אור ברסלב
כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה שער האגדה › יחסי הורים וילדים

כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה

שער האגדה · יחסי הורים וילדים

מבחר סיפורים בחשיבותה של מצות כבוד הורים

תקופת הינקות והילדות - לשם מה?

שמעו שאלה: ודאי ביקרתם לא פעם ברפת, אולי אף עקבתם מקרוב: עגל קטן נולד - תוך כמה זמן הוא כבר מצליח ללכת? כבר באותו יום, תוך עשר דקות עד חצי שעה! תוך תקופה קצרה הוא כבר נעשה בוגר לכל דבר - חי נושא את עצמו. ובגיל שנתיים הפרה כבר ממליטה...

ומה קורה אצל בני האדם? תינוק שנולד הינו חסר אונים לחלוטין! אינו מכיר ואינו יודע דבר, חסר תקשורת עם הסביבה, אין לו אפילו שליטה על גופו ואבריו, ובודאי שאין לו כל התמצאות מינימאלית במרחב. לאט לאט, בתהליך ארוך ואיטי, הוא לומד לתקשר ולחייך, להרים את הראש ולסובב, לעקוב אחר חפצים, להניע את הידיים וכו' וכו'. רק בגיל שנה לערך הוא מסוגל ללכת! תקופת הינקות - כה ארוכה היא, ותקופת הילדות שלאחריה - עוד יותר. תקופות כה ארוכות של תלות ומוגבלות - פיזית ורגשית, ולאחר מכן - תקופת הנערות, המכונה בפי כל "גיל הטיפש עשרה" - על כל תהפוכותיו וסערותיו, המעידים על כך שהאדם עדיין לא רכש בגרות ובשלות די הצורך.

שנים ארוכות ארוכות, עד שהאדם נהיה "בן אדם". מדוע? דווקא האדם, נזר הבריאה, שחייו עלי אדמות כה יקרים וחשובים הם - מדוע דווקא הוא צריך "להתבזבז" תקופה כה ארוכה על תהליך של גדילה?!

שאלה יפה, שאלה גדולה! חשבתם עליה פעם?

התשובה מפתיעה. אכן פעם זה לא היה כך. באלפיים השנים הראשונות של העולם לא היתה קיימת אצל בני אדם תקופה כה ארוכה של גדילה. (עיין בראשית רבה לד יג) ומתי חל השינוי? היה זה בשנת 2048 לבריאת העולם, כאשר בביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו - נולד יצחק, התינוק הראשון.

אמר רבי לוי: "לא נֻדנדה עריסה תחילה - אלא בביתו של אברהם אבינו!" (בראשית רבה נג י) [עוד מובא במדרש שכאשר עשה אברהם אבינו משתה בהיגמל יצחק, הגיע אף עוג. אמרו לו הנוכחים: הלוא אתה תמיד היית אומר כי אברהם כמו "פרדה עקרה", ולא יוכל להוליד?! הסתכל עוג על יצחק הקטן, אשר היה שונה מכל התינוקות שנולדו עד כה, בכך שנולד כה קטן, לגלג ואמר: "מהו זה... אין זה כלום! באצבעי אני יכול להורגו!" אמר לו הקב"ה: "רשע, כך אמרת?! עוד תחיה ותראה אלפים ורבבות יוצאים ממנו, ובידם של צאצאיו אתה עתיד ליפול!". (דברים רבה א) ] הסיבה לכך היא, שכל תקופת הינקות, הילדות והנערות - דרושה היא לאדם לצורך עיצוב האישיות, לצורך חינוכו. אצל הבהמה לא קיים כלל המושג "חינוך", היא נשארת כל חייה בטבעיה הפראיים והבראשיתיים. ואילו האדם צריך להתחנך לאמונה וביטחון בה', למוסר, למידות טובות, לערכים. כל אלו יוטבעו באדם בצורה הטובה ביותר, דווקא כשהוא סופג זאת, אט אט מההורים תוך כדי גדילתו, כשהוא תלוי בהוריו.

יצחק - היה התינוק הראשון בעולם שעליו להעביר את שושלת האמונה של עם ישראל. הוא זה שממשיך את דרכו של אברהם אבינו, ודרכו תעבור האמונה והדבקות בה' ובתורתו - מדור לדור. ולשם כך - זקוק הוא לינוק זאת מהוריו אט אט, וכך יוטבעו הדברים בנפשו.

וכך כותב הרב שמחה קסלר זצ"ל: עד יצחק לא היתה "ינקות" בעולם. הינקות היתה דרושה בשביל יצחק, כדי להפוך אותו לכלי קיבול הקולט את מוסר אביו. כשם שאברהם היה האב היהודי הראשון, כך יצחק היה הילד היהודי הראשון. כדי לחנך ילד יהודי, יש צורך להרגילו ל"שאל אביך ויגדך", לשם כך עליו להיות תלוי בהוריו כמה שנים. כאשר יראה הילד שלכל דבר קטון וגדול הוא זקוק לאימו, הוא גם יקבל ממנה את הדרכתה בברכות, בתפילה ובקיום המצוות. "הינקות נוצרה ככלי לחינוך".

נמצאנו למדים, כי תקופה זו, שבה הילדים תלויים בהוריהם, יש לה תפקיד חשוב לאין שיעור. אין היא סתם תהליך של גדילה, שיש רק 'להעביר' אותו - כמה שיותר בקלות, ובכמה שפחות תקלות ומשברים, העיקר להגיע בשלום אל "המוצר המוגמר". אלא על ההורים לתת את הדעת על התהליך העיקרי והחשוב של תקופה זו, שהוא חינוך ועיצוב אישיותו של הילד.

הורה יקר! שים לב - איש לפניך!

הנה לנו פירושו הנפלא של השפתי כהן: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" - התיבה "איש" נראית לכאורה כמיותרת? אלא רמז יש כאן, פנייה המכוונת דווקא אל האב והאם: הורים יקרים, נתנו לכם נשמה יקרה, בן או בת, אל תתייחסו אליהם כאל תינוקות בעלמא. דעו כי השנים עוברות חולפות, ותוך זמן קצר יגדל ויהיה לאיש! זה מטיל על ההורים אחריות - ואף מורא! הורים יקרים, תיראו, תחששו, שימו לב! "איש - אימו ואביו, תיראו!". אל תסתכלו לטווח הקצר, אל תראו לנגד עיניכם רק זאטוט קטן, אלא הסתכלו עליו כעל - 'עוד מעט איש'. ומתוך נקודת מבט זו אמרו לעצמכם: מה אנו יכולים לעשות עכשיו כדי שיהיה איש טוב יותר? האם השרשנו בו את מורשת היהדות? האם חינכנו אותו לשמירת המצוות כראוי? (מובא במעיין השבוע ויקרא שמא)

להלן נביא כמה נקודות חשובות, אשר יוכלו בסייעתא דשמיא, להיות להורים לעזר ולהכוונה במשימה היקרה העומדת בפניהם - משימת חינוך הילדים. (קטעים רבים מבוססים על החוברת הנפלאה "יסודות החינוך" - הרב זמיר כהן שליט"א)

החינוך = הענקה

רבים סבורים כי החינוך בעיקרו מהווה דרישה ותביעה מן הילד. לאמתו של דבר, החינוך לתורה ולמצוות, כל כולו צריך להיות מבוסס על רצון להעניק לילד ולהנחות אותו בדרך הישרה, לטוב לו. גם הדרישות, ההגבלות וההנחיות - כולם מבוססים על רצון טהור ואמיתי לכוון את הילד לזכות בחיים אמיתיים, וכפי העולה מדבריו של החכם מכל האדם בספר משלי, הפונה בפְּנִיָה אוהבת של אב המדריך את בנו ללכת בדרך ה'.

"בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצּר לִבֶּךָ, כִּי ארֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (ג, א-ב)

"שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי, וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (ד, י)

"בְּנִי, לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה, לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ, אַל יַלִּיזוּ מֵעֵינֶיךָ, שָׁמְרֵם בְּתוֹךְ לְבָבֶךָ, כִּי חַיִּים הֵם לְמצְאֵיהֶם, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (ג, כ-כב)

"כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, וַיּרֵנִי וַיּאמֶר לִי, יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ, שְׁמר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה" (ד, ג-ד)

"בְּנִי, שְׁמר אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפּן אִתָּךְ, שְׁמר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ". (ז, א-ב)

"וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי, וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמרוּ... כִּי מצְאִי מָצָא חַיִּים, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' " (ח, לב)

בפסוקים אלו ועוד רבים אחרים, בולטים שני מאפיינים עיקריים: האחד - פנייה של אהבה עצומה של אב לבנו. והשני - מסר חזק של: שאיפתי וקריאתי לך היא לזכות בחיים.

זהו טבעו של האב - שהוא מגדל את בנו ברוחניות ובגשמיות, מספק לו את צרכיו, ודואג תמיד לשלמותו והתפתחותו. ולכן, פנייתו של האב אל בנו הינה פנייה שאין תכליתה לדרוש ולתבוע, אלא להעניק ולהגן.

פנייה של אוהב, משפיע ונותן, ותוך כדי כך גם מנחה ומכוון להצלחת הילד וטובתו, פועלת בנפש הילד, משפיעה עליו ובונה אותו. לעומת זאת, פנייה שהיא בבחינת דורש ותובע, מטריד ומעניש, תיצור מערכת יחסים אשר תתן את התוצאה ההפוכה. הילד יראה את עצמו כמי שאין לו דואג, שהרי תחושתו היא שכל פניות ההורים אליו אינם אלא מערכת מטרידה של דרישות ותביעות, שמטרתן טובת ההורה ומילוי רצונו. לא פלא שבמקרים אלה, הנפוצים למרבה הצער, פונה הילד לבנות את חייו בכוחות עצמו ובעזרת חבריו.

יש לזכור שעולמו של הילד סגור הוא בפני זרים, ואינו כחומר ביד כל יוצר. הוא מבחין בדקויות ושומר מחדירת זרים לחייו. משום כך, מי שמנסה לפנות לילד ולקדמו, עליו לקבל תחילה "כרטיס כניסה" לעולמו הפנימי. כרטיס זה מושג אך ורק בפני אדם הבא לתת ולהעניק. בפניו יפתח הילד את כל השערים, שהרי הוא חסר דברים רבים וצריך עזרה בכל ענין. הוא מחפש מנהיג שיבנה עבורו מערכת חיים איתנה ויעניק לו ביטחון, עידוד ועזרה. הוא שואף לקנות ידע בנושאים רבים, רוצה לשמוע סיפורים שירחיבו את אופקיו, ומעוניין ללמוד ניסיון חיים.

הורה המשלים ובונה, תורם ונותן, הרי הוא בן בית בעולמו הנפשי של הילד, וכל דבריו חודרים אל ליבו.

מהי הצלחה בחינוך?

יש הנוטים לחשוב כי הצלחה בחינוך היא - צייתנות מלאה מצד הילד, נכונות לבצע כל הוראה. מחשבה זו אינה נכונה, מפני שצייתנות היא אכן כלי חשוב בחינוך, אך אינה המטרה. צייתנות אשר הושגה באמצעות לחץ ועונשים, אינה מוגדרת כחינוך כלל וכלל, שהרי אין כאן הבנה והזדהות של הילד עם הערכים אותם אנו מנסים להקנות לו. בל נתפלא במצב כזה, שכאשר הילד אינו נמצא בטווח ראייה של הוריו ומחנכיו, הוא מתנהג הפוך לחלוטין ממה שניסו לחנכו. התורה מגדירה את ההצלחה בחינוך במשפט קצר וברור:

"חֲנךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". (משלי כב ו)

המדד להצלחה בחינוך הוא, כיצד הילד מתנהג בזמן שאינו נמצא עם הוריו ומחנכיו. חינוך אמיתי הוא, כאשר הילד מזדהה עם הערכים שאותם הקנינו לו, מסכים עימהם ומפנים אותם. במצב כזה הוא אכן לא יסור מן הדרך, בכל מצב, בכל מקום ובכל גיל - עדי זקנה וגם שיבה.

ואולם כיצד מגיעים למצב כזה? זאת נלמד מתחילת הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", ועל כך בנקודה הבאה.

על פי דרכו!

רבים תמהו על דברי הפסוק, חנוך לנער על פי דרכו, וכי על פי הדרך הבלתי מסודרת וחסרת הניסיון של הנער יש לחנכו? והרי יש לחנכו על פי דרכם הברורה והמנוסה של ההורים והמחנכים!

אולם, נתאר לעצמנו שני ילדים באותה משפחה אשר באחד ניכרים סימנים של מידת הקמצנות, ואילו בשני ניכרים דוקא סימני מידת הפזרנות. הראשון, נוטל רק לעצמו, מאחסן כל דבר שמקבל ואינו מוכן לשתף עמו אף אחד, ואילו אחיו מחלק מיד לאחרים את כל מה שמקבל, ואינו חושב אף פעם על העתיד. ברור לכל, שבמשפחה זו לא יהיה נכון לשוחח עם שני הילדים באותה מידה אודות חשיבות הנתינה לאחרים, כשם שלא יהיה נכון לדבר עימהם בדבר החיסרון שבבזבזנות ובפזרנות. אומנם שני הילדים צריכים לשמוע באופן כללי על החסרונות שבשתי המידות הקיצוניות הנ"ל, אך כמובן שיש להדגיש מאוד בשיחה עם כל ילד ולחזק אצלו את הצד החלש שבו.

זאת ועוד, יש ילד רגיש ועדין, שדי ברמז המביע אכזבה וחוסר שביעות רצון מצד ההורה, כדי שמיד ישתדל לתקן את טעותו. ויש ילד הזקוק להערה מפורשת ופרטנית. רמז לאחרון לא יעזור. ואילו נזיפה לראשון, תזיק ותפגע בנפשו העדינה.

ומעתה דברי הפסוק מאירים: "חנוך לנער על פי דרכו!", התבונן והכר את דרכו של כל ילד בפני עצמו, וחנכו בהתאם לטבעו ואופיו.

וכאן נשים לב לנקודה נוספת, עמוקה וחשובה. אמרו חז"ל (שבת קנו ע"א) : מי שנולד במזל מאדים - יהיה שופך דמים. כיצד? או רופא המקיז דם, או מוהל, או שוחט, או רוצח.

האם חז"ל התכוונו בדברים אלו רק לגלות עתידות ולצפות את עתידו של נולד זה?

מבאר הגאון מוילנא זצ"ל (בבאורו למשלי כב י) , כי יש כאן יסוד גדול והדרכה נפלאה בחינוך. ילד הנולד עם אופי של שופך דמים (וזאת ניתן לראות כבר בגיל הילדות. יש ילד המזדעזע מכל טיפת דם, ויש האוהב לפצוע בעלי חיים וכדומה), לא נוכל לשנות את אופיו, וכדברי חז"ל: יהיה שופך דמים. אך נוכל בהחלט לכוון את אופיו לאפיקים חיוביים, כגון גומל חסד באמצעות הקזת דם לחולים, מקיים מצות שחיטה ומספק בכך לאחרים בשר למאכל. מקיים מצות מילה, ומכניס בכך את אחיו היהודים בבריתו של אברהם אבינו. ואם לא נשכיל לכוון את אופיו מבעוד מועד לכיוון חיובי, הרי הוא עתיד חלילה להיות שופך דמים באפיק השלילי - רוצח.

כלומר מטרת החינוך אינה לשנות את האופי של הילד, (והוא הדין את של עצמנו! וכדאי מאוד להיות מודעים לכך!) גם כאשר האופי נראה שלילי. ניסיון כזה לא יצליח והוא עלול רק לשבור את נפש הילד. תפקיד החינוך הוא לכוון כל אופי מכל סוג שהוא לאפיק חיובי. [משום כך הקפידו חז"ל להשתמש בצמד המילים "מידות טובות" או "מידות רעות", ולא במילים אחרות כמו 'אופי טוב' או 'אופי רע', משום שכל תכונה ואופי ניתן לכוונם לאפיק חיובי, שבו היא תהיה רצויה וטובה. השאלה באיזו מידה, דהיינו באיזו כמות משתמשים בה, והיכן. ובאמת שכשישתמשו בה במידה ראויה ונכונה, כלומר במידה טובה, הרי התוצאה תהיה חיובית.]

ולדוגמא: ילד קמצן - אפשר לתכנן יחד עמו תוכנית חיסכון, לשם קניית מוצר מסוים וכדומה, ולהראותו כמה תועלת אכן אפשר להפיק ממידת החסכנות, אך יחד עם זאת לכוונו להקציב חלקים מכספו לצרכיו העכשוויים. יותר מכך, לו נשכיל, ניתן לחנך ילד זה לצדקה וחסד, דווקא באמצעות מידה זו. הא כיצד? כפי המסופר על אב ובן שהלכו יחד, ובידם שקית עם שלושה ככרות לחם. בדרך ראו עני רעב, ונתנו לו כיכר אחד. שאל האב את בנו: כמה ככרות לחם יש לנו עכשיו? השיבו הבן: שניים. אמר לו האב: לא כן, בני יקירי. הסכת ושמע. שני ככרות הלחם שבידינו, מהר מאוד יכלו ואינם, אך ככר לחם אחת תשאר לנו לנצח נצחים, זוהי ככר הלחם שנתנו לעני. זכות זו תעמוד לנו תמיד, ככתוב: "וצדקתו עומדת לעד". כך ניתן להחדיר בילד [רק מתוך הזדהות שלנו עם הדברים, כמובן] , שדווקא מה שהוא נותן לאחרים - נשאר לעד. ולדוגמא אם יש בידיו שקית ממתקים - הלוא כל הממתקים במוקדם או במאוחר יגמרו, אבל אם הוא יתן לאחיו הקטן סוכריה כדי לשמחו, הרי מצוה זו קיימת לעד. וכן כשהוא אוכל בשבת לשם מצות עונג שבת, שוב זכה והרוויח מצוה. כך ינתב הילד את טבעו הרכושני - להיות רכושני במצוות ובמעשים טובים. [וכפי שראינו שיש מחכמי ישראל שהיו רושמים את הסכומים שנתנו לצדקה, ורואים בזאת כסכום כספם האמיתי.]

דוגמא נוספת: ילדה שיש לה נטייה חזקה לגנדרנות ולהשקיע ביופי ובמראה חיצוני. תכונה זו, אם היא קיצונית ולא מווסתת, יכולה להיות למכשול, לעשות את הטפל לעיקר, להעריץ חיצוניות מרשימה ולא לשים לב לפנימיות, להיסחף אחר כל אופנה, וכדומה. ואולם, אם ההורים ינסו לדכא את הנטייה הזו, להביע מורת רוח מכל התעסקות בנושא - הדבר יגרום למרדנות ולתגובת נגד. לאמתו של דבר, אין צורך כלל לדכא נטייה זו, אלא רק לכוונה לכיוון ולמינון הנכון. ולכן אדרבה, טוב תעשה האם שתראה לבתה כי היא מכירה בכך ש"יש לה טעם טוב", תתן לה משימות חיוביות בכיוון זה, כגון לקנות פרחים יפים לכבוד שבת, ואף תתייעץ עמה בקניית ביגוד, תוך שהיא משבחת את טעמה המוצלח. אך יחד עם זאת, תשכיל האם להחדיר בבתה את ההדרכה הנכונה. לא להסתכל רק על חיצוניות, כי יש חיצוניות מרשימה המסתירה תחתיה אישיות רדודה [וכמאמר שלמה המלך ע"ה: "נזם זהב באף חזיר - אשה יפה וסרת טעם"] , ויש חיצוניות פשוטה המסתירה תחתיה אישיות נפלאה ויקרה, לכן אין לבחון אדם על פי חיצוניותו. כמו כן, בבחירת בגד, יש לשים לב לכך שיהיה כמובן נאה ובטוב טעם, אך צנוע ולא ראוותני. אם אכן הדרכה זו תיעשה יחד עם ההכרה וההבנה לחוש האסטטי הרגיש של בתה, ולא מתוך התעלמות ודיכוי, הדברים יפעלו את פעולתם, ובסייעתא דשמיא, תגדל הילדה להיות צנועה ויראת שמים, ותפנה את נטיותיה לאפיקים חיוביים ונכונים.

"חנוך לנער על פי דרכו!" - לא "פקודות מגבוה", לא דרישות קבועות מראש ובלתי מתחשבות, לא "חינוך שבלוני" על פי תדפיס אחיד ונוקשה, אלא על פי דרכו של הילד, מתוך התחשבות באופיו המיוחד, מתוך הבנה והכרה בעולמו הפנימי, מתוך שימת לב לדרכו הייחודית. לא מה שטוב לילד זה, טוב גם לילד אחר; לא מה שאפשר וכדאי לדרוש מזה, ניתן לדרוש אף מאחיו. רק כך יפנים הילד את הדברים, יסכים ויזדהה עימהם, ויאמץ אותם בחום אל ליבו - "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

האיזון הבריא לנפש בריאה

הרקע ההכרחי לחינוך הוא - נפש בריאה. ילד בריא בנפשו הוא ילד שאינו סובל מפחדים מופרזים, לחצים נפשיים, עצבות קבועה, תדמית עצמית לקויה וכדומה. ומאידך, מבין הוא היטב שאין ראוי וגם אין צורך למשול ולשלוט באחרים ולהציקם.

ילד בריא בנפשו ניתן בעזרת ה' לבנות על ידי שילוב שתי דרכים הנראות לכאורה כסותרות זו את זו, אך לאמתו של דבר הן משלימות זו את זו, וכפי שברור לכל המתבונן כראוי בדברים. והן:

1. חום ותשומת לב, אהבה וכבוד.

2. גדרים וגבולות ברורים.

ילד הגדל ללא חום ותשומת לב, גם אם אינו סובל מביזיונות והשפלה, הרי הוא חש בודד ומאוים מעצם נוכחות העולם הגדול כלפי עצמו הקטן. חסר הוא תחושת הגנה, בטחון ויציבות.

מאידך, גם ילד שמקבל חום ואהבה, אך גדל בתחושה שהכל מותר ללא גבולות, חש מפוחד ומאוים מהנהגת אנשי העולם כלפיו, שהרי תחושתו היא שאין גבולות בעולם, איש הישר בעיניו יעשה, ואם כן כמה מפחיד לחיות בעולם כזה. גם אביו ואימו אינם מהווים בעבורו הגנה מספקת, שהלוא אין להם שליטה אפילו עליו, ואיך הם יגנו עליו?! כל זאת מלבד התנהגותו העצמית המזיקה ומציקה לסביבתו, וחוזרת כבומרנג - עליו.

אולם ילד הגדל בחום ותשומת לב, המשולבים בהכרה ברורה שיש גבולות וגדרים שאין לעוברם, גדל בעזרת ה' בריא בנפשו.

חום ואהבה - הורים רבים סבורים בטעות כי בריבוי רכישת הטוב והיקר עבור הילד, מקבל הוא חום ואהבה. האמת היא, כי מנקודת מבטו של הילד, כל אשר נרכש עבורו, מגיע לו מהוריו מצד הטבע, ואין זו הוכחה עבורו כלל, כי הוא אהוב ורצוי להוריו. ההוכחה הניצחת לילד כי הוא אכן אהוב ורצוי, היא אך ורק בהנהגה המוכיחה אהבה ודאגה לטובתו, תשומת לב כנה לדיבוריו, שאלותיו, חוויותיו, יצירותיו וכו'. שבח ועידוד על מעשיו הטובים והשתדלותו, ורחישת כבוד לרצונותיו. אין הכוונה בזה למלאות את כל משאלותיו, אולם מאידך אין להתייחס לבקשותיו, אפילו הבלתי מתאימות, בזלזול ובלגלוג. ברוב המקרים הגישה הבריאה היא לשומעו בכובד ראש וברצינות, ובמידה ואין הדברים נראים לביצוע, לסרב ולהסביר את סיבת הסירוב עד כמה ששכלו יכול להבין. [אומנם יש להדגיש שההסבר יבוא לא כחולשה והתרפסות של ההורה בפני הילד, אלא כהסבר ענייני הנאמר לצורך הבנת הילד את הנושא ולצורך החינוך לטוב ולמועיל - דבר הבא לידי ביטוי בטון הדיבור ובניסוח הדברים, ובהימנעות מויכוח ומשא ומתן מייגע עם הילד.] זלזול והשפלה, לעג ובזיון, בין במילים, ובין בתנועות ובמעשים, הרי הם פגיעה חמורה בנפשו של הילד. על הילד לדעת, כי יקר ונכבד ואהוב הוא מאוד להוריו, אך יחד עם זאת, אין בכל זה להרשותו לחרוג מן הגבולות המותרים והנכונים.

הצבת גדרים וגבולות - ילד צריך לדעת: לא כל מה שמתחשק עושים, לא כל מה שרוצים רוכשים, לא כל מה שנקלט באוזן מדברים, ובמה שטוב וראוי להיעשות - לא מתעצלים.

ומכיוון שהילד אינו יכול להבחין מעצמו בגדרים ובגבולות הראויים, וגם אינו מסוגל מצד חולשת כוחותיו הנפשיים ליישם לבדו את אשר ראוי או אינו ראוי לעשות, על ההורים להציב את הגבולות והגדרים ולעמוד על יישומם.

וכך כותב רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בלשונו הנפלאה (יסודות החינוך עמוד נד) : אל תתן לילדך להשיג דבר על ידי תוקפנות עקשנית, לאחר שהדבר לא ניתן לו משום שאינו מתאים לגילו או עלול להזיקו. אל תתן לו מתוך אהבת עצמך, כדי שלא להפריע את מנוחתך, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו. עם זאת, עליך לנהוג זהירות ולחסוך ככל האפשר בסירובים ובמתן פקודות. לעולם אל תגזור עליו דבר מיותר וחסר חשיבות. וכן אל תסרב לבקשה בלתי מזיקה וחסרת חשיבות. עליך להזהר מאוד במילה "לא". אל תרשה דבר שאחר כך יהיה עליך לאוסרו, ואל תאסור דבר שאחר כך יהיה עליך להתירו.

יש הורים, שדווקא משום היותם מבקשים את טובת ילדיהם, אינם מציבים בפניהם גדרים וגבולות, כגון שינה בזמן, ריבוי אכילת ממתקים, סידור חפצים שפוזרו על ידם וכדומה. הורים אלו נוהגים כך מתוך הנחה, שילד שמותר לו יותר, גדל מאושר יותר. ולא היא! עשיר מופלג אשר אינו רואה אתגר ברכישת וילונות חדשים לחלונות ביתו - הנאתו מרכישתם פגומה ואינה מתקרבת כלל להנאתו ואושרו של המתפרנס מיגיע כפיו, אשר סוף סוף הגיעו חסכונותיו לסכום המאפשר לממש את חלומו: רכישת וילונות חדשים לחלונות הבית. ילד אשר יודע כי כל משאלותיו יתמלאו, וכל ממתק וכל משחק שהוא חפץ בו, הוא ישיג ויקבל, ניזוק בכפליים! ראשית - חסר הוא את הציפייה המהווה תנאי הכרחי לאושר ולסיפוק. שנית - הוא מצפה שהרגלו זה ימשך כל ימי חייו, וכשיגדל ולא יקבל כל אשר יחפוץ, יחיה בתסכול, במרירות ובכעס.

ובמאמר מוסגר: נפלא הדבר שילד הגדל על פי החינוך התורני, מתרגל משחר נעוריו לגדרים ולגבולות בכל תחום: אכילה (אין לאכול חלבי אחר אכילת בשרי, יש לבדוק כשרות המוצרים שקונים וכו') , לבוש (ציצית, שעטנז, צניעות) , דיבור ושמיעה (לשון הרע, רכילות, שקר וחנופה) , תעסוקה (איסור מלאכה בשבתות וימים טובים) ואפילו רגשות (איסור נקמה, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך).

לעומת זאת, החינוך הלא יהודי, והלא תורני, מרגיל ומחנך את הילד מבלי משים, עוד משחר ילדותו, לנצל את העולם הזה עד תום. כאשר מצוי שרק המשטרה היא הסיבה לגבול. גם הגבולות שכן מנסים לחנך אליהם, יסודם בשורש זה. אם תגנוב ותיתפס, תיאסר, ונמצאת מפסיד מהנאות העולם ומצטער. אל תכה כדי שלא תוכה וכו'. (גם המשכילים יותר, המבינים שאין לגנוב ואין להכות, לא רק כדי שלא תיאסר ולא תוכה, אלא מפני שכן ראוי לחברה מתוקנת לנהוג, יסודם אותו יסוד הוא: חברה שאין לה גבולות, מזיקה לחבריה, והרי הם מפסידים מהנאות העולם ומצטערים.) וכאשר אין חינוך לריסון התאוות והסיפוקים, אלא רק כאשר הדבר מביא להפסד גשמי, הרי זה כבהמה ממש. וזוהי הסיבה העיקרית לדכדוך הפנימי והעצבות הנפשית הנפוצים כל כך בקרב צעירים חניכי ובוגרי בתי הספר שאינם שומרי תורה ומצוות כראוי, וחוסר יכולתם להתמודד עם קשיים בחיים. אדם שהורגל וחונך להתייחס לנהנתנות החומרית כאל תכלית החיים, ייאבד מיד את שמחת החיים כאשר יחסרו לו מילויי התאווה, הכסף, והנאות העולם.

אולם בדרך התורה הקדושה, ההורים והמורים משמשים דוגמא חיה לחיים בעלי תכלית רוחנית נצחית, ולעמידה בגדרים וגבולות, גם כאשר אין רווח או הפסד גשמי בצידם, אלא רק מפני שאלו הן מצוות התורה וערכי היהדות. הם יוותרו על שלגון קר ביום קיץ חם, רק משום שאין לו הכשר. הם יעצרו את שטף הדיבור באמצע משפט, כדי שלא להיכשל בלשון הרע, ואף ישאילו חפץ לשכן, אף על פי שהוא לא עשה כן כשנתבקש, משום שהתורה אוסרת להתנקם. אשרי ההורים שהשכילו והצליחו להביא את ילדיהם בעבודה רבת שנים - להכרה ברורה כי הטוב האמיתי נעוץ בחיים הנכונים על פי הגדרים והגבולות אשר לימדנו הבורא יתברך לחיות במסגרתם - לטוב לנו!

האם להעניש?

רבים מרגישים נבוכים ותוהים מול שאלה זו: האם להעניש או לא? שיטות החינוך הליברליות הרווחות כיום, הביאו רבים למסקנה גורפת כי יש לפסול את הענישה מכל וכל, ולעולם אין להיות תקיפים ולהשתמש בכח ביחסים עם הילדים, לא במעשים, ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. לעומת זאת, יש הטוענים: "ללא מכות הילד לא יתחנך", ולכן נוקטים בדרך הענישה כשיטה קבועה בחינוך.

תורת ישראל מלמדת, שאלו ואלו טועים הם, הורה המכה או מעניש את ילדו על כל מחדל שעושה, מלבד שעם הזמן מאבד את כח ההתרעה שבעונש, הרי הוא גם אינו מחנך את בנו, אלא רק גורם לו לפחד, לבצע פעולות מסוימות כאשר הוא נמצא בסביבת הוריו. אולם כאשר יהיה לבדו, יעשה ככל העולה על רוחו, ואף יקצין בהתנהגותו השלילית, בדומה לקפיץ מתוח שהשתחרר, שככל שמתחו אותו יותר, כך ישתחרר למרחק רב יותר.

בתלמוד מבואר שאסור לאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כלומר: בדרך של תקיפות יתרה, גם אם כוונתו להביא את בני ביתו להנהגה נכונה, הרי הוא משיג את ההיפך הגמור. ולעומת זאת, בכמה מקומות מבואר בדברי חז"ל, שלעיתים אין מנוס מהענשת הילד, כשהוא מפריז בהתנהגות שלילית.

במדרש מובא משל נפלא, המאיר את עינינו בהדרכה נכונה מהו מקומה של הענישה:

משל למלך שנשא אשה, מלכה חדשה, ולאחר חגיגת הנישואין עמד להכניסה בפעם הראשונה לארמון המלוכה. המלך, אשר עדיין לא בטח ברעייתו החדשה, בחר להכניסה אל הארמון דרך אולם שעל כתליו תלויים שוטים ושאר כלים המשמשים לענישה. נבהלה המלכה החדשה ופחדה, בחושבה שהמלך נוהג להכות את אשתו על כל משגה שתעשה. מיד הרגיעה המלך ואמר לה: "הללו - לעבדים ולשפחות שימרדו בי. אבל את - לאכול ולשתות ולשמוח". (ראה ויקרא רבה טו ג)

משל זה ממחיש בצורה נפלאה כיצד יש להתייחס לענישה.

הקשר האמיתי והקבוע של המלך עם רעייתו החדשה, הוא קשר של ידידות, שמחה וקירבה, "לאכול ולשתות ולשמוח". אך יחד עם זאת, ידע המלך שהמלכה עתידה לעמוד בפני פיתויים לא קלים, וניסיונות של קושרי קשר המנסים מידי פעם להדיח את המלך. וכדי לספק לה יותר כוחות נפשיים לעמוד מול ניסיונות אלו, דאג המלך לכך שהיא תהיה מודעת לאמצעי הענישה שבארמון על ידי המעבר דרך אולם הענישה. ואדרבה, מסר זה יתרום לנאמנותה ולרציפות היחס הטוב והבריא שלה עם המלך.

כן הדבר ביחסינו עם הילד - הענישה אינה וגם אסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך. הילד צריך לדעת, שהיחס הקבוע והאמיתי שלו עם הוריו הוא יחס של קירבה, ידידות ואהבת אמת. אך עם זאת עלינו לדאוג לכך שיהיה מודע לאפשרות ענישה, אשר יתכן שישתמשו בה כאמצעי אחרון במצב של חוסר ברירה. רק כך אין הילד ניזוק מתוצאותיה ההרסניות של שיטת הענישה הקבועה, ויחד עם זאת קל לו יותר להתגבר על יצרים טבעיים המתעוררים בקרבו ומושכים אותו להתנהגות שלילית.

והנה במשל, כאשר נבהלה המלכה למראה השוטים, מיד הבהיר המלך את הדברים והרגיעה לחלוטין במילים חמות. הוא גם דאג להעביר את מסר האזהרה כמופנה לאחרים לגמרי - "הללו לעבדים ולשפחות", כלומר עלייך אני סומך לחלוטין. וגם את זאת יש ללמוד! יש לפתח תדמית עצמית חיובית של הילד בעיני עצמו, ומשום כך לעולם לא נאמר לילד שלקח דבר שאינו שלו: "אתה גנב!", או לילד שלא דיבר אמת "אתה שקרן!", מילים אלו גורמות לילד תדמית עצמית שלילית, ובשלב מסוים הוא עלול להזדהות אִיתן לעולם, "זה אני, וזהו". הערה וביקורת מסוג זה צריכות להיאמר כאשר הן משולבות בתדמית חיובית: "ילד טוב כמוך הזהיר תמיד בכך וכך (וכאן ייאמרו דברים חיוביים על הילד, ורק דברים נכונים שהוא באמת טוב בהם), לא מתאים לו שיקח דבר שאינו שלו או שיאמר דבר שאינו דבר אמת וכו'.

כיצד מענישים?

מה קורה כאשר אין מנוס וחייבים להעניש? האם נפרצים אז כל הגדרים והכל מותר? תורת ה' מלמדת אותנו, שגם כאשר קיים הכרח להעניש, עדיין אין להעניש אלא על פי התנאים הבאים:

תנאי ראשון - הענשה מתוך אהבה! "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח ה) . הכתוב נקט כדוגמא להענשה שיש עמה אהבה - את הענשת האב לבנו. זהו התנאי הראשון והבסיסי להענשה. אב אשר כעסו הוא המנחה אותו בעת הכאת בנו, ולא התבונה הבאה מאהבה ודאגה לחינוך הבן, אסור לו להכות באותה שעה! וכדברי הגר"א (אבן שלמה פ"ו אות ד) : "כשמכה את בנו, לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד, ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא".

הכאה הבאה שלא מתוך אהבה, עלולה להיות מכת אויב, ואף על פי שהוא אביו. שהרי הכאה כזו באה בעוצמה לא מבוקרת ושלא ביחס הנכון לגודל חטא הילד, דבר שהוא עוול לכשעצמו. ומה גם שאופן כזה הרבה מידות רעות יכולות להתערב, כגון נקמה - לצער את המצער, וכבוד - להראותו שחזק ממנו, וגאווה ואכזריות. והגרוע מכל הוא שהילד מרגיש וקולט בחיישנים הרגישים של דעתו, כי אין הכאה זו מתוך אהבה, אלא להיפך, ומסיק מתוך כך שהוריו שונאים אותו. ככל שהדבר חוזר על עצמו, כן מתחזקת הרגשתו, וממילא כל דבר טוב שמלמדים אותו, מתקבל אצלו ככפייה וכרעה, עד שמצפה הוא בפנימיותו ליום שלא יזדקק עוד להוריו, או אז יוכל להתרחק מהם, ולבעוט בכל הערכים שלימדוהו, חלילה.

תנאי שני - אין מענישים אלא אם כן ברור להורה שהילד ידע בשעת מעשה שהוא נוהג שלא כראוי והזיד בזה. אבל אם אינו יודע שמעשה זה אסור, אין להענישו בשום פנים ואופן. ובאמת מצוי הדבר, שהורים חושבים כי בנם צריך להבין מאליו כי אסור לעשות כך וכך, בעוד שהבן באמת ובתמים לא ידע זאת. מה שאצל ההורים הוא מושכל ראשון, אצל הילד יתכן שזהו מושג חדש. [ולדוגמא: ילד מסיים לאכול ומלקק בהנאה את הצלחת... הוריו עלולים לגעור ולנזוף בו על חוסר דרך ארץ, בעוד שהוא עשה זאת לתומו ולהנאתו. ללא הסבר נאות מצד ההורים, שום דבר אינו מובן מאליו. וכיוצא בזה דוגמאות רבות.]

בעיני הילד נראה שהוא קיבל עונש ללא סיבה, סתם כך. כנראה שהוריו לא מספיק אוהבים אותו... וכמובן שהדבר מקומם אותו ביותר, וגורם לנזק במקום לתועלת.

תנאי שלישי - גיל הילד. יש להתאים את העונש לגילו של הילד, ולא לתת לו עונש הפוגע בכבודו, והגורם לו להתריס נגד אביו. [ואב המכה את בנו גדול, העלול להתריס נגדו, עובר על איסור מהתורה "ולפני עיור לא תתן מכשול", כמבואר בשער ההלכה בהרחבה.]

תנאי רביעי - העונש צריך להיות מתון ושקול, ולא עונש מדאי קשה. כמובן שלפעמים צריך עונש מעט כבד משקל, כדי להפיק את תועלת ההתרעה, אך יש לשקול ולבחון זאת היטב, ולא לתת עונש חמור וקשה מדאי, שהלוא מטרת העונש איננה לנקום חס ושלום, אלא לשם תועלת ותיקון לעתיד. [ועיין עוד הדרכה בענין הענישה בשער ההלכה, בענין הנהגת ההורים עם בניהם.]

המקל והגזר

כהמשך לעניין הענישה, מוסיף הרב וולבה זצ"ל יסוד נפלא: מצאנו בנביא שאמר (זכריה יא ז) : "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים..." הרי שיש גם "מקל נועם", וגם לזה מכוין שלמה המלך באומרו (משלי יג כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ - שׂוֹנֵא בְנוֹ", שגם במקל נועם יכול האדם לייסר את בנו, ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!

ומהו מקל נועם בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים ועונשים. ע"כ.

נוסיף ונאמר מעתה: "חוסך עידוד ופרגונים - שונא בנו!". עידוד, פרגון ושבחים, המלווים מידי פעם אף בפרסים ותמריצים שונים, יש בהם כח דחיפה חזק עבור הילד, ופעמים רבות שיכולים הם אף להחליף את הצורך בעונש!

מסופר בתלמוד (תענית כד ע"א) , על מלמד ילדים שדווקא תפילתו היא שנענתה בעת עצירת גשמים. ותלו חז"ל את סיבת הדבר בהנהגתו המיוחדת עם הילדים, וכפי שהעיד הוא על עצמו: "יש לי בריכה קטנה של דגים, וכל ילד המאבד את חשקו ואינו רוצה ללמוד, אני מפתה ומשחד אותו בהם, ומסדרם לפניו, ומפייס אותו במילים של חיבה והסבר על תועלת הלימוד, עד שבא מרצונו ולומד".

כמובן שגם בזה, יש לשים לב להתאים את דרך העידוד ואת סוגי הפרסים לגיל ולרמה של הילד, באופן שאכן ימשכו את ליבו. וכלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל: נער קטן - הביאוהו אל המלמד ללמוד תורה, וזהו הטוב הגדול בעבורו, אלא שהוא למיעוט שניו [גילו הצעיר] וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב. לפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, למד ואתן לך מעט דבש. וכשיגדל ויחזק שכלו, ויקל בעיניו דבר זה, יזרז אותו ויעורר תאוותו בדבר אחר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואתן לך מנעלים יפים או בגדים חמודים. ובזה ישתדל לקרוא. וכאשר יהיה יותר שלם בשכלו, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ויאמר לו: למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים. וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למשהו שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני".

הרי לנו שאין ללמד ולהטיל מטלות מתוך הנחתת הוראות וכפייה, אלא אדרבה עלינו להתמיד במציאת דרכים, כיצד לחבב ולהאהיב על הילד את התורה והמצוות, ולעודדו לבצע את הנדרש מתוך שמחה ושלימות פנימית. וכך יגדל בעזרת ה' לילד בריא בנפשו, מפותח בשכלו, ושלם בלימודיו.

גיל החינוך

אמרו חז"ל (סוכה מב ע"א) : קטן היודע לנענע - חייב בלולב. יודע לשמור תפיליו - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו מלמדו 'תורה ציוה לנו...' ו'שמע ישראל...'.

מדברי חז"ל יש ללמוד, כי יש להקדיש מחשבה ותשומת לב לבדיקת בשלות הילד בכל שלב משלבי התפתחותו, ולהתאים את הנושא החינוכי ליכולתו ובשלותו באותו גיל. ילד שמנסים לחנכו לנושא שעדיין אינו בשל לו, לא רק שההשקעה יורדת לטמיון, אלא שהיא גם מזיקה ומשיגה את ההיפך הגמור ממטרתה, שכן בעקבות כשלונו הנוכחי מאבד הילד את האמון ביכולתו להתמודד עם העניין. ובעקבות הלחץ שחש באותה תקופה כשקשה היה לו להתמודד, הוא גם מפתח סלידה ודחיה עמוקה מאותו נושא. מצד שני, ברור גם שאין לְאַחֵר בשום אופן את הגיל הנכון והמתאים.

הנה למשל, פעוט בן שנתיים ומעלה בדרך כלל כבר מגלה רצון להתלבש לבד. כמובן שהדבר עדיין אינו בר ביצוע, אך יש כאן נקודת התחלה טובה להתחיל בהקניית הרגל חשוב זה. לכן אפשר וכדאי בהחלט לתת לו להתחיל להתנסות בלבישת פריטי לבוש מסוימים לבדו, ועם הזמן לפי בשלותו להוסיף עוד ועוד, עד להתלבשותו בכוחות עצמו. ועתה נשים לב: לו נחליט "לקפוץ על העגלה" מהר מדאי, ולהטיל על הפעוט להתלבש לבדו כשהדבר עדיין קשה עליו, הרי שהדבר יהיה לו למעמסה כבדה, והוא יפתח דחייה וסלידה מן הנושא [גם אם הדבר ייעשה על ידי פרסים ומבצעים וכדומה!], יתכן מאוד גם שהוא לא יצליח במשימה, ולהבא כבר ייאבד כל עניין ורצון לנסות. ומנגד - לוּ נתעלם משאיפתו של הילד לעצמאות בנושא זה, ונמשיך להלבישו בעצמנו, הרי שעם הזמן יפוג הרצון שלו לעצמאות, ויהיה קשה מאוד להתחיל להרגיל אותו להתלבש לבדו כשהוא כבר גדול. ומה שחבל יותר, שבינתיים הוא גם פיתח תלות יתר באמו, ויתכן מאוד שהדבר אף הוריד את דימויו העצמי ובטחונו. אבל כשהקניית ההרגל הנכון נעשית בזמן הנכון, הרי הדברים נקלטים ונספגים בצורה טבעית ונעימה, הילד מרגיש ויודע שהוא גדול ומסוגל, מתחזק בו דימוי עצמי חיובי, ותחושת עצמאות בריאה.

כן הדבר בכל הקניה של הרגל טוב, ובחינוך לתורה ולמצוות. וכך כותב הרב וולבה זצ"ל: "עניינו של החינוך הוא הכניסה הנכונה בנקודת ההתחלה. כאשר הילד מגיב למצב מסוים, צריכים לזרוע בו מה שהוא מוכן לקלוט באותו זמן. כשהתקופה הזו עוברת ללא הזריעה המתאימה - נעשה מאוחר מדאי.

מכאן עולה דרישה ברורה כלפי ההורים: עליהם לשים לב לתקופות שהילד עובר, ולהתאים את הדרישות ליכולתו של הילד בכל תקופה. אם מפריזים בדרישות כשהילד לא יכול לעמוד בהן, כשהילד עדיין אינו מספיק מבוגר כדי להבין מה רוצים ממנו, יוצא מזה קלקול גדול בחינוך. זריעה כזו לא יכולה להיקלט. הילד לא יכול להתפתח על ידי דבר שהוא לא מבין. הילד צריך להתקדם בשלבים, ולעבור בהדרגה את התקופות השונות של הילדות.

נביא מספר דוגמאות מצויות לחוסר התאמה בין יכולת הילד, לבין הדרישות שדורשים ממנו: אחד הדברים הנפוצים - אמהות מתפארות שהן הצליחו לחנך את התינוקות לגמילה מהרטבה בגיל מוקדם. ככל ש"הצליחו" בגיל מוקדם יותר - כך תגדל הגאווה שלהן. מקובל היום, ואני מקבל את הדעה הזאת, שאם מכריחים ילד מוקדם מדאי להיות נקי - זה מזיק לכל ההתפתחות שלו. יבוא זמן שהילד בעצמו ירצה להיות נקי, ואז הנושא מתפתח בצורה הרבה יותר הרמונית.

דוגמא נוספת: פעמים רבות לא מתייחסים ולא מחשיבים מספיק את עניין המשחק של הילד. משחק זה דבר רציני מאוד אצל הילד. רבי ישראל סלנטר זצ"ל אומר: כאשר ילד משחק בקרש בתוך אמבטיה ואומר שזו אונייה, אם לוקחים ממנו את הקרש הזה, הרי זה ממש כמו שהיו מטביעים ספינה אצל אדם מבוגר. אדם שמפריע לילד במשחק שלו - גוזל משהו מן הילד.

ישנם דברים שהם כעין דברים מוסכמים, ידועים ומקובלים. דרך משל: בסעודת שבת דורשים מהילדים לשבת ליד השולחן במשך כל הסעודה, אף שהסעודה נמשכת שעה או שעה וחצי, ולעיתים אף יותר. לילד צעיר זה בלתי אפשרי. ילד לא יכול לשבת בשקט כל כך הרבה זמן, הוא מוכרח להסתובב. אם מכריחים אותו לשבת במשך כל הסעודה, הרי שכופים עליו לעשות דבר שהוא הרבה למעלה מכוחותיו, ולא צריך להסביר עד כמה זה לא טוב. הכוונה היא בעצם טובה, רוצים לבנות, אבל הילד איננו יכול להיבנות עם דרישות שהן מעל ליכולתו. (זריעה ובנין בחינוך עמודים טו-טז)

סקרנותו של ילד

אחת התכונות הבולטות אצל הילד, ולמעשה כבר מהיותו תינוק בעריסה - היא הסקרנות. היא אשר מניעה את העולל הרך להרים ולסבב את ראשו, להושיט את ידו לחפצים, להתבונן ולהכיר את העולם הסובב אותו. כאשר הוא גדל, מרבה הילד לשאול את הוריו שאלות שונות: למה ומדוע, איך וכיצד, מתי והיכן... ובהקשר נביא קטע מהספר הנפלא "אוהל יעקב ולאה" (עמוד 35) :

"יש לענות לשאלות הילד, לקרב הדברים אל דעתו, ולא לדחות אותו באמירה "לכשתגדל - תבין". הסקרנות של הילד - היא ניצני בַּקָּשַת החכמה של המבוגר. ילד הגדל בעולם תמוה ובלתי מובן, אור שכלו כַּבֶה, והחכמה נעשית מיותרת בעולמו. לא נתפלא אם אחר כך הוא לא יתעניין בלימוד.

פיתוח כוחות השכל מתחיל מהילדות ממש. יש לתת הסבר פשוט לילד על הנעשה עמו, ליידע אותו במאורעות שהוא שותף להם, ולא להוביל אותו בעולם סתום ונעלם, ומקרים בלתי מובנים.

כמו כן, ילד מרגיש השתתפות רגשית עמוקה במאורעות השמחה או חלילה הצער - שבמשפחה, והוא מבקש להבין את תוכנם. אם לא ניתנת לילד הרגשת שותפות על ידי הסבר ושיחה, הוא נפגע קשות, ונוצר ריחוק מסוכן בינו לבין מחנכיו".

מצד שני, יש לשים לב כמובן לגבולות הנכונים. ישנם מושגים שאינם מתאימים לכל גיל, וילד בודאי לא צריך לדעת הכל. אלא שיש לתת לו הסבר המניח את דעתו. כמו כן, אין לשתף את הילד בבעיות שאינן לפי מידתו, ועלולות להטיל על שכמו כביכול עול כבד, כגון ילד קטן השומע מהוריו שיש קשיים בפרנסה, עלול להיות מוטרד מאוד, ולדאוג מה יהיה עם ארוחת הבוקר מחר, והאם יוכלו הוריו לקנות לו מעיל לחורף... לכן השיחה עם הילד צריכה להיות מותאמת למידתו, בחכמה ובתבונה.

הגנה בסיסית

שִמעו סיפור: אדון תחכמוני הוא אב מסור, ובהגיע ימות החורף הקרים, התאמץ ככל יכולתו להגן על ילדיו מפני הקור, ולחמם את הבית, כדי להעניק לילדיו בית חמים ונעים. בראש ובראשונה הוא רכש והתקין בדמים מרובים מזגן מפוצל שיפיץ חום נעים בכל חדרי הבית. לאחר מכן, אף קנה שטיחים רכים וחמימים לכסות בהם את הרצפה הקרירה. זאת כמובן מלבד ביגוד חמים וטוב לילדיו, ושמיכות פוך משובחות ומחממות עבור שנת הלילה. אך למרבה הפלא, לא תאמינו: הילדים ישבו בבית רועדים ומכווצים מקור! היודעים אתם מדוע? ובכן, בביתו של אדון תחכמוני ישנם חלונות רחבים, ולא עלה על דעתו כלל שיש להתקין בהם שמשות... וכך הכה הקור בביתם מבלי להתחשב כלל במאמציו המרובים של אדון תחכמוני לחמם את ביתו...

מיהו אדון תחכמוני? זהו אדם בעל לב יהודי חם, שרוצה בכל מאודו להעניק לילדיו חינוך יהודי טוב, שיהיו מחוברים למסורת, שיהיו אוהבים את התורה. מה הוא לא עושה לשם כך? לוקח אותם לבית הכנסת, מקדש על היין בשבת, חוגג את ליל הסדר, מעניק להם חוויות יהודיות, מקנה להם ידיעות, לוקח אותם לקבל ברכה מרב, ועוד ועוד. אך אין הוא מתחשב ברוחות הכפור הנוראות החודרות אליהם מן הרחוב, מן התקשורת הקלוקלת, מן החברה המתירנית.

כדי להינצל מן הרוחות הללו, בראש ובראשונה צריך האדם ליצור הגנה ומסגרת מתאימה. ילד שהולך ללמוד בבית ספר לא תורני, או שנחשף לתקשורת קלוקלת - היאך יגדל להיות "יהודי טוב"?! מדוע "יגביל" את עצמו בתרי"ג מצוות עשה ולא תעשה?! מאין תקלוט נשמתו את מתיקות התורה וערבותה?!

הנה כבר פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה א) : "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי יג כ) : "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים - יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים - יֵרוֹעַ", וכן נאמר (תהלים א א) : "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב...".

לצערנו, עינינו הרואות את פשיטת הרגל הנוראה במוסדות החינוך הכללי. כל מי שעיניים לו לראות, ואינו עוצם אותן, יודע ורואה את המצב הנורא השורר שם מבחינה ערכית ומוסרית [ואין כאן המקום להרחיב על מיני התופעות המחרידות הנפוצות שם, ומפני קדושת הדף, נותיר זאת לסטטיסטיקות ולעיתונות, היודעים לספר טוב יותר על הנתונים המזעזעים הפוקדים שם.] לכן, הורים הדורשים את טובת ילדיהם באמת, אין הם מתחשבים בתגובת השכנים והדודים - "מה יגידו?...", ואין הם רואים לנגד עיניהם רק את הנוחות האישית שלהם - "קרוב לבית", אלא מתאמצים הם לתור ולחפש אחר מוסדות חינוך הראויים לשמם זה, ורק בידיהם יפקידו את ילדיהם היקרים.

וכמו כן, הורים צריכים להיות מודעים להרס הנורא, לנפש ולנשמה, הטמון במכשירי התקשורת למיניהם, ולהגן על ילדיהם אף מפניהם. היום כבר יודעים המחקרים והסטטיסטיקות למיניהם, להצביע בוודאות על הנזקים החמורים הנגרמים כתוצאה מן הצפייה במכשירים אלו, ומהם: אלימות, הרס המשפחה, ירידה ברמת החשיבה וההשכלה, קשיים חברתיים, ועוד. [וראה נתונים ועובדות נוספות בחוברת "ימי החנוכה בהלכה ובאגדה"] זאת מלבד איסורי התורה החמורים, והנזק הרוחני העצום של ירידה ביראת שמים, חוסר ריסון היצרים ועוד. ולכן השומר נפשו ונפש ילדיו - ירחק וירחיק מהם.

אל תאמר מחר, פן יהיה מאוחר!

סיפר רבי בן ציון שלום הי"ו: פעם אחת הייתי יורד במדרגות בית הכנסת בסיום שיעורו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, והיתה השעה מאוחרת מאוד בלילה. באמצע המדרגות ניגש אל הרב יהודי מגודל שיער, נישק את ידיו, ואמר לרב: אני מבקש מכבודו שיכתוב לי כמה מילים לאשתי, שאסור להחזיק מכשיר טלוויזיא בבית, כי יש בינינו ויכוח חריף בנושא. אמר לו הרב: אני אבוא לביתכם, ואשפיע עליה שאסור להחזיק טלוויזיא בבית, כי זה כלי טמא מקלקל ומשחית את נפש הילדים ואת כל בני הבית. אמר האיש: לא נעים לי שכבוד הרב יטרח ויבוא אלי, אולי יכתוב לי פתק אחד ודי בזה. אמר הרב: בלי פתק, אני אבוא לדבר עמה, ובעזרת ה' אשפיע עליה! שמח האיש ואמר: אם כן אכין את אשתי למחר לביקורו של כבוד הרב. יקבע לי הרב שעה, אימתי נוח לו? אמר הרב: אסור להמתין עד מחר. עכשיו ומיד. היכן אתה גר? השיב האיש: בשכונת רמות. "בא ניסע עכשיו יחד בזריזות", פסק הרב. נסענו לרמות עם כבוד הרב בשעה מאוחרת בלילה. הבעל התקשר לאשתו בבית ואמר לה, יש לנו הפתעה, כבוד הרב הראשון לציון מגיע עוד מעט לביתנו, כבוד גדול הוא לנו, הרב מביא ברכה אל ביתנו! האשה שמחה והכינה את הבית, הניחה כיבוד על השולחן. כשהגענו לביתם, ישב הרב ליד השולחן יחד עם הבעל והאשה והנהג ואני. כבוד הרב התחיל לדבר על ליבה דברי מוסר, עד כמה המכשיר המתועב הזה אוכל כל חלקה טובה מעם ישראל, רחמנא ליצלן. לכן תחוסי על בנייך ובנותייך! - הרב דיבר בדמעות. האשה התרגשה והחלה גם היא להזיל דמעות מעיניה, ובהתרגשות אמרה: אם כבוד הרב טרח ובא אל ביתנו, ובשעה כזו מאוחרת, סימן שהדבר חמור ביותר, בעזרת ה' מחר אני מוציאה את המכשיר הטמא הזה מהבית. אמר הרב: לא מחר אלא עכשיו, שהרי אמרו רבותינו (מכילתא בא פרשה ט) "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". אני רוצה לראות במו עיני שאתם מוציאים את המכשיר הטמא ושוברים אותו.

ממשיך ומספר רבי בן ציון: אני והבעל יחד הורדנו את המכשיר הטמא מקומה שלישית. בדרך במדרגות קיבל המכשיר מכה בקיר, אמר אחד לשני, זהירות איך אתה יורד? והרב היה יורד איתנו, שומע וצוחק, אמר: והלוא הולכים לשבור אותו, ומה בכך אם יקבל עוד מכה, והרי כתוב 'הכה תכה'... צריך לברך "ברוך שעקר עבודה זרה מהבית הזה". הורידוהו למטה לפח האשפה, ושברו אותו לרסיסים, והיתה שמחה גדולה, כמעט שרקדו. והבעל והאשה היו שמחים כפל כפליים, שכבוד הרב הופיע בביתם, והביא להם ברכה והצלחה. בסיום אמרו הבעל והאשה לרב: אנחנו מודים לכבוד הגדול שעשה לנו הרב, ונפרדו בשמחה ובטוב לבב, והרב שוב בירך אותם ברכות לבביות וחמות. ואז פנה הרב לשומעיו ואמר להם: רואים אתם איך אפשר להציל נפש יהודי, ככה במסירות ובזריזות. (עונג שבת פרשת נח ה'תש"ע)

תפילה!

כך יעשה כל אדם מירב השתדלותו להדריך את בניו ובנותיו בדרך התורה ואהבת ה', שזהו אחד התפקידים החשובים ביותר של היהודי, להעביר את שרשרת התורה והאמונה מדור לדור, כמו שנאמר באברהם אבינו (בראשית יח יט) : "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

וירבה להעתיר בתפילה לפני יושב מרומים, שיאיר את עיניו ויכוון את דרכו, כיצד להדריך את בניו ובנותיו כראוי, כיצד לנהוג עימם במצבים שונים, כיצד להחדיר בלבבם אהבת תורה ויראת שמים אמיתית, שצריך לזה הרבה מאוד סייעתא דשמיא ושימת לב כראוי. וכן יעתיר בעדם שיתן להם ה' חוסן וכח לעמוד בפני פיתויים ומכשלות, המצויים היום כה רבות, לצערנו הרב. ותדבק נפשם בדרך התורה, בה ידבקו וממנה לא יסורו כל ימי חייהם, לטוב להם כל הימים.

וכך אומר השל"ה הקדוש: "תמיד תהיה תפילה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם, שיהיו לומדי תורה, וצדיקים ובעלי מידות טובות. ויכוון על זה מאוד בברכות התורה כשאומר: "ונהיה אנחנו וצאצאינו" וכו'. וכן בברכת אהבת עולם - "אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בליבנו..." יחשוב תמיד על זרעו וזרע זרעו עד עולם. וכן כשאומר "ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". בכל המקומות האלו, יעשה תפילת קבע בכל לבבו ובכל נפשו". (שער האותיות דרך ארץ)

תוכן העניינים

כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה