כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
דברים
פרק א
ז"ל הרמב"ן ז"ל בפתיחת ס' דברים. הספר הזה ענינו ידוע דהוא משנה תורה ובאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ, רוב מצות התורה הצריכות לישראל. לא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא ממעשה הקרבנות ולא בטהרות כהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם. והכהנים זריזים הם. לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יחזור המצות הנוהגות בהם. פעם להוסיף להם ביאור ופעם שלא יחזור אותם רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבואר בספר הזה בעניני ע"ז אזהרות מרובות זאח"ז בתוכחות וקול פחדם אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות עכ"ל. ויש להמתיק הד' ביותר דעתה כשנכנסו לא"י זרז אותם מרע"ה עוד הפעם במצות התוה"ק כיון דכל נתינת א"י הי' רק בזכות התוה"ק וזו"ז אין להם חלק ונחלה בא"י דמה"ט כתב הרשב"א ז"ל דבא"י לא הי' להם טענת מודעה ומעתה ז"ד לישראל אבל כהנים דמפורש בתוה"ק (דברים י"ח) לא יהי' לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו' ד' הוא נחלתו כאשר דיבר לו ולזאת לא הי' שייך עתה לזרז אותם עוד הפעם במצות שלהם. ודרך פלפול י"ל בטו"ט דלכן רק בישראל הי' צריך מרע"ה לזרז אותם עוד הפעם בכניסתן לא"י במצות משא"כ הכהנים לפ"מ דקיי"ל דבשבע שכבשו הותרו להם כל האסורים לכן הי' צריך מרע"ה לזרז אותם שידעו שזה רק לזמן הזה אבל לאחר הכיבוש ה"ה מוזהרין על כל האסורין ובקדושתי' קיימי ומעתה לפמ"ש הג' מוהר"י זצלה"ה בס' "אהבת יהונתן" דרק לישראל הותרו אסורים בשבע שכבשו אבל הכהנים דחמירי קדושתי' לא אשתרו להו כלל וא"כ לא הי' צריך לזרז את הכהנים במצות. הן אמת שראיתי להמחברים שתמהו על הג' זצ"ל דהרי ממקומו מוכרע להיפוך דא"כ מה מקשינן בחולין (דף י"ז ע"א) על בעי' דר"י דאיברי בשר נחירה השתא דבר טמא אישתרו להו בשר נחירה מבעי' הא נפ"מ לכהנים. א"ו דלכ"ע אישתרי ד"א בשעת מלחמה אמנם לענ"ד א"ז השגה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' אמור בקרא דנו"ט לא יאכלו לטמאה בם שכ' יאמר שיזהר מאכילת נו"ט שלא יטמא בם ויצטרך להנזר מן הקדשים וכו' ולכאו' תמי' ת"ל דבלא"ה אסורין לאכול משום נבילה לכן נראה דקאי להלכה דקי"ל כר"ע דסבר נחורה אישתרו להו במדבר ועי' בר"מ ז"ל פ"ד מה' שחיטה הל' טו"ב שנראה מבואר דלר"ע דאישתרי להו בשר נחורה במדבר היינו דהי' מותרין בנבלה כשאר אוה"ע עיי"ש היטב ולפ"ז נראה פשוט דהי' דינו כנבלה דהי' מטמא ולזאת בא הכתוב להזהיר את הכהנים שיש עליהם אזהרה שלא יאכלו בשר נחורה משום דעיד"ז יבואו לידי ביטול עשה דאכילת קדשים וא"כ ליכא למימר דאבע"י ר"י נפ"מ לכהנים כיון דהם גם במדבר הי' אסורין בבשר נחורה וע"כ דהאבעי' רק על ישראלי' ושפיר מקשינין הא גם דבר טמא אשתרו להו ויש לבנות ולסתור בזה ואכ"מ:
ומה שי"ל עוד דלכן לא הזהיר מרע"ה מחדש את הכהנים די"ל דכל האזהרות לישראל הי' משום שבערבות מואב נכנסו לערבות להיות כל ישראל ערבין זב"ז לזאת הוצרך עוד הפעם להגיד להם המצות שנצטוו ולהודיעם שעל כל זה נכנסו לברית להיות ערבות של אחד בחבירו ומעתה לפ"מ שכתב ה"ג בצל"ח ז"ל במסכת ברכות ד' כ' דכהנים לא נתערבו בעד ישראל ולזאת לא הי' צריך להזהיר את הכהנים מחדש על התורה והמצות ויש להמתיק הד' ביותר לפמ"ש הצל"ח שם דלכן לא נכנסו הכהנים והלוים לערבות משום שלא חטאו בחטא העגל לזאת לא הכניסם אח"כ בשבועת האלה להיות ערבים בעד ישראל ומעתה י"ל דמה"ט לא הזהיר אותם מרע"ה מחדש עה"ת והמצות כיון דלא הי' בחטא העגל לא היו צריכין מחדש אזהרה לקיים התורה והמצות ובאמת בעיקר ד' הצל"ח דלא הי' ערבות אלא בשביל חטא העגל נראה דס"ל דמקודם לכן לא נתערבו אחד בעד חבירו כתבנו בדרושים שלנו דנראה פשוט דבמתן תורה שנאמר ויחן ישראל ודרשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד וכשנתנו עשרת הדברות לישראל נתנו בלשון יחיד והוא מה"ט דהי' כולם כאיש אחד בלב אחד ממילא כל אחד נתערב בעד חבירו כיון דהי' הכל כאחד ולא הי' צריך כל להכניסם בברית בערבות אמנם לאחר שבירת הלוחות דנתפרדה החבילה ושוב לא זכו למדריגה זו להיותן באחדות הגמור כמו שהי' במתן תורה לזאת הי' צריך להביאם בברית להיות ערבון זב"ז ובארתי בזה ד' המדרש דהקב"ה החזר על בני עשו לקבל את התורה ושאלו מה כתיב בהו ואמר לא תרצח ואמרו א"ה לא בעינא וכן בני ישמעאל כשאמר להם הקב"ה לא תנאף אמרו ל"ב שתמי' מאוד הא הוא מז' מצות שגם ב"נ מוזהרין ע"ז וכ"כ לת' בכמה אופנים אמנם להנ"ל יובן היטב דכאשר שמעו דכתיב לא תרצח לא תנאף בלשון יחיד וע"כ היינו שיהי' כולם כאחד להיות אחד נענש בעבור חבירו ואת זה לא רצו לקבל על עצמם בלאווין אלו אשר נטמאו בם להיות אחד ערב עבור חבירו והארכנו בזה בכמה ענינים ולפ"ז אע"ג דשבט לוי לא חטאו בעגל מ"מ י"ל דנשארו בערבות הקודמת אך לפי"ז ז"ד שבט לוי כשהם לעצמם אבל ערבות שלהם על ישראל נפסק לאחר חטא העגל אמנם במדרש תנחומא פ' ראה איתא אמר ר"א בשעה שעמדו ישראל לפני ה"ס נתן הקב"ה להם את התורה באותה שעה כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו לשעבר כל מי שחוטא הי' דור משלם חטאו לדור המבול אמרו רבותינו הרבה כשרים הי' בהם כגון נח ונמחו עם הדור בדור הפלגה הי' חוטאין אפ' התנוקות משתלמין כשעמדו ישראל בסיני ונתן להם הקב"ה את המצות אמר לשעבר הי' הדורות לוקים על עון של אחד מהם מכאן ואילך אין הדור לוקה על אחד עכ"ל המדרש מבואר לכאו' היפוך דברינו אך באמת ד' המדרש נפלאין מאוד מ"ש שמקודם מתן תורה אם יחיד חטא הי' דור משלם חטאו שאין לו ביאור לכאו' לכן נראה דכוונת המדרש על דור של אותו אדם שחטא וכמו"ש במד"ר סו"פ חוקת בענין לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות דזה הי' מהדברים שהסכים הקב"ה למרע"ה אע"פ שמדת הדין הוא להיפוך ולכן קודם מתן תורה בחטא האבות הי' כל דורו נענש עמו ובדור הפלגה משום חטא האבות הי' גם התנוקת נענשין אבל ממתן תורה ואילך איש בחטאו יומתו ואין הדור שלו נענשין בשביל חטאו אמנם מי שיש בידו להוכיח ואינו מוכיח זה נכלל בחטא היחיד משום ערבות ואין זה סתירה לדברינו הנ"ל:
ויש להבין עפ"ז דעת ר"א דס"ל בעיר הנדחת דגם הטף נהרגין ור"ע שאל אותו הא כתיב ונתן לך רחמים ולהנ"ל יובן דטעמו דר"א כיון דבעיר הנדחת דנין בסייף וכ"כ בס' חמדת ישראל בשם הגר"א ז"ל דהתורה צותה לשפוט את עהנ"ד בדיני ב"נ וע' מה שנכתוב במקומו בזה ובדיני ב"נ כן הוא דגם התנוקות נענשין בחטא האבות ועי' במד"ר פ' חוקת שם דזה שנאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד הועיל אח"כ למרע"ה להתנצל בחטא העגל לטעון לזכותן של ישראל שרק לו נאמרו עשה"ד אבל האמת מה שנאמרו בלשון יחיד הוא מטעמא דאמרן ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:
ובעיקר ד' הצל"ח שכ' שישראל לא נתערבו בעד הכהנים והכהנים לא נתערבו עבור ישראל הנה הרגיש בעלמו מד' התוס' ברכות מ"ח שכ' שאם רשב"ש הי' אוכל כזית דגן הי' יכול להוציא את ינאי מצד ערבות והא ינאי הי' כהן ועיי"ש שנדחק שכיון שאכלו גם שתו והי' בהן ישראלים אמנם לענ"ד נראה בזה דשב"ש הי' נשיא על ישראל ומוטל עליו להדריך את ישראל ומצ"ע דהוכיח תוכיח וכמו שמצאנו שאמר לינאי המלך עמוד על רגליך שהי' ראש הסנהדרין א"כ פשיטא דיכול להוציא גם כהנים יד"ח דנהי דהכהנים אינם בכלל ערבות ולא נתערבו ישראל עבורם היינו שאר ישראל אבל נשיא ואב"ד בודאי ערב עבור כהנים ג"כ וכן כהנים אע"ג דלא נתערבו בעד ישראל מ"מ נראה כיון דהם נעשו בביאתן לא"י עיקר השופטים על ישראל כיון דישראל בכניסתן לארץ הי' מוטל עליהם עבודת הארץ ועול הוראה והמשפט נמסר לכהנים שהם יהי' המורים והמלמדים את העם לכן ממילא דינם כאלו נתערבו עבור ישראל ומה שנראה מד' התוס' ברכות ד' כ' דכהנים ולוים דמי' לנשים וא"כ אין יכולין להוציא אחרי' יד"ח היינו בזה"ז לאחר שגלו ישראל מעל אדמתן שוב אין לכהנים יתר שאת ויתר עוז בענין דין והוראה לכן אם אינם חייבין בברהמ"ז א"י להוציא אחרים יד"ח משא"כ בזמן הבית כיון דכהנים הי' השופטים הי' דינם כערבים ונסתעי' מזה ד' הג' חת"ס בח' או"ח סי' ר"ח ודוק היטב:
ב) עוד כתב הרמב"ן ז"ל ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוש"ר והגירושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוה"מ בשנה ראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו וכו' אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצ"מ כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדורות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ עכ"ל והנה בס' חמדת ישראל במצות יי"נ כתבתי לתמוה מד' הרמב"ן ז"ל אלו על מ"ש במצוה קצ"ד לתמוה על הר"מ ז"ל בס' המצות שפירש הא דמבואר בספרי ועדיין יי"נ לא נאסר להם דקאי על יי"נ ממש וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל בזה"ל ואלו יתפרש ביי"נ ממש יהי' היפך מד' הרב ותהי' משם ראי' שאין אסורו מה"ת שכל התורה כולה כבר נאמרה למשה בסיני עכ"ל והרי מד' כאן מבואר שאע"פ שנצטווה מרע"ה הכל בשנה ראשונה מ"מ לא אמרם אלא בסוף מ' שנה אפי' במצות שהן חוה"ג א"כ י"ל דה"ה יי"נ אע"פ שנצטוה מ"ר בשנה הראשונה מ"מ עדיין לא נאסר להם. ולחומר הנושא י"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דבמה שנוגע לאיסור ע"ז אין סברא שיהי' חילוק בין יוצאי מצרים לבאי הארץ ובפרט כיון שאיסור תקרובות עכו"ם נאמר להם א"כ כיון דלפי האמת מודה הר"מ ז"ל דגם יי"נ הוי בכלל תקרובות עכו"ם א"כ אמאי זאת לא נאמר להם מיד ומהכ"ת נחלק בין תקרובות עכו"ם וליי"נ ונאמר בזה שנאסר להם אח"כ כלענ"ד כונת הרמב"ן ז"ל אך לפי"ז הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דקרא וקרא לך ואכלת מזבחו קאי לאסור שחיטת נכרי ותקרובות עכו"ם דאסור נפק"ל מקרא דל"ת תועבה אל ביתך וזה נאמר במשנה תורה א"כ כל אוסה"נ דתקרובות עכו"ם לא נאמר מקודם ושפיר יש לפרש ויי"נ עדיין לא נאסר להם כפשוטו דגם תקרובות עכו"ם עדיין לא נאסר להם:
ודרך פלפול י"ל עוד דאפי' לפי"ד הרמב"ן ז"ל דס"ל דמקרא וקרא לך ואכלת מזבחו נשמע איסור תקרובת עכו"ם מ"מ יי"נ לא נאסר להם עד שנאמרו אזהרת דמשנה תורה דהרי מקרא הנ"ל לא נשמע אלא איסור אכילה אבל איסה"נ דתקרובות עכו"ם דלא נשמע אלא מקרא דויאכלו זבחי מתיה מה מת אסבה"נ ה"ה תקרובות עכו"ם ואיסה"נ דמת הוא משום דילפינן שם שם מעגלה ערופה וזה נאמר במשנה תורה א"כ איסה"נ דמת לא ידעינן מקודם ומכ"ש תקרובות עכו"ם דילפינן מנה לא הי' אסור מקודם בהנאה ומעתה אזדא לה קושית הרמב"ן ז"ל שהוא גם קושית התוס' דמהכ"ת נחלק בין זבח ליין דנימא דאינו אסור בכלל תקרובות עכו"ם ולהנ"ל י"ל דהנה דעת הר"מ ז"ל וגאוני מערב דיין שנתערב בו דבר כיון שפסול לנסכים אינו נתנסך לע"ז ג"כ ואינו אסור משום יי"נ ונראה פשוט דלפי גמרא דילן דפסלינן יין מזוג לנסכים משום דאינו כברייתן ה"ה דאינו נאסר משום יי"נ [ומה שתמהו על הר"מ ז"ל דפסק דמזוג נעשה יי"נ לק"מ דהרי הר"מ ז"ל השמיט הא דמזוג פסול לנסכים וכ"כ במק"א דמוכרח דס"ל להלכה דכשר לנסכים וז"פ] ומעתה נאמר למה דקיי"ל דיש שינוי באיסורין ואיסור שנשתנה מותר אפי' בנשתנה למעליותא כמו שמצאנו דצריך קרא בלחם בחדש וכמו באתנן בחיטין ועשאן סולת ומעתה נראה לכאו' דלא משכח"ל איסור יי"נ כלל לבד אם רוצה לשתותו חי וזה באמת א"ר לשתי' אבל אם רוצה לשתותו מזוג כדרך השותים מותר תמיד משום דהוי נשתנה לענין נסכים וגם לענין יי"נ כיון דאינו כברייתו ממילא נפקע ממנו איסור דיי"נ ג"כ והר"ז דומה לדם שבשלו דמותר מה"ת כיון דא"ר לכפרה וכבר חקר האו"ה דה"ה אם נתערב במים כיון דא"ר לכפרה נפק"ל מתורת דם ה"ה יי"נ אם מזגו דנפסל לנסך שוב מותר:
איברא דלקושטא דמילתא ז"א כיון דילפינן דתקרובות עכו"ם אסור בהנאה וא"כ יי"נ דהוא ג"כ תקרובות עכו"ם ואסור בהנאה בפרט כיון דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יי"נ ומקשינן לענין איסה"נ ובאסה"נ קיי"ל דל"ש שינוי להתיר האסה"נ שבו ובפרט באסה"נ דע"ז דכל מה שאתה מהוה ממנו ה"ה כמוהו ממילא שפיר אמרינן דיין הוא בכלל זבח וא"כ ז"ד לפי האמת דגלי קראי במשנה תורה דתקרובות עכו"ם אסור בהנאה אבל מקודם לכן דתקרובות עכו"ם בזבח לא הי' אסור אלא באכילה א"כ אפי' א"נ דיי"נ הוי בכלל תקרובות עכו"ם אבל מ"מ אינו אסור אלא כשהוא חי אבל לא כשהוא מזוג כיון שא"ר לנסכים וא"כ שפיר יש לפרש הך ועדיין לא נאס' להם יי"נ כפשטא דכמות שהוא ראוי לשתי' לא נאסר להם [ולא נכחד ממני שאין לדמות מזוג לשינוי רק מ"מ דברינו נכונים שאין לדמותו לזבח די"ל דשאני זבח דכמות שהוא ראוי להקרבה ע"ג המזבח לכן אסור משום תקרובות משא"כ יין אם ראוי לשתי' א"ר לנסך אינו בגדר תקרובות ודו"ק]:
ג) והנה ביאור ד' הרמב"ן ז"ל במה שכתב הטעם הב' שלא נאמרו מקודם דמפני שאינן תדורות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ נראה דלטעם זה מודה הרמב"ן ז"ל דהי' נוהג גם בדור המדבר אמנם מפני שלא היו תדורות לא אמר להם מרע"ה הדינים לישראל רק כשבא מעשה לידם ושאלו את משה רבינו הדין איך להתנהג פסק להם כמו שנאמר לו מהשי"ת כגון בענין יבום ודין גירושין ומוש"ר אמנם לבאי הארץ כיון שהוצרך לבאר להם כל דיני התורה ולכתבם בספר לכן אמר להם כל דינים אלו קודם הסתלקתו מן העולם להשלים כל התוה"ק:
ואמנם בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל ראיתי בת' רדב"ז ח"ו ס' שני אלפים קמ"ג שכ' לתמוה עליו וז"ל ודברי תימה הם בעיני שאם צוהו הקב"ה בהם דבר אל בנ"י וכי כבש את נבואתו מ' שנה ואם צוה בהם אלא שאמר לו שלא יאמר אותם להם אלא סמוך לכניסתן בארץ לא יצוה בהם אלא סמוך לכניסתן בארץ ועוד קשה והלא שמיטה ויובל וכל המצות התליות בזרע הארץ לא נהגו אלא בארץ ולמה נאמרו ליוצאי מצרים ועוד דרוב המצות שנתחדשו הם חה"ג ולמה לא נאמרו ליצ"מ. וגם מה שכתב ז"ל מפני שאינן תדורות והלא באותן שנאמרו יש כמה מצות דלא שכיחי טפי מהני ובאותן שנתחדשו איכא כמה מצות דשכיחי תדיר כגון ואכלת ושבעת וברכת לא תוסיף ול"ת הקם תקים. וכי מצות גירושין ל"ש והלא מעשים בכל יום. ורוב מצות המחודשות הם דברים מצוים יותר מאותם שנאמרו ואני לא ירדתי לסו"ד הרב ז"ל אבל מה שאני סובר שכל הפרשיות המחודשות בערבות מואב נאמרו וכל פרשה שנשנית משום דבר שנתחדש בה ואם תשאלנו למה [לא] צוה הקב"ה מצות אלו בסיני כשאר מצות. ולמה לא תשאל על שבת ודינין דאמרינן במרה אפקיד ועל אותם שנאמרו באה"מ למה לא נאמרו בסיני והשואל ע"ז שואל על רצונו יתברך והוא דבר שאין כח באדם להשיגו כי הוא ית' ורצונו הכל דבר אחד עכ"ל:
העתקתי כל לשונו מפני שצריך אני לרב שיעמדני על כונתו הקדושה דלדבריו בעצמו שעל הקשי' דלמה לא צוה הקב"ה מקודם מצות אלו אע"פ שהן חובת הגוף וצוה להם מצות התליות בארץ אע"פ שהם לא היו מנוחלי הארץ אין לו תירוץ אחר רק שלא נוכל להשיג דעתו ורצונו ית' א"כ מה קשה לו על הרמב"ן ז"ל אם נימא שהקב"ה צוה לו על הכל מיד בשנה ראשונה ושלא לאמרם לישראל עד סמוך לכניסתן לא"י האם שזה שקשה בעיניו שיאמר הקב"ה כל התורה והמצוה למרע"ה טרם שנצטוה לומר להם לישראל והלא מבואר בד' חז"ל דאותן מ' יום שהי' מרע"ה בהר למד את כל התורה וכל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש ובאמת גם מצות נחלות דנאמרה ממרע"ה ע"י בנות צלפחד נראה לפי פשטת דרשת שמעין השקמוני בספרי ובגמ' דילן ב"ב ד' קי"ט דהי' מפורסם דין נחלות בישראל רק שהספק שלהם הי' אם א"י הוי ראוי או מוחזק וכן פירש הרשב"ם ז"ל הרי שנודע לישראל ג"כ דיני נחלות ודיני בכורה טרם שנאמרה לישראל וע"כ כיון דהי' מעשים בכל יום במתי מדבר והי' באין לדין הי' צריך לומר להם הדין אך להגיד כל סדר נחלות לכל ישראל הי' ע"י בנות צלפחד ומקודם הי' בכלל משפטים עד שצוה הקב"ה לומר סדר נחלות לישראל הכלל שא"י מה הרויח רבינו ז"ל במה שחולק עם הרמב"ן ז"ל בענין אמירת הדברים למרע"ה:
ובלא זה לא אדע מה שהקשה משמיטה ויובל וכל מצות התלויות בארץ הלא כל זה נאמר להם קודם שילוח מרגלים והי' יכולים לבא לארץ מיד ואם כי לפניו גלוי עתידות אך אין זה סותר את הבחירה לכן נאמרו להם כל מצות התלויות בארץ אמנם במה שנצטוו אחר שילוח המרגלים במצות נסכים וחלה בזה כבר הרגיש הרמב"ן ז"ל בפ' שלח וכתב כי לאחר שהבטיח את הבנים שיבואו לא"י השלים להם תורת הקרבנות. אמנם יש לעי' עפמ"ש הרמב"ן ז"ל שם בזה"ל ואולי הי' זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי הי' נואשים לומר מי יודיעינו מה יהי' לאורך ימים לסוף מ' שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו וירשו אותם. ולהנ"ל לא יתנחמו כיון דמקודם נאמר להם כל מצות התליות בארץ אע"פ שלבסוף כשחטאו נגזר עליהם שלא ליכנס לא"י אך באמת עיקר קושית הרדב"ז בלא"ה ל"ק כיון דאותן שהיו פחותין מבני כ' שנה באו לארץ א"כ שפיר נאמר לכל ישראל כל דיני מצות התליות בארץ ולכן שפיר בזה הי' נחמה להם שהקב"ה אמר אחר שלוח מרגלים השלמת המצות התליות בארץ וז"פ:
ובהעמק הענין נלענ"ד לת' קושית הרדב"ז הנ"ל דלמה אמר להם מצות התליות בארץ מיד ומצות שהן חוה"ג לא אמר אלא לבניהם שהי' מבאי הארץ דאע"ג דאינו נוהגין אלא בארץ מ"מ אינם גרועים ממצות התליות בארץ שנאמר להם מיד אמנם לענ"ד נראה שהד"נ מאוד דהנה כ"כ במק"א שבכל המצות יש בהם חלק העשוי' וחלק הלימוד וחלק הלימוד הוא ג"כ חלק מהמצוה ועי' מ"ש בזה באריכות בהקדמה לס' חמדת ישראל ומעתה י"ל דהמצות התליות בארץ אע"ג דאינן נוהגות בחו"ל היינו רק חלק העשוי' אבל חלק הלימוד נוהג גם בחו"ל ולכן נצטוו ישראל מיד במצות התלויות בארץ שיהי' להם עכ"פ המצות בחלק הלימוד אמנם ז"ד במצות התלויות בארץ שא"א עתה לקיים יותר מחלק הלימוד שפיר נאמרה להם בשביל זה אבל מצות שהן חוה"ג רק שגזרה חכמתו ית' ויתעלה שלא לחייב את ישראל אותם מקודם שיבואו לא"י א"כ אותן המצות לא הי' להם שייכות קודם כלל אף בחלק הלימוד שלהם כיון דא"א להפריד בהם בין חלק הלימוד לחלק העשוי' כיון דהם חוה"ג ולכן לא נאמר כלל בחו"ל עד שהגיע זמן חיובם סמוך בכניסתו לארץ:
(מה שהקשה הרדב"ז על מ"ש הרמב"ן ז"ל דמפני שאינן תדירות לא הזכיר אלא בבנים הבאים לארץ והא מצות בהמ"ז היא תדירה א"י מה ק"ל הא ברור הדבר שכונת הרמב"ן ז"ל בת' זה הוא רק על מצות שהי' חייבות גם במדבר אבל ברהמ"ז נראה פשוט דלא נתחייבו קודם שבאו לא"י ל"מ לדעת רש"י ז"ל דמי שאין לו חלק בארץ א"ח בבהמ"ז א"כ בודאי דל"נ מקודם אך אפי' לפי"ד התוס' מ"מ נראה פשוט דהחיוב לא התחיל קודם שבאו לארץ וכ"נ פשטות ד' הגמ' ברכות מ"ח משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן משמע דגם על אכילת לחם ממה שתגרי נכרי מכרו להם הי' ג"כ ברכת הזן רק מדרבנן ועי' בר"מ ז"ל פ"ב מברכות דלא העתיק כלל הך דבשעה שירד להם המן ולדעת הרמב"ן ז"ל מוכרח כן דאל"כ מה קאמר דמשה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן דע"כ כונתו גם על לחם גמור דאל"כ הל"ל על המן וע"כ כדאמרן וקשה הא לדעת הרמב"ן ז"ל כבר נצטוה משה רבינו אז במצות ברהמ"ז וא"כ למ"ל תקנה א"ו כדאמרן דחיוב דאורייתא לא נתחייבו קודם שבאו לארץ וזה ברור:
ומה שהקשה עוד מלאוי דבל תוסיף ובל תגרע שהם תדירות נראה לענ"ד דהנה לאוין אלו לדעת הר"מ ז"ל עיקרן על הוספה וגורעין ממצות התורה בכללן ע"י החכמים כמו"ש הר"מ ז"ל רפ"ט מיסוה"ת ועי' בספר סדר למשנה להגאון מוהרז"ו באסקאוויץ מה שהאריך בזה בד' העקרים שחולק עליו וד' רבינו הר"מ ז"ל ברורים בזה ואע"ג דברור הדבר בדעת הר"מ ז"ל דגם במוסיף בחוקי מצוה כגון ה' פרשיות בתפילין ה' ציצית שני לולבין איכא בל תוסיף כמו שמבואר בדבריו ז"ל בפי"ד מתפילה לענין ברכת כהנים ודלא כהג' ז"ל במאמר ב"ת דהר"מ ז"ל לא הביא כלל ענין ב"ת בפרטי המצות ובנה דיוק על לשון הגמ' בברכת כהנים הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך לישראל ולא ראה בספרי ראה ששם באמת אינו כתוב לשון זה כלל וכן מבואר מד' הר"מ ז"ל בה' לולב לענין שני לולבין ועי' בכסף משנה בשם תשובת הר"מ ז"ל בזה וכן מהא דנתערבו מתן אחת במתן ד' דפליגי ר"א ור"י שרוצה החכם הנ"ל לומר דפלוגתתם רק לענין הוראת החכם דהחכם יעבור בב"ת וב"ת אינו כלום דא"כ לא יתכן הלשון כשעברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך הכלל שהדבר ברור דכ"ע מודים בזה דבתוארי המצות איך לעשותם איכא ב"ת וב"ת כמבואר בספרי ובכמה מקומות בש"ס בבלי וירושלמי אבל מ"מ כיון דנכלל גם בזה שלא להוסיף ולגרוע מהתורה והמצוה בכללה וזה יתכן רק אחרי חתימת התוה"ק והמצות שנאמרו מהשי"ת ע"י מרע"ה לכן נאמרו אזהרות אלו במשנה תורה בשעה שבא להזהיר על כה"ת והמצות בכללן ובפרטן:
ובאמת י"ל עוד דאפי' ב"ת על פרטי המצות ל"ש מקודם בהחלט ונקח לדוגמא מצות תפילין א"נ כפשטות ד' חכז"ל בספרי ובמדרש בהרבה מקומות דגם במדבר הי' מניחים תפילין והנה נראה ברור דכ"ז דלא נאמר משנה תורה לא הי' בתפילין אלא ב' פרשיות קדש והי' כי יביאך שעדיין לא נאמר פרשת שמע והי' אם שמוע א"כ איך אפ"ל כללא דל"ת במצות אלו הא והי' הוספה אח"כ וכן יש לומר דרך פילפול במצות ציצית שנאמרה לישראל אחר מעשה מקושש לא הי' יכולין לקיים המצוה כתקונה משום שלא הי' להם תכלת במדבר ועי' בשיורי קרבן שבת פרק כלל גדול ד"ה מה צביעה היתה במשכן א"כ נראה פשוט דלא הי' תכלת עבור כל ישראל לצורך ציצית והנה האחרונים הקשו האיך אפשר להטיל לבן בלא תכלת הא איכא בל תגרע ותי' משום עדל"ת אך הנה לכאורה קשה איך שייך בציצית עדל"ת הא אינה מצ"ע מוכרחת לילך בבגד ד' כנפות ומנ"ל דגם בכה"נ עדל"ת אך הרי גילתה התורה בציצית דדוחה ל"ת דכלאים מצד הסמיכות אך הרי הסמיכות נאמר במשנה תורה וא"כ מקודם לכן לא ידעינן דבכה"ג עדל"ת וא"כ איך הי' יכולין לקיים מצות ציצית אך באמת א"ש דאז לא נאמר להם עוד לאו דבל תגרע וא"כ בלא"ה כיון דלא הי' להם תכלת הי' מטילין לבן לקיים מצות לבן. הארכנו קצת בפלפלת כ"ש להעיר לבב המעי' בד' הרמב"ן והרדב"ז ז"ל ותן לחכם ויחכם עוד:
ד) והנה זה שמשה רבינו ע"ה ביאר להם את התורה והוסיף להם ביאור במצות התורה שכבר נצטוה כתב הרמב"ן ז"ל דזה עשה מרע"ה מעצמו מבלי שנצטוה ע"ז מאת השי"ת וזה הפירוש הואיל משה שהזכיר כן להודיעם כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה עכ"ל ועי' באור החיים שכ' בזה"ל אלה הדברים אלה מיעט הקודם פירוש לפי שאמר אשר דיבר משה שהם דברי עצמו שכל ספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ד' ואמרו ז"ל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ואפי' מה שחזר ופירש מאמרי השם הקודמין לא נצטווה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמים אמר משה מפי עצמו איזה דבר לזה אמר אלה הדברים פירוש אלה לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפי' אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפי' אות אחת יתירה או חסירה עכ"ל ועי' עוד מ"ש בפ' ואתחנן בקרא את הדברים האלה וז"ל ולא אמר כל כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ד' כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ועיי"ש באוה"ח במאמר הזה מ"ש שם:
ויען שכבוד יד"נ הג' מקינסק שליט"א נסתבך בהבנת האוה"ח ותמה עליו מגמ' מפורשת ב"ב ט"ו ע"א וימת שם משה וכו' אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע הרי מבואר דכל התורה כולה אות באות נאמרה מפי הקב"ה בלי שינוי אות אחת ח"ו אך באמת ד' הרמב"ן ז"ל והאוה"ח ברורין ומקודם נבאר דמ"ש האוה"ח דאלה מיעט הראשונים דכל הקודם בד' חומשים לא אמר אפי' אות אחת מעצמו אין כוונתו על כל הדברים אשר דיבר משה בספרים אלו דהרי מצאנו בענין שעיר החטאת אשר דרש משה שזה בודאי מפי עצמו אמר שהרי האמת הי' עם אהרן שלא שמע להקל בקדשי דורות ויותר מזה אפי' במצות לשעה כגון הציוי לבני לוי להרוג את החוטאים בעגל שאמר כה אמר ד' וגו' מבואר במכילתא ומובא ברש"י ז"ל היכן אמר זובח לאלהים יוחרם הרי שאמרם בשינוי ממה שנצטוה מהקב"ה ואפי' לפ"ד הרמב"ן ז"ל דלא ניחא לי' בזה ופירש שהיתה למרע"ה ציווי שלא כתבה על ספר כמו המצוה של גניזת המן למשמרת (ויש שם ט"ס ברמב"ן ז"ל מ"ש דמצוה של גניזת המן נאמרה בלשון כה ומפורש בתורה להיפך והעיר בזה ח"א ומצוה לתקן] היינו משום דנאמרה בלשון כה אמר ד' אבל בודאי מודה הרמב"ן ז"ל דיש כמה דבורים של מרע"ה בארבעה ספרים הראשונים דמרע"ה אמרם והיינו כל הדיבורים שאמר הוא להקב"ה וכן הא דמשה רבינו ע"ה הוסיף יום אחד מדעתו אך ברור הדבר דכוונת האוה"ח הקדוש דההבדל בין התורה למשנה תורה בשינוי הוא בביאור מצות הקודמת לדורות דבאלו הד' ספרים הראשונים אמרם בלי שינוי אפי' אות רק כמו שיצאו מפי הקב"ה ובמשנה תורה הרחיב מרע"ה את הביאור למצות אלו מפי עצמו והרי זה כהדיבורים של מרע"ה שנזכרו בד' הספרים שהן הן גופי תורה אמנם אח"כ כאשר צוהו הקב"ה לכתוב את כל התורה על הספר אמר הקב"ה כל הדברים האלו הן מה שדיבר משה לו והן מה שדיבר משה לישראל אות באות איככה לכותבם על הספר ומרע"ה אמר אחריו אות באות וכתבן על הספר ואין בזה הבדל כלל בין הד' ספרים למשנה תורה שסוף כל סוף לאחר שאמר מרע"ה ביאורי התורה והמצות מפי עצמו הסכים הקב"ה עמו ואמר כל הד' אלו לכותבם כל ספר התורה והרי הן אות באות מפי הגבורה וז"ב ואמת בדעת הרמב"ן ז"ל ואוה"ח ז"ל ועי' בראב"ן סי' ל"ד שכ' טעם דר"י דבכל התורה לא דריש סמוכין ובמשנה תורה דריש סמוכין היינו משום דבכל התורה שמפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר מה שא"כ במשנה תורה שסידר משה רבינו ע"ה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש וכונתו נראה דס"ל דכשאמר אח"כ הקב"ה למרע"ה לכתוב את כל התורה על הסדר הנה בד' ספרים הראשונים הי' הכל ע"י הקב"ה בעצמו אבל במשנה תורה דמרע"ה אמר מקודם משנה תורה על הסדר כמו שהוא כתוב לפנינו נהי דנכתב על הספר על פי דברי הקב"ה אח"כ למרע"ה מ"מ בודאי דהקב"ה הסכים עם מרע"ה באופן הסידור ג"כ ונכתב אח"כ בספר כפ"מ שאמרם מרע"ה בע"פ מקודם לישראל וכיון שמרע"ה היתה כונתו לבאר התורה והמצות לישראל לכן בודאי סידרם לדרשה כיון שהסברא נותנת כן לדרוש סמוכין רק שלא נוכל לדון ע"ז בבירר א"כ ז"ד בד' ספרים אבל במשנה תורה דרשינן סמוכין:
ועי' בס' פענח רזא לרבותינו בעה"ת שכ' בזה"ל אלה הדברים זה ספר משנה תורה שחזר משה ושנה להם את התורה שנית ולפעמים חידש בו איזהו דבר ומפני שהוא חזרת דברים אמרינן לכ"ע לדרוש בו סמוכין אפי' למאן דלא דריש סמוכות בשאר חומשי התורה וסדרותיהן עכ"ל. וכונת דה"ק נראה לכאו' כיון דהוא חזרת דברים ושינה עתה סדר המצות מכפ"מ שאמר מקודם ולדוגמא מצות כלאים ומצות ציצית שסמכן במשנה תורה להדדי מה שלא נאמרו כן בהציוי לישראל ע"כ דאתא למדרש סמוכין אך לפי"ז במצות מחודשות ל"ש למדרש סמוכין אף במשנה תורה ומה יענו להא דדרשינן סמוכין לענין מלקות דצריך להיות דומה ללאו דחסימה וכן לענין יבמה דאם היא מוכה שחין אין חוסמין אותה אע"ג דכל ג' מצות אלו הן מצות מחודשות ולא נזכרו כ"א במשנה תורה הכלל שד' הפע"ר צ"ע יהי' איך שיהי' לקושטא דמלתא אין שום נפ"מ בין משנה תורה להד' ספרים דבאמת דיבור משה אף כשהרחיב הביאור מעצמו הי' שכינה מדברת מתוך גרונו וה"ה דברי תורה אך אם לא הי' הסכמה מהקב"ה להעלות הביאור בספר התורה הי' דיני כשאר ד"ת שאינן מפורשין בתורה אמנם אחר שצוה הקב"ה לכתוב הביאור הזה בספר התורה ונהג בו כמו בכה"ת שהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב הרי הביאור ג"כ מצות הקב"ה ממש ודוק היטב בכ"ז. שוב מצאתי רשב"ש סוף ס' כ"א מבואר ג"כ שלמד כן בפירוש ד' הרמב"ן ז"ל עיי"ש:
ה) ודע שמצאתי פלוגתא בין הר"מ והרמב"ן ז"ל במה שתיקן מרע"ה תקנות אם הם דאורייתא או דרבנן שמד' הר"מ ז"ל בס' המצות בשורש א' שכ' בזה"ל וכבר התבאר לך דכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר מרע"ה הוא ג"כ מדרבנן ובביאור אמר בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצתה ב"ק וכו' הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן עכ"ל הרי שכפל הר"מ ז"ל לדקדק בלשונו הזהב דרק מה שתקנו הנביאים שאחר משה המה דרבנן נראה מזה שתקנת מרע"ה בעצמו כמו הא דמשה תיקן להם לישראל שיהי' קורין ה' חג בחג וכן ז' ימי המשתה וז' ימי אבילות המה דאורייתא אמנם הרמב"ן ז"ל בשורש ב' כתב ע"ד הר"מ ז"ל אלו בזה"ל וכן מ"ש הרב בעיקר הראשון שכל מה שסדרו אותו הנביאים אחר משה הוא כמו כן דרבנן ולמד אותו מעירובין ונט"י וכו' ואפי' תקנותיו של מרע"ה עצמו מדרבנן הם כמו שאמרו משה תיקן להם לישראל שבעה ימי המשתה ושבעה ימי אבילות והם דרבנן כמו שאמרה הלכה כד' המיקל באבל וכן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהי' שואלין ודורשין בענינו של יום וכו' מבואר מזה דהר"מ והרמב"ן ז"ל פליגי אי תקנת מרע"ה המה בגדר דאורייתא או דרבנן וראיות הרמב"ן ז"ל מהא דהלכה כמאן דמקיל באבל כבר תמהו עליו הפוסקים דהרי אבילות דיום ראשון לכ"ע מה"ת ואעפ"כ הלכה כד' המקיל באבל ובאמת נראה דלהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דגם בהל"מ ספיקו להקל וכללא הוא לדעתו ז"ל דמה שאינו מפורש בתורה שוב נוכל להקל בספיקו ונמסר הד' לחכמים וא"כ א"ש בפשיטות הא דהלכה כד' המקיל באבל וכנראה לכאו' דעת הר"מ ז"ל דכיון דמרע"ה הי' השכינה מדברת מתוך גרונו כל תקנותיו המה דברי תורה ממש אלא שאינן מפורשין בתורה ואין עליהם אותו חומר של תורה שבכתב שיהי' ספיקו להחמיר ושיהי' נמנין בכלל המצות אבל ה"ה של תורה ועי' בשורש ב' שכ' הר"מ ז"ל לענין מה שנדרש בי"ג מדות דאע"ג דהוא דאורייתא מכל מקום אינו נמנה בכלל תרי"ג כתב בזה"ל ואפי' הי' המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל היינו שכללא הוא שכל מה שאינו מפורש בתורה ונלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין למנותם בכלל תרי"ג מצות. אמנם בהעמק העיון בענין זה נלע"ד פלוגתת הר"מ והרמב"ן ז"ל בענין תקנות של מרע"ה הוא משום דאזלי לשיטתם בענין תקנת חכמים ז"ל אם הם בכלל לאו דלא תסיר ונקדם לבאר ד' הר"מ ז"ל:
ז"ל הר"מ ז"ל בשורש א' וכבר התבאר שכל מה דתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר מ"ר הוא ג"כ מדרבנן ובביאור אמרו בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים יצאתה ב"ק וכו' הנה התבאר שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן עכ"ל הר"מ ז"ל כפל לדקדק בלשונו דתקנות שתקנו שעמדו אחר מרע"ה הוא דרבנן והנה מצאו גם תקנות מרע"ה א' משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ב' משה תיקן להם לישראל שיהי' קורין ה"פ בפסח הלכות עצרת בעצרת ה' חג בחג ובפשוט נראה שגם זה הוא רק מדרבנן וא"כ צ"ע על הר"מ ז"ל שדקדק לכתוב ולשנות דרק התקנות נביאים שאחר משה המה דרבנן וראה בשורש ב' שכ' רבינו ז"ל דמה שנלמד מי"ג מדות אינו נמנה בכלל תרי"ג מצות כתב בזה"ל ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות וכו' אין זאת הסיבה אבל הסיבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים וכו' אפי' הי' המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל וכאן דקדק רבינו ז"ל לכתוב דרק התקנות של הנביאים שאחרי משה רבינו הם דרבנן הלא דבר הוא ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל ונקדים לבאר ד' הר"מ ז"ל בפ"ב מה' ממרים ה"ט שכ' בזה"ל הואיל ויש לב"ד לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכו' מה זה שהזהירה התורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא להוסיף עד"ת ולא לגרוע מהן ולקבוע הד' לעולם שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבע"פ עיי"ש היטב הדוגמא מבשר עוף בחלב ועי' בראב"ד ז"ל בהשגות שכ' בזה"ל כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ועשאהו למשמרת של תורה אין בו משום ל"ת אפי' קבעוהו לדורות ועשאהו כשל תורה עכ"ל ובכ"מ תמה עליו בזה"ל וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי של עולם אסור וגם בתחילת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לב"ד לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות עכ"ל ואם אמנם כי אינו כדאי להרהר אחרי דברי מרן הכ"מ ז"ל מ"מ האמת יורה דרכו שהר"מ והראב"ד ז"ל פליגי בזה והוא שורש גדול בתורה שדעת רבינו הר"מ ז"ל דחכמים אין להם לאסור איסור לקבעו לדורות עולם שאם הם קובעים אותו לדורות הוי בגדר ב"ת דהר"מ ז"ל לשיטתו דכל דרבנן הוי דאורייתא מצד לא תסיר א"כ כשאוסרים איסור לדורות הרי ממילא נעשה מזה איסור תורה לדורות מצד ל"ת וא"כ שוב הוי בגדר ב"ת רק הם יכולים לאסור סתם מצד גזירה ויאמרו שזה אנו אוסרים מצד גזירה ואם יעמוד לדורות לית לן בה כיון דהם לא קבעו לדורות ואפשר שתתבטל אם לא תתפשט ברוב ישראל עיין היטב בד' רבינו ז"ל שם ה' ו' ז' ועיי"ש בכ"מ ה"ד שכ' שנראה מדעת הר"מ ז"ל שאפי' נתפשטה בתחילה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותו והארכנו בבירור ענין זה בתשובה להרב מקיעלץ נ"י ואכמ"ל ובזה תבין היטב בכל דקדוק הלשון בר"מ ז"ל וע"ז משיג הראב"ד ז"ל דאינו כן דאפי' אם אסרו חכמים בהחלט לדורת עולם ולא הי' יכול להתבטל בשום פנים כיון דלסייג עשאהו אינו בגדר ב"ת וז"ב ואמת בדעת הר"מ והראב"ד ז"ל ומעתה יוצא לנו מזה שההבדל בין דאורייתא ודרבנן לדעת הר"מ ז"ל דבדאורייתא הוא נצחיות ואי אפשר להתבטל משא"כ תקנת חכמים יכולה להתבטל ובפרט מה שאינו משום סייג בלא"ה יכולה להתבטל ע"י ב"ד הגדולים בחכמה ומנין מן הראשונים ומעתה נראה דזה דווקא בתקנת הנביאים שאחרי מרע"ה שאחר חתימת התוה"ק שנאמר ל"ת ול"ת לא הי' יכולים לתקן שיקבע לעולם דא"כ יהי' בכלל בל תוסיף ולכן ממילא המה רק דרבנן משא"כ תקנת מרע"ה בעצמו בודאי שקבע אותם לעולם דכל זמן שלא נחתמה תורה ל"ש לאו דב"ת ומלבד זה תקנת משה רבינו הוא ממילא לעולם כיון דא"א להתבטל שא"א שיהי' ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין ועי' בפ' בלק מ"ש בשם הג' המקובל מוהר"ן שפירא ז"ל שכ' ג"כ דתקנת מרע"ה א"א להתבטל ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דאיסור דרבנן הוי בכלל לא תסיר שפיר מדקדק בלשונו דדוקא תקנת נביאים שאחר מרע"ה הם מדרבנן אבל של משה רבינו הם של תורה ממש אמנם הרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל דדרבנן אינו נכלל בכלל ל"ת שפיר כתב גם על תקנת מרע"ה שהמה רק דרבנן שמה שעשה מכח תקנה אין בו אותו חומר של תורה:
ועפ"ז אשכחנא פיתרא לד' רש"י ותוס' תענית כ"ח בהא דאמרינן בגמ' דקרבן עצים ל"ד מעמד דמנחה ומעמד דנעילה דחי הללי ד"ת והללו ד"ס ופרשו רש"י ותוס' דמנחה הוי ד"ת ועיי"ש ברש"י משום דמנחה תיקן יצחק אבינו מבואר מד"ק דלמ"ד תפילות אבות תקנום הוי דאורייתא והוא תמי' לכאו' דהרי כל תק"ח המה רק דרבנן ועי' בגבורת ארי תענית שם שתמה בזה אמנם לדעת הר"מ ז"ל א"ש דתקנת אבותינו מקודם מתן תורה שהי' מתקנים אותו לכל הדורות עד עולם כיון דאז לא הי' עוד הלאוין דבל תוסיף ותקנתם בודאי הי' ד"ת מצד קבלת אבות על בניהם אחריהם ומצד קראי דל"ת ושאל אביך לכן הוי ד"ת ממש ועי' ברמב"ן ז"ל פ' ואתחנן בקראי דבל תוסיף דכ' דלכן קאמר הירושלמי דנצטערו במגילת אסתר מצד אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ולא קאמר משום בל תוסיף משום דזה דאסור להוסיף ע"פ נביא הוא מכח דאלה המצות מזה נלמד שגם מוסיף ע"פ נביא יש בו משום ב"ת ולכאו' קשה טובא אמאי לא נתקשו כלל על חנוכה וקבעו ח' ימים להודות ולהלל ול"ח לבל תוסיף אמנם להנ"ל י"ל דהכא חששו עיקר לבל הוסיף מצד דבקשו מרדכי ואסתר להיות קבועים לדורות עולם ולא יתבטל בשום פניה לזאת רצו שיהי' כשל תורה ממש ולכן חששו לבל תוסיף משא"כ בנס חנוכה ה"ה ככל תקנ"ח דל"ש בהו בל תוסיף ועי' בכלי חמדה סו"פ בחוקותי מ"ש בזה ואכמ"ל יותר. אלה הדברים ראיתי להציג לפני התלמודים בפתיחת ספר משנה תורה ואקוה כי יהי' לתועלת לעורר לבב:
פרק ב
א' ט' ואומר אליכם וגו' לא אוכל לבדי שאת אתכם, ועי' ברש"י ז"ל והוא מספרי אלא כך אמר שלמה אין דיני אומה זו כדיני שאר אוה"ע שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום וכו' והנה הד' נפלאין לכאו' ואין להם מובן הא ב"נ מצווה על הדינין ובס' חמדת ישראל כתבתי דאפשר הספרי סבר כמ"ד דב"נ לא נצטוו על הדינין כמבואר בסנהדרין נ"ז אפיק ד"ך ועייל ס"ך אך אכתי אינו מיושב דנהי דאינן מציווין על הדינין אבל על עיות הדין שגורם להרוג ולהכות ולגזול שלא במשפט בודאי דמצווה ב"נ ובספרי לפנינו הגירסא אלא כך אמר להם איני כשאר כל הדיינים מלך בשר ודם יושב על בימה שלו דן להריגה ולחניקה ולשריפה ולסקילה וא"ב כלום אתה אינו כך אלא חייבתי ממון נפשית אתה תובע. ואין לו ביאור כלל. והנה זכני השי"ת בספר ספרי דבר רב והוא ביאור על הספרי מהג' מוהר"ד פארדי ז"ל וראיתי שכ' בשם מוהרז"ו נחום ז"ל דנהי דבדיני אדם נצטוו ב"נ על הדינים ושפיכת דמים ונהרגין עליהם מ"מ אין זה אלא בדין התחתון מפני קיום העולם אבל לא בדיני העליון בדיני שמים שאינם ספונים בעיני המקום לא הם ולא ממונם עכ"ל וכ' ע"ז הג' המחבר ז"ל והד' דחוקין ורחוקין מן הדעת והנה לכאו' יפלא מאוד על מוהרזו"נ ז"ל דמה יענה לדור המבול ולסדום וכיו"ב שנדונו ב"נ בדיני שמים ואיך יוכל לומר שאין עליהם עונש בדיני שמים ולכאו' עלה בדעתי לת' ד' מהרזו"נ ז"ל שיש הבדל בין קודם מתן תורה לאחר מ"ת שדרשו חז"ל דראה ויתיר גוים דעמד והתיר להם הז' מצות ודעת הרמ"ע מפאני ז"ל בעשרה מאמרות דעמד והתיר להם כפשטא שהתיר להם חיוב התורה אמנם הניח להם משפט הנמוסי ותיקון המדינה וישוב העולם ולזאת היום ל"ש עליהם חיוב בד"ש כיון דפטר אותם הקב"ה מד"ת לגמרי ל"ש עליהם עונש ביד"ש אמנם קודם מתן תורה דהי' עליהם הז' מצות הנמוסיות בתור מצות מן השמים שפיר נענשו עליהם מן השמים אם עברו עליהם וזה נכון בדעת הרז"ו נחום ז"ל ועפ"ז יש לת' קושית התוס' עירובין ד' ס"ב ע"א בד"ה ב"נ נהרג ע"פ מש"פ שהקשו דאיך אפשר לומר בב"נ קלבדר"מ הא מבואר בב"ק קי"ד ע"א בנטלו לסטים כסותו דדוקא אם נתיאשו הבעלים קנאו אע"ג דמוקי לה בלסטים עכו"ם ולהנ"ל א"ש דדוקא אם עבדינן חומרא בדיני אדם אז שייך ק"ל בדר"מ בב"נ אבל בזה"ז דאין דנין אותם כיון דבד"ש ל"ש עונש על הנכרי כיון דעמד והתיר להם אין נפ"מ אם גוזל מב"נ או מישראל א"כ ל"ש בזה ק"ל בד"מ ושפיר חייב לשלם אך באמת התוס' לשיטתם דס"ל דב"נ חייב בז' מצות מה"ת כמו שנראה סתמא דש"ס בכמה דוכתין ומלבד זאת יש לעי' א"נ דב"נ אין להם ז' מצות ע"פ תורה רק מצד נימוסי המדינות אם שייך בהם פטור ק"ל בדר"מ דהוא רק פטור ע"פ תורה משום כדי רשעתו אתה מחייב ולא משום שתי רשעות וא"כ ד' התוס' נכונים מכל צד [ובמק"א נסתפקתי לדעת המרש"ל ז"ל דבעבדינן חומרא א"ח אף לצאת יד"ש אם הוא יודע בעצמו שעדים שקר העידו וא"ח מיתה מדינא דהיינו שהוא יודע שהוא שוגג ולא התרו בו והעדים העידו שהרג את הנפש במזיד ועדים והתראה והורגין אותו בב"ד אי חייב לשלם דמי הנהרג לצאת יד"ש אם זה הוי בגדר עבדינן חומרא כיון דהוא שלא כדין ובאמת אינו חייב מיתת ב"ד או דילמא כיון דסוף כל סוף הב"ד מחייבין אותו מיתת ב"ד אין עליו חיוב לצאת יד"ש ואכ"מ]:
אך באמת אע"פ שכתבנו להסביר, ד' הרזו"נ ז"ל אמנם לקישטא דמילתא יש להפליא שלא זכרו מעשה דננוה ונבואת יונה עליהם אע"ג דהיו ב"נ ובזמן של המלכים בבית ראשון שהי' מתלמודי אלישע וא"כ מבואר דגם ב"נ יש עליהם בד"ש עונש והשגחה לרעה ולטובה וחפץ השי"ת בתשובתם ומבואר שם שאמר הקב"ה ליונה אתה חסת על הקקיון הזה ואני לא אחוס וגו' לזאת הדבר ברור שאין לדברי הרזו"נ ז"ל מקום כלל ע"פ פשיטות אם לא שנימא שכונת הרב ז"ל על שוגג והיינו כיון דחזינן דבישראל בכל עבירת שיב"כ במזיד יש בשגגתן חטאת הרי דגם שוגג צריך כפרה בד"ש אמנם בב"נ אינו כן דאם חטאו בשוגג א"צ כפרה בד"ש כלל והכא בספרי הכונה דבישראל צריך לזרז א"ע שלא יצא מכשול מתח"י בהוראה דאפי' בשגגה יש עליו בד"ש משא"כ בב"נ דאין עונש בדיני אדם ה"ה דבד"ש אין עליו עונש כלל ואם. כי דבריו ולשונו מורין דכונתו אפי' במזיד מ"מ חייבין אנחנו למשכוני נפשין אדרב ז"ל ודברים אלו כבר מבוארין בס' חמדת ישראל דיני ב"נ אות ל"ד עיי"ש ובמצוה רצ"ט וזה ניתן להאמר בכונת הספרי אף אם לא כיון לזה הרזו"נ ז"ל. וראיתי להרב ספרי דבי רב שרצונו לפרש ד' הספרי דבב"נ אע"ג דליכא גבי' אלא מיתת סייף מ"מ אם הורגו במיתה אחרת אין בכך כלום אמנם בישראל ממ"נ אם דן אותו במיתה חמורה מכפ"מ שהי' חייב בודאי דאיכא עליו עונש בד"ש אמנם אפי' אם דן אותו במיתה הקלה מזו שהי' חייב ג"כ עבירה הוא בידם דהא כיון שלא הרגוהו כדינו אינה מכפרת מיתתו עליו א"ד. וד' תמוהין דאיך יפרנס המשנה בסנהדרין דנסקלין שנתערבו בנשרפין ידונו בקלה ולד' כיון דקלה אינה מכפרת א"כ לא ידונו כלל או דנזיל בת"ר אפי' ממל"מ ונראה דכונתו דאינו מכפר כמו אם הי' נידון במיתה שהוא חייב בה ויש להאריך הרבה בזה, אמנם בעיקר ביאור ד' רש"י ז"ל תמהני על הני רברבי שלא טרחו לעי' בד' רש"י ז"ל מלכים א' ג' שכ' בזה"ל ד"א כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה משפטם כבד מאוד אם יבוא דין שני עכו"ם לפני ואטול מזה ואתן לזה שלא כדין איני נענש אבל ישראל הריני נענש עליו עונש נפשות ונראה ברור שכן מפרש רש"י ז"ל לד' הספרי אין דייני כשאר דייני אוה"ע היינו אם הדיינים הם ישראל והם שופטים לאוה"ע ושלמה אמר זה על עצמו שהי' מושל גם על אוה"ע ומסתמא לא הי' דן אותם בעצמו אלא ע"י דיינים שמינה אותם להם מישראל שכן המצוה עלינו כמבואר בר"מ ז"ל ה' מלכים וע"ז אמר שלמה שאם דן ישראל את אוה"ע שלא כדין בשגגה אין עליו עונש כ"כ אמנם אם דן את ישראל עונשו גדול מאוד אם טועה בדינו הן אמת שראיתי בספרי ד' ווארשא הנדפס בחומשים עם התורה והמצוה שם הגירסא על דיינים שהם ב"נ אך לדעתי ברור הדבר שהוא טעות ע"י המדפיסים והעיקר כד' רש"י מלכים הנ"ל:
ודע שראיתי דבר פלא להג' בעל מנ"ח ז"ל בפ' דברים בלאו דלא תגורו שכ' דלדעת הרמב"ן ז"ל דב"נ מצווה על הדינים כישראל ה"ה דמצווה בלאו דלא תגורו מפני איש ולענ"ד נראה ברור להיפוך דהנה באמת צ"ע בלאו דלא תגורו דדרשי בי' בספרי אפי' הורג את בנו או מדליק את גדישו לכן משישמע הטענות אסור לסלק א"ע ואמאי הא חזינן בהשבת אבידה אינו חייב אם מפסיד משלו ואפי' בהשבת גופו דעת הרמ"ה ז"ל דא"ח להפסיד ממונו להציל את חבירו וכ"כ הרא"ש ז"ל א"כ מ"ש במצות דינים אסור להיות שב וא"ת שלא לזקק אפי' מחשש הפסד גדול לכן נראה ברור דהכתוב מבאר זאת במה שאמר כי המשפט לאלקים הוא היינו שאין זה מפני בין אדם לחבירו רק להעמיד המשפט שהוא לאלקים ונראה דלפי"ז אם הדיין ירא מהבע"ד שהוא גבר אלים ויחזיר משלו להבע"ד האחר דלא יהי' לו היזק עיד"ז שמסלק א"ע מהדין ג"כ עובר בלאו הנ"ל כי אין הלאו מפאת הפסידו של חבירו דא"כ שלו קדים רק כי השי"ת חפץ להעמיד המשפט שיהי' משפט התורה בישראל א"כ בזה שמחזיר לחבירו את ההפסד בזה אינו מתקן את הלאו דלא תגורו ומעתה נראה ברור דז"ד בישראל שהמשפט לאלוקים הוא אבל בב"נ אפי' א"נ דבצוין על הדינין אבל ברור הדבר שאין זה אלא מפני ישוב העולם וא"ז משפט התורה כמאמר הכתוב מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו' א"כ נראה פשוט דל"ש בזה לאו דל"ת לפי דרשת חז"ל אפי' הורג את בנו ושורף גדישו וז"ב ובפרט לפ"ד הרא"ש ז"ל וכפ"מ שביארנו דבריו בודאי כן הוא ודוק בכ"ז:
פרק ג
שם טו"ב לא תכירו פנים במשפט וברש"י ז"ל והוא מספרי זה הממונה להושיב דיינים וכו' אעתיק מ"ש לח"א וז"ל שם:
יקרתך השגתי ואת אשר אמרת אם הספר בענין שיצא מפי רבותינו לחזק את האיסור של נתינת מעות עבור רבנות ואתה הערות בענין זה בכמה הערות והנני להשיב לך על דבריך:
א) והנה ראשית דבריך לת' קושית המנ"ח על החינוך בפ' דברים בלאו דלא תכירו פנים במשפט שכ' בזה"ל והעובר ע"ז ומינה דיין שאינו חכם מחמת עשרו או טוב מדותיו וכו' בטל עשה זה וענשו גדול מאוד שכל עונש דיני שקר שידין אותו דיין מחסרון ידיעתו תלוי עליו כי הוא הגורם עכ"ל ותמה המנ"ח על זה שכ' בטל עשה זה הא הכא בל"ת קיימינן וע"כ כתב דהוא ט"ס וצ"ל עובר על ל"ת וכ"ת כתב שנראה שאינו ט"ס אלא שכך צ"ל שעובר על ל"ת וביטל עשה והכונה כיון דהוי מינוי שלא כדין בטלה מינוי ואין עליו שם דיין וא"כ מלבד שעובר על הלאו דל"ת פנים במשפט ביטל מצ"ע דמינוי דיינין ומזה הוכיח כ"ת דה"ה דיין הבא בשביל כסף כיון דיש בזה איסור דאלהי כסף ל"ת לך ובטל המינוי ואין בגדר דיין כלל והארכת בזה והנה בד' החינוך בודאי דבריך נכונים דדיין שאינו חכם בחכמת התורה אע"פ שיש בו כל המדות טובות שבעולם לאו דיינא הוא וממילא אין המינוי כלל אמנם מה שהוצאת מזה דה"ה אם הוא חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין אם נתן מעות אין המינו מינוי כלל ז"א מוכרח די"ל כיון דהוא חכם וראוי להיות דיין נהי דעשה איסור מה שנתמנה ע"י מעות ועבר על איסור תורה מ"מ המינוי לא בטל כיון דבעצם הוא חכם בחכמת התורה וממילא הוא דיין שהרי דרשי חז"ל ועצומים כל הרוגי' זה שהגיע להוראה וא"מ א"כ חכם שהגיע להוראה ה"ה בעצם דיין וא"כ בשביל שעבר איסור וכן הקהל שמינו אותו עברו על איסור אין ראי' לומר דהמינוי בטלה ומצד מינוי דנעשה באיסור לדמותו למקח שנעשה באיסור כמו שרמזת במכתבך אינו כלום כיון דבעצם ראוי לזה והי' נכון לעשות זאת בלי נתינת המעות וא"ל אפשר בהיתר גדול מזה ומ"ש מד' הב"ח בחו"מ ס' ח' שכ' בזה"ל מיהו נראה דוקא דלא נתן ממון כדי שיתמנה אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפי' הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד מפניו וכתבת דהטעם מצד דהמינוי שלכ"ד המינו בטל וא"י מה קאמר א' כיון דהב"ח מיירו באדם שהוא היותר גדול בחכמה ובמנין א"כ מה בכך דהמינו בטל ולא נתמנה כלל אטו בשביל זה א"צ לעמוד מפניו הלא כבוד התורה של החכם לא תלי במינוי דאם הוא גדול בתורה ה"ה חכם שחייבין לכבדו והרי גדולה מזו מבואר בסמ"ג מובא ברבותינו בעלי התוס' פ' משפטים דהא דגרים פסולין לדין היינו היכא שיש ישראל לדין אבל היכי שאין ישראל יודעין כמותם לא ותדע שהרי שמעי ואבטליון גרים היו והיו דנין את ישראל לפי שלא הי' בישראל חשוב כמותם עכ"ל וסברתו כיון דהוא הגדול שבתורה לו מגיע הכתר תורה וא"צ מינוי כלל וכמו"ש בס' חמדת ישראל ס' פ"ט עיי"ש וא"כ אא"ל הטעם דבטל המינוי כיון דהוא הגדול שבדור א"צ מינוי כלל והוא האב"ד והנשיא של ישראל אמנם הענין שאסור לעמוד לפניו ומבזין אותו הוא באמת מטעם זה דאין לך בזיון התורה גדול מזה שנותן ממון כדי שימנו אותו הרי משפיל כבוד התורה מפני מעלות הממון וזה גרם להשפלת התורה בעיני המון כי רואים שהחכם בעצמו מסכים עמהם שאין ליקח אותו לרב בשביל תורתו אלא בשביל ממון שנותן להם ולכן הוי בגדר מבזה התורה ולכן אסור לכבדו ולעמוד לפניו ולזאת אין חכמת התורה מעלה בזה דאדרבה יותר שהוא חכם בחכמת התורה וראוי לאותה איצטלא יותר בזיון התורה הוא אם נותן מעות להתמנותו:
ב) ומה שהעיר כ"ת בד' הב"ח שם דמייתי ראי' לזה דאפי' גדול בתורה אם נתן מעות אסור לעמוד לפניו מהא דיבמות ס"א. ביהושיע בן גמלא אע"ג דבודאי ראוי הי' וכ"ת תמה מד' רש"י ז"ל שם שכ' בהדיה דלא הי' ראוי תמחול לעיין היטב בלשון הב"ח כנראה שהרגיש בעצמו דהראי' מיהושיע בן גמלי היינו רק אם בעצם ראוי הוא והי' ראוי למנותו במקום גדולים כמוהו אע"פ דבאמת לא הי' ראוי מפני שהי' גדולים וטובים ממנו והוא ד' התוס' ישנים ביומא י"ח ע"א דהביאו ראי' דחשוב הי' מדאשכחן תקנת יהושיע בן גמלא וגם לשון רש"י ז"ל שלא הי' ראוי יש ג"כ לפרש מפני שהי' גדולים ממנו אך מה שתמה כ"ת בעיקר הדבר על ד' הגמ' יומא דהרי כיון דמעכב בכה"ג שיהי' גדול בחכמה וא"כ מה מהני המינוי אמאי לא נימא דבטל המינוי ואינו כה"ג כלל והנה מ"ש כ"מ דנראה דמעכב מד"ת שיהי' גדול מאחיו כ"כ בח' שם דנראה כן מזה שהוסיפה הגמ' בקשי' ומי מוקמינן כה"ג שלא למד וכו' אחרים אומרים מניין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו אע"ג שאין זה שייך להקשי' אך כוונת הגמ' לה"ר שזה מעכב לכן אם אין לו אחיו הכהנים מגדלין אותו משלהן כדי שיהי' גדול מאחיו גם בעושר אמנם עיקר תמיהת כ"ת הנה גם ברש"י ז"ל מבואר דהי' המינוי שלא כתורה ולכן גם ביהושיע בן גמלי לא הסכימו אחיו הכהנים והסנהדרין במינוי אך מ"מ כיון דהיתה יד המלך תקיפה ומינה אותו היו מוכרחין החכמים להסכים דאל"כ לא יהי' לנו כה"ג ואין לומר דמה מהני זה כיון שבעצם א"ר דכה"ג שאני דעבודתו מחנכתו וזה שלובש בגדי כה"ג מקדש אותו להיותו כה"ג אע"ג שא"ר כמו כלי שרת דמקדשין אפי' מה שא"ר כיון דכהן הוא עכ"פ אע"פ שא"ר לכה"ג ויש להכריח זה דאל"כ יקשה למ"ד מתה כהונה וס"ל דכה"ג שנודע שהוא ב"ג או ב"ח מחזיר הרוצח דעד עתה הי' כה"ג והא דסוף כל סוף כיון דצריך שיתמנה לכ"ג וא"כ בכה"ג שנודע שהוא ב"ג אמאי לא נימא דבטלה כהונה מצד דהוי מינוי בטעות דאם הי' יודעים שהוא חלל לא הי' ממנים אותו לכה"ג א"ו כדאמרן כיון דעבודתו מחנכתו לכן אפי' אם הוי מינוי בטעות הוא כה"ג:
ג) ודע שיש לי עיון בענין זה דמינוי כה"ג דמלשון רש"י ז"ל ביבמות ד' ס"א ע"א ד"ה מינהו אין שכ' בזה"ל כלומר המלך מינהו אבל אחיו הכהנים וסנהדרין ל"מ נראה דס"ל דגם הסנהדרין שייכים בהא דמינוי כה"ג ותלי' בהם אמנם מד' התוס' יומא ד' י"ב ע"ב ד"ה כה"ג שכ' ומסתברא שהדבר תלוי במלך ואחיו הכהנים כדאמר בפ' הבא על יבמתו דינאי מלכא אוקמי' ליהושיע בן גמלא בכהני רברבי עכ"ל נראה דהוכיחו מזה דהמינוי הי' חל ע"כ דתלי רק במלך ואחיו הכהנים ול"צ סנהדרין למינוי כלל יהי' איך שיהי' נראה מד' התוס' דל"צ סנהדרין למינוי כה"ג:
ולענ"ד יש לה"ר לזה דהנה בתח"ס ח' או"ח סי' קט"ו כ' לת' קושית המפורשים בהא דהשביעו כה"ג שלא ישנה דבר הא הוי נשבע לבטל את המצות וכתב דבאמת כיון דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה למה הי' צריך שבועה הרי הי' בידם לומר לו שאם לא תעשה כדברינו להקטיר בפנים אנו מסלקין אותך מדין כה"ג וממילא יהי' עבודתו פסולה אך ז"א דבלא שבועה יאמר בלבו הלא בלא"ה אם אחר יעשה כמו שירצו חכמים ג"כ יהי' עבודתו פסולה, וא"כ אין נפ"מ ואכתי יעשה כדעת הצדוקים משא"כ כשמשביעין אותו לא יעבור על שבועתו וסיים ע"ז שהוא תי' נכון, ובאמת ל"ז להבין ד"ק כלל דהלא בלא שבועה איכא ג"כ איסור ביאה רקנית דחייב ע"ז מיתה והקטרה ביוה"כ שלא לצורך ואם לא ישגיח ע"ז מה תועלת בשבועה הכלל שדרכו נסתרה ממני אמנם עיקר הערה שלו הוא הערה עצומה דלמה צריך השבועה אמאי ל"נ כן דמסלקין אותו מדין כה"ג אם ישנה דבר לכן נראה להוכיח מזה שתלי' עיקר במלך ואחיו הכהנים ולא הי' ביד זקני ב"ד לסלקו מדין כה"ג כלל ואז כשהי' חשש על הכה"ג הי' חשש על המלך ג"כ שאז יד הצדוקים תקיפה ולכן לא הי' עצה בזה, ובזה נ"ל ליתן טוב טעם מה שלא מצאנו בשום מקום בהא דהי' מתקנים כהן אחר תחתיו שמא ימצא בו פסול שהי' משביעין את זה ג"כ שלא ישנה דבר מחשש הנ"ל ועי' יומא מ"ו ע"א בהא דבן קמחית דנראה שנכנס אחר ושימש תחתיו ולא היו משביעין אותו כלל ולהנ"ל א"ש כיון שזקני ב"ד היו מתקנן כהן אחר תחתיו א"כ מיד התקינו אותו באופן זה שיעשה כדעתם בענין הקטורת ושפיר לא הי' צריך שביעה:
ובדרוש אמרתי בהא דמבואר בפ' קרח כשצוה הקב"ה למרע"ה ליקח את המטות והי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח נראה לכאו' דהי' בחירה חדשה על אהרן שיהי' כה"ג אע"ג דכבר נעשה כה"ג אמנם י"ל דזה שכינס קרח ר"נ סנהדראות לחלוק עם מרע"ה וכיון שכן הרי קיי"ל כה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה א"כ מה בכך שצוה הקב"ה למנות אותו כה"ג אבל עכ"פ מינוי צריך ואפי' נימא דמרע"ה בעצמו הי' יכול למנות אותו כיון שהי' ראש הסנהדרין מ"מ ע"ז שנחלקו עליו הסנהדרין הרי הם הי' בידם לסלקו מכה"ג ובאמת מצאנו בבצלאל שצוה הקב"ה למרע"ה למלוך עם הציבור טרם שימנה אותו א"כ ה"ה באהרן שצוה הקב"ה לעשותו כה"ג הי' ס"ל דבודאי צריך מינוי ואם זה תלי' רק בסנהדרין ואחיו הכהנים הנה לא הי' אז עוד כהנים וכיון שסנהדרין לא הסכימו במינוי י"ל דמנוי בטל או דמסלקין אותו ואפי' א"נ דמשוח בשה"מ אינו מסתלק לעולם ה"ד כשנתמנה ע"י סנהדרין ונמשח ע"י משא"כ אהרן ובניו שלא היתה בהסכמת סנהדרין לכן אמר הקב"ה אפי' לדבריכם הנני נותן לכם הבחירה שיהי' באופן כזה ותראו הכל שאני רוצה בשבט לוי ואהרן כה"ג ויהי' בחירה חדשה וכיון שישראל הסכימו על אופן הבחירה ע"י המטות עיד"ז והסירותי מעלי את תלונות בנ"י אשר הם מלינים עליכם והיינו אע"ג דהם מלינים עליכם מ"מ התלונה באמת עלי על שלא נמלכתי בציבור בשעה שמניתי אהרן לכה"ג והארכנו הרבה בזה בדרוש ואין כאן מקומו:
ד) אמנם עדיין לא זכינו מלהבין ד' הב"ח לאשורן דמבואר מדברי קדשו דמייתי ראי' דאפי' מי שגדול יותר בחכמה ובמנין מחבירו אם נתן מעות אסור לעמוד מפניו מיהושיע בן גמלא וכתב בעצמו דיב"ג הי' ראוי רק במקום גדולים כמוהו עכ"פ הי' ואינו ראוי מפני שהי' גדולים ממנו בחכמה וכמו"ש רש"י ותוס' ישנים וא"כ מ"ר היכא שהוא הגדול יותר מחבירו שיהי' אסור לעמוד לפניו מפני שנתן ממון, ובאמת כשאני לעצמי לולא דברי הב"ח ז"ל הייתי אומר לקיים ראיות הב"ח אבל לא מטעמו דהנה לענ"ד נראה דאין איסור כלל לכ"ג כשרוצה להיות כה"ג ולזכות לעשות עבודה לפני ולפנים לעשות השתדלות אצל המלך שימינהו לזה אם כונתו לשמים אם הוא ראוי לזה וחושק להתקדש בקדושת כה"ג ולמה יגרע זה משאר מצות שאדרבא מצוה להשתדל וליתן הרבה מעות שיוכל לזכות בהן ואיסור דנתינת מעות לא נאמר אלא בדיינים מקרא דאלהי כסף משא"כ בכה"ג שאין ענינו לכתר תורה כלל אלא לכתר כהונה ואי דכהנים המה המורים זה גם בהיותו כה"ד ואין יתרון לזה לכה"ג כלל כמו שאמרו בספרי שמצוה להיות בסנהדרין כהנים א"כ בזה שנתמנה לכה"ג מצד הוראה אין לו יתרון כלל אלא מצד עבודת כהונה א"כ נראה שאין זה בכלל האיסור דמתמנה בכסף אמנם הא דאמר ר"י קטיר קחזינן הכא וקרא לי' קשר של רשעים היינו משום שההשתדלות היתה במקום גדולים וטובים ממנו ואה"נ אם היתה השתדלות ע"י בקשה גרידא למלך במקום גדולים וטובים ממנו בתורה הי' איסור זה עצמו והי' קרי לי' קשר של רשעים:
ומעתה יש לקיים ראיות הב"ח באופן זה דמדחזינן בכה"ג שבאמת אין מעלת התורה יתרון בעצם לכה"ג דכל כה"ג שבקי בעבודה והוא ירא שמים ראוי לאותו איצטלא אם לבו לשמים מ"מ אם יש גדול ממנו בתורה כיון דזה ממעלות הכה"ג שיהי' גדול בתורה כל שהוא יותר גדול ראוי לכהונה לכן קרי לי' קשר של רשעים על השתדלותו א"כ בדיין הבא להתמנות ע"י שנותן ממון כיון שעובר איסור בזה שנותן ממון הרי ממילא יש בזה יתרון לשאר הדיינים שהם לא נתנו מעות ואיסור זה דנתינת מעות נאמר בתורה בדיין א"כ ממילא אע"פ שהוא גדול בתורה מ"מ זה בעצמו שנותן מעות הרי מגרע אותו מהדיינים אחרים שלא עשו כזאת לבזות כבוד התורה וליתן עבור זה כסף וא"כ ממילא הם ראוים יותר ממנו אע"פ שהוא גדול מהם בתורה כיון דעשה איסור בהתמנות זה בנתינת מעות לבזות כבוד התורה אמנם אם כנים דברים אלו יצא מזה חומרא גדולה במ"ש הב"ח ז"ל באם הדיין הוא חכם אע"פ שיש גדול ממנו בתורה אם ממנים אותו בשביל שהוא אוהבו או קרובו או בשביל מידות טובות אין בזה איסור אלא שאינו מדות חסידים ולפי דברינו כיון שיש גדול ממנו בתורה והרי מגיע לו כתר תורה דכללא הוא דכתר תורה הרי שייך למי שגדול בתורה יותר א"כ אף א"נ דבכלל לאו דלא תכירו פנים במשפט אינו דהלאו הזה לא נאמר אלא במי שאינו יודע לדון ד"ת כפשיטות לשון הספרי אבל מ"מ הוי איסור גדול והוי בכלל קשר רשעים והוי ק"ו מהא דיהושיע בן גמלי דאין מעלות התורה עצם מעלה בכה"ג מ"מ אם יש גדול ממנו הוי ההשתדלות קשר של רשעים א"כ מכש"כ בדיין שהעיקר הוא חכמת התורה א"כ אם יש גדול בתורה ממנו בודאי צריך להיות השתדלות איסור כנ"ל אם לא שנימא דא"ר מכה"ג כלל דהתם אע"ג דאין מעלת התורה עצמיות בכה"ג מ"מ כיון שאמרה תורה והכהן הגדול מאחיו ודרשו בו חז"ל שצריך שיהי' גדול מאחיו הכהנים בתורה ובחכמה ובעושר שבעבור זה נאתה לו הכה"ג יותר מאחיו שאינו כה"ג אלא אחד שפיר אמרי' באם יש גדול ממנו הוי קשר של רשעים אם משתדלין למנותו כה"ג אבל לענין חכם דנהי דיש גדול ממנו מכל מקום אם גם הוא חכם בתורה וראוי להיות דיין א"כ שפיר יש למנותו לדיין אע"פ שיש גדול וא"כ לפי"ז נסתרה ראיות הב"ח מכל וכל והבן היטב אך האמת אגיד את אשר עם לבבי ומקיים אני כן למעשה תמיד כאשר יבוא ענין כזה לידי כי באמת כשיש גדול ממנו בודאי "ה ממנה הקטן איכא איסור תורה והא דספרי דנראה דלאו דל"ת פנים במשפט אינו אלא באינו חכם בחכמת התורה ה"ד בזמנם שלא היינו אומרים שזה יהי' דיין דוקא בודאי הגדולים ממנו בתורה הי' ג"כ דיינים רק שרוצה למנות לדיין גם הקטנים מהם בתורה ע"ז אמרי' דעכ"פ צריך שיהי' חכם בחכמת התורה אבל אם אינו חכם בחכמת התורה אע"פ שיש לו מעלות אסור למנותו לדיין אבל אם יש לפנינו ב' אנשים המבקשים להתמנות בעיר לדיינים וא"א למנות שניהם אלא אחד מהם בודאי מי שהוא גדול יותר בתורה הוא ראוי ואם משתדל בעבור הקטן בתורה מפני שהוא אוהבו או קרובו ה"ה בגדר איסור כמו בכה"ג ואם כי יש לחלק בכה"ג כיון דא"א בשני כה"ג בשום אופן א"כ בזה שעושה את הקטן כה"ג במקום הכה"ג הגדול ממנו בתורה הרי שולל ממנו זכותו שראוי לו עפ"י ד"ת ושפיר הוי קשר של רשעים משא"כ בשני דיינים הרי לא איבד עדיין כל זכותו של הגדול בחורה יותר דנוכל לעשות בעדו בעיר אחרת ואינו דומה לגמרי לכה"ג מ"מ נראה דאיכא בזה איסור תורה כיון דעתה שהן לפנינו מגיע הזכות למי שהוא גדול בתורה יותר ואם אמרו בספרי על הממנה דיין שאינו חכם מחמת מעלות אחרות הר"ז בכלל ל"ת פנים במשפט יש לומר אף אם הוא חכם אם הוא במקום שיש חכם גדול ממנו וראוי יותר לאותו איצטלא ה"ה בכלל ל"ה במשפט אם ממנה את הקטן ועי' בדינים אלו ביו"ד סוף סי' רמ"ה. ומ"ש הרמ"א ז"ל בשם הריב"ש ותראה ג"כ מבואר כדברינו דלכתחלה אסור למנות לרב קטן בתורה במקום גדול בתורה אם לא כשכבר הוחזק לרב דאין מורידין אותו מגדולתו ויש עוד להרבות שיח בכ"ז ואכ"מ כי מוטרד אני מאוד והי' זה שלו' וברכה מרובה כאו"נ:
פרק ד
שם ח"י ואצוה אתכם וגו' את כל הד' אשר תעשון וברש"י ז"ל והוא מספרי אלו י' דברים שבין ד"מ לד"נ:
א"ה הנה בענינים אלו יש אתנו כמה הערות חדשות וד' הצ"ע ע"כ אמרתי להעיר בזה ראשי דברים לעורר לבב התלמידים, וזה יצא ראשונה:
א) סנהדרין דל"ו ע"ב אמר ר"א עשרה דברים יש בין ד"מ לד"נ כו' הא ט' הוה הא עשרה קתני משום דאין הכל כשרים ועשרים ושלשה חדא הוא הא איכא אחריתא דתני' אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים כו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו עכ"ל הגמ'. והנה מד' הגמ' מבואר דבד"מ היכא דכשרין ג' מה"ת כשרין כל הני פסולין גר וממזר כיון דזה תלי' אם צריך כ"ג וכן מבואר ברמב"ם ז"ל פ"ב מסנהדרין ותמוה לי הא מבואר ברמב"ם ז"ל פ"ד מסנהדרין ה"י בחכם מופלא שהוא סומא באחת מעיניו כיון דא"ר לד"נ ה"ה דאין סומכין אותו לד"מ ועי' בלח"מ שם דהוא מירושלמי בחגיגה דאין סומכין אלא אם ראוי לכל הדברים א"כ איך סומכין גר ממזר לד"מ כיון דפסול לד"נ וא"ר לדון ד"נ הן אמת שגם זה לכאו' אינו מובן דאמרינן דא"מ בסנהדרין זקן וסריס ומי שא"ל בנים ואיך אמרי' וחילופיהן במסית דממנין אותם לדיני מסית הא כיון דאינו מסנהדרין פסולין למסית ג"כ דהרי מסית ג"כ צריך עשרים וג' אך בזה י"ל כיון דכשרים במסית א"כ ה"ה ראוין בין בד"מ ובין בד"נ במקום שא"צ רחמנות כגון במסית לכן סומכין אותם משא"כ בסומא באחת מעיניו דהוא פסול עצם ופסול במסית וא"כ א"ר לשום ד"נ מיקרי א"ר לכל הדברים ולכן אין סומכין אותו אף לד"מ. ובזה יש לומר דרך פלפול מה דק' לכאו' הא דמבואר בסנהדרין די"ח ע"ב אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכה"ג בעיבור שנה דתמוה כיון דאין המלך מסנהדרין ממילא א"י להיות בעיבור שנה דצריך סנהדרין, ונשאלתי בזה בכבוד יד"נ הרה"ג מו"ה יוסף ליב נ"י האבד"ק פאקש במדינת אונגארן אמנם להנ"ל י"ל כיון דכל הטעם דאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא משום ל"ת על רב ודילמא יגיד לחוב ומה"ט ד"מ דן כמ"ש התוס' שם די"ט ע"א ד"ה אבל א"כ לפי"ז במסית דל"ש האי טעמא שוב מושיבין מלך בסנהדרין א"כ הוי בגדר ראוי לכל דבר שוב סומכין אותו כיון דראוי לד"מ ולד"נ במסית, איברא דיש לדחות דדוקא זקן וסריס ושא"ל בנים דהטעם דא"מ אותם בסנהדרין משום דא"ל רחמנות שפיר במסית מושיבין אותם משא"כ מלך דהטעם משום ל"ת על רב א"כ כמו דבכל ד"נ א"מ דדילמא יגיד חוב ולא נוכל להשיב עליו וכתיב והצילו העדה כן במסית א"ר להשיבו כיון דכתיב ל"ת ול"ת א"כ יש לחוש להושיב דילמא יאמר זכות וא"א יהי' להשיב עליו משום ל"ת על רב א"כ מלך א"ר כלל בשום ד"נ מה"ט, ומלבד זה עיקר הדברים לומר כיון דראוי למסית הוו בגדר ראוי לכל דבר יש לדחות אך באמת ממלך וזקן בלא"ה לק"מ די"ל דנסמך מקודם לכן והי' מהנסמכין ואח"כ נזדקן או נעשה מלך דשפיר אמרי' אע"ג דהם נסמכים וסנהדרין מ"מ אין מושיבין אותם בד"נ ומלך אין מושיבין אותו בעיבור שנים ג"כ וז"פ, וכן בסריס וא"ל בנים יש ג"כ לומר דנסמך קודם שנסתריס דע"כ סריס היינו סריס אדם [דסריס חמה הרי יש לו רפואה ומוליד ואם עתה א"ל בנים ה"ה בכלל א"ל בנים וע"כ הפירוש סריס אדם א"כ י"ל דנסמך קודם שנסתריס] וכן מי שא"ל בנים לפמ"ש הר"ח ז"ל בהוריות ד"ד לפרש הטעם משום דבצרא לי' מצות פו"ר ע"ש א"כ נראה דה"ה הי' לו בנים ומתו לפ"מ דקיי"ל כר' יוחנן דלא קיים פו"ר אין ממנין אותו לסנהדרין א"כ ג"כ יש לפרש דנסמך בשעה שהי' לו בנים, אמנם בגר וממזר דמבואר בש"ס ורמב"ם דבד"מ כשר מה"ת וע"כ דנסמך לד"מ וזה תמוה כיון דא"ר להיות מסנהדרין איך סומכין אותו לד"מ ומה ההבדל בין זה לסומא באחת מעיניו, ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דהנה לכאו' יש לעי' לפ"מ דקיי"ל בגר וממזר פסול לד"נ א"כ אמאי לא ילפינן רוב מסנהדרין דאיך יכולין לדין ד"נ דילמא יש אחד מהם שאמו זינתה וא"כ יש חשש ממזר ואפי' אם הוא מנכרי ועבד הולד כשר עכ"פ צריך גירות ואע"ג דמי לא טבל לקריו וממילא כיון שנימול וטבל ה"ה ישראל עכ"פ הוא גר ופסול לדון ד"נ מוכרח דאזלינן בת"ר, וע"ד פלפול יש להק' יותר לפמ"ש הר"ן ז"ל דמצרפינן תרי מעוטי א"כ איך אזלינן בסנהדרין בת"ר דיעות הא הוי תרי מיעוטי א' דילמא הלכה כמיעוט ועוד דילמא יש בהרוב שא"ר לסנהדרין וא"כ ממילא הדין בטל אך זה רק לפלפולא ויש לדחות בכמה תשובות, אמנם מה שהק' אמאי לא ילפינן רוב מכאן ק' כנ"ל לכן נלע"ד דלק"מ כיון דזה שגר וממזר פסול הוא משום דכתיב אתך בדומין לך והיינו מיוחסין לכן כל שלא נודע אם הוא גר וממזר נהי דבעצם הוא גר וממזר מ"מ כיון דמצד הרוב והחזקה הוא ממיוחסין שבישראל ה"ה כשר לסמוכה דהר"ז אתך בדומה לך ואינו פסול גר וממזר אלא אם נודע מזה אבל כ"ז שלא נודע ומכח הרוב המה כשרין שבישראל אע"ג דהאמת אינו כן מ"מ הם דיינים כשרים וז"נ בסברא, ומעתה נראה שאם נסמכו לסנהדרין בשעה שהי' בחז"כ ואח"כ נודע שהמה גרים או ממזרים לא הוי סמוכה בטעות כיון דבשעה דלא נודע הי' בחז"כ וממילא הוי סמוכה מעלי' ונהי דעתה פסולה לדון ד"נ אבל בד"מ כשרין וז"נ לענ"ד:
ועפי"ז א"ש מה שהקשיתי בח' על התומים שכ' לחדש דנהי דקיי"ל דבעדים נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטילה מ"מ אשה אינה פוסלת עדים אף אם כוונה להעיד כיון דאינה בגדר עד איננה פוסלת מצד נמצא אחד מהם קו"פ ויש ראי' לזה מנדרים ד"ו ע"ב בעי ר"פ יש יד לקידושין או לא ה"ד אילימא דאמר לה לאשה הראמק"ל כו' אלא כגון דאמר לה לאשה הראמק"ל ואמר לה לחברתה ואת מי אמרי' ואת נמי אמר לה לחבירת' ותפסי בה קידושין בחבירת' א"ד ואת חזאי אמר לה לחבירתה ול"ת בה קידושין בחבירתה וק' א"כ דכוונתו הי' שהיא ג"כ תראה הקידושין א"כ אמאי לא נתבטלו הקידושין מצד נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטילה א"ו דאין אשה מבטלית העדות מצד קו"פ כיון דאינה בגדר עד, אמנם לכאו' מוכח להיפך בירושלמי פ"ב דהוריות ה"ד דאיתא שם על הא דקתני במשנה דאם הי' בתוך הסנהדרין גר או ממזר הר"ז פטורין ר"ח ור"מ חד אמר בתוך שבעים וחד אמר חוץ משבעים שאפי' הי' ע' סנהדרין חוץ מגר וממזר פוסל כל הועד ועי' בישועות ישראל למורי הג' ז"ל סי' ג' שהוכיח מזה דגם בדיינים נמצא אחד מהם קו"פ הדין בטל עיי"ש וק' הא גר וממזר א"א להיות מסנהדרין בשום פנים כיון דדרשינן אתך בדומין לך וא"כ אינו בגדר דיינים כלל ואמאי יפסלו את הועד דהר"ז כאשה ועבד לענין עדות שאינו פוסל, אמנם לדברינו א"ש כיון דכ"ז דלא נודע אע"פ שהמה בעצם גרים כשרין לסמיכה ורק הידועה גורמת הפסול א"ז בגדר א"ר בעצם ושוב שייך בי' פסול דקו"פ וא"ד לאשה ועבד, ואולי י"ל דאפי' אם נודע שהם גרים מ"מ סומכין אותם לכתחילה לד"מ כיון שאינו פסולו בעצם א"ד לסומא בא' מעיניו דא"ר בעצם לד"נ ובזה א"ש ד' הרמב"ם ז"ל בפשיטות דסתם הדברים דגר וממזר כשר לדון ד"מ אע"ג דפסק בפשיטות דסומא באחת מעיניו אין סומכין כלל כיון דא"ר לכל דבר אך אין הכרח לזה דהרי גם סימא באחת מעיניו פסק בפשיטות דכשר בד"מ אע"ג דאין סומכין אותו וע"כ דנסמך ואח"כ נסתמא וא"כ ה"ה בגר וממזר י"ל הכא דנסמך ואח"כ נודע אך לפי"ז עכ"פ מוכח כדברינו דאם נסמך קודם שנודע ה"ה סמוכה מעלי' הן אמת שלכאו' י"ל בלא"ה דאע"ג דאין סומכין אלא אם ראוין לכל הדברים מ"מ בעבר וסמך אף אם אינו ראוי מ"מ מהני הסמיכה לד"מ ויותר מזה מבואר בירושלמי הוריות שם דמקשינן וכי ב"ד ממנין ממזרים ותי' לחד תרוצא דמיירי בעברו ומנו אותם ועי' בתוספת הוריות ד"ד ע"ב ד"ה אחד מהן גר או ממזר שכ' בזה"ל בירושלמי שעברו ומניהו דמי שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן עכ"ל ועי"ש היטב בירושלמי שם ובפירוש הפני משה נראה שהתוס' ג"כ כוונו לזה אך שם נראה דקאי על המינו לב"ד הגדול אבל מזה שיעשה סמוך לא מיירי הירשלמי כלל מדלא תי' דנסמכו להוראה קודם שנודע שהם גרים ולא הי' צריך לת' בעברו ומינהו א"ו דשאלת הירושלמי דנהי דנימא דנוסמך להוראה או קודם שנודע או דילמא דאפי' לאחר שנודע יכולין לסמוך אותם להיות סמוכין ולדון ד"מ כמ"ש אבל לסנהדרין וכ"ש לסנהדרי גדולה פסולין המה וע"ז תי' שעברו ומינהו ובאמת ל"מ המינוי ופסולין המה, אמנם אם לא מתמנה והוא מחוץ לשבעים אינו פוסל כפירוש הפני משה שם ויש לעי' הרבה בכ"ז ועי' במל"מ פ"ט מסנהדרין ה"ג ובאמת י"ל הפירוש באם לא נתמנה להיות בתוך הע' סנהדרין והוא חוץ לשבעים אינו פוסל מה"ט דה"ה כאבן ואינו בגדר דיין כלל ופליגו באמת בזה אם גר וממזר הוא עצם פסול ופוסל מצד קו"פ דהך מ"ד דס"ל דבתוך שבעים דוקא ס"ל באמת דאע"ג דקיי"ל דאפי' מאה שיושבים שם דיינים על כולם מ"מ כיון דמד"ת הוי הב"ד הגדול רק ע"א גר וממזר אינו מבטל הדין כיון דאינם בגדר דיינים אינו מבטל מצד נמצא אחד מהם קו"פ וע' בת' שובת ציון סי' ק"א מה שהעיר ע"ד הירושלמי בכהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה דמבואר דהן כשרין לעדות בתורת ע"א ותמה הא הוי נמצא אחד מהם קו"פ ולפי הנ"ל א"ש דעבד אינו פוסל כיון דאינו בגדר עד ויש להאריך הדיבור בכ"ז ולברר הד' אכ"מ כי לא באתי בזה אלא להעיר ראשי דברים מה שיש להעיר בענין זה ולענ"ד סברא גדולה לומר כן בממזר וגר דא"ד לסומא באחת מעיניו שוב נזכרתי שכבר דברו מזה רבותינו גדולי הדור הקדמונים עי' בת' רמ"א סי' כ"ג שכ' בשם הרמב"ם ז"ל דסומכין לחצאין אמנם הרמ"א ז"ל בסוף סי' כ"ד כתב בשם הרמב"ם ז"ל דעכ"פ ראוי לבילה צריך וע"כ כוונתו על הא דסומא באחת מעיניו ועי' בסי' כ"ט תשובת הג' מהרש"י מינ"ץ ז"ל ותמהני שלא התעוררו כלל בהא דאמרן:
ב) והנה הא דבעשרה דברים אלו חילוק בין ד"נ לד"מ אע"ג דכתיב משפט אחד יהי' לכם כ"כ התוס' כיון דזה תלי בזכות וחובה ובד"מ ל"ש זה דמה שהוא זכות לזה הוא חובה לזה לכן ענינים אלו ל"ש כלל בד"מ אלא בד"נ אמנם כבר נתעוררו התוס' בסנהדרין ד"ג ע"ב בד"ה מוקי לה בד"נ דלפי"ז בעדים זוממין דכי מחייבי מפטר רוצח א"כ שייך תמיד זכות וחובה דמה שהוא זכות להם הוי חובה לרוצח ומה שהוא חוב להם הוי זכות לרוצח מ"מ אפשר דמיפטרי כולהו בהכחשה הילכך חשוב לי' רעות כי מחייבי עדים זוממין מיתה עכ"ל, והנה לכאו' קשיות התוס' צ"ב דמה הקשו מע"ז הרי זה פשוט וברור דאפי' א"נ כמו שהוא באמת דגם בע"ז אמרינן לא תהי' אחרי רבים לרעות ואם י"א אומרים זכאי וי"ב אומרים חייב אין העדים חייבין מדין הזמה מ"מ ברור הדבר דגם הנידון אינו נהרג כיון דנגדו יש רוב מזכין ואפי' במע"מ ג"כ נראה דהנידון פטור כיון דיש מחצה האומרים שהם זוממין וממילא הנידון פטור וא"כ בזה שאמרינן דהעדים פטורים שצד ל"ת אחרי רבים לרעות אינו חוב לעומת הנידון דהרי שניהם פטורין דלפטור הנידון ל"צ רוב דגם ספ"נ להקל וא"כ מה הקשו תוס' אמנם נראה דקושייתם הוא דהא באמת רוב אחד יותר הוי רוב מעלי' ודנין עליו בכ"מ רק דבד"נ צריך מצד הצלה לצדד דילמא יהי' רוב לזכותו לזאת אם הרוב הוא רק ע"י אחד לחוב לא אזלינן בתרי' דדילמא אם יוסיפו הדיינים והי' זכות להנידון וע"ז הקשו התוס' דבע"ז ל"ש זה דלמה נחיש לחפש לזכות העדים זוממין בבירור הא אם יהי' זכות להע"ז בבירור יהי' חוב להנידון ובכה"ג ל"ש לא תהי' אחרי רבים לרעות איברא דבאמת יש לעי' בזה אי הא דגילתה תורה דד"נ לא תהי' אחרי רבים לרעות וא"י להכריע ע"פ אחד לחובה אם היא מצד והצילו העדה או דגלי קרא דבד"נ להרוג אדם א"א אלא ע"פ רוב המכריע בשנים יותר ואם אינו מכריע אלא ע"פ אחד הוי כמע"מ וא"א להרוג אדם עפ"ז והנה מש"ס סנהדרין דל"ו ע"ב בהא דאמרי' בגמ' אבל אתה מטה דינו של שור הנסקל נראה דלהצלה אתי אך מדלא אמרי' בש"ס אבל אתה מטה דינו של מסית וכן מסתימת הש"ס ורמב"ם ז"ל נראה דגם במסית אין מטין לחוב ע"פ אחד אע"ג דבמסית ל"ש והצילו העדה א"כ י"ל דגזיה"כ בד"נ דאין הורגין אדם אם אין מכריע את הרוב אלא אחד, איברא דלקושטא דמילתא אע"ג דגם הג' מנ"ח ז"ל במצות מסית כתב ג"כ בפשיטות דכל הנו דינים דמבואר במשנה דר"פ אחד ד"מ דנוהגת בד"נ לזכות ה"ה דנוהגין במסית דאין לנו אלא מה שמבואר בש"ס ורמב"ם דאינו נוהגין במסית אמנם לא ראה דברי התוספתא פ"ט מסנהדרין דמבואר להדי' דבמסית מטין ע"פ אחד ודנין ביום וגומרין בלילה ככל ד"מ הרי מבואר להיפך וצ"ל דהא דנקטינן בש"ס אבל אתה מטה דינו של שוהנ"ס היינו דרבותא קמ"ל דבזה לא אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת השור אע"ג דבבעלים אם הוא רוצח או רובע אין מטין לחובתו ע"פ אחד בשורו מטין ע"פ אחד אמנם במסית כיון דכתיב ל"ת ול"ת ומצוה לחפש חובו פשיטא דמטין ע"פ אחד ובאמת כשנדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל פי"א מסנהדרין ה"ה שכ' בזה"ל שהאכזריות אל אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם שנאמר למען שוב ד' מחרון אפו ונתן לך רחמים ותבאר לך דה"ה במטין ע"פ אחד לחובה דל"ש לומר בזה לא תהי' אחרי רבים לרעות כיון דזה טובה הוא בעולם ומה שרע לזה הוא טוב לכל ישראל ומעתה קשיות התוס' בעדים זוממים עצומה מאד דלמה לנו לטרוח להוסיף עד שימצא זכות ברור להע"ז כיון דעד"ז יהי' חוב להנידון ותי' כיון דאפשר בהכחשה הוי בגדר רעות אם מבטלים והנה לכאו' צ"ע הא עתה שהוזמו שוב א"א בהכחשה דהוזמו ולבסוף הכחשו פשיטא דנהרגין ועד כה לא אפליגו בגמ' אלא בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אם הכחשה תחילת הזמה הוא אבל כשהוזמו ונתחייבו ל"ש הכחשה אח"כ לפוטרם ונראה דכוונ' דאכתי אפשר שינצלו כולם ולא יהי' כאן חיוב מיתה כלל אם יבואו עדים ויכחשן להמזומין דאז נעשה ספק מכולם מי שאומר אמת וינצלו כולם ממיתה א"כ זה שאנו מחפשין זכות להעדים אינו מחליט בבירור שיהי' חובה להנידון ולכן צריכי' אנו לחפש בזכות העדים אע"ג דיהי' עיד"ז חוב להנידון, אמנם ראה זה כלא מצאתי להרמ"ה ז"ל בסנהדרין דל"ג ע"א בתי' ר"ח דמחלק בין נו"ג ביד או לא דמקשינן בגמ' חזרה לחובה היכא משכח"ל ותי' חדא קתני מחזירין לזכות שהוא חובה ומקשינן מד"נ אין מחזירין לזכות שהוא חובה חובה דמאן וכתב הרמ"ה בזה"ל כי תימא לזכות הרוצח שהוא חובה לעדים להזימן ע"כ דומי' דד"מ בעינן דמיירי בתובע ונתבע גופי' עכ"ל נראה מבואר מדה"ק דניחא לי' דבאופן זה אין מחזירין בד"נ והיינו ע"כ כשהוזמו העדים ונגמר הדין דאינם זוממין ונתחייב הרוצח מיתה ואח"כ נולד זכות להרוצח דהיינו חוב לעדים שהם משקרים והוזמו כדין וע"ז אמרי' דאין מחזרין לזכות את הרוצח מפני שהוא חובה לעדים ולענ"ד נפלא מאוד איך אפשר לומר כן דבכה"ג אין מחזירין לזכות כיון דיש זכות עבור הרוצח ולכאו' עלה בדעתי בדעת הרמ"ה ז"ל דס"ל כיון דע"ז חידש הוא דמ"ח דציית להני ציית להני לכן אמרי' כיון שנגמר דינו למיתה נהי דאח"כ באו עדים והזומי את העדים מ"מ כיון שנגמר דינו לחוב הרי הגמר דין שלו נשאר ולהחזיר דין העדים א"א כיון דא"מ לחובה ואי משום זכותו ע"ז אמרי' כיון דבאמת ע"ז חידש הוא א"ל בו אלא חדישו ובכהאי גוונא א"מ כיון דאפילו אם באמת הוזמו א"ר דהם משקרין ורק דגזיה"כ היא והא גזיה"כ דא"מ לחובה לכן נשאר גמ"ד שלו קיים והעדים פטורין אך באמת ז"א דהרי הא דע"ז חידש הוא הוא רק לענין להרוג את העדים דע"ז שייך מה חזית אבל להצלת הנידון פשיטא דאינו חידש כלל מכח טעם הנ"ל דמה חזית דציית להני ציית להני וא"כ ליכא עדים ברורים לחוב את הנידון וא"כ כשנולד עתה ספק על העדים שמא זוממין הם אין לך זכות גדול מזה להצלת הנידון ואיך אפשר לומר דא"מ ועי' בערל"נ סנהדרין שם שהרגיש ג"כ בקשיות הרמ"ה ז"ל וכתב בפשיטות דבכה"ג צריך לברר הדין מכל צד הן אם נוגע לזכות העדים הן אם נוגע לזכות הנידון:
ובאמת כשאני לעצמי הי' נראה לכאו' דבעדים זוממין ל"ש כ"כ הסברא להחזיר לזכותם כיון דחיובם מכאשר זמם והם הלא באו להעיד שיתחייב מיתה ולא רצו שימצא לו זכות לפטרו ממיתה ותכלית עדותן הי' שיהרוג א"כ ל"ש כ"כ לחפש בזכותם כיון דהם זממו להרוג אותו עכ"פ שלא ימצא לו זכות והוי כמו התראה דא"צ בעדים זוממין מה"ט ואם כי מחזירין לזכות י"ל דילמא אינם ע"ז כלל אמנם שנימא בהם דא"מ לחובה יש סברה גדולה לומר כיון דהם רצו להרוג בשקר וא"ל זכות גדול מזה שוב ל"ש לומר אצלם דא"מ לחובה דה"ה אם הוא אמת שהוזמו כדין ורצו להרוג אדם בשקר לגמרי הרי רצו להרוג את ישראל אפי' אם יש לו זכות כ"כ א"כ גם הם חייבים מצד כאשר זמם אך אפי' אם שנימא דדינם ככל ח"מ אבל שנימא דא"מ לחוב אפי' במקום שנהרוג הנידון זה תימה גדולה ודברי הרמ"ה ז"ל צע"ג לענ"ד: