אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

הערות והגהות

מסכת עוקצין

מהגאון האדיר שר להתורה מו"ה יעקלי ודידענפעלד זצללה"ה אבדד"ק הרימליב.

[עמוד 66] ברכות פ"ד ה"ג. כנגד י"ח מזכרות שכתוב בהבו לד' בני אלים והא כתיב אל הכבוד הרעים מיק בצי"ש תענית פ"ב דמכאן סתירה למ"ש הרדב"ז ח"ר סי' ק"ב דלא נקראת אזכרה אלא שם הוי' בלבד דהא הכא חשיב אל הכבוד לאזכרה. ולדעתי יש להביא ראי' ג"כ דלא כהרדב"ז מש"ס בבלי ר"ה ד' י"ח בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא שהיו כותבין בשנת כך וכך יוחנן כה"ג לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע חובו ונמצא השטר מוטל באשפה ובטלי א"כ מבואר שם דאל חשיב ג"כ אדכרתא שהיו כותבין אל עלין וקאמר בטלית אדכרתא ודוק:

דף סז פ"ט ה"ה. כשהוא נותן דימוס הכל מקלסין אותו כו' עיין ירושלמי פ"ס דשביעית ה"א כד הוי אמרה דימוס הוה פסגה וכד הוי אמרה ספיקולא הוה מיתלדא ועיין תוס' ע"ז ד' ט"ז ד"ה דימוס:

דף כז פאה פ"ה ה"ד. תמן נתחייבה שדהו ברם הכא לא נתחייבה שדהו ברשותו עיי"ש עיין חס"ז ב"מ פ"ק שהקשה על פירש"י אמתני' דמי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני דמיירי באדם שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו סי' דאפי' עני מוזהר שלא ילקוט פאה משדהו והקשה באס"ז דאם נימא מגו דאי בעי מפקיר נכסי א"כ שוב ל"ה בעל השדה כלל עיי"ש ולפי"ז הירושלמי דהכא נראה לדעתי דלק"מ ובהדיא מבואר הכא דמש"ה בקצר חצי' ומכר חצי' אינו זוכה המוכר כפרה שהפריש הלוקח על העומרין שקצר המוכר כיון דבשעת קצירה נתחייבה שדהו ואז הי' עשיר שהי' השדה שלו וא"כ ל"ק קו' האס"ז דאע"ג דיפקיר גוף השדה אח"כ לא יוכל ליטול הפאה כיון דבשעה שנתחייבה שדהו בפאה היינו בשעת קצירה הי' אז בעל השדה ולכך אפי' אחר שהפקיר אין יכול לזכות בפאה והיא ברור ונכן לאמיתו של תורה:

דף ח דמאי פ"ב ה"א שביעית ישראל משמטה וגוי פטור כו' תמי' לי על כל הראשונים שהאריכו למעניתם אי פירות שביעית נוהג בשל עכו"ם ועיין רמב"ם פ"ד מה' שמיטה ה' ובכ"מ שם בשם בעל כפתור ופרח ובשו"ת מהרי"ם ומבי"ט ואבקת רוכל שהביאו ראיות ממרחק והעירו מירושלמי פ"ו דשביעית ה"ב מה לטחון עם גוי בארץ. ותמה הקרא על כל הנהו גדולים איך העלימו עיניהם מדברי הירושלמי דהכא דמבואר להדיא דאין שביעית נוהג בשל עכו"ם דקאמר דגוי פטור וה"ט דאין שביעית נוהג בו וכמבואר בס"מ וצע"ג בעיני:

דף יג פ"ג ה"ב. ולית הדא פליגי אדר"מ ובפ"מ פירש דהוא פלוגתא דר"מ ור"י בדין הפקר דר"מ לא בעי דאתי לרשות זוכה ולר"י בעינן דאתי לרשות זוכה והשתא הא מתני' פליגא אדר"מ דהא מיד שמשליכו הוא הפקר ואמאי לא ישליך עד שיעשר כו' פ"ק בשו"ת חו"י סי' מ"ח הביאו בקצוה"ח סי' רע"ג שכתב דפלוגתת ר"מ ור"י הוא דוקא בקרקע ולא במטלטלין עיי"ש והוא נגד דברי הירושלמי דהכא דבחוזם עלי ירק הוא מטלטלין ואפה"כ מבואר כאן דבעינן לר"י אתי לרשות זוכה ודוק:

דף כז פ"ו ה"ב. ישראל שמכר שדה לכהן א"ל ע"פ שיהי' המעשר שלי ד' וה' שנים מותר לעולם אסור שאין כהן עושה כהן. עיין ש"ס בבלי ב"ב ד' ס"ג בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר ראשון שלי וכתב הרשב"ם דהה"ד בישראל שמכר שדהו דיכול להתנת כן והוא נגד הירושלמי דהכא דמבוחר דישראל אינו יכול להתנות תנאי זה רק על חמש שנים אבל לא לעולם וכן פסק הר"מ פ"ו ממעשר ה"כ בדיוק נקט הש"ס בן לוי אולם לפי דעת הראב"ד והכ"מ שם ניחא שיטת הרשב"ם עייש"ה:

דף ל פ"ו ה"ב ואם במומר לכששתה למפרע טבל שתה. עיין בבלי גיטין ד' ל"א שיטת רש"י ותוי"ט שם דבטבל מהני לתקן אח"כ למפרע מה שכבר אכל בטבל. והם נגד דברי הירושלמי כאן דמבואר להדיא דאינו מתוקן מה שכבר שתה בטבל ע"י הפרשה שאח"כ:

דף יט שביעית פ"ז ה"א. ר"ע מחמיר בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו ר"א בשם ר"י החליף שמן בשמן שניהם אסורים. ס פסק הרמב"ם בפ"ה ה"ח דשניהם אסורים בהדלקה לפי שאין מדליקין בדמי שביעית ועיין בש"ס בבלי זבחים ד' מ"ס כלום מצינו טפל חמור מן העיקר והרי מעשר דהוא מפרה ואלו לקות בכסף מעשר אינו נפדה התם אלימי קדושתה למיתפס פדיונו ומקשה והרי תמורה והרי פסח עיי"ש ואמאי לא מקשה מהכא דהא לענין שביעית מצינו דטפל חמור מן העיקר דשמן של שביעית מדליקין בו ולקוח בשמן של שביעית אין מדליקין בו והיא תימה רבתא לדעתי ועיין תוס' ב"ק ד' ק"א ד"ה ולא יצבע בו עיי"ש:

דף ב' בתרומות פ"א ה"א. אר"י תמן באומר כך וכך עשיתי הכא באומר כך וכך עשו רבב"ל בעי אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא כו' עיין שו"ת מהרי"ט סי' ס"ו חידש דאף לדעת הרמב"ם דבעושה מעשה שטות שלא מאותן הסימנים דחגיגה דהוי שוטה היינו דוקא לגבי עדות שמעיד על לשעבר משא"כ בגט דעושה עכשיו אם רואים שמבין ענין גירושין ל"ה שוטה ועיין שו"ת ב"א סי' ס"ט בזה. ותמהני על המהרי"ט שלא הביא דברי הירושלמי אלו דמבואר חילוק זה בין לשעבר ובין להבא ופליגי בזה ר"י ורבב"ל:

דף ג ס"א ה"א. אר"א גזבר כפא דאיהו בעלים ודלא כר"י דר"י אמר הוא הגזבר הוא אחר. ירושלמי הזה מובא ג"כ בפ"א דחלה ובסוש"ה דמעשרות ובכל מסורת הש"ס לא ציינו זאת. ובדברי ירושלמי אלו נתעורר לי לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים דפסק דל"מ חזרה בהקדש תוכ"ד והוא מד הש"ס בבלי ב"ק ד' דפריך וסבר ר"י תוכ"ד כדיבור דמי תנן הר"ז תמורת עולה כו' ועיין בש"כ סי' רנ"ה. והנ"ל בזה דלדעתי נראה הטעם של הרמב"ם הוא דכבר נודע דעת הט"ז אהע"ז סי' ל"ח דבטש לה ל"מ חזרה תוכ"ד ודוקא בשאר קנינים מהני חזרה תוכ"ד ומטעם זה חידוש במח"א דבמחילה ל"מ חזרה תוכ"ד כאן דתפיס לא גרע ממשיכה ולפי"ז בהקדש אם מסר אותו ליד הגזבר בודאי לא הי' מועיל חזרה תוכ"ד דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט וכיון דקיי"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והיינו דאמירה לגבוה מקרי מסירה ובמסר לגזבר אינו מועיל חזרה דאפי' בהדיוט ל"מ חזרה תוכ"ד אבל הא תינח אם גזבר כבעלים של הקדש ושייך בי' מסירה ומשיכה כמו בהדיוט אבל א"נ דגזבר כאחר ל"ש בי' מסירה כלל, א"כ נהי דכמו מסירה להדיוט יפה כח אמירה לגבוה והיינו כמסירה לגזבר מ"מ הרי אפי' מכר לגזבר ברשות הקדש יכול לחזור תוכ"ד כיון דלא מסר ליד הבעלים דהגזבר הוא כאחר ומכש"כ קודם מסירה דיכול לחזור ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הש"כ דהש"ס שפיר מקשה דר"י אדר"י כיון דר"י סובר גזבר כאחר א"כ אין לחלק לדידי' בין עדות להקדש דלדידי' ליכא טעם שאמרנו לדעת הרמב"ם. משא"כ הרמב"ם דפסק דגזבר כבעלים לכך יפה פסק דנשתנה כח הקדש וענין חזרה תוכ"ד:

[עמוד 26] פ"ב ה"ב. כל מין חיטין אחר לכן צריכה אפי' מן אגדין על שמתית. עיין ברמב"ם פ"ה דתרומות דפסק דשחורים ולבנים הוי מין אחד ותורמין מזה ע"ז והנה לכאורה תימה רבתא איכא על הכ"מ ברמב"ם ס"י מה' בכורים בשני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה אם מכר מין זה והניח ממין אחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו וכתב הכ"מ דהוא דומיא דתרומה דאין תורמין מזע"ז והוא תמוה מאוד והא קיי"ל להלכה דתורמין מזע"ז והנל"ל לחומר הנושא דלכאורה קשה אהא דקיי"ל דתאנים שחורות ולבנות הוי מין אחד דבש"ס מנחות ר"פ התכלת איתא ל"נ אלא לסדין בציצית דמצוה להקדים לבן ברישא מ"ט הכנף מין כנף וברש"י ותוס' שם הה"ד בטלית של צמר מצוה להקדים לבן ברישא א"כ מבואר להדיא דשינוי הצבע גורם להיות אינו מינו כיון דתכלת מקרי א"מ של לבן ואמאי לענין תרומה הוי מין אחר והנ"ל דבאמת שחורות ולבנות הוי מין אחד וכן מצינו בירושלמי פ"א דכלאים ה"ז מעתה אסור להרכיב שחורה ע"ג לבנה א"כ מבואר דמותר להרכיב וכן קיי"ל ביו"ד סי' רצ"ה ותרומה וכלאים תלויין זב"ז. אבל בירושלמי פ"א דכלאים ה"ה איתא יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין כו' ועיין בפ"מ דפירש דמה דאמרי' דהולכין אחר המראה היינו באלו שאין טעם של זה רחוק מכל זה אבל היכי דטעם זה משונה הרבה משל זה לא אזלינן בתר המראה רק בתר טעמא וכן איתא להדיא בש"ס זבחים ד' ע"ח אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בחזותא כו' עד היכא דאיכא השתא במראה ופורשי מידי דלא תלי בטעמא אלא בחזותא כגון לענין מקואות בחזותא ועיין ירושלמי סופ"י נותנים טעם בתרומה ואין נותנים טעם במקוה ולפי"ז שפיר מתורץ קושיתי משום דבתאנים שחורות ולבינות הוי מין אוכל לכך ל"א בתר כמראה רק בתר הטעם וכיון דשווים בטעמא הוי מין אחד אבל גבי בגד של צמר כיון דליכא למיזל בהר טעמא לכך אזלינן בתר חזותא וכש"ס זבחים הנ"ל ולפי"ז יפה פסק דשחורות ולבינות הוי שני מינין כיון דאפי' לענין תרומה איכא מ"ד דהוי שני מינים ונהי דלא קיי"ל כן היינו משום דאזלינן בתר טעמא אבל גבי צמר דליכא למיזל בתר טעמא שפיר אזלינן בתר חזותא לכ"ע וכש"ס מנחות לענין מין כנף. והיא דבר נפלא לדעתי:

[עמוד 34] פ"ג ה"ג ר"ש ב"א בעי מע"ר שהקדימו בשבלין עובר או אינו עובר פי' הפ"מ דמבעי' לי' דלמא אינו עובר אלא אם הקדים המאוחר למוקדם אבל אם לא הפריש כלל אינו עובר. עיין רש"י ביצה ד' י"ג בהא דאמר רבא קנסא על שהקדים סדר המעשרות ועבר על מלאתך ודמעך לא תאחר. ופשיטא לי' לרש"י ז"ל דעובר בהא על שהקדים סדר המעשרות והכא בירושלמי מבעי' לי' דלמא בהא אינו עובר כיון דלא הפריש כלל התרומה וצ"ע:

דף י"ח פ"ג ה"ד מה פליגין ר"ש ורבנן בחומש הא בדימוע לא אשכחן תני הוא הדא הוא הדא. ע' תוס' מנחות ד' ס"ז ע"א ד"ה גזרה דכתבו דאחומש הוא דפליג ר"ש ומודה דמדמעת והוא נגד הירושלמי.

דף יח רפ"ד אמתני' דמפריש מקצת תרומה גמ' בשדעתו להפריש. היינו שישלים השיעור ואז קדוש המקצת ועיין במל"מ פ"א הט"ו שהאריך בזה בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה דהראב"ד מוקי מתני' בדעתו להשלים והרמב"ם באין דעתו להשלים ובאמת מצינו בש"ס דילן חילוק זה במנחות ד' ח' גבי הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף ר"י אמר קדוש ומקשה דר"י אדר"י ומשני דעתו להוסיף שאני עיי"ש ומבואר ממש חילוק זה דבדעתו להוסיף קדוש המקצת ובאין דעתו להוסיף לא קדוש.

דף יט שם ה"א ר"ל אומר הטבל בטל ברוב רי"א אין הטבל בטל ברוב. מכאן סתירה גדולה לדברי הכנה"ג מובא בפמ"ג בכ"ד דאם אין ההיתר ידוע אין האיסור בטל ברוב דבעינן שיהי' ההיתר מבורר מתחלה ואח"כ יתערב. ומכאן מוכח דאפי' אם אין מבורר מתחלה בטל ברוב דהרי הכא אינו מבורר ההיתר דעל כל חיטה איכא לספוקי דלמא הוא טבל ואפיה"כ ס"ל דהטבל בטל ברוב ודוק היטב

[עמוד 50] פ"ה ה"א הכל מודים בשמן שהוא מותר דארבב"ח בשם ר"י לך נתתיו למשחה לשמחה לגדולה מכהן סתירה למ"ש התוס' בכורות ד' כ"ז דלא אמרי' למשחה לגדולה בתרומה דגדולה ל"ש אלא בבשר. אבל בתוס' זבחים ד' ע"ו ד"ה אין משמע דגם בתרומה שייך למשחה וכדברי הירושלמי דהכא ועיין גם בירושלמי בכורים פ"ב ה"א אמתני' והם נכסי כהן. ובתוס' זבחים ד' ע"ה דל"ש למשחה כ"א במתנות כהונה. ויש לתרץ בזה קו' התוס' ב"ק ק"י בהא דאכילה גסה לאו כלום היא שהקשו מנזיר משל לב' בנ"א שצלו פסחיהן א' אכלו לשם אכילה גסה כו' דיוצא ידי אכילת פסח ולהנ"ל ניחא בבב"ק דמיירי בחלק הכהן דאיכא משום למשחה א"י באכילה גסה משא"כ בנזיר לגבי ק"פ דלאו מתנות כהונה ודוק:

[עמור 62] פ"ו ה"א בשלא הפריש אבל אם הפריש יכיל למחול עיין תוס' כתובות ד' ל' ע"ב ד"ה זר שחדשו מדעתם דאחר שהפריש יכול הכהן למחול דהכפרה תלוי רק בהפרשה וצ"ע שלא הביאו דברי הירושלמי אלי דמפורש להדיא כן:

דף לח פ"י ה"ג אר"י דר"י הוא דתניא תמן אם נשאלו בב"א טמאין בזאח"ז טהורין. עיין בתוי"ט שמפרש מה דקאמר ר"י דר"י הוא קאי אהא דתנן אכל אחד מן הכר' פטור והיינו בזאח"ז וכיון במל"מ פ"י מה' תרומות הי"ד דאף היכי דפטור היינו רק דא"צ ליתן לכהן אבל עכ"פ מחויב להפריש ונשאלתי מח"א דא"כ מוכח מירושלמי דבב"א חייבין גם לשלם וקשה היכן מצינו זאת לענין מחוק דהיכי שהיא ספק מי הוא החייב לשלם דאם עשו ההיזק בב"א דחייבין לשלם והוא דקדוק רב ונכון והנ"ל דבאמת כבר כתבו התוס' בנדה דהא רשני שבילין טמאין בב"א הוא רק מדרבנן כי היכי דלא להוי כחוכא ואטלולא. ומשה"כ ל"מ הך טעמא לענין ממון דמשום זה לא טבל להוציא ממון והנה נודע מ"ש הר"ן בכתובות פ' הכותב את דאמרי' לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן משום יותר מכאיב רוצה לישא האשה רוצה להנשא והקשה הר"ן דאטו משום זה לכבוד האשה ותירץ הר"ן דמשום יותר ממה שהאיש רוצה כו' עשאוהו כאילו קדים וגבה לעשות אותו כאילו הוא תפיס עיי"ש והנה כבר נודע מ"ש התק"כ בדברי הרמב"ם דפסק בה' פט"ח אם תקפו מוציאין מידו ובס' בכור בהמה טהורה אם תקפו א"מ מידו ותירץ דבס' פט"ח דאין בו קדושה ואין לכהן שום שייכות בו משא"כ בס' בכור כיון דאסור בגיזה ועבודה ויש לכהן שייכות בו לכך אם תקפו אין מוציאין מידו עיי"ש ולפי"ז מיישב שפיר הדקדוק ה"ל די"ל דה"ס דבכ"מ לא מהני לחייב ממון אפי' בהדקו בב"א כיון דקיי"ל דל"מ תפיסה מס' ולכן ל"מ לחייבם משום טעמא דלא להוי כחוכא ואטלולא דזה הי' מועיל רק היכי דמהני תפיסה דלהוי כאילו קדים ותפס. משא"כ הכא בב' קופות כיון דעכ"ח מחויבין להפריש מספק וא"כ חל על התרומה קדושה מספק ממילא אם תפס הכהן א"מ מידו כמו בס' בכור בהמה טהורה וכיון דמהוי תפוסה אהני אם הי' בב"א לענין שיהי' חייבין לשלם דהוי כאילו תפס כדברי הרק הנ"ל והוא דבר נכון מאד:

[עמוד 96] פ"ט ה"א מתני' אמר אף בדיש שהוא אסור עובר משום ל"ת כו' מכאן מוכח דאין ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא דהא מתני' מיירי בגידולי תרומה ואפיה"כ קרי לי' בירושלמי דייש אסיר אפי' לקולא דלא לעבור עליו משום ל"ת. ובזה תירצתי מה שנשאלתי מחכ"א בב"מ ד' צ' דמקשה אהא דפרה הדשה בתו"מ אינו עובר בל"ת ורמינהו כו' ומשני כאן בדמאי וכאן בודאי והקשה לשיטת הסוברים דלקוח קודם מירוח פטור מה"ת א"כ אפי' ל"ה דמאי אלא ודאי ג"כ פטור מה"ת מהי"מ דהוי לקוח ושפיר חייב משום ל"ת ויפה הקשה. אולם לפי שיטת הירושלמי דכאן דנ"ת מקרי ג"כ דייש אסור ובש"ס דילן מבואר דנ"ת מקרי דייש הראוי וכתב המה"פ דהירושלמי סבר כתירוץ בתרא דבבלי שם דמשני כאן בדמאי כאן בודאי. ולפי"ז י"ל דש"ס דילן בתירוץ בתרא דמשני כאן בדמאי הדר בי' משינוי' קמא וסובר כשי' הירושלמי דג"ת מקרי ג"כ דייש אסור ולכך לא מצי לומר דמיירי בודאי רק דהוי דייש הראוי משום לקות דפטור מה"ת מתרומה כיון דאפי' ג"ת ל"ה דייש הראוי אע"ג דאיתא בירושלמי דהוא כחולין לכ"ד אלא שאסור לזרים מכש"כ לקוח ל"ה דייש הראוי ולכך הוצרך לומר דמיירי בדמאי ודמאי שפיר מקרי דישו משום דאם יבוא אלי' ויאמר שהע"ה כבר עישר מקודם א"כ זה שהפריש אח"כ ל"ה תרומה כלל ולכך ל"ה א"ר כשס' יבמות ד' מ"א דספקות ל"ה א"ר ליבום משום אם יבא אלי' ודוק. ולדעת המהרי"ט דלקוח אינו פטור ממעשר רק מתרומה בלא"ה ל"ק ק"ו הח' הנ"ל:

דף נ"ט סו"פ י"א מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שרפה בחנוכה. המפרשים פירשו בדה"ט דביש לו שמן אחר אסור להדליק בשמן שרפה אע"ג דמצלל"נ כיון דאית לי' הנאה דאם לא הי' מדליק בש"ש הי' צריך להדליק בהשמן של חולין והוי הנאת הגוף בהדי מצוה. והנה חזות קשה לי מדברי התוס' יבמות ד' ס"ו ד"ה ישראל שכתבו דמשה"כ ישראל ששכר פרה מכהן מותר להאכילה תרומה אעפ"י שמזונותיו עליו כיון דאין בבהמה קנין כספו של ישראל רק דהישראל נהנה הדמים א"כ אין זה הנאה של כילוי והוי כמוכר תרומה לכהן דהדמים שלו עיי"ש ולפי"ז הכ"נ כאן דמגוף הדלקה ל"ח נהנה דמצלל"נ רק דנהנה הדמים דא"צ להוציא שמן של חולין שוב ל"ח הנאה של כילוי ודוק והאי הערה נפלאה:

[עמוד 2] מעשרות פ"א ה"א הקדש לא יצא ידי גזבר אר"א אף ידי בעלים לא יצא מאחר שאומרין לו פדה אתה ראשון מכאן אמרתי לתרץ ק"ו האחרונים על מה שהקשו התוס' פסחים מ"ו דאמאי אינו עובר בחמץ של הקדש בב"י אמאי לא נימא הואיל א"ב פריק והקשו גדולי האחרונים דהא כ"ע יכולים לפדותו וא"כ יד כל אדם שוה בו ומאי אולמי הוא משאר בנ"א שיהי' ברשותו לעבור ותירצו עפ"י התוס' מנחות והמורה לענין הקדש שוה מנה שחילל על ש"פ כנודע. ולדעתי בלא"ה ניחא לפי הירושלמי כאן דמבואר בהדיא דמ"ש הכי לא יצא מרשות הבעלים משום שהוא ראשון לכל אדם שהוא יתן חומש וז"פ וברור:

דף ה' ירושלמי מע"ש פ"א ה"ב. אם הי' המוכר אומן נעשה כמוכר זה בפ"ע וזה בפ"ע עיין בתבו"ש בסי' י"א לענין דאסור למכור הדם שמקבלין בכלי דהוי כלוקח בשר בפ"ע ודם בפ"ע עיי"ש:

שם ה"ג אין לוקחין קיני זבין וקיני זבות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדם גמ' רבב"ח אומר כפרה ואמר ר' הילא מן מה דתנן יאכל כנגדן הדא אמרת דקדשי וכן פסק הרמב"ם בדיעבד דקדשו. ולכאורה קשה מהא דאיתא פ"ג דשקלים השוקל שקלו ממעות מע"ש ודמי שביעית יאכל כנגדן גמ' דכתיב אך בכור כו' לא יקדיש איש אותו כל שהוא קדוש אין קדושה חלה עליו וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מעירובין ה"ב דאין הקדש חל על מע"ש ואמאי פסק דאם לקח קיני זבין ממעות מע"ש דקדשו וכיפרה והוא תמה לכאורה. והנראה לתרץ דהנה הרמב"ם פסק בפ"ה דבכורות דבהמת מע"ש חייבת בבכורה ותמהו עליו דהא הרמב"ם פסק דמע"ש ממון גבוה הוא ואמאי חייבת בבכורה וכתב הר"מ דהרמב"ם סובר כס' ר"ז בירושלמי פ"א דמע"ש ה"ב דבליקחתה פקעה ממנו קדושת מע"ש והוי חולין דדוקא מע"ש גופא הוי ממון גבוה אבל לקוח במע"ש ל"ה ממון גבוה ולכך חייבת בבכורה. ולפי"ז ניחא גם הכא דבשוקל שקלו ממעות ממ"ש לא חל ההקדש על המע"ש דמ"ש ממין גבוה הוא אבל בלקח קיני זבין ממעות מע"ש א"כ הקינין הם לקוח ממעות מע"ש ולוקח ממעות מע"ש ל"ה ממון גבוה כמו מע"ש עצמו' ושפיר חל עליו ההקדש ומשוה"כ פסק הרמב"ם דקדשו דעל הלקוח ממעות מע"ש שפיר חל הקדושה ודו"ק:

דף טז פ"ג סוף ה"ב. חד אמר שלמים שלקחו בכסף מפשר פקעה ממנו קדושת מעשר וכשהוא פודם א"צ לתת חומש בשביל מעשר רק בשביל שלמים וכן מבואר להדיא בכ"מ בפ"ג ממע"ש הי"ח עיי"ש. ומכאן אני קורא תמה על הפ"מ בקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר דמוקי רבא לחוב בדמיהן ואכתי קשה דדלמא הוא שלמים הלקוח במעות מע"ש ולקוח מע"ש אינו נפדה אולם נתעלה לפי שעה מהגאון הזה דברי הירושלמי האלו בשלמים שלקחו בכסף מפשר פקעה קדושת מעשר וחל רק קדושת שלמים וא"כ ל"ה לקוח בכסף מעשר רק שלמים ושפיר נפדה וצע"ג על הג' הזה זצ"ל:

[עמוד 34 32] שם ה"ג והדמאי נכנס ויוצא גמ' אמר ר"ז ובלבד שהם טבולין לדמאי אבל דמאי עצמו כבר קולטתו מחיצה עיין במקנה קידושין דף נ"ו שהקשה פ"ד התוס' בד"ה במזיד דדילמא מיירי בדמאי דאינו נקלט במחיצות כדאיתא בפ"ב דדמאי דנכנס לירושלים ויוצא עיי"ש. ושמה על הג' הנורא הזה זצ"ל דהא מבואר הכא דדוקא בטביל לדמאי הא דמאי עצמן קולטתו מחיצה והוא פלא עליו:

דף ל מע"ש פ"ה סוף ה"ב. רב בא בר כהן בעי קומי ר"י כדברי מי שמחייב בפרט נט"ר מה שתהא חייבת בחלה אמר לי' ולא ר"י הוא וסברין מימר כל הדא הלכתא ר"י כב"ש. ולכאורה צ"ע דברי הירושלמי אהא דאמר ולא ר"י הוא דמנ"ל זאת דאיבעי שלו דמה שתהא חייבת בחלה היא דוקא אליבא דר"י והנראה לפע"ד דכונת הירושלמי כך היא דלכאורה קשה אהא דמיבעי' לי' מה שתהא חייבת בחלה דהאיך משכחת לה בנט"ר חלה כלל הא בפירות אילנות ל"ש חלה. וא"צ דמיבעי בלקוח בנט"ר דהא האיבעי' שלו דדילמא פטורה מן החלה משום דהוי ממון גבוה ובלוקח במע"ש דעת הרמב"ם דל"ה ממון גבוה כסברת ר"ז בירושלמי בפ"א דמע"ש דבלקיחתה פקע ממנו קדושת מע"ש ומשה"כ פסק דבהמת מע"ש חייבת וכבר הבאתי לעיל באריכות והכ"נ בלוקח בנט"ר בודאי חייב בחלה דל"ה הו ממון גבוה ובנט"ר עצמו ל"ש חלה כלל ומאי קמביעי' לכך קאמר ולא ר"י הוא דודאי איבעי שלך אליבא דר"י דסובר בברכות דף מ' דחיטה מן אילן ועיין בתוס' שבת דף ס"ו בד"ה כוורת של קש חשיב של עץ כד' בברכות עץ שאכל אדה"ר של חיטה הי' א"כ לר"י חייב חיטה בנט"ר כיון דמין אילן הוא ולדידי' שפיר איכא למיבעי בנט"ר מה שתהא חייבת בחלה ור"י סובר כב"ש ודוק היטב:

[עמוד 62] שם פ"ה ה"ג. הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער וביין וסבלק שהיא כמבוער ומכאן הבאתי סמוכין להמקילין בי"ש של חמץ שעבר עה"פ כיון דנשתנה והוי כיין של מע"ש דהוי כמבוער ובתשובה הארכתי:

[עמוד 4] חלה פ"א ה"א אמר ר"י בר אחא רשב"ל כדעתי דאיתפלגינן הפיגול והנותר ששחקן ר"י אמר לא ביטולו זא"ז רשב"ל בטלו זא"ז אמר ר"י ולא דמיון תמן זה אסור וזה אסיר ברם הכא כבר ביטלו עד שלא נעשו איסור המורם מדברי הירושלמי דהא דאיסורין לן מבטלין זא"ז היינו דוקא כשזה הי' אסור בפ"ע וזה בפ"ע עוד קודם התערובות משא"כ היכי שנעשה איסור רק לוותר התערובות בזה שפיר מבטלין זא"ז בזה נראה לי לתרץ קו' התו' במנחות דף כ"ב בד"ה מכאן אהא דאמרינן בדם פו"ש דא"מ זא"ז משוה דהוי עולין תיפוק לי' משום דמצות א"מ זא"ז. ולפי דברי הירושלמי הלז ניחא דלמה דקיי"ל דמערבין לעשות א"כ בדם פו"ש בפ"ע ל"ה מצות כלל א"כ בכה"ג ל"א מצות א"מ זא"ז כמו שאמר בירושלמי לענין איסורין דאם נעשה איסור אחר ההערובות מבטלין זא"ז משא"כ גבי כורך מצה ומרור דכתבו התוס' בפסחים דאפילו לב"ה אם אכל בפ"ע ג"כ יצא א"כ שפיר הוי מצות אף קודם התערובות א"כ שפיר הוי מצות וא"מ זא"ז:

[עמוד 56] סוף ה' חלה. אמר ר"א ביכורים באחריות הבעלים תרומה איני באחריות הבעלים הובא בירושלמי ס"ו דשביעית מכאן סתירה גדולה לדעת הדרכי יוסף דאם הפריש תלה ונאבדה חייב באחריות כמו בראשית הגז דהא בהדיא מבואר הכא דאינו באחריות הבעלים ולכך בודאי אינו באחריותו אם נאבדה החלה ואע"ג דבראשית הגז חייב באחריות נראה לדעתו דהיינו טעמא דהנה המ"ל בפ"ו מה"ב ה"ה כתב דאע"ג דמזיק מת"כ הוא פטור משים דהוי ממון שאין לו תובעין אפיה"כ חייב בראשית הגז באחריות כיון דאין המצוה בדבר מיוחד ואכתי מצי לקיים המצוה הוי כמו דאיתא בעינא דל"ש בזו ממון שא"ל תובעין ומשה"כ אם נאבדה כל הגיזה הוא פטור דאז אין כאן אלא חיוב דמים ושוב הוי ממון שאל"ת כת"ד. ובזה נראה דה"ט דבתרומה אינו חייב באחריות דבתרומה ג"כ א"א לקיים המצוה עוד דבהדיא מבואר בירושלמי בדמאי פ"ז ה"ג ובפ"ד מתרומות דאם נשרפה התרומה כבר יצא הפירות מטובלן וא"כ אם יפרוש תרומה אחרת לאחר שנשרפה התרומה הראשונה לא יהי' על השני' שם תרומה כלל דבעינן בתרומה ראשית שיהי' שיורי' נכרין לאכילה כדאיתא בפסחים דף ל"ב והכא ל"ה שירי' ניכרים בתרומה השני' דכבר יצאו הפירות מטיבלן בתרומה הראשונה אע"ג שנשרפה א"כ אפילו אם נימא דהוא חייב באחריות ל"ה אלא רק חיוב דמים ושוב הוי ממה שאל"ת ודוק:

דף א כלאים פ"א ה"א. ר"א אומר קידש וחכ"א לא קידש טעמא דר"א שכן מקומות מקיימין אותו לגמלים בערביא רבנן אמרינן מקום שמקיימין אותן אסורין מקום שאין מקיימין אותן מותרין בזה מתורץ לי מה שהקשו בתוס' שבת ב' קמ"ד גבי בית מנשה הי' סוחטין ברמונים דפריך ובית מנשה רובא דעלמא הוא אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קידש וחכ"א לא מקדש ופריך מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם והקשו בתוס' דבלא"ה הו"מ למיפרך הניחא לר"א לרבנן מאי איכא למימר עיי"ש ולפי דברי הירושלמי ניחא דהא אפי' לדבק לאותן המקיימין קוצים קודש ושפיר מייתי הש"ס ראי' דלאותן הסוחטין ברמונים חשוב סחיטה ובזה יש לתרץ קו' המהרש"א בשבת דף צ"ב בהא דאמרי' שם בגמ' ללישנא המוציא משא בשבת על ראשו חייב חטאת שכן אנשי הוצל עושין כן ופריך ואנשי הוצלא רובא דעלמא כו' עד דמסיק בלישנא בתרא דאפי' אחד מאנשי הוצל שהוציא משא על ראשו פטור דבטלה דעתו אצל כל אדם והקשו בתוס' מד' קמ"ד דאמרי' מ"ד ערביא אתרא דבאתרא ל"א בטלה דעתו אזל כל אדם והקשו במהרש"א דגם אלישנא קמא דפריך הש"ס ואנשי הוצל רובא דעלמא והם הו"ל לאקשויי דהא באתרא ל"א בטלה דעתו אצל כל אדם ולמ"ש מתורץ ניחא דקו' התוס' לא קשה רק אלישנא בתרא דאפי' אחד מאנשי הוצל שהוציא משא על ראשו פטור דבטלה דעתו שפיר הקשו מדאמרי' ערביא אתרא דאפי' לרבנן לאותן המקיימין קידש וה"נ א' מאנשי הוצל שהוציא יהי' חייב משא"כ ללישנא קמא דפריך הש"ס דאחד שאינו מאנשי הוצל שהוציא אמאי חייב הא בטלה דעתו בזה ל"ק קו' התוס' מדאמרי' ערביא אתרא דהא גם שם לא קידש רק לאותן המקיימין אליבא דרבנן וה"נ שאינו מאנשי הוצל יהי' כטור ודוק כי דבר נפלא הוא:

דף מא כלאים פ"ט הב'. אמר ר"ז יהבו לר"א ביעתא במפה דאית בי' כלאים והיא לא מקבל עד שלא יתכוונו ועיין ביו"ד בסי' ש"א סעי"ב ובטו"ז שם ס"ק יז'. ומכאן נתעורר לי חזות קשה אהא דאיתא בסוף עירובין שרץ שנמצא במקדש כהן מוציא אותו בהמיינו וקשה לדעת הסוברים דבג"כ לא היתר בהם כלאים שלא בשעת עבודה א"כ איך מותר להוציא אותן באבניטו הא הוא נהנה מכלאים דאם הי' לקח אותו בידו הי' נס"א ולא הי' לו חלק בקרבנות ציבור של אותו יום כדאיתא בש"ס דטמא אינו חולק בק"צ דראוי לאכילה בעינן וע"י האבנט הוא ניצול מהטומאה א"כ הוא נהנה מהכלאים כמו דאסור ליקח ביצה חמה בבגד כלאים דנהנה מהכלאים שלא יכוה והיא הערה נפלאה ובדרושות הארכתי בזה בפלפול:

דף ד ערלה פ"א ה"ב. ערלה מאימת מונה לו משעת נטיעתו רשב"ל אמר ובלבד דברים שהן באין במחשבה כו' אבל ערבה כנטוע בארץ ר"י אמר אפסילי ערבה עיין בט"א על מס' ר"ה שהקשה א"כ איך משכחת החשבון דג' יום במבריך ומרכיב כיון דמונין משעת נטיעות האילו הזקן ור"י דסובר דאפילו במרבה אמרינן בילדה שסובר בזקינה ביטלה ותירץ דמ' לה בהבריך ומרכיב באילן של אשירה דאז ממנ"פ הי' אסור ועיין בשו"ת ב"א מ"ש ע"ז:

[עמוד 24) ערלה פ"ב ה"ג. כל המחמץ והמתבל והמדמע כו' בש"א אף מטמאין בפחות מכביצה כו' גמ' עד כדון דבר שיש בו איסור וטומאה יש בו טומאה ואין בו איסור מה עיי"ש בזה יתורץ מ"ש האחרונים אהא דאיתא בש"ס סוכה דס' לולב הגז"ל גבי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ח"א מפני במכשירה וח"א מפני שהוא מפסידה מ"ב והקשו הא נפ"מ לר"מ דסובר דכשר עד כאגוז וכבר נודע התוס' בפסחים ובשבת דהכשר אינו מקבל בפחות מכביצה וא"כ למ"ד מפני שמכשירה לא יכול ליטול אתרוג כאגוז. ועפ"י דברי הירושלמי דכאן ניחא דמיגו דהוא השיב כאגוז לענין המצוה לצאת בו חשיב נמי לקבל ההכשר אע"ג דהיא פחות מכביצה כדאמר בירושלמי הכא בדבר שיש בו איסור וטומאה דכיון שהיא אוסר לדבר אחר משום שהוא דבר המחמץ לכך הוא מטמא ג"כ אע"ג דהוא פחות מכביצה ודוק. ולפי שיטת המאירי דברי' מקבל טומאה בפחות מביצה בודאי ל"ק קו' הנ"ל ועיין בירושלמי נזיר פ' שלשה חילק גבי ערבה שחלקו בפיו פלוגתא דר"י ורש"ל מוכח משום דלענין עונשין אם אכל ברי' חייב אפילו כ"ש:

דף יג שם. ודכותה תאינה של תרומה שנפלה לתוך מאה הוגבהה אחת מהם ואח"כ הוכרה התרומה תהי' מותרת תמן לא הכיר האיסור ברם הכא הוכר האיסור ועיין בפ"מ שם. ולפי דבריו כונת הירושלמי דאם הגביה לאחת מהם ואח"כ הוכרה התאינה של תרומה אפיה"כ התאינה שהוגבהה מקודם כבר נאסרה ואין לה תקנה עוד. והוא דין חדש מאוד אשר לא שערום אבותינו. ובודאי אינו כן דכיון דהוכר אח"כ התרומה בודאי התאינה הראשונה מותרת. אך במכת"ה טעה בש"ם דברי הירושלמי הדין והכונה היא דאם תאינה אחת נפלה לתוך מאה והרים אחת מהן כדקיי"ל דצריך להרים משום גזל השבט ואמרי' דזו היא שנפלה ואח"כ הוכר התאינה של תרומה בזה נאמר הירושלמי וכי נימא דתאינה של תרומה שהוכרה אח"כ תהי' מותרת בשביל שהגביה אחת מהם מקודם וקרא עליו שם תרומה אתמהה בודאי אם הוכרה אח"כ התאינה של תרומה בודאי הוא אסורה וקאי והא דקאמר הירושלמי שתהא מותרת קאי אתאינה של תרומה גופה שתהא מותרת אח"כ ועיין בפ"ח בסי' צ"ט שהביא דברי הירושלמי דכאן ועיין תשו' ח"ץ בסי' כ"א ובפמ"ג בסי' ק"ס:

דף ז ביכורים פ"ב ה"א. מתני' מסייע לי' לר"י אכלה לתרומה בזדון טהור שאכלטהור וטמא שאכל טמא כו' בענין מיתה עיין ברמב"ן שבת בפ' המצניע שכתב בשם ר' שמואל גבי זרק כזית תרומה לבית סמא מה דזר שאכל תרומה טמאה אינו במיתה ועיין בלח"מ בה' סנהדרין וכפי הנראה דבריו הקדושים המה עד דברי הירושלמי דהכא דמבואר להדיא דאף זר שאכל תרומה טמיאה היא במיתה:

[עמוד 18] שבת פ"א ה"ר איתא בו ביום גזרו על פיתן ועל יינם כו' עד ועל עדותן והקשה הקו"ר הא עכו"ם פסול לעדות מה"ת ולדעתי נראה דמכאן ראי' לשיטת רבינו יאיר בעכו"ם כשר לעדות מה"ת מובא בהג"א פ"ב דגיטין:

דף יט שם דפ"ב סוף ה"ה איתא דזר ששימש בשבת חייב שתים אחת משום ואחת משום מבשל ופריך מה בישול יש כאן ומשני כיוון שרוצה באוכלין כמבשל היא מכאן קשה אהא דמקשה ביבמות דף ל"ב אהא דזר ששימש בשבת חייב שתים אי אהעברה העברה ללאו יצאת ולפי שיטת הירושלמי ל"ק כלל דהא חייב משום מבשל בהדיא אמרינן הכא דלר"י חייב משום מבשל וצ"ע. ובחידושי הארכתי:

עמוד 64 שם פ"ה סוף פ"ג ה"ד. גבי הדא אמרה שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה אמר לי' אין בבליא דקעתה עיין ירושלמי תרומות פ"א גבי בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי:

[עמוד 74] שם בפ"ו ה"ה ר"י סבר מימר אדם לא עשה אותו כקרקע וחבריא סברו אדם כקרקע היא והוי מוך שבאזון ככסוי קרקעות דאף ר"י מודה דאסיר מדברי הירושלמי דכאן יש ראי' לשיטת הפוסקים דאפילו ב"א איתקש לקרקע ולא כדעת התוס' בקידושין דף ז' ועיין בש"כ סי' צ"ה בסי' ק' י"ח דהכריע ג"כ דב"ח איתקש לקרקע ובזה מתורץ קו' התוס' בכתובות, דף ו' בד"ה אם דהקשו בתוס' דאמאי חייב במפיס מורסא לעשות לה פה הא אינו עשוי להכניס ולהוציא. ולפי דברי הירושלמי דאדם כקרקע היא ניחא דמבואר במג"א בסי' שי"ד בשם מהרשד"ם דעושה נקב בקרקע חייב משום בונה דבקרקע לא בעיק שיהי' עשוי להכניס ולהוציא א"כ באדם נמי כיון דכקרקע הוא חייב בנקב אפילו אינו עשוי רק להוציא לחוד ודוק:

דף נז שם סוף פ' המוציא יין ר"י אמר דמקדשין בו מי חטאת בחרס שראוי ליתן בין עצים לחבית רשב"ל אמר אין מקדשין בו על דעתא דרשב"ל למה אין מקדשין בו מפני שאין מקבל טומאה ומקשה הרי כלי גללים דאינם מקבלין טומאה ומקדשין בהם ומשני משים שאין מקבל רביעית ומקשה מי לא מודה ר"ש בכלי חרס קטן שלם דמקדשין בו כ' עיי"ש. ומכאן ראי' ברורה לדעת הסוברים דכלי חרס שלם בתחילה לא בעי שיעור כלל ואפילו כ"ש מקבל טומאה ועיין בתוס' חולין דף נ"ה בד"ה הן וקרקרותיהן שפלפלו בזה. ומכאן ראי' דלא בעי שיעור בתחילה מדלא מקשה בתחילה אהא דמתרץ דמשה"כ אין מקדשין משום שאין מקבל טומאה דמי לא מודה רשב"ל דכלי חרס שלם כ"ש שמקדשין בו אלא וודאי דמזה לא היה קשה אהך טעמא שאין מקבל טומאה דכלי חרס שלם ג"כ מקבל טומאה ולכך הקשו מתחילה מכלי גללים ודו"ק:

[עמוד 168] שם פ' מפנין ה"א אמר ר"א אדם עומד מע"ש ואומר הרי זה תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר הרי זה תרומה למחר ר"י ברבי כו' אומר אין אדם עומד בע"ש ואומר הרי זה תרומה למחר כו' עד חזר בו ריב"ב מהדא. ומכאן יש לפשוט ספיקו של הגאון רע"א זצ"ל בתשובותיו אם מותר לעשות קנין בע"ש שיחול הקנין בשבת אי אזלינן בתר עשיית הקנין או בתר חלות הקנין ומהכא משמע בהדיא דשרי דיכול לתרום בע"ש שיחול בשבת. ועיין בירושלמי דמאי פ"ז ה"ד וכעין זה מצינו בירושלמי גיטין פמ"ש ר"א בעי תרם את כריו ואמר לא יהי' תרומה אלא למחר ונעשה קורדייקוס תפלוגתא דר"י ורש"ל עיי"ש:

פסחים פ"א סוף ה"ח. מקשה לא כן אמר ר"י היסח הדעת ד"ת היא ועיין בפ"מ שם דפריך דמי לא נפסלה התרומה בשעה שישית בהסה"ד פד"ת ואמאי לא יהי' מותר לשורפו. ולפי דברי הירושלמי דכאן יש לעורר בסוגי' דתרומת חמץ דאיתא שמה דבמזיד פטור מתשלומין ומוקי לה כרנב"ה ולפי פירש"י שם מיירי בהזיד בתרומה ומיתה דתרומה פטרה לי' מתשלומין וקשה לשיטת הרמב"ן דשבת גבי זרק כזית תרומה לבית טמא דזר שאכל תרומה טמאה אינן במיתה א"כ בפסח בודאי נפסלה התרומה דחמץ בהבה"ד והוי תרומה טמאה וא"כ ליכא חיוב מיתה כלל למיפטרה מתשלומין דהא לדעת הרמב"ן אינן חייב זר מיתה בת"ט. ובחידושי הארכתי בזה:

בפ"ב סוף ה"א. פט"ח שהמית מיתתו במה בערופה אי בסקילה רבב"ל שלח חלות תודה שנעשה נותר נימא אם נעשה נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערה בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכ"ד. בכאן הקשיתי אהא דפשיט לי' בש"ס דילן בסוגי' דתרומת חמץ דלפי מידה משלם דאי לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. והקשיתי דילמא לעולם לפי מידה משלם ושפיר הוי בר דמים בשביל האפר דכל הנשרפים אפרן מותר וא"ל דקיי"ל כרבנן דתשבותו בכ"ד א"כ הוי מן הנקרבין. דילמא מיירי הכא בתרומת לחמי תודה ובש"ס מנחות דף ע"ז מבעי' לי' אי חייבין במיתה על תרומת לחמי תודה משום דתרומה קריא רחמנא ובזה שפיר היא בשריפה דהא קיי"ל דאין מביאין תודה בי"ד משום חמץ שבה כדאיתא בפסחים דף י"ג וע"כ מביאין אותן בי"ג וא"כ נעשה נותר עד שלא הגיע זמן הביעור ומבואר כאן בירושלמי הדא דבזה היא בשריפה א"כ שפיר חייב לשלם משום האפר והיא קי' נפלאה ובחידושי הארכתי הרבה בזה:

בפ"ז סוף ה"ז מיבעי' לי' מל דעתן דרומאיי מגע זב כזב נשמענא מן הדא כו' עד הדא אמרה הי' ציבור מגט זבין ומגע זבות אין עושין בטומאה עיין בספר דורש לציון מהגאון נוב"י זצ"ל דהביא ראי' נפלאה מש"ס דילן דמגע זבין עושין בטומאה מהא דמקשה בש"ס נדה פ' התינוקת אהא דכל הנשים מתות זבות דאטו כל מת מי לא מטמא במשא והא נפ"מ לענין טומאת ציבור עושין דמשום טומאות ניתן לדחות בצבור עושק ומשום זבה לא ניתן לדחות אלא וודאי דמגע זבין ג"כ עושין בטומאה ותימא אקרא על הג' ה"ל שלא הביא דברי הירושלמי הזה דמבואר להדיא דמגע זבין ג"כ אינם עושין בטומאה:

דף סב פסחים פ"ח ה"ז. גבי אן שוחטין את הפסח עה"י אמר ר"י מודה ר"י שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק ומדברי הירושלמי דכאן יתורץ קו' המורה שקשה לכאורה אהא דאיתא בש"ס יומא לוקמי בפסח ומשני קסבר אין שוחטין את הפסח עה"י עיי"ש בדף נ"א ומקשה ונוקמי בפסח שני כו' א"כ מוכח משם דפסח שני שוחטין עה"י והלא בש"ס פסחים דף נ"ה איתא הא מבעי' לי' ועשו אותו שאין שוחטין את הפסח עה"י ושם מיירי בפ"ש ומוכח דפ"ש ג"כ א"ש עה"י והיא תימא לכאורה אולם לפי דברי הירושלמי דכאן דאפי' לר"י אם עבר ושחט מתירין לו לזרוק ניחא דבאמת בפ"ש א"ל דכשר אם שחטו עה"י ושפיר מקשה הש"ס ביומא ולוקמי' בפ"ש דקרבן יחיד היא ובש"ס פסחים קאמר בדיוק הלשון דמבעי' לי' ועשו אותו שאין שוחטין פ"ש עה"י דכמה דאפשר להדורי מהדרינן דהיכא דאיכא איזה אנשים טמאין אם מצי להדורי אחר רבים אז מהדרינן שלא לשחטו עה"י ובזה נסתר מ"ש המ"מ בפ"ב מה"פ הב' דהא דקאמר כל כמה דאפשר להדורי מהדרינן ע"כ אתיא כר"י דלר"י אין לשחוט כלל עה"י ולפי דברינו שפיר אתיא כר"י ובפ"ש ע"כ צ"ל כל כמה דאפשר להדורי מהדרינן דלא מצי לומר בהחלט. דא"ש עה"י דאם הי' רק אחד טמא הוי כמו דיעבד ובדיעבד מתירין לו לזרוק ודוק ובזה יתורץ דברי הרמב"ם שמה דשפיר פסק הרמב"ם כר"י דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד מבעי' לי' להר"ש לזובח את פסחו בבמת יחיד שהיא בל"ת והא דכתב דמהדרינן שלא לשחטו עה"י היא מדכתיב יעשו אותו בפ"ש דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן ובס"ר לא גרע מס"ש כמו"ש התוס' שמה בפסחים בדף צ"ה בד"ה מבעי' ולכך נקיט הרמב"ם לישנא דקרא דיעשו איהו דהאי באחד מוקי לי' כר"ש ובזה דעת לנבון נקל דמתורץ בזה קו' התוס' דשם בד"ה מבעי' ודוק היטב בזה כי היא כפתור ופרח:

[עמוד 130] שם בפ"ט ה"ה. בגמ' אית תניי תני דוקים ותבלולין פוסלין בו בפ"מ ואית תנא אין דקין ותבלולין פוסלין בו ובדברי הירושלמי אלה בדעתי לתרץ קו' אדם גדול ספרדי שהקשה בספרו "ויקן יוסף' אהא דאיתא בש"ס פסחים דף ע"ג שחטו ונמצא בע"מ חייב משום דהוי לי' לאבקורי' והקשה דהא אמרינן דפסח טעון ביקור ד' ימים קודם ויליף פסח דורות מפסח מצרים כדאיתא בש"ס פסחים דף צ"ו א"כ קשה ממנ"פ היכי מיירי אם ביקר אותו מקודם א"כ הוא אונס ולא פשע מידי והוי טעה בדבר מצוה ואם לא ביקר אותו מקודם א"כ מאי אריא דנמצא בע"מ אפילו בנמצא תם חייב כדאיתא בש"ס סוכה סוף פ' לולב הגזול דשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת והיא קו' המורה ונכונה לכאורה. אולם עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל נראה לי לתרץ קו' זו דלפי זה דמבואר הכא בירושלמי דמום דבדוקין שבעין אינו פוסל בפ"מ רק מחוסר אבר א"כ בודאי הא דבעינן ביקור בפסח דורות ד' ימים היא רק למחוסר אבר אבל לא מדוקן שבעין כיון דהא דטעין ביקור לא ילפינן אלא מפ"מ וס"ט גופא לא פסיל רק מחוסר אבר ולא עדיף פ"ד מיני' ויש להכניס בזה בפלוגתא בדין מינה ומינה ועיין בתוס' פסחים דף לג בד"ה ומינה. א"כ לפי"ז שפיר י"ל דביקר אותו רק ממחוסר אבר וא"כ יצא יד"ח ביקור והא דשחטו ונמצא בע"מ מוקי לה הש"ס שמה בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ובזה דוקא אם נמצא בע"מ הוא דחייב אבל אם הי' הם שפיר הי' פטור אע"ג דלא בדק אותם ממומי האלו דחובת הביקור כבר יצא בזה שבדק ממחוסר אבר ודוק היטב:

דף ד' ר"ה פ"א ה"א. רבב"ח בעי כתוב לא יבקר בין טוב לרע עבר וביקר מה שיעבור אמר לי' כל דבר שבא להתיר אינו עובר ועיין בפ"מ דפירש לא נאמר לא יבקר אלא שא"צ לבקר ואם ביקר לא הקפידה התורה כעין זה מצינו בש"ס זבחים דף סו' גבי לא יבדיל א"צ ובתוס' שם בד"ה אלא מעתא אולם עיין בש"ס בכורות דף נ"ג ע"ב מבואר להדיא היפוך מדברי הירושלמי דאיתא שמה להדיא דאם ביקר בן הם לבע"מ עובר משום לא יבקר:

דף טז יומא פ"ג סוף ה"ה. והוי ר"ז מקלס לי' וצוח לי' בניי' דאורייתא עיין ירושלמי גיטין ס"ז סוף ה"ג:

[עמוד 6] שם פ"ד סוף ה"ה. אמר ר"י חוץ מקידוש הראשון היינו דהא דתנן דכה"ג ביוה"כ מקיתון של זהב היינו שאר קידושין אבל קידוש הראשון צריך להיות מן הכיור עיין תוס' זבחים דף כב בד"ה והא דהקשו דתיקשי לי' מתני' ביומא דקתני דכה"ג מקדש בקיתון של זהב ולפי דברי הירושלמי דהכא ניחא דקרא דרחצו אהרן ובניו ממנו מיירי בקידוש הראשון וקידוש הראשון גם ביוה"כ הי' מן הכיור .

[עמוד 44] שם פ"ר ה"ד. בכל יום לא הי' בה נרתק והיום הי' בה נרתק כדי שלא תכבה והינו חוצץ אריב"ר קובעו במסמר בתשובה הערתי מזה אודות הנשים שהרופאים סותמין את נקב שיניהם בדבק אי הוי חציצה בטבילה וכתבתי כיון דבטלה את הדבק שיהי' שם לעולם שלא ישלוט בהם הרוח והוי כמברייתו והינו חוצץ וכמבואר כאן בירושלמי דאינו חוצץ כיון דקובעו במסמר וכמו"ש בתוס' יומא מב כלומר ע"י מסמרים הוי נקבע הנרתק בבית שיהי' בטל וחשוב כגוף המחתה ועיין בבלי עירובין כ"ד גבי בוזקין מלח פ"ג כבש אי דלא מבטלה הוי חציצה ועיין בחולין ד' ט"ז שאני סכין דלא מבטל לי' ובאשר"י שם דהיכי דבטלו חשיב כמחובר מעיקרו ועיין יומא נדה שאני דלא מבטל לי' עמב"ה:

[עמוד 64] שם פ"ו ה"ג חלא עתי שלא ישלחנו ביד שנים בזה מתורץ קו' העולם שהקשו אהא דאמרינן מתי אפילו בשבת לומר שאם הי' חולה מרכיבין על כתיפו והקשו וישלחנו ביד שנים והוי שנים שעשאהו דקיי"ל דפטורין. אולם לפי"ד הירושלמי הלז ניחא בדרשינן עתי שלא ישלחנו ביד שניה:

[עמוד 6] שקלים פ"ב ה"ב. איתא וקשיא אילו הגונב עלתו של חבירו ושחטו סתם לא לשם בעלים הראשונים מכפרת אמר ר"י תיפתר במסיים משל בית ר"ג הי' מתכוין ודחפו לתוך הקופה בזה נראה לי לתרץ קו' הס' יהושוע מהגאון מטארנאפאל זצ"ל שהקשה אהא דבני העיר ששלחו את שקליהן וגנבו או שאבדו נשבעין לגזברין והקשה אמאי לא נימא הכא מיגו דחשיד אממוני' חשיד אשבועתי' וס' מלוה ישינה לא שייך בהקדש, ואמרתי לתרוץ עפ"י דברי הירושלמי בכאן דחישינן דדילמא נתן השליח את שקלו של המשלח להקדש כדי שלא למשכנו וכדאיתא בש"ס ירושלמי הם מה נהנה ומשני כיון שב"ד ראוין למשכין ולא משכין כמי שנהנה ולא הי' מסיים ובלא מסיים שפיר היא לשם בעלים הראשונים נתכפרת כמו"ש הכא בירושלמי אילו הגונב עילתו של חבירו כו' וא"כ לא מעל בהקדש כלל ודו"ק והיא עצה נכונה:

דף ט שקלים פ"ב ה"ג משנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלו ב"ש אומרין מותרין נדבה וב"ה אומרים מותרן חולין גמ' ר"י בשם ר"א מה פלוגין במכנס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלו כ"ע מודי שמותרן נדבה. מכאן הבאתי ראי' לענין אם כתב הסופר שה"ק פעמים דמותר למחוק השני דשם השני הוי הקדש טעות ולא קדוש כלל דזה דמי לנ"ד דהוי כמו מכנס פרוטרוט ובמכנס פרוטרוט סוברין ב"ה דמותרן חולין והכ"נ השה השני הוי, חולין ולא חל עליו קדושה כלל והפמ"ג באו"ח נסתפק בזה ומכאן נראה לדעתי שראי' ברורה היא דמותר למחוק השם השני ודוק:

דף כד שם סוף פ"ה דשקלים תני קדשי מזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בה"ב ואין קבה"ב מוציאין את הראוי להן מקדשי בה"ב ואין קבה"ב מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח והנה דברי הירושלמי תמוהין המה דאיתא להדיא בש"ס תמומה וקבה"ב שהתפיס בין לקדשי מזבח ובין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ועיין תוס' זבחים דף י"ג בד"ה חוץ בסה"ד. אולם המפ' כבר הרגיש בזה ודעתו דהכא מיירי בדמים שהן קדשי מזבח או קבה"ב ובזה מותר לשנות מקבה"ב לקדשי מזבח אבל בהמת קבה"ב אינו רשאי לשנותה לקד"מ. אולם אכתי חל עלינו להבין הטעם במ"ש בהמת קבה"ב ממעות קדבה"ב מה לי הן ומה לי דמיהן. והנראה לדעתי דמשוה"כ בבהמה אסור לשנות מקבה"ב למזבח כיון דקיי"ל דמתפיס תמימין לבה"ב אינו נפדין רק למזבח דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם א"כ לא ירויח המזבח בזה דמשני אותה מקדשי, בה"ב למזבח דאף אם יפדה אותה כדין קדשי בה"ב ישאר הבהמה למזבח משא"כ במעות דאם ילך המעות לבה"ב יפסיד המזבח ולכך שפיר מותר לשנות מקבה"ב למזבח דהוי עלי' מקדושה קלה לקדושה חמורה והיא ברור ונכון לאמיתה של תורה. ובזה אמרתי לתרץ קו' העולם בחולין בתוס' ק"ב בד"ה למעוטי דמספקא להו בהקדיש בהמה של עיר הנדחת והקריבו אם הקרבן כשר והקשו דהא בש"ס סנהדרין דף קי"ג מבעי' לי' אי מהני השחיטה בבהמה של עיר הנדחת לטהר מידי נבלה ואיך מכל לומר דכשר להקרבה. ולחומר הנושא נראה לי לתרץ דהנה בש"ס סנהדרין איתא אם הי' קבה"ב יפדו והנה דעת הרמב"ם בפ"ב מה' עכו"ם דיפדו ואח"כ ישרפו עיי"ש ובכ"מ. ולפי"ז נראה לי דהא דמבעי' להו להתוס' בהקדיש בהמה שמהנ"ד אם הקרבן כשר היינו היכי שהיתה קדושה לב"ה והקדיש אותה למזבח ובזה ל"ש קו' העולם דהא ל"מ שחיטה בה כלל משום דלפי חרב אמר רחמנא דהא שחטה קודם הפדיי' ואז אין עוד דינה במיתה דהוי שלל שמים רק דלהתוס' מבעי' להו אם הקרבן היא כשר כיין דעבר על מצות התורה דהדין היא דמחויב לפדותה ולהורגה אבל השחיטה בודאי הי' מועיל לטהר מידי נבלה דקודם הפדיי' הוי אכתי שלל שמים וא"ל דהא א"י לשנות מקדשי בה"ב לקדשי מזבח דמידי הא טעמא דא"י לשנות לפימ"ש משום דאין כאן עשיי' כלל דלא ירויח כלל המזבח בזה דאפילו אם תפדה יהי' ג"כ למזבח דכל הראוי למזבח והא תינח בשאר דוכתי' אבל הכא אם יפדנה שוב לא תהיה עוד ראוי למזבח דאז ל"ה כלל שמים ולא יועיל בה השחיטה כלל לטהר מידי נבלה כקו' העולה ולכך בזה שפיר יכול לשנות מבדה"ב למזבח כדין טעות של קדשי בה"ב ודוק היטב כי חרוץ הוא:

דף לג שקלים פ"ח מ"ב המקדיש שקלים ובכורים הרי זה קידש רש"א האומר ביכורים קודש אינו קודש מיפני שהבכורים אינו שלו והלכה כר"ש ועיין ברמב"ם בפ"ו מה"ע הט"ז. מכאן קשה על הרשב"א דכתב בפ' השולח בגיטין ובחידושי הרמב"ן לב"ב דלרש"ל דסובר דמוכר שדיהו לפירות מביא ואינו קורא צריך להקדיש הפירות כיון דההבאה אינו רק מדרבנן כמו"ש התוס' ב"ב דף קל"ו א"כ מה"ת הוי חולין בעזרה. ומכאן נראה דא"א להקדיש דדוקא בקינה שני אילנות אמרינן בש"ה ב"ב דמקדש הפירות כיון דמספק הוא מביא דשמא קנה קרקע או לא קנה א"כ שפיר יכול להקדיש על תנאי אבל מוכר שדיהו לפירות כיון דמדרבנן מחויב להביא בתורת וודאי לדעת התוס' ודעת התוס' לא כדעת הרמב"ן במס' ב"ב דכתב דהא דאינו קורא ומביא היא רק מסברא וכיון דמדרבנן הוי ביכורים והפקר ב"ד הפקר א"כ ל"ה שלו כלל ואיך יכול להקדיש כדסובר ר"ש וכן קיי"ל דהאומר ביכורים קודש אינו קודש. אולם לדעתי נראה דלרש"ל א"צ להקדיש כלל כיון דסובר רש"ל בנזיר ב"ט דחולין שנ"ב לאו דאורייתא וכ"ש להכנסת חולין בעזרה לאו דאורייתא ושפיר יכול להביא אע"ג דאינו חייב רק מדרבן. ובזה ארוח לן לתרץ קו' התוס' גיטין בדף מ"ז בד"ה טבל דהקשו אהא דאמר אי לאו דאחר ר"י קנין פירות כקה"ג לא משכחת דמייתי ביכורים כו' דהא אפילו למ"ד א"ב יש לו בודאי חלק בו והמותר מצי מקדיש לי' ולפי מ"ש ניחא דלכאורה בלאה"כ לא קשה קו' התוס' דהא משנה מפורשת היא בבכוריה דנטוע בתוך שלו והבריך לתוך של יחיד אינו מביא כלל דבעי' שכל הנטוע יהי' מאדמתך. אך צ"ל דהקו' התוס' היא דאפילו במוכר שדהו לפירות הוא מביא רק דאינו קורא משום דא"י לומר מק האדמה אשר נתת לי והכא שפיר יכול לקרות כיון דיש לו בודאי חלק בו ואי משום דאינו מחויב להביא רק מדרבנן בזה מצי להקדיש. אמנם למ"ש ניחא דבאמת לא מצי להקדיש דהאומר ביכורים קודם אינו דלרש"ל מצי להביא בלאה"כ משום דסובר חשנ"ב לאי דאורייתא א"כ שפיר קאמר הש"ס דלר"י לא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בחד דר"י סובר בפסחים דאשנ"ב דאורייתא א"כ לדידי' דקנין פירות לאו רקה"ג דמי לא מצי להביא מוכר שדהו לפירות כלל כיון דמדאורייתא הוי חולין בעזרה ולהקדיש לא מצי דהאומר ביכורים קודש אינו קודש ודוק ובזה מתורץ דברי הרמב"ם דפסק דק"פ לא כבקהג"ד וא"כ אדידי' קשה דל"מ מייתי ביכורים כו' כנודע. אונס לפי דעת הכ"מ בלשנ"ב לאו דאורייתא א"כ להרמב"ם תיהדר קו' התוס' הנ"ל לדוכתא דמצי להביא ולקרות משום דיש לו בודאי חלק בו ולדידי' מוכר שדיהו לפירות שפיר מביא אפילו בלא הקדש כלל כיון דסובר דחשנ"ב ל"ד ודוק:

דף יב סוכה ה"ג ה"א. אבל בגזל קרן ועשאו שופר דמים הוא חייב לו יש להעיר בזה דבבלי ר"ה כ"ח דאר"י בשופר של עולה אם תקע יצא כיון דמעל נפיק לחולין מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע וק"ל לפי"מ דמבואר הכא דגזל קרן ועשאו שופר הוי שינוי מעשה והנה במעילה דף כ"ח גבי בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתי' פריך הש"ס כיון דשני' מעל ומשני כגון שהניחה עפ"י ארובה הרי דהיכא דליכא שינוי מעשה מעל תיכף. א"כ מאי קאמר אימת מעל לבתר דתקע. הרי כבר יצא לחולין בשעת עשיית השופר דכיון דשניי' מקרן לשופר הוי שינוי מעשה ומעל וצ"ע לכאורה:

[עמוד 40] שם פ"ד ה"ו. גמ' כל שיטת ר"א כשיטת ר"ט רבו כמו דאמר ר"ע מסוך המים ד"ת כן ר"א אומר ניסוך המים דב"ת. ועיין בציון ירושלים שהביא דברי התוס' יו"ט דתמה דמאי נפ"מ בין הלמ"מ לד"ת. ותמה הציר"ש שכולם לא זכרו דברי הר"ן בשבת בפ' כלל גדול שכתב בהדיא דמעביר ד"א שהוא הלמ"מ אין עונשין ע"ז לולא שנסמכה להוצאה ובמכת"ה שאני בזה דהתם היא גבי מעביר האיסור היא הלמ"מ ע"כ אין עונשין עליו דלא עדיף מעשה משא"כ בניסוך המים מבחוץ האיסור היא מה"ת רק דתלוי אם היא עבודה בפנים מה"ת בזה שפיר מקשה התוס' יו"ט הלא הלמ"מ ג"כ היא מה"ת וא"כ הוי עבודה בפנים וממילא חייבין עליו בחוץ דע"ז איכא לאו מפורש וז"פ למבין דעת ובדבר אשר האריכו אם עונשין על הלמ"מ תימה אקרא מדוע העלימו עיניהם מירושלמי נזיר פ"ט סוף ה"א גבי כפאו רבו ונטמא מה שילקה כו' אמר ר"מ לוקין על הלכה ועיין בפ"מ שם דפירש דר"מ מתמה וכי לוקין על הלכה א"כ מבואר להדיא בירושלמי דאין לוקין על הלכה:

מגילה פ"א ה"ד. בשית עשר ביה שרון למיבנא שור ירושיים די לא למיספד כו' בשבעת עשר בי' קמיו עממיא על פליטת ספריה והוי פרקן מכאן יש סמיכה גדולה למה שנהגו שאין נופלין על פניהם בשיתסר ושיבסר:

[עמוד 2] מו"ק פ"א ה"א. ר"י בעי פרחה חברית ולא פסקה למפרע הוא נעשה מעין או מכאן ולהבא צייד מילה הטיל בו מחטין וצינוריות אין תימר למפרע היא נעשה מעין טהרו אי תימר מכאן ולבא לא טהרו נוראות נפלאתי על דברי הירושלמי האלו דבהדיא מבואר בתוספתא מובא בר"ע פ"א דמקוואות מ"ו ובר"ש שם במי תמציות שלא פסקו לא עלתה הטבילה רק למים הטמאים אבל אינה כשרים לטבילת אדם וכלים והאיך קאמר בירושלמי הכא אם למפרע נעשה מעין אם הטביל מחטין וצינורות טהרו הא מי תמצית שלא פסקו לא מהני לכלים כלל והיא תימא רבתא ולית נגר ובר נגר דיפריקונה:

[עמוד 18] יבמות פ"א ה"א. גמ' יחדיו פרט לאשת אחיו שלא הי' בעילתו בלא כן מה אנן אומרין מת בלא בנים ההי' אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהי' אשתו זקוקה ליבום כו' אלא כן אנן קיימינן כשמת והניח אשתו מעוברת עיי"ש התירוץ הזה מתרצין התוס' בעצמן על קו' דתינוק לי' דאין זה דרכי נועם כן דאמרינן לקמן בפ' יש מותרות דנעשה מתים כחיים לענין יבום דאל"כ אין זה דרכי נועם מכאן הבאתי לענין שו"ב שמת והניח בן קטן ונתמנה אחר תחתיו ואח"כ הגדיל ותובע חזקתו דאין בכוחו לדחות את השו"ב השני דאפילו לענין יבום דהוי מצות עשה דאורייתא אמרינן לענין את שלא הי' בעולמו דאין בכוחו לזקוק ליבום משום דאין זה דרכי נועם מכ"ש לענין חזקה דאין בכח השו"ב שנתגדל אח"כ לדחות את השו"ב שנתמנה כבר ובתשובה הארכתי:

דף יח יבמות פ"ג ה"א. אמר ר"י אילו ביקש לבעול את הצרה עד שלא כנס שמה אינו מותר בה בתחילה היא מותר בה ולבסוף היא אסור אם את אומר כן נמצאת עושה צרה לאח"מ ואין צרה לאח"מ ועיין ברשב"א יבמות דף ל' שהקשה אהא דקאמר התם זו היא למעוטי מת ולא גירש כנס דהקשה שמה באת עושה אותן צרות לאח"מ ואין צרות לאח"מ כדאיתא בירושלמי דהכא ועיין בתוס' יבמות דף כ"ו ד"ה וחליצה פסולה דכתבו דאע"ג דכשייבם לאה והי' אסור בצרת רחל כמו שאסור בקרובות צרת חליצתו והיא תימה דהיא נגד דברי הירושלמי דהכא דמבואר להדיא דאפילו כשייבם לאה מותר בצרת רחל ול"ד לצרות קרובות חליצתו דעלמא משום דאין צרה נאח"מ וצע"ג ובדברי הירושלמי דהכא יתורץ תמיהת התוס' ביבמות דף י"ב בד"ה צרתה דהקשו דניהו דלא עבדה בי' מעשה מ"מ כיון דממהמנת אסירה לי' הוי צרתה בצרת ערוה ולפי דברי הירושלמי הלז ניחא דל"ה כצרת ערוה משום דאין צרה לאח"מ ודו"ק:

דף כז שם מ"ד הי"א. איתא בג' אתי עובדא קמי רבנן דתמן דלא ידעין אי שלשה עשר מן הראשון אי שבעה עשר מן האחרון סי' וחמשה שלמין באמצע ובקשו ליגע בולד משום ספק ממזרות אמר לו ר"נ ב"י אתי קומי רב"ב ואכשר מכאן מפורש כפסק תשו' הר"י מינץ מובא ברמ"א בא"ע בסי"ד דאמרינן תרי שיפורי גרים ובס' בית מאיר בתשובותיו צלעות הבית האריך בזה ותמהני בזה על כל הנהו גדולים איך העלימו עיניהם מדברי הירושלמי הזה דמבואר להדיא כפסק הר"י מינץ דאע"ג דלא הי' רק חמשה שלימין באמצע הכשירו הולד דאמרינן הרי שיפורי גרים:

שם פ' י"ב. אשתו של חרש שהלך לה בעלה למדינת הים ובאו אמרו לה מת בעליך והלכה ונישאת לחרש או לפיקח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה. הב"ש באהע"ז סי' מ"ד ס"ק ב' הביא מספר ב"ה דבקידש חרש ואח"כ בא פיקח ונשא אותה דמותרת לבעלה כיון דליכא איסור דאורייתא לא קנס כן אותה והדברים מתמיהים שהם נגד הירושלמי דהכא ובתשובה הארכתי לתרץ עפי"ד הירושלמי פ"ד דפאה ה"ב אמתני' דנטל מקצת פיאה וזרק על השאר תני בשם ר"מ קונסין אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר עד כדין מזיד ואפי' שוגג והרמב"ם ז"ל פסק בזה דלא קנסו שוגג אטו מזיד נגד שיטת הירושלמי וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו פסק כהירושלמי פ"ה דפאה ה"א דקנסו שוגג אטו מזיד אבל במה"פ פ"ב דתרומות תירץ דשאני במי שנטל מקצת פאה דהוא רק גזל משום דרכי שלום ס"ל להר"מ כר"י דבבלי גיטין דף י"ג דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד אבל שיטת הירושלמי הוא דאורייתא לדרבנן עיי"ש ולפי"ז שפיר מתורצין דברי הבאה כמין חומר כיון דהב"ה שם מיירי בקידושי טעות והטעם דקיי"ל תצא מזה ומזה הוא רק משום קנס ולכך שפיר פסק בקידוש חרש דרבנן לא קנסו דקיי"ל כר"י דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד משא"כ הירושלמי לשיטתו בפ"ב דפאה דאפי' בגזל מפני ד"ש קנסו שוגג אטו מזיד:

[עמוד 90] שם פ"ח ה"א. אין ערלה אלא משמיני והלאה כו' ליל שמיני מה את עבד לה מן מה דתני לילי שמיני הנכנס לדיר להתעשר הדא אמרה לילי שמיני כשמיני היא הנה בבבלי יבמות ב' ע"א גבי ערל קשה מה לסוכו שמן של תרומה אר"ז ת"ש כו' זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה לא דאתיילד בין עשייה לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הוי ערלה וקשה לי לפי"ז דברי הירושלמי דליל שמיני כשמיני דלילה אין מחוסר זמן א"כ שפיר משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון שיום השמיני של הקטן הוא יום הראשון ש' פסח א"כ גם בע"פ בלילה בשעת אכילה מקרי ערל שהגיע זמנו משא"כ בשעת עשייה בע"פ ביום ל"ה ערל עדיין והיא הערה עצומה:

דף סב יבמות פי"א ה"ב בג' והלא גר חייב על אמו ואינו חייב על אביו כדברי ריה"ג רע"א את שהוא חייב על אביו חייב על אמו ואת שאינו חייב על אביו א נו חייב על אמו. בזה נראה לי לתרץ קו' העולם דהקשו אהא דאיתא בש"ס חולין דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא דכיון דהא דילפינן בת"ר רק ממכה אביו למה נאמר ממכה אביו ואמו אולם לפי דברי הירושלמי דכאן נראה לי דשפיר יליף גם ממכה אמו דאי ל"א בת"ר דלמא לאו אביו הוא ושמא מעכו"ם נתעברה וא"כ אינו חייב על אביו וא"כ כיון שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ודוקא שתוקי חייב על אמו דטעמא דלא חייב על אביו הוא משום דלא ידעינן מאן הוא אבו אם נתעברה מעכו"ם בודאי גם על אמו אינו חייב ושפיר יליף גם ממכה המו ודוק:

[עמוד 126] שם ה"ה גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמבעי' לי' מה שיעידו עדות אחת כו' עד מאחר שאילו ימצאו העדים זוממין אי נהרגין אף הכא כן ועי' בקה"ע שם שתירש דהוי לי' עדות שאי"ל דלא ידעינן מי המה הכשרים ועיין בנה"מ בס"ל דהקשה כן על עדות מיוחדת אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים דאמרינן יש בכלל מאתים מנה אמאי כשר הא הוי משאי"ל. אולם דברי הירושלמי הם קשין להבין דהאיך מבעי' לנו מה שיעידו עדות אחת דהא קיי"ל נמצא אחר קו"פ עדותן בטילה אולם מכאן ראי' למ"ש התומים בסי' ל"ח דגבי אשה ל"א עש"מ בכ' כיון דלאו בגדר עדות היא א"כ בנ"ד נמי כיון דעבד לאו בתורת עד היא ל"א גבי עשמב"כ. ובזה מתורץ קי' העולם מה דאיתא בר"ה לענין עדות החודש דקבלו אותו ואת בנו וכשבאו לב"ד אחר קבלו אותו ואת עבדו והקשו ממנ"פ הא בטל עדותן משום עשמב"כ וכנודע בין החיים קו' זו ולפי האמור ניחא דמשכחת לה בלא כיוונו להעיד ומ"מ אינו פסיל העבד משום נמצא אחד קו"פ משום דעבד לאו בגדר עדות היא כלל. וז"ב ונכון:

דף ע שם פי"ג ה"א ר"י אמר אפילו מן הנשואין במחזירה תנינא חזר בי' ר"י כו' אמר לי' והא קביעא גבך במיסמרה עיין ירושלמי פסחים ק"ה סוף ה"ג:

דף פ שם פט"ו ה"ה זה אמר מן הכיס מונה מזה אמר מן הצרור מונה כו' אף רב מודה שבטלה העדות מה פליגין כשהי' שתי כיתי עידים אילו אמרו מן הכיס מונה ואילו אמרו מן הצרור מונה הוכחש עדות בתוך עדות בטל העדות וכרב לא בטלה העדות כו' חיילה דרב מן כדא ר"ש ור"י אמרין הואיל ושניהם מודית שאין קיים ונשאו ולא שמיע דמר ר"א מודה ר"י ור"ש בעדים מיין בש"ע אב"ע בסי' יז' דמבואר שמה דע"א אומר מת וא' אומר נהרג הואיל ושניהם מודים שאינו קיים משיאין את אשתו ומקור הדין מתש' הרא"ש והב"ש כתב שמה דאע"ג דזה הוי הכחשה בחקירות מ"מ הוא כשר בעדות אשה כיון דע"א מהימן במדית אשה והרי ע"א אומר אמת וכבר ידוע תמיהת הנו"ב על הרא"ש דהיא נגד דברי הירושלמי דהכא דהא בהדיא מבואר הכא דאפילו בשני כיתי עידים אם מכחישין זה את זה בחקירות עדותן בטילה ושני כיתי עידים בדי"מ הוי כמו חד בחד בעדות אשה ובשני כיתי עידים ג"כ י"ל הך סברת הב"ש דעכ"פ כת אחת אומרת אמת ואמאי יהי' בטל העדות והיא תימה רבתא. והנראה לדעתי לתרץ זאת בטו"ט דבאמת חל עלינו להבין דמה טעמא דר"י דפוסל בשני כיתי עידים המכחישים זא"ז היא סברת הב"ש סברא אילמתא היא דעכ"פ כת אחת אומרת אמת ומאי יהי' עדותן בטילה. אכן הובאה לדעתי דמשוה"כ עדותן בטילה במכחישין זא"ז בחקירות דכיון דשני כיתות מסייע זל"ז שהלוה רק דמכחישין זא"ז בחקירות אי מן הצרור מנה או מן הכיס מנה א"כ הוי כעדות אחת וגזה"כ היא דכשמכחישין הכיתות זל"ז בחקירות עדותן בטילה כמו העד עצמו מכחיש א"ע בחקירות עדותו בטל כמו כן אם השני כיתי מכחישין זא"ז בחקירות עדותן בטילה דהוי כעדות אחת ועיין בתוס' פסחים י"ב בד"ה באיזה יום ובנה"מ בס"ל ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בה"ע אפילו אחד מכחיש לשנים בחקירות עדותן בטילה ולכאורה צ"ע דהא אין דבריו של אחד במקום שנים אלא וודאי היכי שמסייען זל"ז בגוף הדבר רק במכחישין זל"ז בחקירות גרע טפי מהכחשה משום דהוי כעדות אחת ולכך אפילו מכחיש לשתים עדותן בטילה והנה ידוע מ"ש התו' במכות דף דדוקא בהזמה בעינן תוכ"ד כיון דהמעשה הי' שקר משא"כ בצירוף קו"פ מהני אפילו לאחר כ"ד כיון דכבר נצטרפו בשעת ראי' דהא' המעשה היא אחת. ולפי"ז שפיר מתורץ תמיהת הנו"ב הנ"ל דבעדות אשה שפיר מהני אפילו מכחישין זא"ז בחקירות כיון דעכ"פ ע"א אומר אמת ואע"ג דבדי"מ לר"י אפילו בשתי כיתי עדים בטלה העדות התם היינו טעמא משום דהוי כעדות אחת וגזיה"כ היא שלא יהי' ביניהם הכחשה בחקירות משא"כ בעדות אשה דידוע מ"ש הנו"ב דבעדות אשה לא מרעי צירוף קו"פ כיון דלא בעינן עדות כלל רק דבעינן שנדע שהמעשה יהי' אמת א"כ הכ"ג לא מרעי מה שמכחישין זא"ז בחקירות אע"ג דהוי עדות אחת דממנ"פ אם ראו המעשה כאחד א"כ ממילא המעשה היא אמת ובעדות אשה לא בעינן עדות כלל רק שנדע שהמעשה היא אמת ואם המעשה היא שקר א"כ לא ראו כאחד ול"ה צירוף כלל ול"ה ע"א ולא מגרע כלל מה שמכחישין זא"א בחקירות ושפיר מהני העדות דעכ"פ אחד אומר אמת ודוק כי חריף הוא. וקו' השני' של הנו"ב כבר הארכתי בתשובה לתרצה וכאן אין העת האסף:

[עמוד 160] שם פט"ו ה"ז. חשודא היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה מעתה אפלו ע"ט לא תהא נאמנת מתוך שהיא יודעת שלא עשו דברי' אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת אמר דהילא חוזר לקלקול הראשון. מכאן נראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דא"כ שאמרה טא"ל דאסורה לאחר מיתת בעלה לכהן אף למ"א ותמה עליו הראב"ד מדוע הא יש לה אמתלא טובה באמרה כן כדי שיגרשנה בעלה כנודע אולם לפי דברי הירושלמי דכאן נכונים המה דברי הרמב"ם דמאחר שלא עשו דברי' פרי ולא מהימנא לגבי בעלה א"כ בודאי אמרה אמת ואמרה לכהן לאחים בעלה וא"ל דא"כ אי אומרת אמת תהי' נאמנה לגבי בעלה ג"כ א"ל כן דא"כ הפקיע א"ע תמיד בטענת שקר כתירוץ הירושלמי דהכא דחוזר לקלקול הראשון ודוק:

דף ו' כתובות סוף ה"ו פ"א שנייא היא מומין שדרכן להוולד כו' רבנן מדמין מומין לבתולין עיין בתוס' בפ' המדיר דף מ"ה ע"ב בד"ה רישא דכתבו דמתני' דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולין מיירי בענין שבודאי לא נאנסה משנשאה דאל"כ נימא כאן נמצא וכאן הי' והיא נגד דברי הירושלמי דהכא דשאני בין מומין לבתולין משום כדרכן להוולד:

[עמוד 24] שם פ"ב ה"ה. ר"י, בעי שתי עידים אומרים נתגרשה אשה במקום פלוני ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה האשה במקום פלוני והיא אומרת נפגרשתי במקום פלוני כהוכחש עדות בתוך עדות אנו כחיין מפיה ועיין בפ"מ שם דהוי כאילו אין כאן עידים כלל ועיין בש"ך פ"ז שחילק בזה הש"ך עם התה"ד אי אמרינן בתרי והרי סליק עדותו כמאן דליתא והש"ך שמה בסע"ק ט"ו מכריע באמרי' סליק עדותן כמאן דליתה. אולם תמה עליו דהא הש"ך בעצמו בסי' ע"א הביא בעצמו דברי הרשב"א דבשטר בשנים אומרים, פרוע ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן בי' ואם נימא דסליק עדותן כמאן דליתא למה לא מגבינן בי' כמו בכל שטר. ולדעתי מבואר כדברי הש"ך בתוס' ב"ב דף ל"ב בד"ה והלכתא מבואר להדיא כדברי הש"ך לכן הנני לקיים דברי הש"ך בטו"ט. והוא דהנה הטעם דלא מהימן לומר בשטר פרוע הוא משום דשטרך בידי מאי בעאי וא"כ בשנים אומרים פרוע ושנים אומרים אינו פרוע ל"ש הטעם דשטרך בידי מאי בעי דאה האמת היא ככת העידים שאמרו שפרע א"כ אין כאן חזקת השטר דאינו פרוע משום דשטרך בידי מאי בעי דלא ירא הלוה לפרוע לו בלתי חזרת השטר דהא פרע לו בפני שני עדים ולא עלה על דעתו כל הלוה דמצו עידים שקרים ויאמרו שלא פרע א"כ הס' היא ג"כ על גוף השטר משא"כ בשאר דוכתי' אמרינן שפיר סליק עדותו כמאן דליתא ושפיר מתורץ דברי הש"ך ודוק היטב כי נכון הוא. ובזה מתורץ קו' הש"ך בסי' ע"א בסעיקי"ד שהקשה על בעל התרומות דמשוה"כ מהימן המלוה בהאמינו תרי עידים נגד עידים ולא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי הממון, בחזקת הלוה משום דאשטרא קסמכינן. והקשה הש"ך מדברי בה"ת מוכח דבשטר אם שנים אומרים פרוע ושנים אומרים אינו פרוע גובה בהשטר וברשב"א ה"ל מבואר דלא מגבין בי' אילם לפי מ"ש ל"ק כלל קו' הש"ך דבזה תיהדר קו' התומים לדוכתא, דנימא סליק עדותו כמאן דליתא ואוקי השטר על חזקתו והכא ל"ש לומר כמו"ש דלא ירא הלוה לפרוע כיון דיש לו עידים ולא עלה על דעתו שיהי' עידים ואמרו שלא פרע דהא תינח בשאר תרי ותרי אבל הכא האמינו למלוה כבי הרי א"כ לא הי' לפרוע בלי חזרת השטר בע"ג דהי' לו עידים דאולי יכחיש אותם המלוה והוא נתן לו נאמנות כבי תרי א"כ בזה שפיר י"ל סלוק עדותן כמאן דליהא ואוקי השטר על חזקתו ודוק היטב:

[עמוד 42] כתובות פ"ג ה"ז האונס חייב והמפתה פטור ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו עיין לקמן פ"ב ה"א קנס אימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה ראשונה ר' יוסי אמר בסוף ועיין כתובות ע"ב ד"ה ר"ש שהקשו דהאיך יכול ליחד לו כלי לקנס לגבות הימנו כשיעמוד בדק והא הוי דשלב"ל ולענ"ד י"ל דהטעם דקנס הוי דשיב"ל קודם שעמד בדין הוא רק משום דלמא מורה ומיפטר וכן מבואר בב"מ ר"פ המפקיד דכפל הוי דשלב"ל משוה דלמא מודה ומינטר א"כ הא תינח לגבי הבעלים התובעים את הקנס כפיר הוי דשלב"ל ואינם יכולים להקנות ולמחול אבל הכא שהמחייב בקנס הוא בעצמו מייחד הכלי וכשיעמוד בדין ויתחייב ל"ה דשלב"ל דהוי כאומר שדה זו שאני מוכר לך שאקנה ממך הוקדש דקדשה דל"ה דשלב"ל משום דהוא בידו והכ"נ אין לך בידו גדול מזה כיון דהחייב בעצמו הכלי ובידו שלא להודות וליפטר ודוק היטב:

שם פ"י ה"ב. בג' הי' שם בכור נוטל פ"ש בין האחים בכתובת בנ"ד מה נוטל פ"ש בבתו או פ"ש בכל האחים עיין במ"ל בפ"ב מה"נ ה"ח דהביא תשובות הרשב"ץ דסובר דאין הבכור נוטל פ"ש בכתובת בנ"ד משום דהוי כנכסי האם והוא נגד דברי הירושלמי דהכא:

[עמוד 30] גיטין פ"ג ה"א. אמר ר"ח תמן בכותב ע"מ כן ברם הכא בנותן ע"מ כן. ועיין ברמב"ן במלחמות בפ' המגרש. ומדברי הירושלמי דהכא מבואר כדעת הרמב"ם דתנאי קודם כתיבה פסול אפילו בע"מ והטעם היא משום דא"ב ורבים תמהו על הרמב"ם דמ"ש דבתנאי קודם הנתינה לית לברירה ובתנאי קודם הכתיבה חישינן לברירה. ולדעתי נראה לתרץ דהנה נודע מדברי הרשב"א דהיכי דא"צ לחול רק מכאן ולהבא אמרי' ברירה וחל עוד למפרע. ולפי"ז היינו טעמא דבתנאי קודם הנתינה כיון דאפילו אי אמרינן א"ב אמרי' דחל מכאן ולהבא משוה"נ אמרינן ברירה וחל אפילו למפרע. משא"כ בכתיבה דבעינן שיהי' נכתב לשם כריתות וא"כ אם נימא דא"ב א"כ אפילו מכאן ולהבא לא חל דעכ"פ נכתב הגס שלא לשם כריתות ולכך אמרינן אין ברירה ולא חל הגט כלל ובזה אמרתי לתרץ דברי מהריב"ל שהביא הב"ש בר"ס קמ"ז דאם היו ירט לדרכו ורוצה לגרש ע"ת לא יגלה התנאי הזה להסופר אך יאמר התנאי לפני עדים אחרים והקשו כולם עליו דמה בכך שלא יודיע להסופר מהתנאי מ"מ הבעל בעצמו יודע התנאי. ולפימ"ש ניחא כיון דעיקר הקפידא היא שלא יהי' התנאי קודם הכתיבה הוא משום דאמרינן א"ב ולא נכתב הגט לשם כריתות בהחלט ול"ה לשמה א"כ הא תינח היכי שמודיע להסופר מהתנאי אבל היכי דלא ידע הסופר מהתנאי יכתב הגט לשם כריתות בהחלט אע"ג דהבעל ידע מהתנאי וחשב בלבו לכתוב הגט ע"ת הזה מה בכך הוי לי' זה מחשב וזה עובד וזה מחשב זה עובד קיי"ל דל"א ודוק היטב בזה כי נכון היא מאוד:

[עמוד 50] שם סוף פ' השולח. קנה שדה ביובל רא"א קנה קרקע ראב"מ לא קנה קרקע מתיב ראב"מ לר"א על דעתך לא יחפור בה שיחין ומערות אמר לי' התורה אמרה ושב לאחוזהו בעינא עיין ברמב"ם פכ"ג מה' מכירה ה"ו דמוכר קרקע לזמן קצוב בונה והורס כמו שעושה הקונה קנין לעולם ועיין בראב"ד שמה ועיין במ"מ שם שכתב דהרמב"ם מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג והיא תימה דהא בהדיא מבואר בירושלמי הכא דמוכר בזמן שהיובל נוהג ג"כ אסור לחפור בו בורות שו"מ וצ"ע. ועיין סמ"ע סי' רי"ב ס"ק קי"ג דמבואר משם דבעל יכול לבנות בנכסי אשתו ועיין בחמ"ח סי' צ' סיק"ל דכתב דיכולה למחות לבעל להרוס קרקע שלה או לבנות כיון דאין לו אלא פירות:

דף לא גיטין פ"ה ה"ו. בדין הוא דאפילו נודעה לרבים תכפר ומה אמרו לא תכפר שלא יהא מזבח מקבל גזלות. וכמה הם רבים גוריון בשם ר"ל בשלשה בני אדם. מכאן כתבתי להעיר לענין שם הנשתקע דאין לכתוב בגט דאם לא נודע לרבים לג' בני אדם חשיב נשתקע דגיטין סוף ה"ג ר"ז מקלס לי' וצוח לי' בניי דאורייתא עיין ירושלמי פ"ג דיומא:

[עמוד 46] קדושין פ"ב ה"א. ואם המר ישירנו סברין מימר ששא"כ אלא שמיעט הכתוב. מדברי הירושלמי מוכח בהדיא דל"ה בתמורה שליחות וכבר נודע ראיית הגאון ר"י מהאמבורג זצ"ל לענין אשלד"ע דל"א דהמעשה בטל מהא דכל הרוצה להמיר יבוא וימיר ובנו"ב השיג עליו דלאו מטעם שליחות הוא ובזה אקרא על כל הנהו גאונים הנ"ל שהעלימו עיניהם מדברי הירושלמי שמבואר להדיא דל"מ בתמורה שליחות כלל ועיין בתוס' תמורה בדף ב' בד"ה קתני דאם נימא דאין עכו"ם ממיר ע"י ישראל אינו נתפס בתמורה כין דצ"ל העכו"ם כל הרוצה יביא וימיר ואם העכו"ם בפצמו אינו מימר איך יכול לעשות שליח א"כ מוכח מדברי התוס' דכל הרוצה להמיר היא מטעם שליחות ולא כדעת הנו"ב אבל לנגד דברי התוס' היא דברי הירושלמי שהבאתי דל"מ שליחות וצ"ע:

[עמוד 50] שם פ"ב סוף ה"א. אמר ר"ז נעשה חנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לפועל אמר ר"ה פועל זוכה לבעה"ב משל החנוני וחוזר וזוכה לעצמו מ"ב א"ב דהי' חנוני חרש. מכאן ראי' לשיטת הרמ"ה שהביא הטור בסי' ק"ך דבאומר לעדים כתבו גט לאשתי א"צ לזכות לו הנייר דזכיית הבעל וגירוש אשה באה כאחת דהאשה זכתה לבעל וחזרה וזכתה לעצמה והיא כדברי ר"ה דהכא ועיין בקהלת יעקב בסי' ז' ה' זכייה עיי"ש שמפלפל בדברי הירושלמי דהכא:

[עמוד 50] שם פ"ב ה"א. תנהו לעני הרי זו מקודשת אמר ר' אבהו בשם ר"י רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני עיין ברשב"א לקידושין מ"ש בסתירת הירושלמי לש"ס בבלי דאמרי' שם הנהו לעני אינו מקודשת ולענ"ד י"ל דש"ס ירושלמי לטעמי' בירושלמי ברכות פ"ט ה"נ דאם נותן לו במתנה מברך הטוב והמטיב וכתב הרא"ש דטעם הירושלמי היא דאם המקבל עני היא טובה להנותן שזיכהו השי"ת לעשות צדקה אבל שיטת התוס' והרמב"ם לא כשיטת הירושלמי (ועיין במג"א סי' רכ"ג ס"ק ח' ובבאה"ט שם) וכ"כ התוס' להדיא דצ"ע על הירושלמי דמה טובה יש לנותן בזה ומה"ט לא מובא בש"ס בבלי דין זה דבמתנה מברך הטוב והמטיב ולפי"ז י"ל דהירושלמי לשיטתו אזל במתנה מברך הטוב והמטיב דהוי טובה להנותן ולכך אמר דתנהו לעני הר"ז מקודשת והש"ס בברכות לשיט ודו"ק:

דף לז שם פ"ג ה"ה. חד בר נש הו אזיל מקדשא חדא איתתא קדמה חברי ואמר לה ההוא גברא דעתיה בישא הא לך פרוטה זו שהתקדשו לי בה לאחר שיגרשך מה ועיין בקרבן העדה דפירש מי אמרינן מינו דאי בעי לאקדושי השתא הכ"נ תפסו קידושין לאח"ז או דילמא כיון דאין בידה לקדשה משישאנה לא חלין הקידושין עיין אב"ע בס"מ בב"ש בסעק"ט שהביא בשם הב"ח דאם אחד קידש לאחר ל' ובא השני וקידש תוך ל' ואמר לה שאחר שימות בעלך הרי זו מקודשת דהא בידה לקדשה מיד ועיין בד"מ שחולק עליהם וכתב דכיון שיגיע זמן ביני וביני זמן שמקודשת לראשון אינה ראוי' לקבל קידושין משני ודופה ממש לאיבפי' דר"א דהוי רק פ"ק א"כ גם בנידון הב"ח אין כאן רק ס"ק. ותימה אקרא על כל הנהו גאונים הנ"ל הלא מפורש היא בדברי הירושלמי הדין שנסתפקו בה ומפורש היא כדברי הדג"מ ול"ה רק ס"ק והיא פלא:

דף כג נזיר פ"ה ה"ג. בנידון אם קסבר שיש לו ונמצא שאין לו כך אנו אומרים הי' עשיר והעני מיפקע ממנו נזיריהו מכאן יש לעורר נגד התשו' מהר"ד גלאנטי דמובא בש"ך היו"ד בסי' רל"ב בסעי' כ"ב דמי שקבעו זמן לפרוע לפלוני ואם לא יפקענו לזמן פלוני יהי' אסור בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו ועיין בתשו' מהר "ט בסי"א ח"א ובתשב"ץ בחוט המשולש ומדברי הירושלמי דהכא היא קצת סתירה לדבריהם:

דף לח שם סוף פ"ז. או בשזרקו הני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים עיין בשמ"ק שמה דהביא בשם הרמב"ם דאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה אבל לא על בגד שהיא ראשון לטומאה והשי"ן מביא ראי' לדברי הרמב"ם מש"ס עירובין ולדעתי נראה ג"כ להביא ראי' לדברי הרמב"ם מש"ס זבחים דף צ"ד נטמא חוץ לקלעים קרעו והקשה בתוס' שמה בד"ה ל"ש דאי לא פקעי מני' טומאת מגע האיך מכניסו הא אכתי טמא היא עיי"ש. ומכאו הוכיח הרמב"ם דעל ראשון לטומאה אינו לוקה וא"כ ל"ק קו' התוס' דמה בכך דסומא מגט מדרס זה רק רל"ט והיא רק דרבנן ומשום מצות כיבוס התירו וכדאיתא בש"ס זבחים שם לענין שייר בה כדי מעפורת דהוי רק מדרבנן אבל מה"ת טהורה ומותר להכניסו משום מצות כיבוס והכ"נ כיון דהכנסת רל"ט למקדש הוא רק מדרבנן מותר להכניס משום מצות כיבוס והיא ראי' ברורה לדברי הרמב"ם. ובזה ארוח לי מה שקשה לי בתוס' חולין דף כ"ט דהקשו לרבי דסובר יש שחיטה לעוף מה"ת וסובר דאיש מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות הא קאכל כהן נבילה ותירצו באמת לרבי לא היתה נאכלת כמו חטאת העוף הבא על הספק. והקשיתי דאפי' לא היתה נאכלת הא איכא איסור דמכניס נבילה למקדש ואע"ג נבילת העוף אינו רק טומאת בה"ג:

דף מה נזיר פ"ט ה"ב. ד"ה סבר בר פיקא ספק טומאה צפה טהור א"ל רבי אין ספק טומאה צפה טהור אלא שרץ אבל במת כעומד הוא כד כהדא דתאני כל הנזרקין ספיקן טהור חוץ מן הכזית המת כו' עיין בפי' הק"פ דפליגי או ס"ט צפה ונזרקין טהור דוקא בשרץ או אפי' במת ובאמת שי' הר"י ותוס' בנזיר ס"ד דס"ה צפה טהור אפי' במת עיי"ש ובזה אמרתי לתרץ קו' התוס' ומהרש"א בחולין דף ט' שכתבו התוס' בהא דב' נזירין שנטמא א' מהם דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. דפריך הש"ס והא הוי ס"ט בר"ה ומשני באומר ראיתי טומאה שזרקה ביניכם. וכתבו הא דלא מבירין קרבן טומאה בודאי דס"ט ברה"י ודאי טמא משום דאחד ודאי טהור ובכה"ג לא ילפינן מסוטה והא דפריך הש"ס דהוי ס"ט ברה"י אע"ג דאחד מהם ודאי טמא משום דמוקמינן אחזקת טהורה. והקשה המהרש"א דא"כ אף ברה"י נוקי אחזקת טהרה כיון דלא ילפינן מסוטה ומאי משני הש"ס באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם והנ"ל עפימ"ש המל"מ פי"ו מה' אה"ט דבשני נזירים אף בס"ט בר"ה מ"ס טמאים מדרבנן כמו בשני שבילין דהכא הוי כבאין לשאול בב"א כיון דלולי השני הי' כל האחד ודאי טומאה רק ע"י השני נעשה ספק טומאה דשמא עשה הטומאה בחבירו ולא בו א"כ כבאו לשאול בב"א עיי"ש ולפי"ז נ"ל דכאן ב"ב נזירין אי אפשר לאוקמי בחזקת טהרה דאיך תטהר את זה משום חזקת טהרה הרי מקללקת לאידך שיש לו ג"כ חזקת טהרה ומאי חזית ורק בזא"ז י"ל דמוקמיק אחזקת טהרה כמו בשני כיתי עידים המכחישים זא"ז אבל הכא דהוי כבאו לשאול בב"א איך שייך חזקה כלל ולפי"ז י"ל דבאמת בספק טומאה בר"ה דילפינן מסוטה טהור אפי' היכי דאחד ודאי טמא ואפי' הכא דל"ש לאוקמי בחזקת טהרה כנ"ל ושפיר פריך הש"ס דהא הוי ס"ט בר"ה ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם ויודע בבירור שלא האהיל עליהם או שהי' מצה כשעורה דא"ע רק באהל והוי ה' נזרקין ולא קשה קו' התוס' דא"כ מביאתו ק"ט בודאי דהוי ס"ט ברה"י דהרי כבר הבאתי שיטת רש"י ותוס' דטומאה צפה טהור אפי' במה דכל הנזרקין ספיקן טהור דל"א בזה ס"ס ברה"י טמא ודאי לכך בדיוק משני הש"ס באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהוי טומאת נזרקין דהוי רק ס"ט והיכי דאיכא חזקת טהרה טהור לגמרי משא"כ הכא ב"ב הדרין דל"ש לאוקמי בחזקת טהרה דהוי כבאו לשאול בב"א הוי ס"ס לכך מביאין ק"ט וקרבן טהרה וזה ענין נפלא:

[עמוד 82] שם פ"ח. שערו של נזיר מצורע ר"י אמר שערו אסור ר"ש אמר שערו מותר ר' ירמי' פשיטא לי' במצורע שנזר פליגין הא בנדר שנצטרע ד"ה אסיר דוגמא לזה מצינו בירושלמי פסחים סוף פ"ב דר' ירמי' גופי' בעי שם פטר חמור שהמית מיתתו בעריפה או בסקילה ור' בנימין בן לוי בעי בחלות תודה שנעשה נותר ופשיט לי' דאם נעשו נותר קודם שעת בעורן את מבערן בשרפה והינו ממש כדאמר ר' ירמי' הכא דאם הי' נזיר קודם שנצטרע ד"ה שערו אסור:

[עמוד 2.] סוטה פ"א ה"א. קרוב מה שישקה מי קרוב מבעלה עד מפ"ע מה שישקה מה בינו לבין הקרוב קרוב אעפ"י שאינו עכשיו כשר הוא לאח"ז עמ"ס אינו כשר אפילו לאח"ז מכאן מוכח דעמפ"ע גרע מקרוב. ומכאן יש סמיכה למה דמסתפק הגאון רע"א זצ"ל בתשובותיו אי מהני עמפ"ע בהכרת אחוה דמיתנא לענין חליצה אע"ג דמהני קרוב מ"מ עמפ"ע לא יועיל ועיין באבע"ז בסי"ז סעי"ב דמחולקין הפוסקים אי עמפ"ע מהני בעדות שביאה אע"ג דקרוב מהני. אולם מהגאון רע"א הנ"ל במ"כ הרמה אישתמיט לפי שעה דברי התוס' בגיטין דף ס"ז בד"ה אמרו דכתבו דאו"א ל"ה עמפ"ע כיון דע"י זו עוד לא נגמר הדבר והראשונים אינם רק שלוחי הבעל שמצוה לאילו לעשות לה גט וכונת דבריהם היא כמו"ש הרי"ף ביבמות גבי דאשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא דמהני קרוב כיון דלא נגמר הדבר ע"פ דהא דקיי"ל דאין דש"ב פחות משנים היינו דוקא כשגמר העדות ע"פ אבל הכא ל"מ עדותן רק לענין זה שהוא ראוי לחליצה והכ"נ לא הועיל העדות של הראשונים רק שהעדים השנים יכולין ליתן לה גט ומשוה"כ מהני עמפ"ע א"כ מבואר להדיא בדברי התוס' בדכה"ג שלא נגמר הדבר ע"פ מהני עמפ"ע א"כ בהכרת אחוה דמיתנא בודאי מהני עפמ"ע והוא ברור:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה