אור ברסלב
כל בו סימן לא

כל בו

סימן לא

סימן ל

א לא. דין הלכות שבת והדלקת הנר ודין שלש סעודות ודין הקדוש

ב מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי שבתות עושין. שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום מן המנחה ולמעלה אין עושין פי׳ הר״מ ממנחה גדולה ולמעלה שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שמא מתוך טרדת המלאכה יבא לידי חלול שבת. אבל סמוך למנחה מותר. ומן המנחה ולמעלה בשמתא דרבנן קאי העושה מלאכה ומאי שמתא שם מיתה כלומר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכתיבה גם כן אסורה מפני שהיא מאבות מלאכות. וכתב הר״ם שמותר לכתוב דבר הלכה שאדם כותב לעצמו לאחר חצי היום לפי שהיא מלאכת שמים אבל סופרי׳ שכותבין בשכר אין להם רשות לכתוב לאחר חצי היום עכ״ל. וה״ר יצחק ז״ל כתב הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא במעלי שבתא לא מנהגא מן מנחתא ולעיל מנהגא עכ״ל.

ג ורחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערבי שבתו׳ חובה. ומחליף בגדי החול ולובש בגדי שבת לכבוד שבת ושיזכור שהוא יום קדוש ואסור בעשית מלאכה. ויתיר חגורו להתיר מה שתלוי בו. אין לו בגדים ישלשל בבגדיו פירוש יתירם כדי שלא ילבשם כדרך שלובשם בחול מקופלים בחגורו כדי שלא יתלכלכו בטיט החוצות או שלא יכבדו עליו במרוצת הלוכו כבחול. ולשון שלשול הוא מלשון המשלשל דפנות מלמעלה למטה. וזה אי אפשר בלי התרת חגורו.

ד ומצוה על כל אדם לעסוק בסעודת שבת כגון קניבת ירק וכיוצא בו אפילו יש לו על מי שיסמוך כדאמרינן בגמרא רב פפא מחרך רישא רבה מלח שיבוטא. ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך זו השחזת סכין.

ה וכתב במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו קודם שקיעת החמה הרבה שיהיה הכל מתוקן. ושמור ביציאתו כאדם ששומר אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו. ולמדנו שעד צאת הכוכבים הוא יום ועל כן צריך שיזהר החזן שלא יפתח בברכו במוצאי שבת עד אחר צאת הכוכבים לפי שהנשים מדליקות הנר מיד. וכן נהגו הקדמוני׳ להקדים מאד בערבי שבתות ולהחשיך מאד במוצאיהן כדי שלא יפשעו ויעשו מלאכה.

ו ומדליקין הנרות בערבי שבתות לפני שקיעת החמה. והדלקת נר בשבת חובה ואפי׳ אין לו מה יאכל שואל על הפתחי׳ ולוקח שמן ומדליק שזהו מכלל ענג שבת. וכתב ה״ר יצחק יש חכמים שמצוין לברך ויש חכמים שמצוין שלא לברך משום דחובה היא. אך נהגו לברך על פי׳ רבינו תם. וכן נמי כתב הרמב״ם ז״ל שמברך קודם שידליק ברכה זו בא״י אמ״ה אקב״ו להדליק נר שבת. ואחד האיש ואח׳ האשה מברכין בהדלקת׳ ואחר כך מדליקין וכן הדין בימים טובים.

ז ואומר הר״ם כשמדליקין בערב שבת יכולין להתנו׳ שאין מקבלין עליהן שבת עד שיתחיל החזן להתפלל תפלת ערבית כדמוכח פר׳ במה מדליקין הדליק המדליק וכו׳. ור״ף ז״ל כתב דוקא לבני הבית אבל אשה שמדלקת היא אסורה לעשות מלאכה לאחר שהדליק׳ דכיון שמברכת עליה אין לך קבלה גדולה מזו ואין מועיל לה שום תנאי. וכת׳ ה״ר אשר וראיה לדבר מהא דאמרי׳ בברכו׳ מי בדלת. אבל אם הוא מעונן וכסבור ששקעה החמה ועדיין לא שקע׳ יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנר דקבלה בטעות הוא. ונראה בזה שאם לא הבדיל ולא קבל עליו שלא לעשות מלאכה אם התנה מותר להדליק נרות הבית או נרות חובה מותר מדקאמ׳ מי בדלת משמע שברשותו הוא אם ירצה יקבל ואם לאו לא יקבל. עכ״ל ה״ר אשר ז״ל.

ח והר״ם כתב ומצוה לעשו׳ לשבת ב׳ פתילות לפחות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור ע״כ וכיון שהדלקת נר שבת חובה מדליק אפי׳ אין לו לסעוד כגון בליל יום הכפורי׳ או בליל פורים אם סעד מבעוד יום כל זה דעת ה״ר דוד בר לוי ז״ל פרק במה מדליקין. וכתב הר״ם שמות׳ להדליק נר בעששית בבית ולאכול בחצר או באיזה מקום שירצה ואומר שרבנו ברוך אמר לו שאביו רבנו שמחה היה רגיל בקיץ לעשות כך להדליק נר בביתו ולאכול בחצר. והר״ף ז״ל כתב מיהו היינו דוקא ארץ אשכנז שאוכלין מבעוד יום אבל כבר פירשו כל גדולי צרפת שאין אוכלין מבעוד יום כל כך כדאמרי׳ ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ולפי זה אין לאכול כי אם במקום הנר. ועוד סמך מדאוריתא משום שלום הבית ואם היה מותר להקל כל כך ולאכול מבעוד יום מה שלום הבית איכא. והר״ם כתב כי אותן בחורים ההולכים ממקום למקום שלא אכלו אצל נשותיהן צריכין להדליק נר השבת ולברך עליו משום דהדלקת נר שבת חובה משום שלום הבית. פירוש שלא יכשל באבן או בעץ או בשום דבר. אבל מי שהוא אצל אשתו אינו צריך להדליק בחדרו נר לפי שאשתו מברכת בשבילו וכבר בארו רז״ל הפתילות והשמנים שמדליקין בהם והטעם לפי שאינן דולקים יפה ויבא להטות. כמו שאבאר במקומו בעז״ה.

ט המלאכות שחייבין עליהן בשבת מהן אבות ומהן תולדות והאבות ארבעים חסר אחת. ואלו הן. אסור לחרוש. לזרוע. לקצר. לעמר. לדוש. לזרות. לברר. לטחון. לרקד. ללוש. לאפות. לגזוז. ללבן. לנפץ ולצבוע. לטוות. לעשו׳ הנירין. להכניס המסבה. לארוג. להפריד הארוג. להוציא השתי מן הערב. לקשור. להתיר. לתפור. לקרוע. לבנות. לסתור. להשלים המלאכ׳ והוא הנקרא מכה בפטיש. לצוד. לשחוט. להפשיט. להעבד העורות. למחקו. לחתכו. לכתוב. למחוק. לשרטט. להבעיר. לכבות. להוציא מרשו׳ לרשות. כל אלו המלאכות נקראו אבות. והדומות להם נקראו תולדו׳. ואחד העושה אב מהאבות. או תולדה מהתולדות במזיד שלא בעדים חייב כרת בעדים חייב סקילה. בשוגג חייב חטאת קבועה.

י ואחד חרישה. ואחד חפירה כל שהוא בכלל חורש.

יא והנוטע או המבריך והמרכיב או זומר בכלל זורע שהרי כוונתו להצמיח.

יב וכל העוקר מגדולו הרי הוא בכלל קוצר.

יג והמחתך ירק מעט מעט תולדת טוחן. וכן השוחק תבלין או סמנין.

יד והנותן קיבה לתוך חלב לחבצו תולדת בורר והמגבן תולדת בונה.

טו המתעסק לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשיעור שכתבו חכמים אע״פ שלא השלים כל מה שנתכוון לעשו׳ חייב. וכל מלאכה שאחד יכול לעשותה לבדו אם עשאוה שנים בשותפות פטורין אבל אם אין אחד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים שניהם חייבין ושעור אחד לשניהם. היה כח באחד לעשות ואין כח בשני לעשות ועשאוה שני׳ זה שהיה יכול לעשותה חייב והשני פטור שאין בו אלא כמסייע שאין בו ממש. וכל העוש׳ מלאכה שאינו מתכוון לה פטור עליה. וכל המקלקלין וכונתם לקלקל פטורין אבל אם קלקל על מנת לתקן חייב כגון הסותר על מנת לבנות והמוחק על מנת לכתוב.

טז ואסור להשקות אילנות וצמחים בשבת שהוא תולדת זורע. וכתב הרב בעל התרומ׳ ז״ל שאין ראוי לאכול בשבת בפרדס. ובכל מקו׳ שיש בו עשבים שאי אפשר להזהר לשפוך שם מים בנטילת ידים או ברחיצת הכוס ומשקה העשבים והזרעי ומצמיחן ואפילו שאינו מתכוין זה ודאי פסיק רישיה הוא אבל להסך רגליו על גבי עשבים מותר לפי שמי רגלים עזים הם ואין מצמיחין. וכן הדין לשפוך יין עליהן שמותר שגם היין חזק ואינו מצמיח. בספר היראים כתב שצריך להזהר שלא ישליך אדם זרעים לתרנגולים לחצר במקו׳ ירידת גשמים שסופן לצמוח שם הלכ׳ יזהר שלא ישליך אלא שעור אכילת התרנגולים לבו ביום או ליומים. ואם הוא מקו׳ דריסת אדם שאין סופן לצמוח שם אין כאן משו׳ זריעה ומותר. והר״ם ז״ל אוסר לרשות שעורי׳ במים. גבשושית עפר שעלו בה עשבים והוא על גבי׳ יתדות המניחה על הארץ חייב משו׳ זורע. היתה על הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משו׳ זורע היתה על הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש. המקבץ דבלת תאנים בעגול או שנקב תאנים והכניס בהם חבל עד שעשאן כגוף אחד חייב משום מעמר וכן כל כיוצא בזה.

יז (החולב) [החובל] בהמה וצריך לדם. וכן החולב את הבהמה תולדת דש. אבל להזיק פטור שכל המקלקלין פטורין. וחובל בחבירו אפילו נתכוון להזיק חייב לפי שהוא מתקן בשככו חמתו.

יח בשר שנבלע ממרק יזהר שלא יסחטנו וכן אם שורה פת ביין או במים ומחזיר לפיו ומוצץ המשקין חוששין מסחיטה וכל שכן שלא ימצוץ בפיו פרות כגון ענבים וכיוצא בהם. והסוחט פרות חייב. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל. אבל לא לתוך הכלי. וכן החולב בתוך האוכל או היונק בפיו פטור. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וזה לשונו שלשה דינין חלוקין בסחיטת פרות זתים וענבים ותותים ורמונים ושאר פרות זתים וענבים לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אסורין אפילו הכניסן לאוכלין. ותותים ורמוני׳ לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור. ושאר מיני פרות כגון פגיעין ופרישין ועוזרדין מותר לסחוט לכתחלה ואפי׳ סוחטן לשם משקה. דלא אמרינן כיון דחשבינהו הוה להו משקה וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל.

יט והוא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך האוכל. דעת הר״מ והרי״ף והר״ף ז״ל שמותר אפילו בשבת והטעם משקה הבא לכלל אוכל הוא. אבל לא לתוך הכלי הרקן.

כ וחולב בשבת לתוך האוכל פטור אבל אסור דאולודי אוכלא בשבת אסו׳ וזה ודאי אולודי אוכלא הוא ועוד דבשבת החלב מוקצה מחמת אסור שהרי אמה אסורה בו ביום.

כא וכתב הר״ם חלב שהגויה חולבת בשבת יקנה ממנה בדבר מועט בתפוח או בכל דבר שירצה אפי׳ אינו שוה פרוט׳ ומותר לאכילה. והגיה עליו ר״ף ז״ל ואמר מיהו בשבת עצמו אסור לאכלו ואף ע״פ שהגויה הלכה לעצמה מכל מקום אסור מידי דהוה אפרות שנשרו ומשקין שזבו עכ״ל.

כב אבל ביום טוב אם העז עומדת לאכילה מותר לחלוב בתוך האוכל וכתב הר״ף ז״ל וז״ל ומכאן אסר ר״ת אפי׳ ביו׳ טוב לסחוט הבוסר בתוך המורייס ואע״ג דמאכל הוי המורייס והוה ליה משק׳ הבא לאוכל מכל מקו׳ הוי בורר כיון שהבוסר לא חזי לאכילה בעיניה.

כג והראב״ד ז״ל נמי כתב דהא דאשכול מיירי בין בשבת בין ביום טוב. מיהו דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור. והבעל ההשלמה ז״ל כתב דאשכול מיירי בין לאכילה בין למשקה. ודין זתים וענבים לא הכניסן למשק׳ ולא הכניסן לאוכלין חד דינא אית להו.

כד המוציא חמאה מן החלב והוא הנקרא מחבץ הרי זה תולדת בורר. וכן הבורר השמרים מתוך המשקין. ומותר לברור ביד האוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר אבל לא להניח לאכול אפי׳ בו ביום ולא פסולת מתו׳ האוכל אפי׳ לאכול לאלתר: היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחת אחת ומניח לאכול מיד אבל לא להניח לאכול אפי׳ בו ביום.

כה ויזהר שלא יאסוף פרו׳ ולקבצם יחד דהוי כמעמר.

כו ומסננין יין שאין בו שמרים. כדי שיהיה צלול מפני הקמחים שבו וכן הדין מפני היבחושין שבו אם אפשר לשתותו בלא סנון. ומותר לסננו אפי׳ בסודרי ולא חיישי לסחיטה לפי דעת ר״ת שאסור סחיטה משו׳ כבוס. יין לאו בר כבוס דאדרבה מלכלך הוא.

כז ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל כדי שיצולו. וחרדל שלשו מע״ש ממחו בשבת בין ביד בין בכלי. פי׳ לערבו בכף אבל לערבו במכתש ובעלי ודאי אסור שא״א בלי סחיט׳ ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף היבש בכף ובחרדל.

כח וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן המשק׳ מבעוד יום. אבל בשבת אסור לתת יין או משקה בחרדל או בשום שכתשו מאתמול. כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דשחיק תומי חייב משום דש דיהיב משקה חייב משום לש המברר בקליפתיה חייב משום בורר. ומההיא אין לאסור לקלוף שום ובצל לאכול לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח כמו שמפרש שרוצה לעשו׳ מורייס ולכן אסו׳ כמו שפוסק ר״ת ז״ל. והיינו דאמרו גבי שום שרסקו ולא ישחוק אלא מבערב.

כט וכל דבר שלא נפרשו השמרי׳ כגון יין מגתו כל זמן שהוא תוסס מותר לסננו שהכל גוף אחד.

ל המגבל עפר תולדת דש ואין גבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולפיכך מותר לתת מים על גבי מורסן בשבת דלאו תולדת דישא עביד.

לא המבשל אוכל או סמנין או המדיח בשר מליח או דג קטן ביותר בחמין חייב שהדחתן בחמין זהו בשולן.

לב הנותן ביצה בצד המיחם להתגלגל ונתגלגלה חייב כמבשל באש עצמ׳ שזהו תולדת האור אבל ביצה בבגד חם או באבק דרכים שהם חמים מפני השמש או המבשל בחמי טבריא פטור שאינן בחמי האש אבל גזרו עליהו מפני תולדת האש. ומותר לתת בחמה צנון או ביצה וכיוצא בהן מדבר שקל להתבשל ולא גזרו חמה אטו אור וסימן יפה כח הבן מכח האב. כלומר בחמה עצמה לא גזרינן ובתולדת חמה גזרינן כגון באבק דרכים.

לג המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו או שלא היה בשול כלל פטור. וכל שבא בחמין מלפני השבת כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין בשבת ואפי׳ בכלי ראשון ובלבד שלא יהיה על האש גזרה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל ואפי׳ לשרות בתוכה הרבה מותר דאין בשול אחר בשול.

לד ויש שהתירו לצלות הבשר המבושל מע״ש כנגד המדורה כדי שיצטמק כעין צלי דאין צלי אחר בשול ומביאין ראיה מפסח שאמרו בפס׳ שני שאם בשלו ואח״כ צלאו פסול שאין זה צלי אש כיון שנתבשל מעיקרא. ויש דוחין זאת הראיה ואומרי׳ שאין טעם בפסח משום דאין צלי אחר בישול שהרי אם צלאו ואח״כ בשלו פסול. ואע״פ שהיינו יכולין לומ׳ שאין בשול אחר צליה אלא מקראי יתירי דרשי׳ הכי אבל המחמיר תבא עליו ברכה.

לה והרז״ל כתב ג׳ מחלוקות בדבר כל דבר לח וצלול יש בשול אחר בשול ובדבר יבש אם ענין ראשון ושני דרך אפיה עליה והשני בבשול תוך מים או יין אומר ה״ר אליעזר דיש בשול אחר אפיה וצליה דומיא דההיא דפסחים דאמ׳ אין יוצאין במצה מבושלת אע״פ שלא נמוחה שהבשול מבטל האפיה ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אע״פ שמחממין כל שהיד סולדת בו. ויש אומרים דלא נראה דאין לאסור כי אם היכא שמבשל לבסוף במי׳ או ביין.

לו וכל שלא בא בחמין מערב שבת מביאין אותו בחמין בשבת בלתי שריה ובלבד שלא יהיה מליח כמו שכתבנו.

לז המתיך אחד ממיני המתכות או המחמם המתכת עד שיעשה גחלת או הממסס הדונג או החלב וכיוצא בהן חייב משום מבשל. וכן המבשל דבר רך עד שיעשה קשה כגון המבשל כלי אדמה עד שיעשהו חרס חייב משום מבשל אבל מניח אדם פך שמן כנגד המדורה כדי שיפשר. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל דיש לומ׳ אפי׳ נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור מפשירו דהפשירו לא זהו בשולו אחר שאין תחלת בריתו להיות נקפא. ולא דמי לחלב ולדונג דהנהו תחלת בריתן להיות קפואים. וכן הדין נמי להניח טפלה שקולין פנאד״א כנגד המדורה ואע״פ שנפשר השומן והמרק שנקפא בתוכה אחר שכבר נתנו על ידי בשול מערב שבת אין בכך כלום אם נקפאו אחר כן ונפשרו כנגד המדורה עכשיו. והר״ם מתיר להחם הטפלה בשבת מרחוק במקום שאין היד סולדת ואינו חושש שמא יקרב ממש אצל האור אבל אינו יכול להניח על גבי התנו׳ ממש לפי שהוא תולדת האור ואם אינו יכול לבא לידי היד סולדת בו אם יש דפין עשוין על גב התנו׳ כמו שעושין בהרבה מקומות אז מותר להניחן על גבי דפין עכ״ל. והרב בעל התרומה ז״ל מחמיר בזה ולא הביא ראיה ברורה כי עיקר ראיתו משום דאין מרסקין את השלג ולא את הברד דאיהו סבר טעמא משום אולודי המים ואע״פ שחוזרין לקדמותן קרי ליה אולודי. והרמב״ם ז״ל פי׳ הטעם משום סחיטה כמו בשלג.

לח הגוזז את הצמר או השער מן הבהמה או מן החיה אפילו מן השלח שלהן והתולש כנף מן העוף חייב לפיכך תרנגולת שברחה אין מדדין אותה שמא יתלוש מן אגפיה וכתב הרב בעל ההשלמה ז״ל דתולש כנף מן העוף אפי׳ לאחר מיתת העוף חייב וכן באר בירושלמי. ומפני זה הירושלמי הורה רבי שמואל שקילי שמותר למרוט צואר העוף ביום טוב לפני השחיטה אף על פי שהביא הר״ם ז״ל דאסור כמו שמפורש בבכורות. אפשר שהם ז״ל לא אסרו אלא במקומות שדרכן למלוג העופות אחר שחיטה דכיון שלא ימרטו אחר שחיטה לא ימרטו קודם שחיטה. אבל אנחנו שדרכנו למרוט אחר שחיטה למה נאסור לפני השחיטה והלא המריטה אחר השחיטה מלאכה גמורה כמקודם שחיטה בעוד העוף חי כמו שביארנו בירושלמי והודו לו חכמי לוני״ל ז״ל.

לט ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס בלול.

מ וכל התולש חייב משום קוצר. ואסור לרדות מכוורות ולהשתמש במחובר ולעלות לאילן.

מא פרות שנשרו בשבת אסו׳ לאכלן עד מוצאי שבת שמא יתלוש וכל דבר הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר לפי שאין הנאתו לריח ויבא לתלוש כדי לאכלו אבל הדס במחובר מותר להריח בו לפי שאין הנאתו אלא לריח והרי מצוי בלתי תלישה.

מב וכל הרוחץ את ידיו בדבר שמשיר את השער חייב לפי׳ אין רואין במראה של מתכת בשבת שמא יסיר בה נימין שאדם עשוי להשיר במראה עצמה נימין המדולדלין ואפילו במראה אסור שלא תחלוק על דברי חכמים שאמרו אין רואין במרא׳ של מתכת ובשם הר״מ ז״ל מצאתי ואם קבעה בכותל מותר שנראה שאינה עשויה להשיר בה נימין. ועל כן פשט ההתר עכשו בנשים לראות בהן וכן דעת הרי״ף וההשלמה ז״ל אבל הבעל המאו׳ ז״ל כתב שלא תחלוק במראה אפילו שאינה של מתכת ולא מצא התר בנשים לראות במראה כלל בשבת אלא שאין להן שער בפנים ואין שם נימין מדולדלות שנתלוש להשירן.

מג ואין מעבירין על הראש המסרק ואפי׳ של פיל ואפי׳ אותו שעושין משער החזיר שאי אפשר שלא יעקרו השערות.

מד והנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו חייב משום גוזז והוא שיטול בכלי אבל ביד פטו׳. והחותך יבלת בין ביד בין בכלי פטור. והמלקט לבנו׳ מתוך שחורו׳ אפי׳ ביד חייב.

מה המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ופיר׳ הקונטריס מעפרורית והתוספו׳ פי׳ ממדי דאוקמינ׳ בחדתי ואוכמי דקפיד עליהו והוי כמלבן. המלבן כל שדרכו להתלבן חייב. הסוחט את הבגד עד שיצאו מים שבו חייב ומי שנשרו כליו במים או שהיה בדרך וירדו עליו מי גשמים וכיוצא בהן מהלך בהן ואינו חושש שיבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שבולעין שאם ינער אותן יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע מים כשמנערין אותו המים נסחטין ממנו. ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהן יותר לפי שמתקצרין במים.

מו נוטל כר שיש עליהן לשלשת ויקנחנה בסמרטוט קשה ואם היא של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. ומי שהיה לשלשת על בגדו אסור לתת עליו מים לפי ששריתו זהו כבוסו. ואותן הנשים ששופכות מים על בגדיהן בשבת להעביר מי רגלי׳ מן הקטן לא טוב להניחן אם לא שמותר שתהיינה שוגגות ולא מזידות. ור״ת הורה למניקות שאם התנוקות לכלכו בגדיהן שמותרות ליטול ידיהן עליו ולקנח במפה מקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר המי רגלים לבדם אלא מעביר המים אחרים עמהן. ובכמה מקומות התירו במקום מצוה. במה דברים אמורים במים אבל ביין או שאר משקין אין חוששין אם בגדו טובל בהן לפי שאינן בני כבוס ובלבד שלא יסחוט הבגד וליכא למימר שמא יסחוט הבגד לצורך המשקה הבלוע שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין ובלבד שלא יעשה גומא בסודר ומכאן הורה הלכה למעשה על משקה שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננו דרך סדין או מטפחת ומשום בורר ליכא כיון דיכול לשתותו מקמי הכי בלא סנון ומשום שמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתכבס ומתלבן בכך.

מז ואסור לדחוק ולהדק מוכין על פי האשישה המלאה כדי שלא תשפך משו׳ סחיטה ואף על גב דלא קא מכוין פסיק רישיה הוא דניחא ליה כיון שאין המשקה הולך לאבוד אבל סתימת כלי היין שהברזא מן הצד אין בו משום סחיטה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא כיון שהמשקה הולך לאבוד. ולסברת ר״ת אין לחוש ביין לפי שאינו בר כבוס.

מח ואין סחיטה בשער. והוא הדין בעור לפיכ׳ אם היה על העור לשלשת או לכלוך אחר נותן עליו מים עד שתכלה. מיהו לכבסו אסור אע״ג דלאו בר כבוס הוא.

מט המנפץ הגידין עד שיהיו כצמר הרי זה תולדת מנפץ וחייב.

נ הצובע צבע המתקיים חייב ושאינו מתקיים כגון שהעביר צבע על נחשת וברזל פטור. והעושה דיו וצבע הרי זה תולדת צובע וחייב כיצד כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא להשחיר.

נא הטווה כל דבר הנטוה חייב אחד צמר ואחד פשתן ואחד נוצה ואחד שער ואחד גידין והעושה הלבד תולדת טווה.

נב העושה נפה או כברה או סרג מטה בחבלים או עשה שבכה משום דבר חייב משום בתי נירין.

נג הקושר קשר של קיימא והוא קשר אומן חייב כגון קשר הגמלין והספנין והרצענין בשעת עשייתן מנעל וסנדל וכל כיוצא בזה. ושאינו מעשה אומן פטור ושאינו מעשה אומן ולא של קיימא מותר לכתחלה וכן הדין להתיר אחד מהן.

נד וכתב הר״ם חלוק ומכנסי׳ שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ביומיה פטור אבל אסור. וזה רגיל אדם להניח אפי׳ שבוע קשורין ע״כ.

נה ומצאתי כלל אחר כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע״פ שתחלת עשיתו לא היתה על מנת להניח שם אסור. הלכך הקשר שעושין בקורדילא״ש היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר מותר אבל אם יכול לפשוט הבגד בלא התר הקשר אסור לקשור כי קשר של קיימא הוא וכן נמי הדין בחבלי הדוקי צואר שקורין קורדו״ן. וקשר רצועות המכנסים מותר לכתחלה לפי שסופו להתירו כשיכבסו המכנסים אבל אם של פשתן המתכבס עם המכנסים אסור שפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם ולא יתירנו משם עד שיהיה בלוי.

נו ור״ף ז״ל כתב שכל קשר שעומד ח׳ ימים בלא התרתן בלוי כ״מ ולא נקרא קשר של קיימא.

נז והעניבה מותרת כגון שיקבל ראשי החבל שנפסק וכורך עליו חוט או משיחה ועונב עניבה.

נח הפותל חבלים הרי זה תולדת קושר והוא שיעמוד החבל באותה פתילה בלי קשר. והמפריד הפתיל תולדת מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל.

נט חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקע כל החבלים אפילו בסכין ואפילו גופן של חתלות לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן או שובר העצם להוציא מוחו.

ס כל שראוי למאכל בהמ׳ מותר לקשור אותו בשבת לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור.

סא הקושר שתי תפירות והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן שתעמור התפיר׳ יתר על שתי תפירות אע״פ שלא קשר חייב לפי שעומדת בלי קשר. והמותח חוט של תפירה חייב. וכתב הבעל התרומה ז״ל דמכאן ראיה שאסור למתוח אותו החוט שתופרין בו בתי זרוע סמוך לאגרוף להדקן ומותחין אותו ביום ומתירין אותו בלילה כשרוצה לפשוט בגדיו. ויש שמקילין בזה לפי שתחלת עשייתה אינו לתפירה גמורה אלא למתוח ולהתיר. והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל מכל מקום אם יש שם נקבים מתוקנים ומוקפים תפירה סביב הנקב מותר כמו שנהגו הנשים בנקבי המלבוש.

סב הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל. והקורע בחמתו או על מתו חייב משום שהוא מתקן שתתישב דעתו.

סג הפותח בית צואר חייב.

סד המדבק ניירות או עורו׳ בקולן של סופרי׳ או בדבר אחד המדבק הרי זה תולדת תופר והמפרקן תולדת קורע.

סה הבונה כל שהו חייב וכן הקורע כל שהוא.

סו וכן המשוה פני קרקע הבית הרי זה כבונה. וכן כל בנין שצריך גבורה ואומנות בכלים שייך בהו בנין. ואמרו חכמי׳ אסור להחזיר דלת של שדה תיבה ומגדל אע״פ שאינו כלי של גבורה ואומנות שמא יתקע וכן כל כיוצא בזה.

סז ומותר לזלף מים על גבי קרקע ואין חוששין להשוות גומות שאינו מתכוין לכך. אבל לכבד הבית אסור אם אינו רציף אבנים או ברעפים שאי אפשר שלא ישוה גומות. ויש מחמירין אפי׳ רציף גזרה הא אטו הא כדאמרינן בגמרא גזרה עליתא דששא אטו וכו׳.

סח וכתב הר״מ אסור לישראל לכבד ביתו בשבת אבל אם תעשה גויה מעצמה מותר ואין לדחות או למחות בידה.

סט והרשב״א ז״ל כתב וז״ל הורו הגאונים שמותר לכבד הבית בשבת ואין צריכין לומר ביום טוב ואין חוששין שמא ישוה גומות שכל דבר שאין מתכוין מותר ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמות׳ מפני שהן לו כגרף של רעי עכ״ל.

ע והר״ש כתב מכבדות של תמרה מותר לכבד בהן בשבת ולא חיישינן לאשוויי גומות דסבירא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר.

עא הגדילה והקליעה אסורה משום בנין. ובאמת הנשים אסורות לקלע שער ראשון ולגדל ועכשו שנהגו לעשות כן ואין מי ימחה בידן לפי שמוטב שיהו שוגגות ואל יהיו מזידות שאי אפשר למען כדי שלא יתגנו על בעליהן.

עב העושה אהל קבע חייב משום בונה שהוא תולדת בונה. וכן העושה כלי אדמה כעין תנור וחבית קודם שישרפם. והמגבן גבינה. והמכניס יד בקורדום וכן התוקע עץ בעץ ובין במסמר בין בעץ חייב משום בונה. וכתב הראב״ד ז״ל הדברי׳ שאין אדם מקפיד עליהן אם יתנועע בתוך החור מותר להכניס בחורן שאין לגזור שמא יתקע אם לא בדבר שצריך להיות מעמידו בדוחק.

עג והעושה נקב בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האור והמחזיר דלת של בור ושל יציע וכיוצא בהן חייב משום בונה.

עד וכן אין עושין אהל עראי לכתחלה. וכתב בספר היראי׳ כל דבר שאין פרישתו להשתמש תחתיו אלא עליו מותר לנטותו ואין בו משום אהל ואהא סמכין לתת שלחן על סמיכותיו שאין נתינתו להשתמש תחתיו אלא עליו. ואפילו עושין להשתמש תחתיהן אם נטויין ועומדין מותרין עכ״ל.

עה כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת סביב שהיא עושה צל על הלבוש אם השפה קשה ביותר כמו גג ויש בו טפח אסור ללבשו בשבת מפני שהוא אהל עראי. ויש נותנין טעם שהוא נושאו על ידי הרוח ואתי לאתויי והיכא דמהדק שרי ולפי׳ ראשון אפילו מהדק. וטוב לצאת ידי שניהם כשהכובעים קשין ואינן נכפפין שלא יצאו מן הראש טפח ויהיו מהודקים תחת הגרון ואותן כובעי׳ של אשכנזים צרי׳ להדק תחת הגרון. אבל כובעי׳ של צמר ואלמוסא אף בלא קשירה מהודקין הן הטב ומותר לצאת בהן.

עו טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה כן מע״ש מותר לנטותה ומותר לפרקה. וכן הפרוכת מותר לנטותה ומותר לפרקה. אבל צריך שיזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה אותה. וכלה שיש לה גג אין מותחין אותה שאי אפשר שלא יגביהו אותה מעל הארץ מעט ויעשו אהל עראי. הסותר כל שהוא על מנת לבנות חייב הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע חייב והוא שיתכוין לתקן.

עז ויש סתירה בכלים שמותרת כדאמרינן סות׳ אדם חבית ליטול ממנה גרוגרת ופי׳ התוספות ה״מ בכלים של חרס השבורים המתוקנים בזפת אבל בחבית שלמה אסור משום שבירה.

עח וחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו בו רבי אליעזר מתיר ור׳ שמעון אוסר מיהו על ידי גוי להקל והר״ף ז״ל כתב שאסור לשבור תיבה או פותחת כשאבד המפתח דנהי דאין סתירה בכלים היינו דוקא כי הבנין גרוע אבל בבנין חשוב יש סתירה.

עט ה״ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה ואני חולק עליו שאסור. המכה בפטיש וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכ׳ חייב. כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי אף מקצת צורה והמגרר כל שהוא חייב והעושה נקב כל שהוא חייב.

פ וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו. המפיס שחין כדי להרחיב פי המכה חייב ואם להוציא הלחה מותר.

פא הפוסל אבן או המישב אבן בבנין חייב. הלוקח קשרי הבגדים שהן כמין יבלת אם היה מקפיד עליהן חייב ואם הוא כמתעסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן שבה חייב ואם אינו מקפיד עליהן פטור. וטעם האסור משום מלבן.

פב הצד דבר שדרכו לצוד מינו כגון חיה ועוף ודגים חייב והוא שיצוד במקום שלא יחסרו צידה אחר כן שאם יבא לקתתו לא יהיה צריך לרדוף אחריו.

פג וכן המשלח כלבי׳ לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב.

פד הצד דבר שאינו מחוסר צידה כגון חיה ועוף שבבית ויוני עליה פטור. וכן הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטו׳ והצד דבר שאינו מינו ניצוד כגון צרעים וחגבים זיזין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו פטור.

פה פורשין מחצלת על גבי כוורת של דבורים ובלבד שלא יעשנו כעין מצודה כלומ׳ שיניח ריוח שיוכלו הדבורי׳ לצאת משם ולא יהיו נצודין דאי לאו הכי אף על פי שאינו מכוין אסור דפסיק רישיה הוא ולפיכך כתב הבעל התרומה דבימות החמה דשכיחי זבובי׳ הרבה צריך להזהר בשבת שלא ינעול שדה תבה ומגדל שיש אוכלין בתוכה ומצויין שם זבובים הרבה אם לא יניח להן ריוח שיצאו בו.

פו וכל שקצי׳ ורמשים המזיקין בנשיכתן אע״פ שאינן ממיתים מות׳ לצודן והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה עליהן כלי או קושרן כדי שלא יזיקו.

פז השוחט או הנוטל נשמה חייב ואפילו העלה דג מספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב לפי שאחר כן לא יוכל לחיות. רמשים הפרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כגון הפרעושין ההורגן חייב כמו שהרג בהמה וחיה אבל רמשין הנהוין מן הפרות או מן הגללי׳ ומן הבשר ומן הקטנית ההורגן פטור. והכנים מותר להרגן מפני שהן מן הזיעה.

פח חיה ורמש הנושכין וממיתין כגון כלב שוטה וכיוצא בו מות׳ להורגו כשיבאו ושאר המזיקי׳ אם רודפין אחריו מות׳ להרגן ואם יושבי׳ במקומן או שברחו מלפניו אסור להורגן ומותר לדרכן לפי תומו.

פט המפשיט את העור והמעבדו בכל מיני עבוד והמוחקו. והוא המעביר שערו או צמרו מעליו אחר מיתה חייב. הדורס על העור ברגלו או המרככו בידו חייב משום מוחק.

צ וכן הממרח רטיה או כל דבר המתמרח כגון זפת ושעוה חייב. אסו׳ לסתום נקב קטן ואפי׳ בשמן קפואי גזרה משום שעוה שהוא מתמרח. והמחתך חתיכ׳ מן העור ומתכוין למדת אורך ורוחב חייב אבל דרך הפסד או שלא נתכין לשום מדה פטור.

צא והקוטם את הסף או ראשי קלונסות או שום עצים או מתכות במקו׳ שיחתכו אותם החרשים חייב.

צב הנוטל קיסם מן העץ וקטמו לחצות בו שניו או לפתוח בו את הדלת חייב. וכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לקטום מהן. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן או לפשח בהן כל מה שירצה.

צג המבעיר כל שהוא שלא להשחית חייב. והמבעיר גדיש או קמה להנקם מאויבו אף על פי שהוא משחית חייב מפני שהוא כמתקן אצל יצרו הרע.

צד המכבה את הנר ואת הגחלת של עץ חייב אבל המכב׳ את הגחלת של מתכת פטור והוא שלא יתכוין לצרף. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים.

צה הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה.

צו והמכבה מפני אבוד ממון חייב אבל מותר לגרום לכבות להציל כגון לעשות מחיצה בכלי חרש חדשים מלאים מים שודאי הן מתבקעין ומכבין.

צז וכופין את הקערה על גבי הנר שלא תאחוז בקורה. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש ויש אומרים שיש מכאן ראיה להתיר לתת כלי תחת הנר לקבל הפחם שבראש הפתילה שקורין מוקי״ץ ויש אומרים שאין מכאן ראיה להתיר לפי שבזה יש ממש ואיכא בטול כלי מהיכנו מה שאין כן בניצוצות מיהו אפילו לקבל ניצוצות אין נותנין בו מים אפילו מערב שבת והטעם לפי שמותר לתת הכלי אפילו בשבת ואסור לתת בו מים בערב שבת שהרוא׳ אותו במים סבור שנתנו שם בשבת ויבא ליתן בו מים כשנותנו שם בשבת ולעיל גזרו ערב שבת אטו שבת. ויש שהקשה אם כן היאך נותנין מים בעששיות של זכוכית מערב שבת ולא קשיא שהרי אמרנו שלא נאסור מערב שבת אלא כדי שלא יתנו שם בשבת והך גזרה לא שייכ׳ בכלי שהדליקו בו שהכל יודעין שאסו׳ ליגע בו משחשכה ומשום גורם לכבוי לא נחוש בהן לפי שזה הגורם נעשה מבעוד יום. ועוד שאין זה גורם לכבוי דאדרבה שזהו מדליק ומבהיק יותר מפני המים שבשוליו.

צח תיבה שדה ומגדל שאחז בהן האור פושט עור גדי או דבר שאין האור מלהטת אותו על הקצת שעדין לא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה כה ואם כבתה כבתה. וכן ספר תורה שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבה כבה.

צט וכתב הר״ם כשנופל נר או פתילה על השלחן בליל שבת התלמוד שלנו מתיר לנער את השלחן ואם כבתה כבתה ואע״פ שהירושלמי אוסר אם לא שכבתה קודם אנן סבירא לן כתלמודא דילן. והגיה הר״ף ז״ל מיהו טוב להזהר כי אם על ידי גוי.

ק נפלה דלקה בשבת ובא גוי לכבותה אין אומר לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו.

קא ובדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואם יש שם אדם שיש לחוש שמא ישרף מכבין האש להצילו אבל לא יצילו כלים ולא דבר אחר אפי׳ לחצר שערבו בה גזרה שמא יכבה אבל מציל בה מזון שהוא צריך לאותה שבת וכן כלים שהוא צריך להלביש ולהשתמש בהן באותה שבת הדברים שהוא יכול ללבוש ואומ׳ לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד ומצילין כל אחד כל מה שצריכין לאותה שבת לובשין כל מה שיכולין ללבוש ויהיה הכל של מציל בשכרו ואין זה שכר שבת שהרי אין בזה שום מלאכה ולא שום אסור שהרי הוציאו לחצר מעורבת. ואם יוכלו להציל בכלי אחד יותר ממה שצריך לו לאותו שבת מצילין שלא נתנו שעורין אלו אלא בשני כלים או יותר ממה שצריך לו. ובחצר שאינה מעורבת אף מזונו וכליו אינו מציל.

קב וכל כתבי הקדש הכתובים בלשון הקדש מצילין אותן ואפילו בחצר אחרת שאינה מעורבת ובלבד שיהיה באותו מבוי. רק שיהיה למבוי שלשה מחיצות ולחי. ואם היו בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן ואפילו היה שם ערוב. ובימי התנאים לא היו מצילין אלא הברכות והקמיעין אבל עתה שרבתה השכחה מצילין את הכל ועוד שאין לנו רשות הרבים ומצילין תיק עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות. והוא הדין עם כל דבר שיש בו קדושה. מיהו בירושלמי אמ׳ דיסיקא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדלקה ואף על גב דאמרינן פרק נוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד שמא בדלקה התירו יותר ויותר. וכן יש להתיר מפני תפיסה ודוקא לרשות היחיד אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא.

קג והר״ף ז״ל כתב שאם הניח מערב שבת פת או אוכלין בכיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת מפני הדלק׳ או מפני האויבים משום שאינו בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר.

קד המוציא מרשות לרשות או המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים חייב. וכן המושיט או הזורק מרשות לרשות או מתחלת ארבע לתוך ארבע ברשות הרבים חייב.

קה המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות או המעביר ד׳ אמות ברשות פטור עד שיעביר כלו. קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא כל הקופה וכן הדומה לזה שהכלי משים כל מה שבתוכו כחפץ אחד.

קו וכל המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחקו בין בכתפו חייב וכן המוציא על ראשו והוא שיוציא כדרך המוציאין כגון שיהיה הדבר כבד שדרך המוציאין להוציא על הראש. אבל הניח דבר קל על ראשו ולא אחזו בידו פטור שאין דרך להוציא כגון זה.

קז המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב ותוך ארבע אמות מותר לטלטל ובאמה שלו מודדין. ואם היה ננס נותנין לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם.

קח היו שנים מקצת ארבע אמות של זה לתוך ד׳ אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע והוא שלא יוציא זה מתוך שלו לשל חברו. ואם הם שלשה האמצעי מובלע בנתים הוא מותר עמהם והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסור זה עם זה. לפיכך מותר לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו אחר שכנגדו ואפילו הם מאה ואפילו הלך החפץ כמה מילין לפי שכל אחד מהמטלטלין לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

קט הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ד׳ אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה ה׳ אמות ושלשה חומשי אמה לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעבור חוץ לה׳ אמות וג׳ חומשי אמה וכל שאמר מתחלת ארבע לסוף ארבע או המעביר ארבע אמות הוא מתחלת האלכסון של ארב׳ אמות עד סופו ואם העביר פחות מזה פטור נמצא כאן שלשה מדות. כיצד העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניחו במקום אחר לרשות הרבים אם היה בין שני המקומו׳ עד ד׳ אמות הרי זה מותר. היה ביניהן יותר מארבע אמות ועדיין הן בתוך ה׳ אמות וג׳ חומשי אמה בשוה חייב שהרי העביר חוץ לאכסונו של מרובע.

קי אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ארבע אמות ברשות הרבים חוץ לד׳ אמות חייב עד שיעקור החפץ מעל גבי מקום שיש בו ארב׳ טפחים על ד׳ טפחים ויניח על גבי מקום שיש בו ד׳ טפחים על ד׳ טפחים. ידו של אדם חשובה לו כד׳ טפחים על ד׳ טפחים. היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו משים פיו מקום. וכן רוקק או משתין מרשות לרשות חייב ואף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ד׳ אמות עד שירוק.

קיא וצריך שיהא המוציא או המעביר עוקר ומניח שאם הניח ולא עקר או עקר ולא הניח פטור. לפיכך העומד ברשות זו והוציא ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטל אחד ממנו או שנתן אחד לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהן פטורין מפני שזה עקר וזה הניח והוא שהיתה ידו למעלה מג׳ אבל אם היתה בתוך ג׳ הוי כמי שהניח לארץ וחייב.

קיב יצא בחפץ שבידו לרשות שניה ולא עמד אלא חוזר ונכנס אפילו כל היום והוא בידו פטור מפני שלא הניח ואפילו עמד לתקן המשא אשר עליו פטור עד שיעמוד לנוח. היה רץ בחבילתו שעל כתפו ברשות הרבים פטור עד שיעמוד. היה מהלך מעט מעט חייב כעוקר ומניח. הוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות אפילו כל היום מותר. במה דברים אמורים כשעמד לנוח אבל עמד לתקן המשא שעליו חייב כמי שהלך עד ארבע אמות השניות אבל אינו חייב עד שיעמד לנוח חוץ לארבע אמות. היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח בארץ והגביה ראשו האחד וראשו השני מונח בארץ והשליכו על דרך זו לפניו אפי׳ כל היום עד שיעביר החפץ כמה מילין פטור לפי שלא עקר החפץ כלו מעל הארץ ואם גררו על הארץ מתחלת ארבע אמות עד סוף ארבע חייב שהגורר או המגלגל עוקר הוא. ויש אומרים שאם יגלגל אדם חבית או כלי אחר עגול ברשות הרבים שפטור משום דלא עקר כליה כמו הקנה כשמגביה ראשו האחד וראשו האחר מונח על ארץ. מכל מקום פטור אבל אסור הוא ואין ראוי להקל בזה לכתחלה וכל שכן להכניס או להוציא בדרך זו שאסור וחיוב נמי איכא מרשות לרשות לפי דעת בע׳ השלמה ז״ל וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

קיג עקר חפץ לדעת להניחו בזוית אחת באותו רשות ונמלך והוציאו ברשות שניה פטור לפי שעקירה זו היתה על דעת לעשות בהתר ונמצא כאן הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על גבי חברו וכשהוא מהלך נטלו מעליו קודם שיעמד פטור לפי שעקר ולא הניח וכן כל כיוצא בזה.

קיד הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו עד שיכול למשוך החפץ אצלו פטור. הזורק חפץ מרשו׳ היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אף על פי שעבר החפץ באויר רשות הרבים פטור והוא שיעבור למעלה משלשה. אבל אם עבר בפחות משלש סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד שניה הרי כמי שנשאר ברשות הרבים וחייב. וכן הדין למי שזורק מרשות הרבים לרשות הרבים שניה ורשות היחיד באמצע ועבר החפץ בפחו׳ משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל לרשות הרבים שניה. ושני רשות הרבים מצטרפין לארבע אמות.

קטו המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד שבצדו באויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב שכן היתה עבודת הלוים שבמשכן. במה דברי׳ אמורים כשהיו שני רשות היחיד באורך רשות הרבים אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רשות הרבי׳ והושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו פטור.

קטז אי זהו רשות הרבים מדברות ועירות ושדות ודרכים המפולשין להן והוא שיהיה רוחב שלהן י״ו אמות ולא יהיה עליהן תקרה. ואי זהו רשות היחיד מקום ד׳ טפחים על ד׳ טפחים גבוה עשרה טפחים או יותר ומקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה וביניהן ד׳ טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כן אפילו כמה מילין או הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה ומבואות שיש להם שלשה כותלים ולחי ברוח רביעית וחצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה ואפילו כלים כגון ספינה ומגדל של עץ וכיוצא בהן אם יש בהן ד׳ על ארבע טפחים בגובה עשר׳ טפחים או יותר הרי זו רשות היחיד גמורה.

קיז זיז שעל גבי החלון יוצא באויר שעל רשות הרבים אם היה למעלה מי׳ טפחים מותר להשתמש עליו שאין רשות הרבים תופסת אלא עשרה טפחים. לפיכך מותר להשתמש לכל הכותל עד עשר׳ טפחי׳ התחתונים. במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר אבל אם היו יוצאין בכותל שני זיזין זה למטה מזה אף ע״פ ששניהן למעלה מעשרה טפחים אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ד׳ על ד׳ אסור להשתמש עליו מפני שהו׳ רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואסרו זה על זה שאין שתי רשויו׳ משתמשו׳ ברשות אחת. אין בעליון ד׳ ואין בתחתון ד׳ משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתוני׳. היו בתחתון ד׳ ובעליון אין בו ד׳ אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד אבל בשאר הזיז שבשני צדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו. כל זיז היוצא על אויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו כשהוא משתמש עליו אין נותני׳ עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרשות הרבים ישברו אבל כל שאר כלים ואוכלין אסו׳ שמא יפלו לרשות הרבים ויביאם.

קיח ואותן הספינות הקצרות למטה ורחבות למעלה אפילו בפחות משלשה בגובה רחבות ד׳ מטלטלין בכולה דהוי רשות היחיד דאמרינן גוד אחיד אפילו בלמעלה מג׳ ואף על גב דביבשה לא אמרינן הכי התם הוא משום דהוי מחיצה שהגדיי׳ בוקעין בה אבל במחיצה שעל גבי מים הקלו משום דבקיעת דגים לא שמה בקיעה.

קיט וספינות הקשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. פי׳ אם הם מאדם אחד ואם הם משני בני אדם בערוב ואם הם של נכרי אפילו בלא ערוב ומוקים לה בגמרא כשהן קשורות בדבר שהוא יכול להעמידן אבל לא בעי׳ שלשלת ברזל.

קכ וכתב הבעל השלמה ז״ל דשני בתים בשני צדי רשות הרבים אם היה חלון או גזוזטרא בזו כנגד זו מותר לזרוק מזו לזו ודוקא כשהיו שתיהן שלו ולמעלה מעשרה שזורק באויר מקום פטור ודוקא נמי במכוונות זו כנגד זו אבל אי הואי חד מדלאי וחד מתתאי לא דלמא נפל ואתי לאתויי אבל כלי חרש או זכוכית מותר לפי שמשתברין ואין לחוש לאתויי וכן כתב הרמב״ם ז״ל לפיכך פטור. ואם היו של שני בני אדם אסור אלא אם כן ערבו ואפילו בגדים ואוכלין מותר לזרוק. וזריקת ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה ואף ע״ג דלא הוי לא הוצאה ולא הכנסה מכל מקום מתולדות ההוצאה היא נחשבת ויש שנותנין טעם לדבר לפי שד׳ אמות הסמוכות לאדם הן רשותו בכל מקו׳ הלכך כשזורק לסוף ד׳ הוא מוציא מרשות לרשות.

קכא מקום שלא הוקף לדירה כגון גנות ופרדסין ויש במחיצות בגובהן עשרה טפחי׳ או יתר מטלטלין בכלן ברשות היחיד אם אין בהן יתר על בית סאתים וחייב הזורק או המושיט מהן לרשות הרבים. ואם יש בהן יתר על בית סאתים אין מטלטלין בהן אלא בד׳ אמות שלהן ככרמלית. ושעור בית סאתי׳ מאה אמה על חמשים אמה והוא הדין לרחבה שאחורי הבתים אם היא יתרה על בית סאתי׳ ואפי׳ היה הפתח פתוח להתחלה ואח׳ כך הקיפוה הרי היא כמי שהקיפוה לדירה ומטלטלין בכולה.

קכב וצריך שתהיה המחיצה יכולה לעמוד ברוח מצויה ושתהיה גבוה עשרה או יתר. ומחיצה שאינה עשויה רק לצניעות אינה מחיצה וכן כל שיש בה פרוץ מרובה על העומד מחצה על מחנה מותרת ובלבד שלא יהיה בה פרצה יתר על עשר אמות. היתה יתרה מעשר אמות ועשה בה צורת פתח מותר והוא שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד.

קכג הקיף בקנים גבוהים עשרה או יותר אם אין בין קנה לחברו ג׳ טפחים אע״פ שהם שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הרי זו מחיצ׳ גמורה שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. מבוי הסתום עושין לו ברוח רביעית לחי או קורה ויהיה מות׳ לטלטל בכלו ברשות היחיד. מבוי המפולש והעקום עושין לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ומותר לטלטל בכלו לרשות היחיד. וצורת פתח האמורה בכל מקו׳ אפי׳ קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אין המבוי נתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מד׳ אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו. היה ארכו כרחבו או שאין ארכו ד׳ אמות או שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היו לו כי אם בית אחד או חצר אחת אינו נתר אלא בשני לחיים או בפס ד׳. מבוי שאין ברחבו ג׳ טפחים אין צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי ונתרת בלחי או קורה.

קכד בכל עושין לחיים ואפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באסורי הנאה והוא שיהיה גובהן עשרה ועביין כל שהוא. ובכל עושין קורה חוץ מעצי אשרה שיש לקורה שעור לרחבה וכל השעורין אסורין מהאשרה. כמה שעור הקורה רחבה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא והוא שתהא בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבנה של ג׳ טפחים על ג׳טפחים. ומעמידי הקורה צריך שיהיו בריאים כדי לקבל קורה וחצי לבנה.

קכה וצריך ליתן הקורה למטה מעשרים אמה. היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה לפי שאין בה הכרה וכל עצמה אינה רק להכר ואם יש בה ציור וכיור שהכל מסתכלין בה מותר אפי׳ למעלה מעשרים שהרי בה הכר. היתה הקורה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובע׳ אם יש בהקפה ג׳ טפחים יש ברחבה טפח. היתה עקומה כשרה.

קכו מבוי שנתקן כהלכתו ונפחת או נטלו קורותיו ולחייו בשבת אסור לטלטל במבוי כדאיתא פרק כל הגגות. רבי יוסי אומ׳ אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת אבל ערובי חצרות אם ערב דרך הפתח בשבת יכול לטלטל מעל החומה או אם יש שם חלון אחר בחומה יכול לטלטל דרך אותו חלון זה כתב הר״ם.

קכז צדי רשות הרבים הרי הן ככרמלית ואויר רשות הרבים למטה מעשרה כרשות הרבים ולמעלה מעשרה מקום פטור. כותלי רשות היחיד כרשות היחיד ואוירו עולה עד לרקיע.

קכח מקום שאין בגובהו עשרה אבל הוא למעלה משלשה ויש בו ד׳ על ד׳ או יתר על כן וכן חריץ שהוא ד׳ על ד׳ ועמוק מג׳ ועד עשר׳ וכן מקום שהוקף ד׳ מחיצות מג׳ עד עשרה וביניהן ד׳ על ד׳ או יתר על כן. וכן מבוי שאינו מפולש שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית והימים כל אלו כרמלית הן. ואינן אלא עד עשרה כרמלית ולמעלה מעשרה מקום פטור. ולפיכך הדולה מעל פני המים שבימים ושבנהרות על עשרה באויר מקום פטו׳ ולמטה מעשרה באויר כרמלית. וכל העומק מלא מים כקרקע עבה הוא. הבור שבכרמלית ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה. אצטבה שבין העמודים ברשות הרבים ככרמלית. ובין העמודים כרשות הרבים הואיל ורבים דורסין בהן. רשות הרבים שיש לו תקרה או שאין ברחבו י״ו אמות הרי הוא ככרמלית.

קכט מקום פטור מקום שיש בו פחות מד׳ על ד׳ וגבהו ג׳ עד לרקיע שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ אפ׳ קוצים וברקנים וגללי׳ ברשות הרבי׳ גובהן שלשה ואין ברחבן ד׳ על ארבע הרי הן מקום פטור וכן חריץ שאין בו ארבע על ד׳ ועמקו משלשה ועד התחום. וכן מקום המוקף שאין ברחבו ד׳ אפילו היה ארכו אלף מיל ורחבו ארבעה פחות שעורה וגבהו משלשה ומעלה הרי הוא מקום פטור. וכן אויר רשות הרבים או אויר כרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור מקום שיש בגבהו ט׳ טפחי׳ מצומצמות לא פחות ולא יתר ברשות הרבים הרי הוא כרשות הרבים ואין משגיחין על מדת ארכו ורחבו מפני שרבים מכתפין עליו אבל אם היה יתר על ט׳ או פחות אם יש בו ארבע על ארב׳ או יתר הרי הוא כרמלית ואם אין בו ארבע על ארבע הרי הוא מקום פטור.

קל גג הסמוך לרשות הרבים בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסו׳ לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו. רשות היחיד ומקום פטו׳ מותר לטלטל בכלן אף על פי שהיה ארכן כמה מילין אבל רשות הרבים והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות.

קלא חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. וחורי רשות הרבים כרשות הרבים. רשות היחיד ומקום פטור מותר לטלטל בכלן וברשות הרבים ובכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. ואם העביר יתר מארבע אמות ברשות הרבים טייב ובכרמלית פטור שאין אסורו אלא מדבריהם לפי שהוא דומה לרשות הרבים לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה בכרמלית מותר כגון להעביר קוץ כדי שלא יזיקו בו רבים מותר ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה.

קלב ומבוי הסתום כגון שיש לו שלשה כותלים. מות׳ לטלטל בו מן התורה אבל מדבריהם צריך דופן רביעי ולפיכך עושין לו לחי או קורה ויחשב כאלו אותו הלחי או הקורה סותמין דופן רביעי וכשם שמותר לטלטל במקום פטור כך מות׳ להוציא ממנו ולהכניס לרשות היחיד ולרשות הרבים ואין צריך לומ׳ לכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים.

קלג ואסור לשפוך מים על פי הביב והמים נוזלים תחת הקרקע לרשות הרבים ואפילו היה זחילתן מאה אמה מפני שהמים באין מכחו לרשות הרבים אבל שופך חוץ לביב והמי׳ יורדין לביב אבל אם מן המים יורדין לכרמלית שופך על פי הביב ואינו נמנע דכחו בכרמלית לא גזרו. ובימות הגשמים אפי׳ נזחלין לרשות הרבים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צנורות מקלחין הם ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן. והר״מ כתב שמותר לשפוך מים בשבת באבן המקלחת ואפילו בחצר שאינה מעורבת אבל לרשות הרבים אסור.

קלד היורד לרחוץ בנהר מנגב עצמו מן המים שעל גופו לא יעבירם מד׳ אמות מכרמלית לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לכרמלית ולא מכרמלית לרשות הרבים. וצריך גם כן שיזהר שלא יסחוט השער דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דאמ׳ אפילו תימא יש סחיטה בשער. וכן נמי כשיטול ידיו בנהר ינגבם באותו מעמד שלא יוליך המים בידו ד׳ אמות. וכתב הר״מ שצריך לנגבן היטב זה בזה קודם שינגבם במפה או בחלוקו כדי שלא יבא לידי סחיטה ונכון הוא.

קלה כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו או שהוא מתכשיטו ואפשר שיפול מהרה ויבא להביאו ברשות הרבים חייב. וכן האשה לא תצא בדבר החוצץ בפני הטבילה וטעמא משום דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה בשבת ושריא להו ואתו לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים שאין מטבילין את הכלים בשבת זהו מפני שמתקן כלי אבל הטמא מותר לטבול מפני שנראה כמקר. ואיכא מאן דאמ׳ דהני מילי דאיכא למיחש להכי במקום שטובלות בנהר אבל במקום שטובלות במקוה שבתוך הבתים לית לן בה.

קלו וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וז״ל ועכשו פשט המנהג ברוב מקומותינו להיות הנשים יוצאות בכל אלו הדברי׳ שקולעות בהן שערן ואפילו בדברים שחוצצין בטבילה ואין מוחה בידן גם בכל התכשיטין האחרים שיש לחוש דלמא שלפה ומחויא יוצאות להדיא והיו יוצאות אף בדורות קדמונינו שהיו חסידים ואנשי מעשה ולא היה מערער בדבר. ואפשר שנהגו בדברים אלו כשאר הדברים שאמרו עליהן הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין וכן דעת הר״ת ז״ל. ויש מן החכמים שכתבו הדברים שמוציאין לרשות הרבים גמורה יש בו חיוב והוא שהדין נותן שנגזו׳ ונאסו׳ להן עכשו לצאת אפילו ברשות הרבים שלנו שאינו רשות הרבים גמורה מפני שאינו רחב י״ו אמה אבל כל הדברים שמנו חכמים במשנה. אם יצתה ברשות הרבים גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דלמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כל כך לאסור ברשות הרבי׳ שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דלמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברשות הרבים. ויש נותנין טעם אחר להכשיר לפי שהנשים עכשו אינן שחצניות כל כך. פירוש מלשון אנשי שחץ כלומר מתגדלות ומתגאות בתכשיטיהן לשלוף התכשיטין כי אם בבית לא בחוץ כלל ולפיכך לא חשו עליהן ודומה למה שאמרו מאן דרכה למפק בכך וכך אשה חשובה אשה חשובה לא שלפא ומחויא: וכן אמרו אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא. הרי שסמכו הרבה על זאת החזקה.

קלז וכתב הר״ז ז״ל נקיטינן דתכשיטי זהב או כסף תקועין מחוברין ברצועה או בבגד ומפוזרין לכאן ולכאן אשה יוצאה בהן. ותכשיטין שהן כולם של כסף ושל זהב אסורה האשה לצאת בהן. והאיש בין כך ובין כך מותר דלא שליף ומחוי. מיהו מה שמיוחד לאיש לבד ולא לאשה. וכן כתב בטבעת שיש עליה חותם שמותר האיש לצאת בו אפילו לרשות הרבים.

קלח והרמב״ם ז״ל כתב דלעולם איש ואשה שוין למגזר דלמא שליף ולא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם ואף ע״פ שהוא לו תכשיט דלא שליף ומחוי. והא דאמרינן בגמרא קמרא שרי ואוקי׳ דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים. וטעמ׳ דמלתא משום הכי לא גזרו ביה דלמא שליף דאי שליף יפלו הבגדים שעליו ואין דרך בני אדם להתיר אזוריהן בשוק והרמב״ם ז״ל כתב פרק י״ט להלכות שבת מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהו׳ לו תכשיט ואין דרכו של איש להראות וכבר נהגו העם שלא לצאת כלל.

קלט וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ועכשו שהנשים יוצאות בטבעו׳ של קדושין זה ודאי דינו כטבעת שאין עליה חותם ותכשיט הוא להן שאותן האותיות אינן חותם כלל שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקות בו אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמה בולט.

קמ וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן. אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה העניינים משתני׳ לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה. והמחמיר תבא עליו ברכה. וכתב הבעל התרומה ז״ל לדידן אפילו נושקא דהיינו מכבנת׳ אם תקועה בשלשלת של כסף אם יש בה מחט תקועה שיכולה לסגור צוארה מותר לדידן דלית לן רשות הרבים וכן מפתח של כסף או של זהב שיש בה מחט תקועה נמי שריא לדידן. וכן הנשים העשירות הדואגות בשבת פן יגנבו העבדים והשפחות נותנות כל מפתחותיהן בתיבה אחת שמפתחה של כסף או של זהב ובראשה מכבנתא שתקועה בחלוקה וגם בראשי הרצועות של כסף שעושין צורות מפתח של כסף לתכשיט ולנוי סוגרות ופותחו׳ בהן. וכתב ה״ר מאיר דוקא אם היא לנוי כגון שהיא של כסף אבל של ברזל ושל נחושת לא אפי׳ היא לנוי. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם התר אף בשל ברזל רק שיהיה יד המפתח סדוקה כדי שיוכל להכניס הרצוע׳ תוך רוחב בית יד המפתח וגם טוב שיעשנה קטנה שהיא לנוי.

קמא עוד כתב הר״ף ז״ל רצועות התלויות באבנט אינן חשובות ובטלות ומותר לצאת עמהן ביום הכפורים ואף על גב שהוא הולך יחף ואין צריכין לו כלל. וכן בשבת אם רוצה לצאת יחף מותר. אבל אם הרצועות צבועות בארגמן חשובות הן ולא בטלי והוי משאוי ואסור לצאת אם אינן קשורות באנפליאות.

קמב וכתב הבעל התרומה ז״ל שמותר לתת מוך או תבן או צמר במנעלים שלנו שאין לחוש שמא יפול ויבא להביאו.

קמג ואין הקטע יוצא בקב שלו וקיימא לן דמנעל של עץ מנעל הוא והיינו טעמא דאסור דלא מפסיק ואתי לאתויי.

קמד וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל למדנו מדבריהם שאין יוצאין בשבת באותן מנעלים של עץ שקורין אישקובשי״ש או אישקונפינ״ש שנועלין בימות הגשמים באלה הארצות דלמא מפסיק ואתי לאתויי. ובאלה הסנדלים המסומרים שלנו גם כן הדבר פשוט שאסור לצאת בהן אף ע״פ שאינן עשויין באותן שלהן שגזרו עליהן דמכל מקום מסומרין הן לחזק ואמרי׳ בגמרא דאסורין ועוד שקרובין הן להשמט מן הרגל יותר ויותר מאותן שגזרו עליהן שמשמע לפי הגמרא שהיו נקשרין ברצועות ובתרסיות על הרגל. אך באותן שאינן מסומרין שקורין בטינ״ש יש קצת ראיה להתיר אף על פי שאין נקשרין מההיא דפרק יום הכפורים דאמרי רבי אמי ור׳ אסי עברו נהרא במנעל דרך מלבוש בשבת ופריך תינח מנעל כלומר שאינו נשמט מן הרגל סנדל מאי איכא למימר וודאי בסנדל שאינו מסומר קאמ׳ כיון דיצא בו בשבת. ואסיקנא דבסנדל לכתחלה לא כלומר לא יעבור בו מים דרך מלבוש מפני חשש שמא ישמט מן הרגל מכלל דבמקו׳ אחר שלא בהעברת מים מותר לצאת בהן בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואותן שקורין שוק״ש בלעז שמביאין בעת הטיט אין יוצאין בהן בשבת. והשתא דאתית להכי דגזרינן דלמא משתמיט המלבוש שנותנין על הראש שקורין קפיא״ו כשלובשין אותו דרך אחוריו בלבד יש לפקפק דלמא לא מהדק שפיר ונשמט מן הראש או רוח דוחה אותו. והחכם שקלי ז״ל היה אוסרו בשבת אם לא דרך מלבוש. כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל.

קמה כתב ה״ר יצחק אמר רב ששת סיינא שרי פי׳ כובע של לבד שנותכין בראש. ומוקים לה במהדק בראשו כגון שיש משיחה או רצועה שקושרין תחת צוארו ואז מותר לצאת בו דליכא למיחש שמא יפול וכן נוהגין באשכנז אבל אם לא מהדק אסור שמא יגביהנו רוח ונפיל ואתי לאתויי אבל כובע של צמר ואלמוצא אף בלא קשירה מהודקין הן היטב ומותר לצאת בהן ע״כ.

קמו היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. וקצת חכמי צרפת אוסרין לצאת בשבת בטלית מצוייצת שלנו לפי שאין לנו תכלת שאינה מצוייצת כהלכתה קרינא בה. ופרש ז״ל דוקא בטליתות שלהן אמרי׳ היוצא בטלית שאינה מצוייצת חייב חטאת בשלא היו מתוקנים כהלכתן דהוי משאוי אבל לדידן לא חשיבי ובטילי לגבי טלית אמנם רבינו חננאל ז״ל פי׳ שאפילו בטליתות שלנו הציציות חשובין שהן עשוין לשם מצוה ולא בטלי לגבי טלית. אכן לשני הפירושים מותר לילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת כשהציציות מתוקנין כהלכתן. אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת דלמא מפסיק אחד מן הציציות והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכן עמא דבר. ורז״ל לא חששו ליה. ובליל שבת אף על פי שאין הלילה זמן ציצית כתב הר״ם שמותר לצאת בו לכתחילה. המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו כדי שלא יתלכלך אסור ואם עשה כדי להתנאות בו כמנהג אותו מקו׳ מותר וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מצאנו כתו׳ בשם הראב״ד ז״ל שלא נאס׳ טלית מקופלת רק בקפלו צד ימין על צד ימי׳ ושמאל על צד שמאל אבל של שמאל על ימין ושל ימין על שמאל כעין עטוף שלנו מותר ולא אקרי אלא להתנאות וכל שכן של חתנים שמשלשלין אותו מצדו האחד.

קמז ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחברו במקום אחר אפילו דרך רשות הרבים. ומצאנו כתוב בשם הראב״ד ז״ל שמותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו ובלבד שיצא בה שעה אחת מבעוד יום. וכן מסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו או יש בו מכה אחרת. והרב בעל היראי׳ ז״ל אוסר להניח בשבת על חתוך יד או אצבע ויוצא משם דם שום בגד משום צובע דאשכחן גבי דם דקרי ליה צובע כדאמרי׳ פרק כלל גדול שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע. כיצד יעשה כורך עליו מקורי עכביש שקורין טיל״ה ריינ״ה ומכסה בה כל הדם וכל החבורה ואחר כך כורך עליו הסמרטוט.

קמח ויוצאין בקמיע מומחה כגון שרפא שלש בני אדם או עשאו אדם מומחה שרפא שלשה בני אדם בקמעין שעשה.

קמט הבריא ברגליו לא יצא בסנדל יחיד. היתה מכה ברגלו אחד יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה. הקטן לא יצא בסנדל גדול.

קנ אין נוקבין נקב חדש ואין מוסיפין אבל פותחין בחבית נקב ישן והוא שיהיה במקום שאין עשוי לחזק שלא יהיה בין השמרים. יש אומרי׳ דוקא בחבית של חרש לפי שאין הסתימה מהודקת הרבה אבל בחבית של עץ שמהדקי׳ מאד הדוריל״ש וחותכין ראשם על דעת שלא להוציאם נראה שזה נקב חדש ואסור. והר״ף כתב שאסור למשוך מן החבית בברזא שכרוכה במוכין שמא יסחוט ופסיק רישיה הוא ונהי דאסורא דאוריתא ליכא אסורא דרבנן מהא איכא כדאמרינן ספוג שאין לה בית אחיזה אין מקנחין בה משום סחיטה ואף על גב דלא ניחא ליה אבל אם צריך למשקה יקח מן הברזא. ואם יש לו כיוצא בזה שאין צורך שבת למשוך בברזא שיש בה נעורת אסור. ואם יש בה כלי תחת הברזא יסירנו להראות שאין צריך למשקין היוצאין ממנה. ואומר הרב מאורבי״ל ז״ל שאף לדברי רבינו תם יש להתיר ברזא הכרוכה בנעורת כשהברז׳ ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת אל הנעורת מדי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה ועוד כתב ואותם חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה. וכן כתב ה״ר יוסף ונתן טעם בדבר לפי שלא משכו יין אחר הסתימה. ועוד כתב מותר לתת שפופרת שקורין דורי״ל מתחלה בשבת כיון דתחיב ואף ע״ג דלא מתקנא ואין ידוע אם היא למדת החבית ואם לאו אפילו הכי שרי. וכן ברזא שקורין קניל״א אם הכינה מאתמול מותר לתת אותה בחבית בשבת אף על פי שלא היתה שם מעולם.

קנא פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון.

קנב אין מדיחין קערות ואין מציעין המטות אם לא לצורך שבת אבל כוסות וכלי שתיה מותר להדיח בשבת מפני שאין קבע לשתיה שיהיו צריכין לו לאותו שבת.

קנג עלה באילן בשוגג מותר לירד. במזיד אסור לירד. אין רוכבין על גבי בהמה ואין נתלין בה ואין נסמכין בה בצדה. וצדי צדדין מותרין. ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד מפני צער בעלי חיים.

קנד וכן פורקין המשאוי מעל הבהמ׳ בשבת משום צער ב״ח. כיצד הית׳ בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלי׳ הנטלין בשבת ושאין נטלין מתיר החבלי׳ והשקין נופלים ואם היה דבר שאם ישבר יהיה הפסד גדול פורק בנחת.

קנה ואסור להוציא על הבהמה בשבת מפני שהו׳ מצווה על שביתתה.

קנו ומותר להשאיל כליו לגוי מערב שבת ואפילו בלא הפקר דאין אדם נזהר על שביתת כליו.

קנז ואסור להשאיל או להשכיר בהמה אם ידע שיעשה בה מלאכה בשבת ואפי׳ מאחד בשבת ואם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר שלשה ימים לפני השבת. וכן כתב הר״ף ז״ל. ואם בהבלעה רחוק משבת שנים או שלשה ימים יש מתירין על ידי הפקר וצריך להזהר שאינו מפקידה רק ביום השבת או כל זמן שתהיה ביד הגוי כדי שלא יזכה בה אחר אף על פי שאינו מפקיר לגמרי הוי הפקר ונרא׳ דאפילו בסתמא נמי דעתו לזה דהא אין דעתו להפקירה אלא להפקיע אסור שבת דשביתת בהמה דאוריתא. וישראל וגוי שהיו משותפין בבהמה ומשתכרין בשכרותה לא יועיל לו תנאי אפילו התנו מתחלה שיהא שכר שבת מהגוי ושיטול הישראל יום אחד כנגדו מכל מקום חלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה. ויש מערימין להשאיל בהמה מע״ש ומפקירין אותה ושוב אינה שלו ואינו עובר.

קנח וכלים כתב הבעל השלמה ז״ל שלא ישכיר אדם כליו לגוי בע״ש ובחמישי וברביעי מותר ואפילו לב״ה דלית להו שביתת כלים בע״ש אסו׳ דמחזי כמאן דמתנה בהדיה שיעש׳ בו מלאכה בשבת ונמצא כשוכר כליו בשבת. וברביעי ובחמישי מותר דלא מוכחא מלתא. והרי״ף ז״ל לא הביא זאת השמועה דשלא ישכיר כליו וכו׳. נראה שדעתן שב״ש היא אבל לב״ה דלית להו שביתת כלים אפילו בע״ש מותר. ויש למדין מזה לבהמה לדברי הכל דברביעי ובחמישי מותר להשכיר דומיא דכלים לב״ש. ויש להחמיר בבהמה יותר מכלים כמו שהחמירו ז״ל במכירת בהמה משום שכירות ומשום שאלה ונסיוני ולא החמירו בכלים אפילו לב״ש לפי שאין השכירות והשאלה מצויה בכלים כמו בבהמה ועוד דבהמה איכא משו׳ נסיוני מה שאין כן בכלים.

קנט ומרחץ של קבולת אסור דאריסות למרחץ לא עבדי אנשי. כתב הר״ף ז״ל דוקא מרחץ קבולת אסור אבל שדה מותר דאריסותיה עביד ולפי שנוטל הגוי משכירות מתבואת השדה והוא הדין ברחים ותנור קבולת מותר לפי שהגוי נוטל שכירותו בגוף אותו דבר מן החטים או מן הפת הלכך דומה לשדה.

תוכן העניינים

כל בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה