמות כתב רק באפשר היינו באם לא נימא כשיטת הר"מ ז"ל י"ל מדכתיב לדורותיכם ע"כ דל"צ מומחין ובגיטין קאי לשיטת הר"מ ז"ל א"כ א"א לדייק מדכתיב לדורותיכם כיון דאפשר גם בזה"ז מתקיים בי' לדורותיכם כנ"ל ועי' בס' אור החיים במדבר ט"ו ל"ח בקרא דועשו להם ציצית לדורותם שכ' לפרש לשון הקרא דלבן יכול להיות לדורות משא"כ תכלת ל"מ קאי לדורות כיון דהיום ליכא תכלת לכן לא כתיב בי' לדורותם עיי"ש:

וראיתי למורי הג' מקוטנא ז"ל שהקשה לפ"ז לפ"ד הרז"ה ז"ל והנשיא ר"י ב"ב שנזכר בתמים דעים דס"ל דהלכה כרבי דתכלת מעכב את הלבן ובזה"ז דליכא תכלת ליכא מצות ציצית מה"ת כלל וא"כ איך מקוים בציצית לדורותם והיא קושי' גדולה אמנם לפ"ד י"ל דאולי דעתם ז"ל דתכלת אינו נגנז ואפשר ע"י טרחא למצא אותו כדעת הרדב"ז בת' ס' תרפ"ה ושפיר מתקיים בי' לדורותם אם ימצא התכלת ושפיר י"ל דבלא תכלת ליכא מצוה מה"ת:

והנה מרן זצ"ל כ' להכריח זה דגר בזה"ז כשר מה"ת דאל"כ הדר"ל קושית הרשב"א ז"ל דאיך מותר לישא בת ישראל וכן איך מותר לשחוט הא מה"ת אינו בר זביחה [וכונתו לדעת הר"י והרא"ש ז"ל דגם נכרי שאינו עובד עבוד"ז שחיטתו פסולה מצד דאינו בר זביחה וא"כ הקושי' גדולה איך מותרין לאכול מה שישחוט כיון דמה"ר נכרי הוא ואינו בר זביחה כנ"ל] אמנם לענ"ד נראה דא"ז מוכרח דמה שהקשה דאיך מותר לישא בת ישראל דאין יכולין לעקור דבר מה"ת כ"א בשוא"ת ובעניי איני יודע איזה איסור תורה יש בזה ל"מ לפ"ד הטור אהע"ז ס' ט"ז דפוסק להלכה דבשאר אומות ליכא איסור כלל מה"ת אפי' דרך חיתון ורק בז' אומות איכא הלאוין דלא תתחתן ולא תקח עיי"ש. א"כ שפיר אמרינן דהם אמרו והם אמרו דגם גר בזה"ז מותר בבת ישראל:

אך אפי' לפי"ד הר"מ ז"ל דס"ל דהלכה כרשב"י וכל המסירין בכלל לא תתחתן מ"מ הא מבואר בר"מ ז"ל פי"ב מאסורי ביאה ה"ה דהבא על בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו ונראה דקאי על כל הני כ' לעיל דבזה ליכא הלאו דלא תתחתן כיון דמלא יסיר דרשינן א"כ ז"ד בנכרי העובד עבוד"ז אבל בנכרי שאינו עובד עבוד"ז ל"ש זה וא"כ גר בזמנינו כיון דמקבל עליו כל התורה כולה ואינו עובד עבוד"ז לו יהי' דמה"ת אינו גר מעלי' אבל עכ"פ לא גרע מגר תושב ונהי דבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין גר תושב מ"מ גר גמור דמקבלין א"כ מה"ת הוי עכ"פ כמו גר תושב ובתו אינה אסורה אלא מדרבנן וכמו כן הא בעצמו מותר בבת ישראל מה"ת ולא נשאר אלא איסור דרבנן ומדרבנן הוי גר גמור וז"ב מאוד לענ"ד ועי' בנתה"מ ס"ק א' שלא הקשה מזה רק מהא דאין תופסין קידושי שני וע"ז י"ל מצד אפקעינהו רבנן לק"מ אבל מזה דאיך מותר לישא בת ישראל לא קשה לי' כלל וע"כ הכוונה כדאמרן דבזה ליכא איסור תורה כלל:

ואל תשיבנו מד' התוס' כתובות ד' י"א ע"א ד"ה מטבילין אותו שהקשו דאיך הוי גר מדרבנן ושרינן לי' בבת ישראל א"כ נראה מבואר דאיכא איסור תורה בגר מדרבנן אם נושא בת ישראל י"ל דהתם שאני כיון דהגדילו יכולין למחות וא"כ עדיין אינו גר ברור אף מדרבנן ובפרט דשייך עדיין הך חששא דכי יסיר דדילמא ימחה כשיגדל והרי אשתו עמו והוא נכרי גמור משא"כ הכא דמדרבנן הוי גר גמור נראה ברור דליכא איסור תורה בלקיחת בת ישראל לפי"ד הר"מ והטור ז"ל ומה שהקשה מרן זצ"ל משחיטה דאיך מותר לשחוט הא מה"ת אינו בר זביחה:

נראה לענ"ד לת' לפ"מ דנראה לחדש דנהי דשחיטת גר תושב פסולה מצד דאינו בר זביחה מ"מ אם יקבל עליו בנדר שלא יאכל נבילות הוי בר זביחה מעלי' לפ"מ דמבואר בירושלמי נזיר פ"ט ה"א דר' יונה ס"ל דגם נכרי הוא בבל יחל והיתר חכם אין להם עיי"ש וא"כ הרי מוזהר אנבילות מצד קבלתו ומקרי בר זביחה כיון דעכ"פ אסור לאכול נבילות ומעתה ה"ה בגר בזה"ז דמקבל עליו המצות א"כ גם מה"ת אסור לאכול נבילות מצד נדר עכ"פ ושוב הוי בר זביחה והרי קטן מקרי בר זביחה משום דאסור ליתן לו איסור בידים אע"ג דהוא אינו מוזהר כלל א"כ מכ"ש גר דמוזהר עכ"פ מצד נדר שלא לאכלו מקרי בר זביחה כנ"ל נכון בזה בעזה"י. ואפי' למ"ד בירושלמי שם דאין ב"נ מוזהר על בל יחל וא"צ התרת חכם מ"מ נלענ"ד עפ"מ שחקרו האחרונים דגם מכשיל את חבירו באיסור דרבנן איכא לפנ"ע מה"ת כיון דעכ"פ נותן לפניו מכשול ובמק"א הארכנו לברר ד"ז ואכ"מ א"ר כמו דקטן מיקרי בר זביחה מפני שאסור להושיט לו נבילות ה"ה גר מדרבנן כיון דמדרבנן הוא גר גמור ואסור לו מדרבנן עכ"פ נבילות וא"כ שוב אסור ליתן לו מה"ת מצד לפנ"ע כנ"ל ושוב מקרי בר זביחה כיון דאסור ליתן לו נבילות מה"ת ועי' בזה כי הוא הערה נכונה בעזה"י. ונחזור לענין שאנו עסוקים בו דהנה לפי המתבאר מדברינו אלה שפיר י"ל דגר בזה"ז הוא ג"כ מצד שליחותי' קעבדינן ולפי"ז אין מזה סתירה לדעת הר"מ ז"ל דהיום משכח"ל סמוכין ובאמת לדידי לא דרשינן לדורותיכם כלל דגר בזה"ז דאורייתא דלא נשמע כלל מלדורותיכם כיון דאפשר גם בזה"ז בסמוכין כנ"ל אך באמת נראה שדעת הר"מ ז"ל דגר מה"ת א"צ מומחין כמבואר מדבריו בפי"ג מאיסורי ביאה ה' טו"ב עיי"ש וצ"ב דלשיטתו ליכא למילף מלדורותיכם וא"כ אמאי לא יהי' צריך מומחין הא משפט כתיב בי' אך באמת א"ש בפשיטות דהר"מ ז"ל אזיל לשיטתו דסובר דלא אמרינן ער"פ וס"ל דמה"ת ל"צ בהודאות והלואות מומחין וא"כ י"ל דנהי דבגר כתיב בי' משפט מ"מ לא עדיף מהודאות והלואות דג"כ סגי בתלתא הדיוטות הן אמת דמלשון הר"מ ז"ל פ"ה מסנהדרין נראה קצת דגם בהודאות והלואות צריך לבא לטעמא דשליחותי' קעבדינן וכבר תמה בזה הרב לח"מ ז"ל כיון דס"ל להלכה דמדאורייתא חד נמי כשר ממילא סגי לי' בג' הדיוטות מדינא דאורייתא ולמה צריך לטעמא דשליחותי' קעבדינן אמנם לענ"ד, נראה פשוט לפמ"ש מרן ז"ל לקמן סק"ג להעיר דאיך משכח"ל הוה"ל הא הוי עדות שאאילה"ז כיון דאם יתזמו א"צ לשלם דהזמה קנס הוא וא"כ גם הודאות והלואות לא משכח"ל כיון דבדיני הזמה צריך מומחין וכבר קדמו בזה הג' בעל כסא דהרסנא בת' בש"ר ס' י"ב עיי"ש בקיצור נרמז הרבה מד' מרן ז"ל:

ומ"ש מרן דלהר"מ דס"ל בפכ"א מה"ע גבי שן ועין דחיוב תפיסה חשיב ילה"ז ה"ה אם מהני תפיסה מעדים מקיים בהו כאשר זמם אתד"ק מלבד שיש לחלק בין הנושאים דהיכא דמחייבי ממון גמור צריך שגם הם יתחייבו ממון גמור דאל"כ לא הוי ממש כאשר זמם מלבד זאת גוף ד' מרן ז"ל בכסף משנה שם שהחליט בדעת הר"מ ז"ל דלכן העדים צריכין לשלם כיון דהי' מהני תפיסת העבד עכ"פ ובקל יכול לתפוס הו"ל כאילו הפסידו לו ממון גמור תמי' בעיני לפ"ד מהרש"ל דבספיקא דדינא נהי דמהני תפיסה מ"מ גם השני יכול לחזור ולתפוס א"כ נראה דאף א"נ סברא זו מ"מ בשו"ע ליכא למימר דמשום זה הפסידו לו ממון כיון דעפ"י דין א"צ לשלם לו ואי דיכול הי' לתפוס הא הי' האדון יכול לחזור ולתפוס וא"כ איך נוכל לומר דמשום זה יהי' העדים צריכין לשלם כשהוזמו:

ומכח זה נראה עיקר כמו"ש בלח"מ לפרש ד' הר"מ ז"ל דמיירי אם תפס העבד ועפ"י העדים צריך להחזיר דאז שפיר הפסידו לו ממון וא"כ אין הוכחה מד' הר"מ לסברא זו דבקל יכול לתפוס יהי' חשיב ממון ובפרט לפ"ד הסוברים דגם בקנס אע"ג דמהני תפיסה מ"מ יכול לחזור ולתפוס כמו שיתבאר בעזה"י לקמן א"כ ברור הד' דהוי עדות שאאיל"ה לענין הודאות והלואות וא"ל הא הוי ילה"ז אם יהי' סמוכין והוי בגדר ילה"ז דמה נעשה בדור דליכא חכמים בא"י הראוין לסמיכה ועי' מ"ש לקמן בשם המרלב"ח ז"ל וא"כ שפיר גם בהודאות והלואות צריך לבא לטעמא דשליחותי' קעבדינן וא"ש ד' הר"מ ז"ל אך ז"ד בהודאות והלואות אבל בגר שפיר אמרינן דמד"ת כשר בג' הדיוטות ול"צ לבא לטעמא דשליחותי' קעבדינן כלל אבל א"נ כר"א דער"פ כתיב כאן ובהודאות והלואות ג"כ מד"ת צריך ג' מומחין דוקא ה"ה בגר יהי' צריך ג' מומחין מה"ת ורק מצד שליחותי' קעבדינן כשר בהדיוטות וז"ב בדעת הר"מ ז"ל ולפי"ז דעת רבינו נתנאל ורשב"א יבמות ונמוק"י דס"ל דגר בזה"ז ד"ת מדכתיב לדורותיכם מבואר דס"ל דל"מ סמיכה בזה"ז ודלא כהר"מ ז"ל:

הן אמת שיש עוד לעי' בעיקר הדבר שנראה מד' רבותינו ז"ל דאם משכח"ל סמיכה בזה"ז שפיר מתקיים לדורותיכם אף א"נ דבעי רק מומחין כיון דמשכח"ל תמיד מומחין ע"י שנחדש את הסמיכה והא מגדרי הסמיכה צריך שיהי' הנסמך גדול הדור ובשלימות המעלות ואם לא נמצאו כאלה בא"י בודאי דל"ש סמיכה וא"כ איך מקיים בזה לדורותיכם:

וראיתי שכבר ישבו על מדוכה זו רבותינו המרלב"ח אאמר"י בי רב ז"ל שדעת המרלב"ח בקונטרס הסמיכה ד' ס"ב ע"א [ד' לבוב] שא"א הסמיכה בדורו מפאת כי לא נמצאו חכמים שיהי' ראוים לסמיכה הן מפאת גודל חכמת התוה"ק שצריך להיות מתנאי הסמיכה והן מפאת הדברים האחרים הצריכים למשפטי התורה אשר בלעדם א"א להיות סמוך אפי' לדבר פרטי ממשפטי התורה אולם דעת המר"י בי רב ז"ל בקונטרס הסמיכה שם ד' ע' דכפי הדור והזמן צריך לבקש סמוכים שאין ממנין סמוכין מן המתים והרי אפי' בדורו של מרע"ה לא נמצאו התנאים הצריכים לממונים ועיי"ש כל דבריו הקדושים נראה דס"ל דחילוק הוא בין כשבאין למנות סנהדרין לד"נ דאז מעכבין כל התנאים שכ' הר"מ ז"ל אבל ב"ד של שלשה לקנסות ולמלקות אין מעכבין כל התנאים האלו:

וראה זה פלא מה שמצאתי בתוס' הרא"ש להוריות (ד' ז' ע"א) בד"ה ה"ד הא דקאמרת הורה בפנ"ע מתכפר בפנ"ע שכ' בזה"ל ולא ברירא לי שפיר מה הפירוש מופלא דראוי להוראה היינו דגמיר תלמודא כשמעון בן עזאי וגמיר וסביר מה חסר לי' להיותו נקרא מופלא ואפשר דמושיבין בסנהדרין אע"פ שאינו ראוי להוראה אי לא משכח ראוי להוראה ואותם הראוים להוראה נקראים מופלאים והכא מיירי שכולן ראוים להוראה עכ"ל. מבואר מד' הרא"ש ז"ל שממנין בסנהדרין אפי' מי שאינו ראוי להוראה אם לא משכח ראוי להוראה:

וכשאני לעצמי הי' נלענ"ד דפירוש הגמ' דאין ממנין בסנהדרין אלא מי שראוי להוראה אמנם אם נמצא בעיר מופלא יותר מהם אע"פ שאינו מכלל הסנהדרין כגון שלא הי' ראוי למנותו מחמת זקנה או שא"ל בנים וכיו"ב מ"מ צריכין להתישב עמו בהוראה ובלא"ה לא הוי הוראה מעלי' כיון שהי' להם ללמוד ממנו כיון שהוא גדול מהם בתורה אע"פ שאינו מסנהדרין הכלל שכל שיש גדול ממנו ואינו נמלך עמו בהוראה חדשה שנולד ספק לסנהדרין לא הוי בגדר הוראת ב"ד וכן בכהן משיח לא הוי בגדר הוראת כהן משוח דכללא דיכול ללמוד ולא למד הו"ל כמו מזיד בהוראה ואין זה בגדר הוראת ב"ד ובזה אתי פירוש הגמ' כפשטא אמנם מד' רש"י ז"ל בד"ה והא הוראה דידי' לאו כלום הוא שכ' בזה"ל דכיון "דאינו מופלא לא ידע מאי קא מורה" ולא הוי הוראה מעלי' נראה ג"כ דמפרש כהרא"ש ז"ל דאינו מופלא היינו שאינו בעל הוראה ומוכרח מזה דממנים בסנהדרין אפי' מי שאינו ראוי להוראה וזה פלא בעיני ותמהני על רבותינו המר"י בי רב והמרלב"ח ז"ל שלא עמדו בזה כלל:

וי"ל עוד דאפי' א"נ כשיטת המרלב"ח דא"א לסמוך אפי' לב"ד של שלשה אלא מי שהוא גדול הדור ושלם בשאר מעלות שאינו נמצא בדור זה מ"מ מתקיים בי' לדורותיכם כיון דאין זה מניעה מחוק התורה אלא מצדינו שלא נלמוד בשקידה שיהי' בינינו אנשים ראוים לסמיכה זה אינו בגדר ביטול כיון דיש אפשרות אם ישקדו ישראל על התורה ימצאו תמיד אנשים כאלה שפיר מתקיים בזה לדורותיהם וצ"ע עוד הרבה לברר דברים אלה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר ד' הרמב"ן ז"ל שנראה מדבריו ז"ל דמשכח"ל דיני מלקות וקנסות בזה"ז אף בחו"ל ע"י סמוכים שנסמכו בא"י וממילא כשרים לדון הכל גם בחו"ל:

ויש להעיר בזה מדברי הרמב"ן ז"ל מובא בר"ן ז"ל בסוף פ"ק דתענית שכ' דאין שום תענית ציבור בבבל והטעם מפני שהדיינים שלהם הדיוטות הם ולא סמוכין ולא הי' להם נשיא שתהי' גזירתם קיימת על כל ישראל עיי"ש נראה מבואר מד"ק דאפי' בזמן דאיכא סמוכין מ"מ בבבל לא הי' סמוכין וזה צ"ע דמלבד דאם נסמכו בא"י שוב יכולין לדון גם בבבל מלבד זאת הרי מבואר בתוה"ק בכל מושבותיכם משמע דהמצוה כן הוא שיהי' לדורות גם בבבל ב"ד סמוכים לדון ד"ק וכמו"ש הרמב"ן ז"ל עצמו כאן ועי' בר"מ ז"ל פ"ב מה' שופר ה"ט שכ' דבזה"ז אין תוקעין בשופר בשבת אלא במקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהי' סמוך בא"י אמנם ברז"ה ז"ל בבעה"מ נראה דלמ"ל בזה"ז כלל תק"ש בשבת ובר"ן ז"ל שם הסכים דעת הרז"ה להר"מ ז"ל ולענ"ד המעי' בד' הרז"ה ז"ל יראה דס"ל דלא משכח"ל סנהדרין בזה"ז ודלא כהר"מ ז"ל וע"ע בענין זה בקונטרס הסמיכה למרלב"ח ז"ל ד' ע"ח ע"א ויש אתי הרבה להאריך בענינים אלה ואכ"מ ועי' עוד באגרת בקורת שכתבתי ע"ד תשובת בש"ר מ"ש בענין זה:

פרק ג

ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ וגו' עי' ברש"י ז"ל וברמב"ן ז"ל שחתר ליתן טעם למה הזהירה התוה"ק רק כשכבר נכנס לעיר מקלט ורוצה לשוב ולא הזהירה התוה"ק על תחילת דין גלות ועי' מ"ש בזה:

ולענ"ד הי' נראה בזה עפ"מ דמבואר בריטב"א מכות (ד' י"א ע"ב) ד"ה מידי גלות קא מכפר לת' קשית התוס' הא באמת גלות מכפר וז"ל לאו דגלות לא מכפרת כלל דודאי בכ"מ גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן אלא לומר דגלות לא מכפרא לי' להחזירו לפטרו מגוה"ד ומיתת כה"ג היא דעבדה כפרה לחודא עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דבאמת בענין גלות יש שני ענינים אחד לפוטרו מעונש וב' להציל אותו מגוה"ד וזה שיתכפר על חטא השוגג סגי גלות גרידא אמנם להיות נפטר אף מגוה"ד להיותו נהרג עליו אם הורגו חוץ לע"מ זה רק ע"י מיתת כה"ג:

ומעתה י"ל דלא הוצרכה התוה"ק להזהיר קודם שנס אל עיר מקלטו שלא יקחו כופר דזה כבר נכלל בכלל הלאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח וכיון דצריך כפרה ואין כפרה אלא גלות הוי כמו רוצח במזיד דאינו מתכפר לו אלא במיתת ב"ד משא"כ מי שכבר גלה ונתכפר לו חטאו רק שמתירא מגוה"ד ה"א דמותר לגוה"ד לקחת ממנו כופר ולהשיבו לביתו קודם שימות הכה"ג לכן קמ"ל קרא דגם זה אסור:

איברא דלקושטא דמילתא אני מסופק בזה לדינא אם הלאו דכופר ברוצח בשגגה הוא גם על גוה"ד ולר"י דס"ל דמצוה ביד גוה"ד אף בהורג בשוגג נראה פשוט דהלאו קאי גם עליו אמנם לפי"מ דקיי"ל דבשוגג רק רשות ביד גוה"ד א"כ נראה פשוט דאם הרוצח נתפשר עם גוה"ד ורוצה ליתן לו ממון שלא יהרגנו ודאי הרשות בידו לקבל ממנו ואינו עובר בלאו רק א"ז מצילו מגלות וזה מוטל על הב"ד ולא על גוה"ד ועי' בר"מ ז"ל פ"א מה' רוצח ה"ב שכ' ברוצח במזיד דגם גוה"ד א"י למחול אמנם בפ"ה ה"א ברוצח שוגג כתב רק אזהרה על הב"ד ולא הזכיר כלל מגוה"ד נראה דס"ל כדאמרן כיון דרק רשות ביד גוה"ד בודאי יכול למחול לו את הח"מ ויכול לקחת ממנו ממון עבור זה. איברא דעדיין יש לעי' בזה אף לפ"ד הר"מ ז"ל דליכא איסורא על גוה"ד להתפשר עמו מ"מ יכול לחזור בו אח"כ ואם הרגו אח"כ ג"כ אין לו דמים אם יצא חוץ לע"מ קודם שמת הכה"ג ול"ש בזה ענין כופר כלל ואע"ג דאיסורא ליכא מ"מ אין פוטרו מח"מ שיש רשות ביד גוה"ד להרגו והבן היטב בפרט שבעיקר ד' הריטב"א ז"ל דס"ל דרק לענין מיתת גוה"ד תלי' במיתת כה"ג משא"כ לכפר לו את חטאו סגי בגלות גרידא מדעת הר"מ ז"ל נראה מבואר להיפוך דהא בהא תלי' דא"נ דנתכפר לו העון דגלות ממילא הגוה"ד נהרג עליו וזה הטעם דאחר מיתת כה"ג חייב עליו הגוה"ד מיתה ועי' פ"ז הי"ג שם וממילא קודם מיתת הכה"ג לא מתכפר לו עדיין חטאו:

וי"ל שזה באמת כונת התוה"ק דאפי' לאחר שגלה לע"מ ג"כ הב"ד מוזהרין שלא ליקח כופר שעדיין לא נתכפר לז עד מיתת הכה"ג ובגוה"ד ל"ש אזהרה זו כלל כיון דרשות ביד גוה"ד יכול לעשות כל מה שירצה אמנם נראה דאפי' אם נטל ממנו ממון מ"מ יכול לחזור בו אח"כ ואם הרגו אין לו דמים בפרט א"נ כדעת התוס' ור"מ ז"ל דלא נתכפר לו החטא עד מיתת הכה"ג:

והנה ממה שנתבאר לנו עד כה תשובה לדברי רבינו הגדול המהרש"א ז"ל שכ' בחא"ג במס' מכות ד' ע"ב ד"ה אחד הרג שוגג וא' הרג מזיד שכ' בזה"ל וקצת קשה דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך לגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גוה"ד שיהרגנו ואם אין עדים בדבר האיך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים ופסולים שפטור הגוה"ד אם יהרגנו עכ"ל:

והנה מ"ש דבמודה מעצמו פטור הגוה"ד אם יהרגנו ולכן שייך בו גלות קשה בעיני טובא שיהי' מהני הודאתו לפטור את הגוה"ד אם יהרגנו הן אמת שמצאנו כיו"ב להריטב"א ז"ל בריש מכות שנסתפק אם גולה ע"י עצמו אם נימא כיון דהוי כפרה גולה ע"י עצמו א"ד כיון דיש בדבר ח"מ אם יצא חוץ לתחום והרגו גוה"ד אינו גולה ע"י עצמו:

אך נראה דהריטב"א ז"ל ס"ל כיון דאם הב"ד יפסקו דחייב גלות עפ"י עצמו ויגלה ממילא הו"ל כהא דקיי"ל איסור בע"א יוחזק דאוכלו אח"כ חייב מלקות וה"נ כיון דנפסק עפ"י ב"ד להיותו גולה לכן כשישב מעיר מקלטו אם הרגו גוה"ד אינו נהרג עליו אבל שנימא דבשביל זה יתחייב גלות כיון דאם לא יגלה יכול גוה"ד להרגו וא"ל דמים זה לא מסתבר כלל כיון דהב"ד פוסקים לדינא דאינו נאמן עפ"י עצמו שהרג אה הנפש ואינו גולה מה"ט שוב כשהרגו גוה"ד יש לו דמים ול"ש לומר דיגלה מטעם זה לחוד שמא יהרגנו גוה"ד וכ"נ מדקדוק לשון הריטב"א ז"ל שכ' רק דאם ישוב מעיר מקלטו ויהרגנו גוה"ד א"ל דמים נראה דמקודם לכן יש לו דמים והיינו כנ"ל דאינו נאמן ע"י עצמו:

ואולי י"ל בדעת המה רש"א ז"ל דס"ל כיון דענין זה דפטרה התוה"ק את הגוה"ד הוא מצד כי יחם לבבו ולכן כיון דבעיני אנשים כשבא אחד והודה שהרג את פלוני מאמינים לו דאין אדם בודה על עצמו דבר כזה לכן שייך הפטור דכי יחם לבבו ואין עליו עונש כשהרגו גוה"ד אע"ג דמדינא אינו נאמן:

וי"ל בזה דעת רש"י מכות (ד' ה' ע"א) שפירש הא דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא משום דא"ב מודי ומפטר ובתוס' תמהו ע"ז דא"כ כל ח"מ ב"ד יודו ויפטרו ולהנ"ל י"ל דבאמת מוב"ק אינו פטור אלא כשמתחייב עצמו דבר מה בהודאתו ולכן דוקא בהורג את הנפש דעכ"פ מתחייב בהודאתו אם יהרגנו גוה"ד יפטר לכן הוי הודאתו הודאה לפטרו אם אח"כ באו עדים משא"כ בכל ח"מ אך כ"כ במק"א דאע"ג דפטור גוה"ד הוא מצד כי יחם לבבו מ"מ ה"ד היכא דחייב גלות מדינא אז מהני הסברא דכי יחם לברי לפטרו מגלות משא"כ היכא דפטור מגלות ל"מ הטעם דכי יחם לבבו לפוטרו מגלות והראי' בזה ממיתת כה"ג לאחר דיגמ"ד קודם שגלה דאס הוא גוה"ד נהרג עליו וא"כ ה"ה אם מודה מעצמו אם נימא דא"נ לענין גלות ה"ד דאינו מהני לפטור גוה"ד וד' המהרש"א צע"ג לענ"ד:

אמנם עיקר קשית המהרש"א ז"ל דפשיטא לי' דכל ענין גלות הוא רק משום שלא יהרגנו גוה"ד מבואר להדיא בתוס' וריטב"א ור"מ ז"ל להיפוך דענין גלות הוא כפרה ואפי' במקום דליכא גוה"ד כלל הב"ד גולין אותו לעיר מקלטו:

ובזה י"ל מה דקשה לכאו' על הריטב"א ז"ל דמסופק אם גולה ע"י עצמו הא גמ' ערוכה בשבועות (ד' ח' ע"א) דמקשינן בגמ' שפכ"ד נמי ה"ד אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר גלות הוא ותרצינן במזיד ולא אתרו בי' בשוגג ולא אתידע לי' מבואר מד' הגמ' דאם הי' אתידע לי' לא הי' מכפר לי' עד שיבא לב"ד ויודה שהרג את הנפש כדי שיגלה ותהוי לי' כפרה ומוכרח מזה דגולה ע"י עצמו אמנם לדברינו א"ש דהריטב"א אינו מסופק אלא משום גוה"ד א"כ הכא דאם אתידע לי' שהרג בשוגג את הנפש ושום אדם א"י מזה י"ל דמחויב לבא לב"ד לומר שהרג את נפש אחת מישראל וחייב גלות דבכה"ג שאין נודע לשום אדם למי הרג אינו מתירא מגוה"ד ואינו פתוי בי' דיני נפשות כלל ושוב גולה ע"י עצמו:

ובאמת נבוך אני בעיקר דין גלות מה הוא אם בעצם הוא עונש כמו מיתה או מלקות רק שמכפר ג"כ כמו מיתה ומלקות או הוא בעצם כפרה ועי' בתוס' מכות (ד' ט"ז ע"א) בד"ה אי דקטלה קלבד"מ שהקשו הא י"ל דמיירי שהרגה בשוגג נראה דפשיטא להו דבשוגג ל"ש קלבד"מ וגלות אינו פוטר ממלקות ע"כ דס"ל דגלות הוי כפרה בעצם ואינה בגדר עונש ולכן ל"ש בזה קלבד"מ לפטור מלקות דעבירה אחרת וא"ש בזה מה שאקשה בת' הרי"מ חו"מ על הא דילפינן מתנא דבי חזקי' דבכ"מ ח"מ שוגגין פטורין דמ"ר מרוצח דתמיד יש עונש דבמזיד בלא התראה מכניסין לכיפה ובשוגג איכא גלות ולכן פוטר מתשלומין משא"כ בכל ח"מ שוגגין מנ"ל דפוטר מתשלומין:

אמנם להנ"ל א"ש דגם ברוצח בשגגה ל"ש קלבד"מ כלל דמצד גלות ל"ש קלבד"מ כיון דהוא רק כפרה ולא עונש ומצד דאם הרגו גוה"ד א"ל דמים זה אינו בגדר עונש כיון דאינו חיוב [וד' רש"י ז"ל שפי' דמצוה ביד גוה"ד היינו אפי' ברוצח בשגגה תמוהין ועי' במל"מ ר"ה רוצח] ולכן שפיר ילפינן מזה לכל ח"מ שוגגין דפטורין אמנם ממה דנראה מבואר בר"מ ז"ל דגלות דינו כד"נ לענין כ"ג וכן לענין הלנת הדין עי' בפי"א מה' סנהדרין ה"ד נראה דגלות אינה כפרה אלא עונש והוי כמו ד"נ ממש בכל פרטיו:

וראיתי למורי הגאון המובהק ז"ל בס' ישועות ישראל ס"ב סק"א הביא בשם ת' הגאונים שכ' דמלקות דאורייתא ליכא האידנא משום דקיי"ל דהוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה מכאן למדין שאין מלקין מלקות דאורייתא שאם נתחייב גלות כיצד הוא עושה ולהיכן הוא גולה וכו' וצריכות לכה"ג ואלו מצות תלוים זב"ז כלומר כיון דאין גלות האידנא גם מלקות אינו נוהג ומורי הגז"ל תמה על מ"ש דצריכין לגלות כה"ג הא משנה ערוכה להיפוך במכות (י"א ע"ב) דגומרין דין גלות בלא כה"ג לכן עשה ט"ס מזה וצ"ל בלא כהן והיינו משום דדין גלות כד"נ שאם אין כהן עומד ומשמש ע"ג מזבח אין ד"נ נוהג וה"ה חייבי גלות והנה אם נבוא להגי' יותר נכון להגי' בלא כ"ג והיינו כ"ג סנהדרין כמו דקיי"ל דגלות צריך סנהדרי קטנה עכ"פ לדונו בגלות וזה א"א בזה"ז אם לא שנימא דס"ל דכמו דמשכח"ל סמיכה בזה"ז לדון דיני מלקות בג' ה"ה דמשכח"ל סנהדרי קטנה לדון ד"נ לכן צריך לבוא רק לטעם משום דליכא כהן:

אך באמת נלענ"ד לקיים דברי הגאונים בלי הגהה ונאמר דס"ל דבאמת דין גלות אינו נוהג אלא בזמן שיש כה"ג ויוכל להתקיים בי' קרא דוישב שם עד מות הכה"ג דהרי מבואר בסנהדרין (ד' י"ח ע"ב) דמקשינן בגמ' ואימא ה"נ [והיינו היכא דלית לי' תקנתא לא לגלי] ותרצינן אמר קרא לנוס שמה כל רוצח אפ"י כה"ג במשמע עכ"פ לא נשמע מזה אלא בזמן דאיכא מקדש וכה"ג אז אפי' אם אירע מקרה שאינו ניצול במיתת כה"ג ג"כ שייך גלות אבל שנימא דשייך דין גלות גם בזמן דל"ש כה"ג כלל ולא יוכל להתקיים כלל הקרא דוישב שם עד מות הכה"ג זה צריך ראי' גדולה ומסברא נראה דל"ש דין גלות וצדקו דברי הגאונים ז"ל:

איברא דאכתי יש לעי' בזה דהרי נראה פשוט בפירושא דגמ' סנהדרין הוא דא"נ דאינו חייב גלות אם הרגו גוה"ד נהרג עליו דאל"כ מוכרח הוא להגלות משום גוה"ד וא"ז קילא לגבי' וע"כ דסד"א דהיכא דלית לי' תקנתא במיתת כה"ג א"ח גלות ואין עליו חומר דין גוה"ד א"כ א"נ דלקושטא דמילתא בזמן דלא שייך כה"ג ליכא דין גלות א"כ ממילא ל"ש גם דיני גוה"ד וא"כ שוב צריך לנהוג דין מלקות וצ"ל בדעת הגאונים ז"ל דס"ל דאע"ג דאין דין גוה"ד נוהג היינו רק שיהי' רשות ביד גוה"ד להרוג ואיסורא איכא להרוג אותו אבל שיהי' לו דמים אם הרגו זה אא"ל כיון דעכ"פ שייך הסברא דכי יחם לבבו ולכן הכריחו מזה דאינו נוהג האידנא דין מלקות ולפ"ז נראה שדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל בהדיא דנוהג דין מלקות בזה"ז אם איכא ב"ד סמוכין כמושכ"ל וכ"נ דעת רש"י ז"ל בסנהדרין (ד' ז' ע"ב) בהא דאמר ר"ה אפיקי לי מנאי מקל ורצועה וברש"י ז"ל רצועה למלקות ומקל למ"מ עד שיחזור בו ול"ת לד' הגאונים היינו משום דס"ל דכיון דלא נוכל לקיים הקרא דוישב שם עד מות הכה"ג ל"ש דין גלות כלל והו"ל כאילו פטור מגלות ולכן אם הרגו הגוה"ד נהרג עליו דהיכא דפטור מגלות לא פטרינן את הגוה"ד משום כי יחם לבבו ועי' בישועות ישראל שם בשם רבינו ירוחם שכ' בפשיטות דגם האידנא שייך דינא דגוה"ד ויש להרחיב הדיבור בכל ענינים אלו וכתבנו רק ראשי פרקים לעורר לבב התלמידים:

פרק ד

ל"ו ז' ולא תסוב נחלה לבנ"י ממטה מטה עי' ברמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל וע"ד רבותינו שדרשו דבר זה לא יהי' נוהג אלא בדור זה בלבד יתכן שלא הי' בכל הדור ההוא בארץ יורשת נחלה בלתי בנות צלפחד וכו' וצוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהן ותהי' בתו יורשת אותו לא תנשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר כי הקפידה להם תהי' יותר גדולה בעת החילוק שלא יתערבו שבטים זע"ז בנחלה כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כ"כ ובעבור זה שלא נודע זמן החילוק הזהיר בכל הדור והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך עכ"ל מבואר מד' הרמב"ן ז"ל דעיקר האיסור דהיסבות נחלה הוא שבעת החילוק יהי' כל נחלה להשבט השייך לו אבל אח"כ אין איסור בזה כי עיקר הקפידה הי' שכל אחד יזכה בקרקע המיוחדת לו בגורל עפ"י ד' שזה ענין כיבוש וחילוק שנתחייבו על ידן ברובי מצות התלויות בארץ שבזה נגמרה קדושת הארץ ולכן צריך שיגיע לו חלקו המיוחד לו מן השמים אמנם אח"כ כשזכו בחלקיהן יכולין לעשות בהן מה שירצה אמנם מפני שלא נודע זמן החילוק הזהיר בכל:

ונראה שדעתו ז"ל דאותו הדור אפי' לאחר כיבוש וחילוק הי' אסורין להסב נחלה ע"י נשואין לשבט אחר וכן נראה מבואר מד' הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (ד' קכ"א) בד"ה לבא זב"ז אמנם לענ"ד צ"ע טובא לפ"ז לר' מאיר דס"ל דמתנה כירושה שאינה חוזרת ביובל א"כ אמאי לא הזהירה תורה על מתנה ג"כ דיהי' אסור לאותו הדור ליתן מתנה לשבט אחר בשלמא א"נ דלא הזהיר אלא קודם כיבוש וחילוק י"ל דלא הי' צריך להזהיר במתנה כיון דא"א מקנה דבר שא"ש וכ"ז שלא זכו בו ע"י כיבוש וחילוק א"י להקותי לאחר ולאחר שזכו בו באמת ליכא איסור בזה:

אמנם א"נ כהרשב"ם ורמב"ן ז"ל דאותו דור הוזהרו אפי' לאחר חלוקת הארץ א"כ אמאי לא הוזהרו על מתנה לר"מ ולומר כיון דמתנה א"א כ"א לאחר חלוקה לא נאסר כלל מתנה ז"א דלפי"ז גם נשואין עם שבט אחר צריך להיות מותר לאחר חלוקה דמ"ש זמ"ז (ולכאו' יש להעיר לר"מ לשיטתו דס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ בלא"ה קשה אמאי לא נאסר גם מתנה דלדידי' יכול להקנות קודם חלוקה לאחר כמו מה שאירש מאבא מכור לך דמהני לר"מ א"כ ה"נ הרי יכול להקנות לחבירו חלקו שיזכה בו בחלוקת הארץ ואינו חוזר ביובל לדידי' וא"כ הו"ל כהסיבת נחלה אך נראה דז"א דאפילו לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ הכא בנחלה אם מת קודם חלוקה הרי לא זכה בה ול"מ מתנתו כלל ונהי דבחי וזכה. בה מהני מתנתו מ"מ זה מקרי נתברר החלוקה כיון דא"א לחבירו לזכות בהמתנה אם לא שיזכה בה הוא מקודם אמנם נשואין עם שבט אחר שפיר מקרי הסבת נחלה כיון דבמתה היא קודם חלוקה הרי בנה או בעלה משבט אחר ירשנה ומוכרח מזה כמו"ש הרמב"ן ז"ל דעיקר האיסור הוא שיתברר חלוקת כל אחד ושיזכה בה ועי' ברמ"ה ב"ב ד' ק"כ מבואר ג"כ כד' הרמב"ן ז"ל):

ומה שנלענ"ד להעיר בדבר חדש בזה כפמ"ש במק"א לת' קושית הג' מלבוב ז"ל דאיך אפ"ל דמתנה א"ח ביובל הא מקרא מלא דיבר הכתוב ביחזקאל מ"ו י"ז דמתנה חוזרת ביובל [ועיי"ש דמבואר בקרא דחילוק הוא אם נתן מתנה לעבדו או לבנו דאם נתן מתנה לבנו אינה חוזרת ביובל אמנם למדקדק היטב בלישנא דקרא נראה דאם נתנה לבנו בתורת נחלה אז אינה חוזרת ביובל דהוי כירושה ואכמ"ל בזה] וכתבנו דנראה דמודה ר"מ דסתם מתנה חוזרת ביובל וה"ה דאסור ליתן מתנה לצמיתות ופלוגתת ר"מ וחכמים הוא רק אם מתנה בפירוש שלא יחזור ביובל דבזה ס"ל לר"מ דמתנה א"ח ביובל וטעמא דמילתא דהנה הא דמכירה ל"מ אם מתנים בפירוש שלא יחזור היינו משום דעברו אמימרא דרחמנא והארץ לא תמכר לצמיתות ואע"ג שפסק הפנים מאירות דבנשבע שלא למכור המכירה קיימת משום דאין לקנוס להלוקח בשביל דעבד המוכר איסורא הכא שאני כיון דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות האיסור בין על המוכר בין על הקונה כמו"ש הר"מ ז"ל דתרוי' עוברים בלאו ולכן אמרינן ל"מ ומעתה ז"ד במכר כיון דגם הלוקח קעביד איסורא שפיר אמרינן דאין המכירה קיימת לענין זה וחוזר ביובל משא"כ במתנה כיון דדעת אחרת מקנה א"צ כונה לקנות א"כ המקבל מתנה אינו עושה איסור כלל בזה שהנותן מקנה לו לצמיתות ושוב ל"ש אעל"מ ולכן מתנה אינה חוזרת ביובל אבל זה מודה ר"מ דסתם מתנה חוזרת ביובל ואסור להקנות לחבירו מתנה לעולם ומעתה נראה דלאו זה דלא תסוב נחלה ממטה למטה האמור בשעת חילוק הארץ הוא לאו נוסף דבשעת חלוקת הארץ אסור אפי' הסיבת נחלה מ"י ירושה שזה אינו אסור אחרי שזכו כל אחד מישראל בחלקם אמנם מכירה ונתינה לצמיתות זה אסור אפי' באותו שבט ואיסור עולם הוא ולכן לא הוצרכה תורה להזהיר על נתינה בשעת חילוק הארץ כיון דזה אסור גם לדורות ואפי' באותו שבט ולא מבעי' א"נ דלאו דלא תסוב נחלה אינו מבטל הירושה ואם עברה ונשאת עם בעל משבט אחר הבנים יורשים אותה א"כ בודאי דל"צ להזהיר על מתנה כיון דזה אסור אפי' באותו שבט ולדורות אך אפי' א"נ כמו שמסופק הרמב"ן ז"ל דהלאו זה בא לומר דלא אהני מעשיו ואם עברה ונשאת לבעל משבט אחר אין היא יורשת הנחלה אלא קרובי' מאבי' [וכ"נ דעת הרב רבינו אלי' הזקן ז"ל בפיוט אתה הנחלת ביום א' דשבועות שחושב הלאו שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר אמנם העשה דלאחד ממטה אבי' תהי' לאשה לא קחשיב וצ"ב כונתו בזה וכבר עמד בזה הגאון בח' מהרד"מ ז"ל אמנם לדעתי נראה פשוט דס"ל דאע"ג דעשה לא נאמרה אלא באותו זמן מ"מ על הלאו יתכן לחשבו דנוהג לדורות דאם עברה ונשאה לשבט אחר וירשו אותה בעל משבט אחר אפי' לאחר כמה דורות מוטל עליהם להשיב הנחלה לקרובי' וכ"ז שלא החזירו באיסור זה דלא תסוב נחלה המה] מ"מ ל"ק דלחשוב נמי איסור מתנה כיון דזה הוא נוהג לדורות ואע"ג דנפ"מ בדיעבד מ"מ דאי לא כתב קרא וכיון דאיסור זה דמתנה אסור אפי' באותו שבט ולדורות לכן לא הזהירה רחמנא עליו עתה בשעת חלוקת הארץ:

איברא דכ"ז א"נ דלר"מ מתנה אסור לעולם אך מסתימת המשנה וכל הפוסקים לא משמע כן ודעתם נראה פשוט דאע"ג דס"ל לר"מ דמתנה אינה חוזרת ביובל מ"מ ליכא איסור ליתן לחבירו מתנה לכן נראה די"ל בפשיטות דבאמת בכלל אזהרה דלא תסוב נחלה ממטה למטה נכלל גם איסור מתנה לר"מ כיון דא"ח ביובל ה"ה כמו נשואין ובאמת דברים נפרדים המה הלאו ועשה וכל מה שיוכל לגרום הסיבת נחלה הוא בכלל אזהרה זו דלאותו הדור הי' אסור הסיבת נחלה:

ועפ"ז אשכחנא פתרא לדעת רבינו אליהו הזקן ז"ל דס"ל דאע"ג דעשה אינה נוהגת לדורות הלאו דלא תסוב נחלה נוהג לדורות וצע"ג אמנם להנ"ל י"ל דרבינו אלי' ז"ל ס"ל דכמו דבשעת חלוקת הארץ דיהושע הי' צריך שיתברר כל אחד חלקו שיזכה בו ה"ה בחלוקה דלעת"ל כשיבוא משיח צדקינו ויהי' חלוקה חדשה לכל ישראל כמבואר ביחזקאל מ"ח צריך ג"כ שיתברר לכל אחד חלקו ושוב צריך להיות איסורין אלו אך איסור זה דלא תהי' לאשה לשבט אחר לא יהי' נוהג אז כיון דלעת"ל יבולע המות לנצח ולא יהי' ע"י נשואין של אשה עם בן שבט אחר הסיבת נחלה דהרי תהי' לעולם של האשה והבעל אוכל פירות עכ"פ לא תהי' הסיבת נחלה עיד"ז וא"כ ממילא איסור זה לא משכח"ל לדורות משא"כ הלאו דלא תסוב נחלה כיון דכולל כל אופן שיהי' הסיבת נחלה עיד"ז יהי' נוהג גם לעת"ל במתנה לר"מ דס"ל דמתנה אינה חוזרת ביובל ולכן שפיר כתב רבינו אלי' ז"ל דהלאו נוהג לדורות והיינו לעת"ל:

אמנם הר"מ ז"ל והבאים אחריו דלא חשבו לאו זה לדורות היינו משום דס"ל להלכה דמתנה חוזרת ג"כ ביובל א"כ למ"ל הסיבת נחלה כלל לעת"ל וגם י"ל דדוקא בקדושת יהושע דנתקדשה הארץ ע"י כיבוש וחילוק במצות התלויות בארץ לכן צריך שיתברר לכל אחד חלקו אבל לעת"ל כיון דקיי"ל דקדושה שני' ל"ב ואין הכיבוש והחילוק גורם קדושה חדשה לחיוב המצות ואף תרו"מ שלא נהגו בזמן ב"ש היינו משום דלא הי' ביאת כולכם וא"כ לעת"ל מיד כשיבואו לא"י יתחייבו בכל מצות התלויות בא"י לכן א"צ שיתברר לכל אחד חלקו שיזכה בה מקודם דמיד כשיזכה לבוא לא"י תתקדש הארץ בכל קדושות א"י השי"ת יזכינו לזה בקרוב בב"א:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה