כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן לב
לכבוד הרב החריף ובקי כש"ת מו"ה ברוך דימאנט נ"י
ח"ת היקרים הגיעני נכון והנני להשיבך מה שעלה על רעיוני לפלפל בח"ת הנעימים, שמחתני בפלפולך כי בחכמה פעלת אותם. ע"ד אשר הקשית בסוגי' דתמורה (כ') גבי המפריש נקיבה לאשם אהא דאיתא התם ולימא אין אני רואה דבריו של ר' שמעון באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ומשני סבר ליה כרבנן מותרות לנדבת ציבור אזלי ואין תמורה בציבור, וע"ז הקשית דלמה איצטריך להך טעמא דהא בלאה"כ ל"ש לומר הואיל ומותר אשם קרב עולה דהא בהך עולה לא שייך לומר דאיכא שם עולה בעוף דהא אין מקיצין בעולת העוף, לדעתי אין בזה קו' כלל דמה בכך דאין מקיצין בעולת עוף מ"מ שפיר הוא קדוש קדושה"ג כיון דשם עולה איכא בעוף דבתחלה הי' יכול להפריש העוף לעולת נדבה, ותדע דהא במפריש נקבה לעולתו קיי"ל דקדוש קדוה"ג משום דאיכא שם עולה עליו אע"ג דאנן קיי"ל כרבנן דאם אמר הרי עלי עולה יביא כבש וא"כ לא חזי הך עוף לפטור מידי חובת נדרו ואפיה"כ הוא קדוש קדוה"ג משום דעכ"פ שם עולה עלי' כיון דמתחלה הי' יכול להפריש עוף לעולה וא"כ הכ"נ אע"ג דלנדבת ציבור לא חזי עוד הוי שם עולה עליו אע"ג דלאותו דבר שהפריש לא חזי עוף דהא גם בהפריש עולת נקיבה לנדרו לא חזי עוף לצאת ידי חובת נדרו שהפריש עולה עליו ואפיה"כ הוא קדוש קדוה"ג והיא ברור ונכון:
גם מה שאמרת דמשה"כ לא סבירא לי' ר"ש כרבי במפריש נקבה לפסחו להיות עושה תמורה הואיל ומותר הפסח קרב שלמים משום דר"ש לשיטתו דסובר בפ"ק דתמורה דעולה הבא מן המותרות אינו עושה תמורה א"כ הכ"נ מותר הפסח אינו עושה תמורה לר"ש, אף כי בחכמה אמרת זאת אבל לדעתי ז"א דהא ברייתא מפורשת היא בפסחים (צ"ו) דמותר הפסח עושה תמורה ולית מאן דפליג עלה ואדרבא התוס' ביומא (נ"א) ד"ה נוקמה כתבו דאפילו למ"ד דאין שוחטין הפסח על היחיד וא"כ פסח עצמו אין עושה תמורה מותר הפסח עושה תמורה אם משכו הבעלים את ידם ולא נשאר עליו אלא אחד עיי"ש. והטעם נראה לי הא דעושה תמורה אפילו לר"ש דסובר עולה הבא מן המותרות אינו עושה תמורה דהרי כל מה שאינו עושה תמורה אם בא מן המותרות משים דהוי קדושה שני' ואין בכוחו לתפוס תמורה כמו קדושה הראשונה הא תינח בעולה הבא מן המותרות אבל מותר הפסח דבהדיא איתא בש"ס זבחים (מ"ט) אהא דאמרינן התם שלא יהי' טפל חמור מן העיקר הרי פסח דאין טעון סמיכה ומותר דידי' טעון סמיכה וכו' ומשני פסח בשאר ימוה"ש שלמים היא ופירש רש"י ז"ל משום דלאו מותר פסח מקרי למחשבי' טפל הרי להדיא דקדושת שלמים לגבי פסח לאו קדושה שני' מקרי רק זה הקדושה הראשונה מתחלה א"כ משה"כ אפילו ר"ש מודה דמותר פסח קרב תמורה דלאו מותר מקרי והא ראי' כיון דטעון סמיכה ותנופה א"כ בודאי היא עיקר הקדושה דאל"כ תקשי שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דהא פסח עצמו לא טעון סמיכה ודוק:
ומ"ש לתרץ קו' הראשונה דלכך צריך לטעם דאין תמורה בציבור ולא סגי בטעם דאין מקיצין בעוף משום דאי הוה קים לן דלא נגמרה ההלכתא אלא בולד חטאת אז הי' גם ר"ש מודה דמפריש נקיבה לאשם היא קדושה קדוה"ג הואיל וישנו שם אשם בעוף דאם הקדיש עוף לאשם הוא קדוש קדוה"ג הואיל ומותר אשם קרב עולה, וא"ל דהא בעי רעי' ובעוף ל"ש רעי' דאין מום פוסל בעוף דהא השתא קיימינן דנתכפרו בעלי' באחרת לא נגמרה ההלכה בחטאת למיתה וא"כ לא בעי רעיי' באשם זתו"ד, גם זה אמרת בהשכל אבל מ"מ שגית בזה דאע"ג דנימא דלא נגמרה ההלכה בחטאת שנתכפרו בעלים באחרת דלמיתה אזלא עכ"פ נגמרה ההלכה דלרעי' אזלא דכך הי' ההלכה באחת תלך למיתה ובארבע לרעי' וא"כ ממילא באשם ג"כ רועה דהא גמ' מפורשת היא בכריתות בריש פ' המביא אשם במפריש שני אשמות לאחריות ונתכפר באחד מהן דשני ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, ובמפריש שתי חטאות לאחריות כ"ע מודים דירעה עיין תמורה כ"ד ואפיה"כ במפריש שתי אשמות קיי"ל ג"כ דירעה וא"כ הכ"נ בנתכפרו בעליו באחרת אפילו נימא דבחטאת רק לרעי' אזלי מ"מ באשם ג"כ ירעה כמו במפריש שתי אשמות לאחריות ואפילו במפריש נקיבה לפסחו פסק הרמב"ם דתרעה עד שתסתאב ויביא בדמו שלמים והיא בעצמה אינה קריבה שלמים, אך נושאי כליו תמהו שם על הרמב"ם וכבר הארכתי בחידושי לתרץ ואכ"מ:
גם נראה לי בעיקר הדבר במפריש עוף לאשם דבזה כ"ע מודים אפילו רבנן דלא קדוש קדושה"ג כלל דעיקר טעמא דרבנן דסוברים דמפריש נקיבה לאשם היא קדוש קדוה"ג הוא משום מגו דנחתה עלי' קדושת דמים נחתה נמי עלי' קדוה"ג והא תינח בבהמה אבל בעוף דל"ש בי' קדושת דמים כלל דאין פדיון לעוף א"כ לא נחית עכשיו קדושת דמים כלל וממילא לא נחית עליו קדושת הגוף ועיין בתוס' תמורה (כ"ו:) בד"ה ש"מ ובתוס' קדושין (ז') בסה"ד. אולם לדעתי תלוי זה בפלוגתת רש"י ותוס' דלדעת רש"י בכריתות (כ"ח) ד"ה קדושת דמים מדחה דהא דאין פדיון דמים לעוף הנ"מ היכי דנראה להקריב בשעת הפרשה אבל היכי דלא נראה מעולם להקרבה גם בעוף שייך פדיון, ולפי"ז לדעת רש"י הא שפיר הוא קדוש קדוה"ג במפריש עוף לאשם דבזה גם בעוף שייך לומר מיגו דנחית כו' דהא בכי האי גוונא מהני פדיון גם בעוף לדעת רש"י ז"ל וכן מבואר להדיא בתוס' מנחות (ק') ובנזיר (כ"ו) ד"ה אלא דבמקדיש אווזין ותרנגולין למזבח מהני פדיון. אולם לפי"ד התוס' בתמורה ובקדושין הנ"ל וכן בתמורה (ל"ג) ד"ה אפילו מבואר להדיא בדבריהם דאפילו במתפיס תרנגולין למזבח ל"מ פדיון ולפי"ז לדעתם בהקדיש עוף לאשם לא קדוש קדוה"ג כלל כיון דל"ש בי' מיגו כנ"ל ובאמת תמוהין לכאורה דברי רש"י הנ"ל מש"ס מעילה (י"ב ע"א) עיי"ש וכתבתי לתרץ במק"א:
ובעיקר קו' דלר"נ אליבא דר"ש דלא נגמרה למיתה אלא אחת מהן דאיך נסתפקו על ולד חטאת דהא הלל"מ היא דבכל שבחטאת מתה באשם רועה א"כ ל"ש הא בולד אשם דהא אשם זכר הוא וע"כ הי' ההלכה היכי דהופרש נקיבה לאשם א"כ הא תינח אליבא דרבנן דר"ש אבל ר"ש סובר דתמכר שלא במום מאי איכא למימר, בעיקר הקו' כבר הערה השעה"מ בה' פסה"מ עיי"ש אולם לדעתי נראה לתרץ הקו' בפשיטות דהנה ידוע מדברי התוס' בכמה דוכתי דההלכה כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והא דקיי"ל דרועה היינו מדרבנן ובפסחים (ע"ג) בד"ה אשם כתבו תוס' בסה"ד אי נמי דההלכה הי' דאשם אזיל לנדבת ציבור ולא ידעינן אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו וכתב המהרש"א שם ונראה לי דכוונת התוס' היא למעט דמיו קודם שיסתאב וא"כ אדרבא לר"ש דסובר דמפריש נקיבה לאשם תמכר שלא במום שפיר יהי' ההלכה אליבי' דמפריש נקיבה לאשם ילך לנדבת ציבור אף קודם שיסתאב כיון דסובר דתמכר שלא במום וא"כ ימכר ודמיו ילכו לנדבת ציבור וז"ב ונכון, [ועיין מ"ש לעיל סי' כ"ז תירוץ נפלא בזה על דרך החידוד]:
גם מה שכתב כבוד אביך החריף נ"י אהא דכתבו התוס' בד"ה ר"ש סובר כראב"ע דמיירי דוקא באומר הרי עלי עולה דמצי פטר נפשי' בעולת עוף נקבה א"כ מאי פריך בגמ' על ר"י דנקבות היכי מקרבי שלמים הא מכח קדושה דחוי' קאתין הא הכא כהרי זו דמיא ובאמר הרי זו לא מצי מייתי עולת עוף, לדעתי ל"ק מידי דדוקא לר"ש צ"ל דסובר כראב"ע אבל לרבנן אפילו אי לא מסברי כראב"ע מ"מ היא קדוש קדוה"ג במפריש נקיבה לעולה, וראי' לזה דהא הרמב"ם פסק דאם אמר הרי עלי עולה מביא כבש דוקא כרבנן דראב"ע ואפיה"כ פסק דמפריש נקיבה לעולה קדוש קדוה"ג אלמא לדידן אפילו לרבנן דראב"ע מפריש נקיבה לעולה היא קדוש קדוה"ג ור"י ג"כ ע"כ סובר כרבנן דמפריש נקיבה לעולה היא קדוש קדוה"ג לדעת המקשן, וא"כ שפיר מקשה אמאי ימכר לצרכי שלמים, אך בודאי הי' כונתו בקו' לבסוף דמשני דר"י סובר כר"ש והדר מקשה דהא ר"ש ג"כ מודה במפריש נקבה לעולה דעושה תמורה, וע"ז שפיר הקשה דהא הכא כהרי זו דמיא ובהרי זו לא קדוש קדוה"ג:
אולם לאחר העיון מעט ל"ק כלל קו' דלדעתי אין זה כוונת התוס' בהא דכתבו דמיירי באומר הרי עלי עולה לאפוקי אם אמר הרי זו עולה דאם היתה כן כוונת התוס' תקשי דהא משנה מפורשת היא במנחות (ק"ח) שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים וקמבעי' לי' שם ממינא למינא מה ופשט לי' מברייתא דאפילו ממינן למינן יכול לשנות עיי"ש, ולפי"ז במפריש נקבה לעולה ואמר הרי זו א"כ הוי כאילו הפריש שור לעולה ונסתאב אם רצה יכול להביא בדמיו כמה עולות עוף כיון דיכול לשנות ממינן למינן באמר הרי זו וא"כ קשה אמאי כתבו התוס' דמיירי באמר הרי עלי עולה אדרבא באומר הרי זו והיא נקבה יכול להביא בדמיו כמה עולות עוף אלא בודאי אין כוונת התוס' בזה דלא מיירי באומר הרי זו עולה דאדרבא באמר הרי זו בודאי יכול להביא כמה עולות העוף ואפילו לרבנן דראב"ע רק דס"ד דהמקשן הי' מדקתני המפריש נקיבה לעולתו משמע שהי' חייב עוד קודם הפרשה מדלא קתני המפריש נקיבה לעולה וקתני לעולתו משמע שהי' חייב העולה מכבר וקס"ד דמיירי בעולת חובה ולכך הקשה והא לאו בר אתויי עולת העוף הוא דעשיר אינו מביא לקרבן חובה עולת העוף ומשני דסבר לה כראב"ע דאם נדר להביא עולה יכול להביא עולת העוף, ולכך כתבו התוס' דמיירי באמר הרי עלי לאפוקי שהיא עולת חובה על חטא רק החוב היא ע"י נדרו שאמר הרי עלי עולה ושייך שפיר לישנא שהפריש נקבה לעולתו כיון שהי' חייב העולה מכבר ע"י נדרו אבל אין כוונת התוס' לאפוקי אם אמר הרי זו רק לאפוקי שלא הי' עולת חובה רק עולת נדר ודוק כי הוא אמת ויציב:
והנני ידידו דו"ש באה"ר.