כוס אליהו על הגדה של פסח· רבי אליהו בן הרוש
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד מה בקש וכו' שלא בלבד היתה לו מחשבת הרעה בלבד אלא שהתחיל לעשות מעשה ויקח את אחיו עמו וירדוף אחריו להורגו לולי ה' שהיה לו. ולכן אמר מה בקש לעשות כמו אשר בקשו לשלח יד וכו' שכבר התחילו במעשה הרעה שאמרו ז"ל הטילו סם המות בספל. ומה שהוצרך לומר שפרעה לא גזר וכו' ועיקר הראיה היא מלבן ומאי שיטאיה דפרעה הכא. ונראה כדי להגדיל רעתו של לבן יותר מפרעה ועכ"ז ויצילהו ה' שהיה עולה על הדעת לומר דרעת פרעה עדיפא שגזר כל הבן הילוד וכו' ועשה הרעה בפועל משא"כ בלבן של היתה רק מחשבה בלבד לז"א שאינו כך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואף גם זאת לא היתה הכוונה רק לתכלית השעבוד שהיה חושש פן ירבה ונלחם ועלה ותבטל המלאכה אבל לבן היתה כוונתו לכלות ולעקור את הכל שנא' ארמי אובד אבי שמעלין עליו כאלו עשה מעשה בפועל ופירוש מלת אובד שרצה לאבד הכל אם על הבנים כמו ואחריתו עדי אובד שפירש"י דכתיב תמחה את זכר עמלק ופירש הוא ז"ל מאיש עד אשה מעולל ועד יונק וכו' שלא יהיה נזכר שמו עליו ע"ש. ונקט אובד ולא האביד שיהיה חוזר גם על לבן שאחריתו עדי אובד על שבקש לעקור את הכל ונדרש לפניו ולאחריו וכמ"ש ומה שהצילו ה' מידו הוא בכח המאמר וירד מצרימה הרי שנתקיימה בו הבטחת אברהם דן אנכי ואחרי כן יצאו:
[א"ה נכד המח' בפסקת צא ולמה יל"ד דל' זה מורה שהוא מוסב על מ"ש מקודם לזה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ולכאורה מה זו ראיה הוא מביא מלבן על כל דור ודור. ונלע"ד לפרש שהכוונה ע"פ מ"ש רז"ל במד"ר שכל מה שאירע לאבות הוא סימן לבניהם אחריהם כמו שהביא דבריהם הרמ"ז ז"ל למעלה. ועי' בפירוש הרמב"ן עה"ת בכל ספר בראשית שהוא היה מכוין ומורה באצבע כל המאורעות שארעו לאבות אחד אחד לעומת מה שאירע לישראל שבכל דור ודור וזוהי כוונת המגיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו שהגם שאין גוזרים על הכליה בפי' אלא על מעשה המצות בלבד בכל זאת מחשבתם היא על הכליה לגוף ולנפש אלא שהקב"ה מצילנו מידם. ושמא תאמר מי גילה רז זה שכך הוא בלבם עז"א צא ולמה מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו כמו שהעיד ע"ע יש לאל ידי לעשות עמכם רע וגו' שזה מורה שעל כולם היה סובר רע ולא רדף אחריו אלא לעקור את הכל לולי שהפריע ה' עצתו כמ"ש ואלהי אביכם אמר אלי וגו' ומאורע זה הוא סימן לבניו שבכל דור ודור שאין מחשבתם אלא לעקור את הכל לולי ה' שהיה להם כנלע"ד ואיפשר שגם הרמ"ז ז"ל נתכוון לפירוש זה ודו"ק נאם ע"ה ישמ"ח הי"ו]:
והנה הרב של"ה בפסקת ר"י הגלילי בשם הרב גאלאנטי כמו בפ' שלח נ"א בי"ד הצרף נ"א עם י"ד הם אותיות 'אדני' הכוונה אותיות ד'ן למצרים כמ"ש אשר יעבודו ד'ן אנכי ואותיות א'י רומז לשמות אהי'ה הוי'ה שמהם השפעת רחמים לישראל. ונראה שע"כ פסח מצרים נאמר באחד לחדש ומקחו מבעשור זהו א'י ע"כ וביאור דבריו נר' דנקט דוקא שני שמות אלו שכששאל משה להקב"ה ואמרו לו מה שמו וגו' הזכיר ב' שמות הללו ואמר כה תאמר אל בנ"י אהיה שלחני אליכם ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם וטעם שנתיחדו שני שמות אלו להצלתם נראה ע"פ מ"ש המקובלים בפ' פקח עיניך וראה שוממותינו דשם הוי"ה ואהי"ה במילוי אלפין גימ' פקח ושם אהי"ה במילוי יודי"ן גימ' קס"א מנין עיניך עם הכולל הרי דשני שמות אלו נקראים עיניו ית' אשר הם פקוחות על ישראל להצילם מצרתם. ונראה דשני שמות אלו הם שבעה עיני ה' המיוחדים להצלת הצדיקים דכתי' בהם כי שבע יפול צדיק וקם והינו שם הוי'ה יש בו ארבעה מילויים והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושם אהי"ה גם מילויים דאלפי"ן דיודי"ן דההי"ן הם שבעה עיני ה' דכתי' בהם עיני ה' אל צדיקים:
ולענ"ד נראה כפי הקדמת הרב הנז' דזהו הכוונה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי שם אדנ"י אותיות ד"ן בהם דן למצרים ואותיות א"י בהם רחם על ישראל וזהו ר"ת וס"ת מלת אנכי ונשאר מאנכי אותיות כ"ן אות כ"ף דומה לעשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים ואות ן' רומזת לחמשים יום שאחריהם קבלו את התורה וזהו שסיים ואחרי כן וגו' ר"ל אחרי עשרה נסים שיעשו להם במצרים ועל הים ואחרי חמשים יום הנרמזים במלת כ"ן יצאו ברכוש גדול יזכו לקבלת התורה שהוא הרכוש הגדול מכל רכוש כי טוב סחרה מסחר כסף וגו' ולשון יצאו שכן כתיב בקבלת התורה ויוצא משה את העם או מלשון חכמים פלוני יצא זכאי:
פסקה ג
וירד מצרימה. ק"ל היאך יעקב אבינו ע"ה עקר דירתו מא"י לחו"ל ומה גם ארץ מצרים שהיא ערות הארץ ומקור הטומאה לז"א שאנוס היה ע"פ הדבר ולמה זה ממ"ש לו ה' אל תירא מרדה מצרימה וגו' נראה שחפץ ה' בו לירד למצרים והטעם לקיים גזירת כי גר יהיה זרעך ולפי שהיה מיצר על שהוזקק לצאת לחו"ל א"ל ה' אל תירא מזה כי אדרבא לגוי גדול אשימך שם:
ויגר שם. ק"ל יתור ויגר שם דהיה די לומר וירד מצרימה במתי מעט. לז"א דבא ללמד שלא היתה כוונתו להשתקע שם ולהיות מתושביה ומאציליה. רק לגור שם כגר בעלמא לקיים גזירת כי גר יהיה זרעך ויליף זה מדכתיב לגור בארץ ונרמז ג"כ במאמר ועתה ישבו נא:
פסקה ד
במתי מעט וגו'. הא דלא מייתי ראיה מפ' כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים שהוא מוקדם בתורה לפי שבפסוק זה מסיים ועתה שמך וגו':
פסקה ה
ויהי שם לגוי גדול. מלמד שהיו ישראל מצויינים שם ל' ציון וסימן ר"ל שהיו מסיימין וניכרים בגופם ובמלבושיהם. וכל רואיהם יכירום שהם מזרע ישראל ולא היה שום א' מהם לובש לבוש מצרי או מקף פאת ראשו וכיוצא בזה להיות דומה למרי כדי ליפטר מן השעבוד וכתב הריטב"א ז"ל שדרשו כן ממלת לגוי שהיו ניכרים ונראים לגוי א' ולפ"ז מה שציין מלת גדול לאו דוקא. ואח"ך בסיפא דורש שתי תיבות גדול ועצום ועוד נראה דממלת גדול מפיק לה והענין כפי מה שפירש בפסיקתא על דרשא זו שהיו נכתבים בפלטין של יוסף להטריפם לחם לפי הטף שנא' ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וגו' וכיון שהתחילו להיות פרים ורבים מאוד פסקו מהם המזונות ע"ש ולפ"ז יתפרש לה גדול במעלה שכן דרך האנשים גדולי המעלה בבית המלך להטריפם לחם חקם וארוחתם ארוחת תמיד מאת המלך וכן כתיב כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם ודרשא דסיפה על מלת עצום לבד:
גדול ועצום. נר' דנקט כל התוארים הללו לו' דיש מהם שהיו פרים ורבים כבני אדם כמו שבט לוי שלא היו בשעבוד דאותם שהיו בשעבוד דוקא היו מתרבים שלא כפי הטבע דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ דאותם שהיו בשעבוד נמשלו למינים המרובים בלידה והם השרצים והדגים והארבה ואמר פרו על אותם שפרים ורבים בבני אדם וישרצו על אותם שהם כשרצים. וירבו על אותם שהם כדגי' דכתי' בהו וידגו ופירש רד"ק שירש דגר שירבו כמו הדגים. ויעצמו על אותם שהם כארבה דכתיב בהו עם רב ועצום (יואב ב'):
פסקה ו
ורב כמ"ש. הנה רז"ל אמרו אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. וצריך להבין מאי קשיא להו שהוצרכו לומר אל תקרי. ונראה דקשיא להו דלשון עדי בכל מקום נאמר על על מלבושים נאים וסוף הפסוק ואת עירום ועריה מורה שהם ערומים לגמרי אפי' מלבוש פשוט. גם ק"ל אומרם ותבואי היל"ל ותהי. ולכן אמרו אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים ונבוא אל הענין דהנה רד"ק הביא מלת רב ומלת רבבה שורש רבב שהוא סובר שמלת רב מן הכפילים שורשה רבב בשורש ודרש המגיד תרוייהו במלת ורב לשון רבבה ולשון רב שהוא לשון גודל שהיו גדולי הכמות ולשון רבבה כמ"ש רבבה כי הצמח השדה נתתיך. שהיו נמנים ברבבות כצמח השדה. ולשון גודל כמ"ש ותרבי ותגדלי וכו' ואמרו ז"ל שהיו הולכות ויולדות בשדה והיה הקב"ה מזמין להם סלע ביד כל או"א שממנו היה יונק דבש וחלב. ונראה שמזה היו רבים וגדלים מאד שלא כפי הטבע. וכשהיו גדלים היו באים ונכנסים לעיר בעדרי עדרים. ורוב ריבויים גרם להם לצאת קודם הזמן כמאמרם ז"ל ריבוי עם השלים המנין וז"ש שדים נכונו הם משה ואהרן כמאמרם ז"ל ע"פ שני שדייך כשני עופרים הם משה ואהרן שע"י הם יונקים משפע העליון כמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ זה או על שהיו מלמדים תורה לישראל ע"ד ושדי כמגדלות אלו ת"ת ואמר ששדייך שהם משה ואהרן כבר הוכנו והוזמנו לגאול אתכם מחמת ריבוי עם ועוד טעם אחר לצאתם ממצרים קודם הזמן ושערך צמח היינו קושי השעבוד ופי' ושערך מלשון כמו שער בנפשו שפירש"י לשון מרירות כמו בתאנים השוערים. ור"ל שמרירות קושי השעבוד דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה הוא הצמיח את הגאולה קודם הזמן דקושי השעבוד השלים המנין ובזה א"ש אומרו צמח מבנין הכבד הדגיש שהוא פועל יוצא לגאולה אלא שלא הי' בידם מצות שיגאלו בזכותם והיה צריך אתערותא דלתתא וזהו ואת עירום ועריה ונתן להם דם פסח ודם מילה:
פסקה ז
וירעו אותנו המצרים. ק"ל שהרעה הזאת היה ראוי שתתייחס לפרעה ולא למצרים שכן כתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה לז"א שאותו הבנין והשעבוד לא היה רק בעצת המצרייים דלעיל מניה כתיב ויאמר אל עמו הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו והיה חושש בן ירבה יותר ונחלם ועלה והיה מתיעץ עמהם ואמר הבה נתחכמה לו לומר תנו לכם עצה ההוגנת למעט אותם והם נתנו לו עצה לשעבדם תמיד בעבודת הבנין היא עבודה קשה ועבודה כזאת והיא תדירית ודאי מתשת כחם ולא יוכלו לשמש כ"כ ובזה יתמעטו ומה גם לדברי רז"ל שהיו מעבידים אותם ביום ובלילה וכן מוכח הפ' שאחריו וישימו עליו שרי מסים ולא אמר וישם שעצתם הרעה גמרו אותה והוציאוה לפועל וא"כ ודאי דלהם התייחס העצה הרעה הזאת:
פסקה ח
ויענונו כמ"ש. אמר דלא די לזה מה שיעצו לשעבדום בבנין אלא שהוסיפו בה עינוי יותר שלא היו מסתפקים בהם שכל אחד יעבוד כל היום כפי כחו הן רב הן מעט אלא שקבעו להם מס גדול בכל יום כמאמרם ז"ל שמינו עליהם שרים לגבות מהם אותו הסך הקצוב בכל יום ומי שלא השלים חקו ענוש יענש מהשרים. וזהו למען ענותו בסבלותם שעם הסבלות והשעבוד הוסיפו עינוי על ידי ששמו השרים לגבות המס:
ובדרך אגב י"ל באומרו שרי מסים ופירש"י שרים שגובים מהם המס דהיל"ל שרי המס לשון יחיד ואפשר דהוי כמו קשת גבורים חתים דהיל"ל קשת קבורים חתה ואמרו דאיידי דנקט גבורים לשון רבים נקט חתים והכא נמי איידי דשרי לשון רבים נקט מסים ועיי"ל הואיל ומלאכת הבנין היא צריכה לכמה מלאכות אחרות לשרוף הסיד ולחפור עפר ולגבל הטיט ולמילוי המים וללבן הלבנים ולכל מלאכה היה שר אחד שגובה המס שלה לכן אמר שרי מסים:
פסקה ט
ויתנו עלינו עבודה קשה. ראיתי מי שפירש כוונת המגיד שבא לו' שמלבד העינוי שהיא עבודת מלך נתנו עליהם עבודה קשה שכל מצרי היה משעבד בישראל כעבדו. וז"ש ויעבידו מצרים וגו' ולפי ששטה זו נאמר דק"ל היינו ויענונו היינו ויתנו עלינו עבודה קשה. לז"א כמ"ש ויעבידו מצרים. והכי דייק אומרי ויתנו עלינו ולא אמר ויענונו בעבודה קשה. לומר שמלבד העינוי הנז' בעבודת המלך דכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה. עוד נתנו עליהם עול שלהם. וכ"נ מפ' וימררו את חייהם וגו' זו עבודת המלך. את כל עבודתם וגו' זו עבודת המצרים. ואף גם זאת היתה עבודת פרך המפרכת הגוף ומשברתו. והמלך לא יקפיד עליהם בזה. שחפצו ורצונו הוא להתענות ביותר כדי שיתמעטו:
פסקה יא
ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. בא המגיד לפרש שהצעקה הזאת היתה סתמית שלא היו צועקים בפי' להצילם מיד מצרים. או לפוטרם מעבודתם מפני היראה אלא צעקה סתם כגון רבש"ע גלוי וידוע לפניך וכיוצא בזה. וזהו וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י. והאנחה בלב היתה מן העבודה אך לא היו מוציאים אותו בפה. רק ויזעקו סתם. ועכ"ז הוא ית' היודע מחשבות עלתה שועתם לפניו מן העבודה. ובזה יתיישב כפל אומרו מן העבודה זה פעמים:
פסקה יג
וישמע ה' את קולנו. הדבר פשוט שבא לפרש שלא היתה התפלה לבדה ראויה להתקבל כ"א בהצטרף זכות האבות. דכתיב ויזכור אלהים את בריתו וגו' והא דלא תייתי ראיה מפסוק וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י וגו' ואזכור את בריתי הוא משום שזה הפסוק הוא מוקדם בתורה ועוד שזה הפסוק הוא מפורש להדיא שזאת הברית היא שעם אברהם ועם יצחק וגו':
פסקה יד
וירא את עניינו. כבר כתבנו בפסקת ויריעו אותנו שעצת השעבוד בעבודה קשה תדירית היא מתשת כחם ולא יוכלו לשמש מעתם ובזה יתמעטו אמר עכשו שה' ראה אותו העינוי והוא פרישות ד"א ומביא ראיה וירא אלהים את בנ"י שראה שרוצים למעט בניהם ע"י העינוי ולכן וידע אלהים. והיינו שה' ית' ידע מה לעשות הפך כוונתם דאדרבא כאשר יענו אותו להתמעט כן ירבה וכו' ומלת וידע כמו ואם לא אדעה. שפי' רש"י אדעה מה אעשה ליפרע מהם ביסורין וכו' וכיוצא בזה מצינו ואדעה מה אעשה לך ע"ש:
פסקה טו
ואת עמלנו. בא לפרש דלשון עמל האמור כאן הוא כמו אשר לא עמלת בו ולא גדלתו האמור בקקיון דיונה. שפי' רש"י אשר לא עמלת בו בחרישה וזריעה והשקאה. הרי שמה שהאדם טורח בהוויתו ובגדולו נקרא עמל. וכן יאמר כאן ואת עמלנו על הבנים שאדם טורח לישא אשה ולהספיק לה כל צרכיה בעבורם. ויגע בהוויתם ובגידולם ול' בנים הוא כולל לזכרים ולנקבות. כמו בנים אתם לה' אלהיכם. ואת הבנים תקח לך כי גם את כול ראה אלהים דהיינו הזכרים שהיו משליכים אותם ליאור. והנקבות ראה שהיו משתדלים להחיות לזנות כמאמרם ז"ל וכל הבת תחיון לזימה. ודייקי לה מדלא כתיב תחיה. וכתיב תחיון לומר שיהיו משתדלים במחייתם וסיפוקם ומה לו ולהם להברותן ולהחיותם אם לא לזנות וכ"ז ראה אלהים היודע תעלומות לב.
פסקה טז
ואת לחצנו. לפי שמלת לחץ פעמים יאמר על הצרה והצער. כמו וגר לא תלחץ ח"א לא העיקון כלשון צרה שמתורגם בכל מקום עקא. ופעמים יאמר על הדוחק שדוחקים את האדם וממהרים אותו לעשות דבר כמו וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ת"א יתדוחקא דמצראי דתקין להון כמו שתרגם והנוגשים אצים ושלטונייא דתקין ובא המגיד לומר שמלת לחצינו האמור כאן אינו אלא על הדחק שדוחקים אותם לאמר כלו מעשיכם וגו' ולא על צרת השעבוד והביא ראיה לזה מפסוק וגם ראיתי דמלת וגם מוסיף על האמור לעיל ראה ראיתי את עוני עמי וגו' דהיינו צרת השעבוד וא"כ ע"כ בא להוסיף שגם ראיתי את הדוחק שדוחקים אותם לאמר כלו מעשיכם וקרוב לזה פי' הרב האברבנאל ע"ע:
פסקה יח
ויוציאנו ה' ממצרים. נראה שלפי שיש בפסוק ג' חלוקות ועברי והכיתי ואעשה שפטים שכל אחת מהם היתה ע"י ית' ולא ע"י שליח. כמו שנבאר מהכרת הפסוק. לכך נקט המגיד שלשה מיני שלוחים הראויים לשליחות זו כנגדם מלאך ושרף ושליח ופי' הריטב"א ז"ל כי המלאכים הם למטה מן השרפים והם המתחלים בכל יום ומתלבשים גופות וכו' והשרפים למעלה מהם הם מלאכי אש העומדים תחת כסא וטובלים בכל יום בנהר של אש ההולך לפני הכסא וכו' והשליח הוא המלאך הגדול מטטרו"ן הרגיל להשתלח לשמור את ישראל שעליו נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ע"ע ופי' מטטרו"ן ל' שמירה כי תרגום משמרת מטרא וכעין זה פי' הרמב"ן ז"ל אלא שהוא ז"ל פי' מלת מטרו"ן ר"ל מורה הדרך כמו שאמרו בספרי אצבעו של הקב"ה נעשה מטטרו"ן למשה והראהו כל א"י וראיית המגיד שהקב"ה בכבודו ובעצמו היה מכה הוא מדשני קרא בלישניה. דלעיל בעמדו לפני פרעה אמר אנכי יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' וכאן אמר ועברתי והכיתי והיל"ל ועברתי בארץ מצרים ומת כל בכור וכו' כדלעיל מאליהם ונקט והכיתי ליחס הדבר אליו ית' לו' והכיתי אני בעצמי. ומדהאי הוא ית' בעצמו גם ועברתי ואעשה שפטים הוא בעצמו וכ"נ מל' המכילתא בפ' ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' וז"ל וה' הכה כל בכור שומע אני ע"י מלאך או ע"י שליח ת"ל והכיתי כל בכור לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח. וע"כ מדייחס הדבר אליו מפיק לה. ולקמן ית' דגם מפ' וה' הכה יכול ללמוד כן אלא דההוא יש לדחות וכפי זה מה שסיים המגיד אני ה' אני הוא ולא אחר היא דרשא אחרת לתת טעם למה צריך הוא בעצמו כמ"ש ז"ל אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לשאינה של בכור וז"ש אני הוא שיכול להבחין זה ולא אחר:
א"נ אני הוא ולא אחר ולא רשות אחר ח"ו כמו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי:
ודרך אגב ראיתי ליישב ל' אחר של המכילתא שהוא הפך ממש מל' המכילתא שכתבנו דהכי איתא התם ע"פ זה והכיתי כל בכור שומע אני ע"י מלאך או ע"י שליח ת"ל וה' הכה כל בכור וכו' לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. וכוונתו דכשם מדשינה מל' ומת כל בכור וייחס הדבר אליו ית' מזה נלמד שהיה הוא בעצמו כמו כן נאמר ג"כ בפסוק וה' הכה כל בכור דהיל"ל ויהי בחצי הלילה וימת כל בכור ושינה לייחס הדבר אליו ש"מ שהיה הוא בעצמו שאין הפרש בין והכיתי בין וה' הכה אלא שזה בל' מדבר בעדו וזה מדבר בעד אחרים ומכל א' משניהם יכלין ללמוד ומשום דדרשא זו דוה' הכה כל בכור יש לדחות דאצטריך לו' הוא ובית דינו כפירש"י לכך הוצרך לדרוש ג"כ מוהכיתי וכמ"ש הרא"ש ז"ל שאע"פ שב"ד עמו לאינו נקרא ע"י שליח:
אבל מדברי רש"י בחומש ראה דיליף אני ולא שליח מיתורא דקרא אני ה' ופי' הרא"ם ז"ל דאכילהו קאי וכאלו אמר ועברתי אני ה' והכיתי אני ה' ואעשה שפטים אני ה' ומה שסיים אני ה' אני הוא ולא אחר אין זה מיעוט אחר אלא כאלו פי' שמה שממעט מלאך ושרף ושליח הוא משום דמאני ה' משמ' אני הוא ולא אחר ע"כ:
ואני בער ולא אדע אי יתיישב פי' זה על לשון המדרש דאין דרך הברייתא כן וכך היל"ל ועברתי והכיתי ואעשה שפטים שומע אני ע"י מלאך או על ידי שרף ת"ל אני ה' כל' המכילתא דלעיל או יכול ע"י מלאך וכו' ת"ל אני ה' ולפחות היל"ל שא' אני ה' להורות שמביא ראיה לדבריו דלעיל אבל מל' זה משמע שהיא דרשא אחרת גם מלת הוא המור במדרש לא יצדק לפי' זה דהיל"ל אני ולא אחר ודו"ק וגם הרמב"ן ז"ל כתב דמלשון ועברתי והכיתי מפיק לה אבל לא מההכרח שכתבנו אלא מהכרח אחר. והרא"ם ז"ל השיג עלי ודחה ההכרה שלו ויש ליישב השגתו עיין עליו:
פסקה כ
ביד חזקה זו הדבר וכו'. הנה ה' מהר"ם אלשיך ז"ל בפי' על התורה פי' הנה יד ה' הויה כי הלא בכנים לבד אמרו לו חכמיו אצבע אלהים היא ובריית כל מכה באצבע א' הנה במכת הדבר שהיא המכה החמישית נשלמו חמש אצבעות של כל היד וזהו הנה יד ה' הויה שעכשיו תהיה יד ה' שלימה ע"ש ואף אנו נאמר עוד לפי דרך הרב דה"נ בחמש מכות האחרונות נעשו בידו ית' האחרת כל אחת באצבע א' ובזה יתפרש הכתוב כמין חומר כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו דקשה כפל הלשון דהיל"ל ביד חזקה ישלחם ויגרשם וכפ"ה א"ש שבא להורות על שכל המדות היו חמש בידו אחת וחמש בידו האחרת ועם ששניהם כאחד גרמו ההוצאה חלקם הכתוב לשנים א' לשלוח וא' לגירושין שבכח ידו אחת היה משלחם דהיינו נתינת רשות לילך ובכח ידו השנית היה מגרשם כדכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':
ובזה אני מבין ג"כ פסוק ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי וגו' שר"ל ולא ביד חזקה לבד דהיינו יד אחת שהיא הניתנת חמש מכות הראשונות רק ושלחתי את ידי השנית לעשות חמש האחרונות. וזהו שסיים והכתי את מצרים בכל נפלאותי וגו'. וזהו כוונת המגיד ביד חזקה זו הדבר שלכך הזכיר מלת יד במכה זו משא"כ במכות הראשונות. לפי שזו הדבר. שהיא המכה החמישית ואומר שעכשיו נשלם כל היד. ומביא ראיה לזה הנה יד ה' הויה כמו שפירש הרב ז"ל וכפ"ה אתיא דרשא זו דלא כר"י הגלילי דלקמן שהוא סובר שכל העשר מכות היו באצבע א' אלא כר' אליעזר ור' עקיבא דפליגי עליה כמו שנבאר שם:
פסקה כא
ובזרוע נטויה זו החרב. דהיינו מכת בכורות כדיליף לה מפ' וחרבו שלופה בידו דאיירי במגפה שהיתה בימי דוד שהיא המכה החמישית שבחמש מכות האחרונות ובה נשלמה היד הב' והזרוע עצמה היא היד כנראה מהראיה שהביא מפ' וחרבו שלופה בידו ונקט ל' זרוע להיות על עוצם המכה או כדי להיות המלות שונות וכפ"ז יהיו כל העשר מכות נרמזות בשתי דרשות אלו וא"כ מ"ש המגיד אח"ך אלו עשר מכות וכו' קאי גם לדרשא הרא' לא על דבר אחר בלבד:
פסקה כב
ובמורא גדול. לפי שהזכיר מכת בכורות שהיתה ע"י ית' שנגלה במצרים בכבודו ובעצמו להכותם ומוראו הגדול וחתיתו היה עליהם קודם המכה ואחר המכה כי אמרו כולנו מתים לכך סמך לזה ובמורה גדול:
פסקה כג
ובאותות זה המטה. שאחר שהזכיר עיקר המכות בדרשא דרישא נשאר לו מלת ובאותות ודרשו על האותות שנעשו במטה והם שלש אותות שעשה משה לישראל למען יאמינו בהוצאה דהיינו היפוך המטה לנחש והבאת ידו בחיקו והנה מצורעת ולקיחה המים מן היאור והיו לדם ואע"פ ששני האותות האחרונות לא היו ע"י המטה מ"מ בכח המטה שבידו נעשו. ומביא ראיה ע"ז מדכתיב ואת המטה הזה תקח בידך דהי' בידך מיותרת. דסתם לקיחה ביד היא אלא לומר שבהיית המטה הזה בידך בכוחו תעשה גם שני האותות האחרונות:
ואם נפשך לו' שלא יתכן אמרו זה המטה רק על מה שנעשה בגוף המטה נאמר דקאי על מה שעשה במטה לפני פרעה ולא יקשה עליך אומרו ובאותות ל' רבים דכמה אותות ונסים נעשו בו באותה שעה והיינו היפוכו לנחש וחזרתו למטה ואחר שחזר למטה בלע את מטותם:
פסקה כד
ובמופתים זה הדם. אע"פ שזה בכלל המכות דיליף מרישא דקרא. חזר ושנאו בשביל דבר שנתחדש בו דהיינו דם ואש ותמרות עשן והיינו כמ"ש הריטב"א ז"ל שהמים שנהפכו לדם היו כאש שורף ונתמלאה כל מצרים עשן מהם. נמצא שהיו במכה שלשה עניינים דהיינו דם ואש ותמרות עשן:
אמ"ה נכד ה"ה למעלה בפסקת ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח כמו שכתוב ברוב הסדורים השליח בה"א. יל"ד שהיל"ל אני ולא שליח כמו שלא אמר אני ולא המלאך וכו' ועוד צריך להבין כוונת ג' תוארים הללו מלאך שרף השליח. ונלע"ד שבא לרמוז כאן שמו של משה רבינו ע"ה שהוא ר"ת מ'לאך ש'רף ה'שליח. שגם הוא נקרא בשם מלאך כמאמה"כ ישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. וגם עלה למרום וישב שם בין שרפי קדש לחם לא אכל ומים לא שתה ארבעים יום וארבעים לילה והרי הוא כשאר שרפי קדש והוא ג"כ השליח מאתו ית' כמה"כ לכה ואשלחך אל פרעה וגו' ושלא תאמר שמכה זו ג"כ היתה על ידו לז"א אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח. וא"ש גירסת השליח ור"ל שעם היותו מלאך וגם שרף וגם שליח לא היו הפעולות הנז' אלה ע"י יתברך משא"כ בשאר המכות היה משה המתחיל ועושה פעולה במטה אשר בידו. ובזה ניחא נמי מה שסיים אני ה' אני הוא ולא אחר בל' יחיד שלא בא לשלול אלא אחד שנקרא בשלש שמות הנז' והוא משרע"ה שלא פעל במכה זו מאומה והכל היה ע"י ית' וק"ל. נאם ע"ה ישמ"ח הי"ו: