ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
תולדות
פירוש א
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (בראשית כה יט). והנה צריך להבין כפל הלשון בן אברהם, אברהם הוליד וגו'. וגם כבר נכתב כמה פעמים דיצחק נולד מאברהם. והנ"ל כי בן נאמר על שמתייחס אחריו, כמו שאמר החכם מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ועל כן לא נאמר בשום מקום אברהם בן תרח, רק תרח הוליד את אברהם (בראשית יא כז), וכן לא נאמר ואלה תולדות עשו בן יצחק כמו שנאמר בישמעאל ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (בראשית כה יב), לפי שעשה תשובה בסוף ימיו (ב"ב ט"ז ע"ב). והנה בן משמעו מתייחס אחריו, וגם יתכן לומר על תלמוד בן, כמו שנקראו תלמידי הנביאים בני הנביאים (מלכים ב' ב ג), וכמו את הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה, עיין סנהדרין צ"ט ע"ב). והנה על יצחק נאמר בן אברהם, וגם הולידו, וכל אחד מורה דבר מיוחד, דהלא מי שהוא בן באמת וגם הוא צדיק אף שאינו ממלא מקום אביו, יכול להקרא בן, רק באם שהוא ההיפך לא יתכן לומר בן. מה שאין כן אחר לא יתכן לומר בן רק אם דומה לו, כמו שמצינו באלישע שאמר אבי לאליהו (מלכים ב' ב יב). והנה גבי ישמעאל נאמר בן אברהם לבד על דרך הראשון, לפי שאף שעשה תשובה, לא היה ממלא מקום אברהם ממש, מה שאין כן יצחק שהיה ממלא מקום אברהם ממש, על כן נקרא בן אברהם לא מצד שהיה בנו לבד, וכדי להורות על זה שלא נטעה לומר כפשוטו וסימנא יהיב באיזה יצחק מדבר וכמו שהיה בישמעאל, לכך אמר אברהם הוליד וגו', ומזה ידענו דמקודם לא משתעי מכח הלידה, רק שמתייחס אחריו במעשיו כנ"ל, (ועיין בכלי יקר שדרך גם כן בנתיב כזה). ובזה יובנו דברי רש"י שכתב ואלה תולדות יצחק בן אברהם, יעקב ועשו האמורים בפרשה. דלכאורה מאי בעי בזה. ולפי מ"ש יובן, דרוצה לתרץ למה לא אמר אלה בני יצחק, לזה מפרש שהם יעקב ועשו האמורים בפרשה, ומשום עשו צריך לומר תולדות כנ"ל.
או יאמר על כפל לשון בן אברהם, אברהם הוליד (בראשית כה יט). ועיין בכלי יקר מה שדקדק בזה, למה אמר הוליד בלשון הפעיל, ולא ילד, כמו וכנען ילד (בראשית י טו). ותירץ שהכונה בזה שאברהם גרם ליצחק שיהיה לו בנים וזרע, לפי שנאמר (בראשית כה כא) ויעתר יצחק לה' וגו', וכתיב ויעתר לו ה', משמע לו ולא לה לפי שאינו דומה תפילת צדיק וכו' (יבמות ס"ד ע"א). ולפי זה מצד היותו בן לצדיק, על כן עמד לו זכותו, עד כאן. ואני להוסיף נופך באתי, כי לפי דבריו איכפל קרא להשמיענו פעמים כאן ובויעתר לו דבר אחד. והנ"ל בזה, ומקודם נקדים לבאר הפסוק ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו על דרך הפשוט, על פי מה דאיתא בגמרא יבמות דף ס"ד ע"א יצחק אבינו עקר היה וכו', שם ויעתר להם מבעיא ליה. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי בפסוק (תהלים מ ב) קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי. על פי שפירשתי אמרם (ברכות ל"א ע"א) המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים, (ר"ל לדבר הנוגע לכבוד שמים ולא להנוגע לטובת עצמו כלל והבן), (אר"י) [אבא שאול אומר] סימן לדבר תכין לבם וכו' (תהלים י יז). על פי מ"ש (ב"ק צ"ב ע"א) המתפלל על חבירו והוא צריך לאותה דבר, הוא נענה תחילה. (והכי פירושא דקרא קוה קויתי ה', ר"ל כוונתי לא היה רק בדבר הנוגע בה' לבדו, ולא חשבתי הנאת עצמי כלל, ועל ידי זה ויט אלי וישמע שועתי, היינו מה שנוגע לי לעצמי, והבן). ועל פי זה יתפרש גם כאן הוא התפלל, כי עקרה היא כמפורש בתורה הק', וגם הוא עצמו היה נצרך לדבר, על כן ויעתר לו מקודם דהוא נענה תחילה, ואחר כך ותהר וגו', כנ"ל על דרך הפשוט. ונקדים עוד הא דאיתא במדרש פרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), א"ל ומנח לא העמדת שבעים אומות, א"ל אותה אומה דכתיב בה (דברים ד ז) כי מי גוי גדול, אני מעמיד ממך, אמר ר' ברכיה ואשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך, משאני עושה אותך כבריה חדשה, אתה פרה ורבה. ועיין בנזר הקודש שמפרש דקשיא ליה דאכתי מה רבותא דאברהם, הלא אותה אומה שכתוב בה מי גוי גדול, הוא גם כן מזרע נח, שהרי גם הוא מבני נח. לזה אמר משאני עושה אותך כבריה חדשה אתה מוליד, ואם כן ממילא לא באנו כלל משורש זרע נח, שהרי אברהם לא היה לו כח להוליד את יצחק מכח הגוף הבא מבני נח, עד אחר שנעשה כבריה חדשה, לפיכך אנו מכונים בשם בני אברהם ולא בני נח, עד כאן דבריו עיין שם. ואם כן לפי זה אם עקר היה, אין לייחס הזרע לאברהם, ורק מפני שאברהם בזכותו הוליד את יצחק, נתייחס שפיר שלו. והנה י"ל דלא התפלל יצחק על עצמו, דהובטח על הבטחת כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואם כן ודאי שפיר נתייחס הזרע לאברהם כנ"ל. וז"ש ואלה תולדות יצחק בן אברהם, כלומר שמתייחס הזרע לאברהם הגם שעקר היה, כי אברהם הוליד את יצחק וזכותו גרם לו ששמע אל את תפילתו, כי (בראשית כה כ) ויהי יצחק וגו' ויעתר לו דייקא, והבן. עוד יתכוין ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד וגו'. על דרך שכתבתי לפסוק כי ביצחק יקרא לך זרע, כי עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשיהם הטובים (ב"ר ל' ו'). והנה כבר כתבתי בפרשת העקדה (בפסוק והאלקים ניסה את אברהם), להוציא מדעת הראב"ע שכתב שנעקד יצחק שלא מרצונו, עיין שם בארוכה. והיינו דאשמועינן כאן ואלה תולדות יצחק, הך גופא שאברהם הוליד את יצחק, דהיינו העקדה שעקד את יצחק דהוא עיקר ההולדה של אברהם, היא גופיה תולדות יצחק, לפי שפשט צוארו על גבי המזבח ברצונו, והבן.
או יאמר על דרך זה ואלה תולדות יצחק וגו' (בראשית כה יט). דעיקר התולדה של יצחק הוא רק מה שאברהם הולידו, ר"ל שזיכה אותו למצוה רבה כזו דהיינו העקדה והבן, ומקודם סיפר מתולדה הרוחני, ואחר כך התחיל לספר מתולדותיו הגשמי (בראשית כה כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו', והבן.
פירוש ב
ואלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה יט). פירש רש"י (ד"ה ואלה) יעקב ועשו האמורים בפרשה. כבר כתבנו מה בעי בזה. ועוד נ"ל על פי שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפסוק (במדבר ה כח) ונקתה ונזרעה זרע (סוטה דף כ"ו.). והנה ידוע (עירובין מ"ו ע"ב) דהלכה כר' עקיבא מחבירו שאם היתה עקרה נפקדת. והנה איתא במדרש (ב"ר נ"ג ו') גבי שרה דאף בלא שתיה כיון שנחשדה על מגן, ראוי להיות ונקתה וגו'. אבל מסתבר דוקא בראויה לשתיה, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (יבמות ק"ד ע"ב). והנה איתא במדרש (ילקו"ש רמז ק"ט) דאף רבקה נחשדה מאליעזר, וכבר כתבתי במדרש (ב"ר ס' י') על הפסוק (בראשית כד נ) מה' יצא הדבר, שנתקדשה רבקה תיכף בהצמידים, ואם כן היתה ארוסה. והנה איתא במסכת קדושין (כ"ז ע"ב, במדבר ה כב) אמן שלא שטיתי ארוסה, אם כן ראוי להתקיים בה ונזרעה זרע, ולמה היה צריך לתפילת יצחק. והיינו דכתיב (בראשית כה כא) ויעתר יצחק וגו', וקשה ויעתר למה, לזה אמר כי עקרה היא, ר"ל בעצמותה דהיינו איילנות שהיא מבטן אמה, ולא מניעה מחמת דבר אחר, ואם כן אינה בכלל שתיה כדברי רשב"א דאיילנות אינה שותה ואינה בכלל ונקתה וגו', לכך היה צריך לתפילה, לכך ויעתר לו דייקא ולא מחמת ונקתה וגו', והבן. והנה רבקה חשבה כיון שראתה שלא הרתה עד שהתפלל יצחק, חשבה דהלכה היא כסברת רבי ישמעאל שתלד בריוח ולא בצער, ולכך כאשר ויתרוצצו ותלך לדרוש וגו', ותאמר אם כן למה זה אנכי נחשדתי על מגן, והיכן שכרי. והיה התשובה שני גוים בבטנך, דהיינו שאם יולדת אחד יולדת שנים. והנה גוף הדבר שני גוים וגו' היה ברוח הקודש, אבל שפטו כי בזה מתקיים הפסוק ונזרעה, כיון שהועיל בתפילתו שתלד שנים, אבל האמת הוא כדעת יצחק כיון שהיתה איילנות אינה בכלל זה. והיינו דברי רש"י אלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים בפרשה, ששניהם הוליד יצחק, ולא אחד מצדה מחמת הפסוק ונקתה וגו', כנ"ל.
פירוש ג
אברהם הוליד את יצחק (בראשית כה יט). פירש רש"י (ד"ה אברהם) הוזקק לומר כן, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו', עיין שם. והנה נ"ל לתת טעם על שהיה חשד בלידת יצחק, על פי שכתב הרמ"ע בתשובותיו סימן קי"א הטעם שספרו של אדם הראשון לא הכשירו לשמואל לסמיכה, מדכתיב בהו בסנהדרין ומום אין בך (שיר השירים ד ז), ושמואל בבטן לקה עם אמו בבית דין משום חשד, אף על פי שהיה כשר ואמו כשרה. וידוע דבצדיקים גמורים השי"ת מתלבש בהם ומנהיגים את העולם במדתו בבית דין של מעלה, והיה מרחמי השי"ת שלא יכלה עולמו (במדתו של יצחק), על כן התנהג על פי אברהם בחינת חסד, וחי עד שנעשה יעקב בן י"ג שנה שיצא מכלל קטן וראוי לדון, ובו ביום מת אברהם, והבן.
פירוש ד
ויהי יצחק וגו' אחות לבן הארמי לו לאשה (בראשית כה כ), ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא וגו' (בראשית כה כא), ויתרוצצו וגו' ותאמר אם כן למה זה אנכי (בראשית כה כב), ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וגו' (בראשית כה כג). יל"ד טובא. (א), הקישור אינו מובן. (ב), אחות לבן מה מלמדני בזה, ועיין רש"י (ד"ה בת). (ג), כי עקרה היא מה בא ללמדנו, היה לו לומר כי לא ילדה יהיה באיזה אופן שיהיה, ולשון עקרה משמע בטבעה מעת הולדה, ועיין מ"ש למעלה בזה. (ד), אם כן למה זה אנכי אינו מובן. והנ"ל בזה, בהקדים מה דנ"ל לפרש הא דאיתא בברכות דף י' (ע"א) א"ל האי צדוקי לברוריה כתיב (ישעיה נד א) רני עקרה לא ילדה, משום דלא ילדה רני. א"ל שטיא שפיל לסיפא דקרא דכתיב כי רבים בני שוממה וגו', אלא מאי רני עקרה לא ילדה, רני כנסת ישראל דלא ילדה בנים לגיהנם כותייכי. ונ"ל ביאור הדברים על פי מ"ש באבני שוהם פרשת ויקהל סימן ב' על מדרש רות, ועיקר דבריו בשם אבן שואב, דלכך היו אמותינו עקרות מפני שאחיהון רשעים היו ורוב בנים הולכין אחר אחי האם (ב"ב ק"י ע"א), אך זה כשהלידה היא על פי טבע בכח הגוף, אבל כאן שהיו אמותינו עקרות, ובכח הגוף לא היה להם לידה כלל רק על פי נס, שוב אין הולכין אחר אחי האם. ועיין מ"ש הנזר הקודש במדרש רבה פרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) בפסוק (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול, דמהאי טעמא אנו יוצאים מכלל בני נח ונקראים בני אברהם הובא בדברינו למעלה. והנה כל כנסת ישראל נבנה על ידי העקרות, והיינו רני עקרה וגו' שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכי דייקא, ולכך יש לרנן על עקרותה, ודו"ק.
והנה אמרו רז"ל (ברכות י' ע"א) גבי חזקיה שלא רצה לישא אשה, משום דחזא דנפיק מינה בני דלא מעלי, אך הנביא אמר לו כי לא טוב עשה כי מה דמפקד אבעיא ליה למעבד, ומה דניחא קמיה קב"ה לעבד, עד כאן. על כל פנים נשמע מזה דמי שעלול לבנים שאינם הגונים, אם נמנע מהוליד, אין לו לבקש רחמים על זה כי ההעדר טוב מן הווייתו. ואם כן לכאורה קשה על מה שהתפלל יצחק על רבקה שתלד, הלא היא אחות לבן ורוב בנים הולכים אחר אחי האם. והתירוץ לזה כי היתה עקרה בטבעה מרחם אמה וליכא למיחש להכי וכמ"ש. ואם כן הכי פירושא דקרא אחות לבן הארמי, וידוע דרוב בנים אחר אחי האם, ואף על פי כן ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כפירוש הרשב"ם בשביל אשתו, וקשה למה התפלל, לזה אמר כי עקרה היא ואזיל החשש הנ"ל, והנה אם האשה יולדת בטבע, אם כן היא בכלל כל הנשים שבעולם ואינה מתייחדת מכל שאר הנשים, מה שאין כן עקרה בטבעה שנפקדה, היא מתייחדת מיתר הנשים. וזה שאמר הכתוב ויתרוצצו הבנים בקרבה, כפירוש רש"י (ד"ה ויתרוצצו) כשהיתה עוברת על פתחי תורה יעקב מפרכס, ועל פתחי עבודה זרה עשו מפרכס, ותאמר אם כן למה זה אנכי, כלומר אם כן שמפרכס על בתי עבודה זרה, אם כן הרי הוא כאחי לבן, למה זה אנכי נתייחדתי משאר נשים להיות עקרה עד שהוצרכתי להתפלל על הריון, ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וגו' ואחד מהם צדיק, ולכך היתה עקרה, ודו"ק כי נכון בס"ד.
פירוש ה
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא וגו' (בראשית כה כא) כל הענין. הנה הפשוט של לנוכח אשתו, הוא בשביל אשתו כמו שפירוש הרשב"ם, ועל פי זה יתבאר דהנה ביבמות דף ס"ד ע"ב מקשה על הא דקיימא לן שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה, ודילמא איהי לא זכיא, (פירש רש"י ולא תטול כתובה), ומשני כיון דלא מפקדה איהי אפריה ורביה לא מיענשה, ור"ל לכך תלינן דהוא לא זכה, עכ"ל הגמרא. והמובן מזה דזה שייך בספק השקול תלינן בו מטעם הנ"ל, מה שאין כן כשידוע דהיא ממנה וזה ברור. והנה איתא בדף (יבמות) ס"ה ע"ב הפילה וחזרה והפילה, הוחזק לנפלין, פירש רש"י יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. וממילא מובן דאם גם בזה ידוע שהיא ממנה, אין לה כתובה. ועל פי זה יתבאר ויעתר יצחק לנוכח אשתו, היינו בשביל אשתו דייקא, וקשה הלא תלינן בדידיה והוי בשביל עצמו, לזה אמר כי עקרה היא, דידוע היה להם דהיא עקרה, דהא אפשר שידעו כמבואר ביבמות ס"ה ע"א היא אמרה מיניה והוא אמר מינה, דשם אמר דהיא נאמנת, דהיא קים לה ביורה כחץ, איהו לא קים ליה. ולכאורה קשה לא יהיה אלא ברי ושמא, הא קיימא לן כר' נחמן ורבי יוחנן בכתובות י"ב ע"ב דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וי"ל דכיון דדחינן ברי שלו, אם כן הדרינן לכללן דמסתמא תלינן בדידיה והבן, אם כן כשיודעים שניהם ומודים (דמנה) [דממנה], פשוט דאין לה כתובה. ויעתר לו וגו' ויתרוצצו הבנים בקרבה שהיו מפרכסין לצאת כפירוש רש"י, וסברה שהתפילה הועילה שתוכל להתעבר, אבל לא שתגמור הריונה ומשכלת היא, לכך אמרה אם כן למה זה אנכי, ר"ל הנס הנעשה בי למה, כי היא לתכלית בלי הועיל כי מפלת ועקרה דינן שוה, ותלך לדרוש את ה' מה זה כי לא עביד קב"ה ניסא למגנא (ברכות נ"ח ע"א). ויאמר ה' לה לא תפיל, ומה שמתרוצצין הוא כי שני גוים בבטנך ומריבין בנחלת שני עולמות (ילקו"ש רמז ק"י), והבן.
או יאמר ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא (בראשית כה כא), וכל הענין וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב וגו' (בראשית כה כח). והנה הדקדוקים והקושיות רבו כמו רבו למעלה. וגם לבאר הטעם וידו אוחזת בעקב עשו, עיין רש"י (ד"ה ואחרי) משל לשפופרת וכו'. והקשו אם כן בכל תאומים יהיה אחרון הבכור. והנ"ל בכל זה, ומקודם נראה לפרש הפסוק ויעתר וגו', דרשב"ם פירש לנוכח בשביל אשתו עיין שם, וידוע מאמר רז"ל (יבמות ס"ד ע"א) יצחק אבינו עקר היה, והנה אמרו רז"ל (ברכות דף יו"ד ע"ב) כל התולה בזכות עצמו הקב"ה תולה לו בזכות אחרים, והתולה בזכות אחרים הקב"ה תולה לו בזכות עצמו. והנה דרך הצדיקים שמקטינין עצמן בעיניהם ומגדילים את זולתם, והנה יצחק לא חישב עצמו לצדיק, אבל את רבקה חשב לצדיקת, שכן כתיב (בראשית כד סז) ויביאה האהלה שרה אמו, ועיין במגלה עמוקות פרשת חיי שרה דר"ל שרה אמו ממש, וכמו שפירש רש"י גם כן (ד"ה האהלה) כשבאת רבקה שחזר הכל. אם כן כל תפילתו היה אף שהוא אינו כדאי להעשות לו נס, יעשה בשבילה. והיינו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו בשביל אשתו, כי עקרה היא, ר"ל אף שהוא אינו כדאי, מכל מקום הרי עקרה היא והיא צדיקת. או יאמר כי עקרה היא בטבעה וצריכה לנס, והוא אינו כדאי לנס לפי דעתו.
עוד ירמוז במ"ש כי עקרה הוא (בראשית כה כא). כי מבואר במסכת יבמות (דף ס"ה ע"ב) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, ושם דאמר לה לא מפקדת, והשיבה ולא בעי האי איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה. ובפוסקים מבואר דאשה מצווה על שבת (ישעיה מה יח), אך ההפרש שבין איש לאשה דעת לנבון נקל דאיש מצווה אינו יוצא רק באם יש לו שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל (יבמות ס"א ע"ב), אבל באשה משום חוטרא וכו', או משום שבת, די בבן אחד, והבן. וזה אמרו שהיא היה מתפלל רק בשביל רבקה שהיא צדיקת וכדאי לנס, אבל בשביל עצמו לא מלאו לבו להתפלל לרוב שפלותו בעיניו, אך אליה וקוץ בה, הא היא לא מפקדת, לזה אמר כי עקרה, דהתינח אם היה לה ולד אבל לא כפי הצורך לקיום המצוה, אז לא היה יכול להתפלל עבורה דלא מפקדה, אבל כיון דעקרה הוא, התפלל רק בשבילה דהא מכל מקום בעי חוטרא וכו', וגם לדעת קצת פוסקים מצווה על שבת. ובזה הונח לנו דלאחר שגדלו יעקב ועשו, שוב לא התפלל על הבת על כל פנים אף דקיימא לן כבית הלל, משום דכבר אין לה צורך, ובשביל עצמו לא מלאו לבו להתפלל על נס שלא היה בטבעם כלל להוליד. וי"ל גם כן באופן אחר, דלעתיד יהיה כבית שמאי כי כן הוא באור תורה, וקודם מתן תורה השיג' רק באור תורה, לזה ויעתר לו ה', כי כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו כאמרם ז"ל (ברכות י' ע"ב). וי"ל גם כן דלכך הקדים הפסוק לומר (בראשית כה כ) רבקה בת בתואל וגו', שלכך נחשבת היא בעיניו שכל צדקתה היא מעצמה, מה שאין כן הוא שזה שיש לו אינו שלו, שבן אברהם הוא ומעשה אביו בידו, כך חישב בדעתו לכך התפלל רק שיעשה ה' עבורה, אבל באמת ויעתר לו ה', ר"ל לו מצד עצמו ולא מכח זכות אברהם, וכמו שפירשו במה דאנן אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק, דהיינו שכל אחד ואחד קבל עליו עול מלכות שמים מעצמותו, ולא מפני מעשה אבותיו בידו. ובזה נתיישב הקושיא שעל הטור או"ח (בסימן נ"ג) שכתב לענין שליח ציבור דאם הוא ממשפחה בזויה והיא צדיק, טוב לקרב מזרע הרחוקים, מהא דאמר בש"ס (יבמות ס"ד ע"א) אהא דכתיב ויעתר לו, לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו', ועיין מ"ש בט"ז שם (ס"ק). ולפי מ"ש י"ל דהטעם של הטור דהוא דצדיק בן רשע הוא צדיק מצד עצמו, אבל צדיק בן צדיק והוא צדיק מצד עצמו, ודאי עדיף טפי. או י"ל דהטעם הוא משום שבן רשע מסתמא היא עניו טפי, אבל כשבן צדיק הוא עניו על ידי צדקת אביו כמ"ש ביצחק, ודאי עדיף טפי, והבן. ונחזור לענינינו דודאי על כל פנים מקבלין תפילת צדיק בן רשע גם כן וכמ"ש הטור. והנה אף דכתבנו דכאן מעלתו יותר גדולה, מכל מקום לא נגרע מעלתה משאר צדיק בן רשע, ואם כן אף שהוא מקודם להשמע, מכל מקום מהיכי תיתי נאמר ולא לה כלל, וח"ו שתפילתה חזרה ריקם. על כן נ"ל דהא באור החיים פירש ויעתר לו ותהר וגו', ולא נאמר וידע, לפי שתפילתו היה בתוך שלשה ימים שתקלוט (ברכות ס"ד ע"א), עד כאן דבריו. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר י' ה') תפילה עושה מחצה, והנה הוא התפלל שתקלוט הזרע, והיא התפללה גם כן שתקלוט, והוא נענה תחילה ותפילה עושה מחצה, ובודאי נענה על קליטת הטוב כי הרע למה, ואחר כך על ידי תפילתה נקלט החצי האחר דהיינו קליטת הרע, כי ברית כרותה שתפילת צדיק אינו חוזר ריקם. והיינו ויעתר יצחק וגו' לנוכח אשתו, כפירוש רש"י (ד"ה לנכח) זה עומד ומתפלל בזוית זה וכו' ששניהם התפללו, ויעתר לו ה' כפירוש רש"י (ד"ה ויעתר) שאינו דומה וכו', לכך הוא נענה תחילה ונגמר הטוב, על כן ויעתר לו ה' דייקא ולא לה, כי אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג' ו'). וזה שפירש רש"י ויעתר לו ולא לה, לפי שאינו דומה וכו' לפיכך לו ולא לה, שתמהו הכל על זה שמסיים לפיכך וכו' דהוא שפת יתר לכאורה. ולפי מ"ש יובן, דאף דראוי להקדים צדיק בן צדיק, מכל מקום למה לא לה לגמרי. אלא דכיון דהוא נענה תחילה על הקליטה ובודאי הטוב נקלט, אם כן ממילא לא לה, ר"ל דלדידה לא אמרינן ויעתר לה ה' דאינו מייחד שמו על הרעה, והיינו דברי רש"י לפי שאינו דומה וכו', אף דזה אינו להקדים, מכל מקום לפיכך ממילא לו ולא לה, והבן. וגם י"ל כך לדרך הראשון, כי הוא התפלל רק בשבילה, אם כן די בבן אחד, אבל היא התפללה ההיפך דהיינו עבורו, שהיא התפללה רק עבורו ולא חשבה עצמה לכלום, רק אותו החזיקה לצדיק גמור, והיינו גם כן לנוכח ר"ל לנגדה, והבן. ואם כן לפי תפילתה צריך שני זכרים, דהא הוא מצווה וקודם מתן תורה הוי כבית שמאי כמ"ש, דהא בן נח אינו מצווה על פריה ורביה והוי קודם מתן תורה עיין בסנהדרין (דף נ"ו:). לכך ויעתר לו ה' כנ"ל, כי אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה (ב"ר ג' ו'), והבן. ולכך (בראשית כה כו) וידו אוחזת בעקב עשו כדין, כי תמיד נקלטים שניהם כאחד מסתמא ותולה רק בלידה, אבל כאן הרי הוא נקלט ראשון מטעם האמור, ויתרוצצו כפירוש רש"י, מזה הבינה האמת כאשר הוא, ותאמר אם כן למה זה אנכי, ר"ל למה אנכי התפללתי כפירוש רש"י, דאלו לא התפללה היא רק יצחק לבד, לא היה נקלט רק הצדיק והבן, ותלך לדרוש מה יהיה בסופה אם גם מהרע יצא דבר טוב, ויאמר ה' לה שנים גוים בבטנך, גיים כתיב אלו אנטינינס ורבי (ברכות נ"ז ע"ב), ר"ל שמכל מקום גם ממנו יצא איזה דבר טוב, וגם אל תצטער בצערו של צדיק שיהיה לו מהרשע שבא על ידי תפילתה, כי לבסוף ורב יעבוד צעיר ויש בו צורך להשתמשות, על דרך שאמר ברוך שברא כל אלו לשמשני (ברכות נ"ח ע"א) והבן. ועל כן ורבקה אוהבת את יעקב, כי ידעה כי הוא הטוב והוא הבכור באמת, על כן מסרה נפשה שיהיה לו הבכורה שלא יפסד בהגרמת תפילתה. אבל יצחק שלא ידע מזה כלום ולא מהרציצה, אהב את עשו בנו הבכור כדין תורה שהבכור חשוב יותר, ועל כן אמרה רבקה עלי קללתך בני (בראשית כז יג), ר"ל אם יקללוך, עלי תבא שאני הגורם לזה. ועל פי דרכי אתי שפיר נמי מה דאמר עשו הכי קרא שמו יעקב וגו' (בראשית כז לו), כי על ידי קריאת שם שהוא לזכר על אחיזת עקב, ידע עכשיו מה שאירע בשעת הלידה, ומזה ידע כי הוא הבכור לקליטה, על כן ויעקבנו זה וגו'. וכשמוע יצחק זאת אמר גם ברוך יהיה (בראשית כז לג), כיון שהוא הבכור כדברי המדרש תנחומא (תולדות סי' י"א), והבן.
פירוש ו
בירושלמי (הובא בעטרת שלמה ריש פרשה זו) א"ר בון יצחק אבינו עקר היה, מחלפת שיטה דר' בון, דאמר ר' בון פרה אדומה נלקחת מן הגוי, עד כאן. והוא פלאי. והנ"ל דהנה בע"א (דף כ"ג.) איתא פרת חטאת, ר' אליעזר אומר אינה נקחת מן הנכרי, וחכמים מתירין. ושם (ע"ז) בדף כ"ד (ע"א) וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות. עוד שם מאי אהדרו ליה חברוהו לרבי אליעזר כל צאן קדר יקבצו לך (ישעיה ס ז), ורבי אליעזר כולם גרים גרורים, עיין רש"י (ד"ה כל), (ועיין תוספות יבמות כ"ד ע"ב ד"ה לא בימי דוד וכו'). ומקשה דלמה מע"א הוא דהדרי בהו, ומשני לעבדו שכם אחד כתיב (צפניה ג ט), עכ"ל הגמרא שם. והנה קשה רבנן מ"ט, ועל כרחך צריך לומר דרבנן סברי דשכם אחד נמי לענין ע"א הוא, אבל לא לענין שאר תורה ומצוה, וקשה מי מכריח לרבנן לדוחק זה, הלא ודאי לעבדו שכם אחד משמע טפי כמשמעו. ועל כרחך צריך לומר דרבנן קשה להו דאם כולם גרים גרורים אף דאין מקבלין אותם, אם כן למה חשיבי ישראל טפי מגרים, כמו שנלמד מקרא במסכת קדושין (דף ע"א ע"ב) מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים וכו', הלא צדיק בן רשע חשוב טפי כסברת הטור באו"ח (סימן נ"ג) בשליח ציבור דיש לקרב הרחוקים, אלא על כרחך צריך לומר דרק מע"א הדרי בהו, ומוכח שפיר דלוקחין פרה אדומה וקרבנות מהם. והנה לפי זה תולה הפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן אם צדיק בן רשע חשוב טפי, או צדיק בן צדיק. והנה ביבמות שם (דף ס"ד.) אהא דאמר ר' יצחק יצחק אבינו עקר היה, פריך אי הכי (בראשית כה כא) ויעתר להם מבעיא ליה, ועיין שם פירוש רש"י (ד"ה ויעתר) דבלא דברי ר' יצחק לא קשה מידי. ועל זה משני הש"ס אינו דומה תפלת צדיק וכו', והיינו דלא כהטור. ועל פי זה מבואר הירושלמי הנ"ל דהנה ר' בון אמר יצחק אבינו עקר היה, אם כן קשה להם מבעיא, ועל כרחך צריך לומר כתירוץ הגמרא לפי שאינו דומה וכו', ועל זה אמר מחלפה שיטתיה דר' בון דאמר פרה אדומה נקחת מן הנכרים, דמזה מוכח דסובר דאדרבה צדיק בן רשע חשוב טפי, כמ"ש בחברוהו דרבי אליעזר, והבן. והשתא נתיישב הקושיא על הטור או"ח בסימן נ"ג מהא דאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו', דכיון דקיימא לן כרבנן דרבי אליעזר בפרת חטאת דודאי הלכה כרבים, וכמו שפסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות פרה אדומה הלכה ז'), אם כן על כרחך דלא קיימא לן כהא דר' יצחק הנ"ל, והא דקשה אם כן דיצחק לא הוה עקר לילף מיצחק, על כרחך צריך לומר דרבקה בת ג' שנים היתה כשנשאה כדעת המדרש (סדר עולם רבה פ"א), ועיין שם ביבמות ס"ד ע"א בתוספת ד"ה ולילף מיצחק ודו"ק, ועיין בתוספות יבמות שם דף מ"א ע"ב ד"ה וכן הוא אומר, עיין שם ודו"ק, ועיין במ"ש זקני מהרש"א ז"ל ביבמות דף ס"ד ע"א על קושית הגמרא להם מבעיא, ודפח"ח. והנה לפי זה קשה על רש"י בנימוקי החומש, דמתחילה פירש על הפסוק (בראשית כה כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שהמתין לה עד שהיתה בת ג' ונשאה, ואחר כך פירש על (בראשית כה כא) ויעתר לו ולא לה, שאינו דומה וכו', ואם כן מזכי שטרא לבי תרי, דאם סובר בת ג' היתה, אם כן אינו מוכרח לומר דסובר יצחק עקר היה, ובפרט דמבואר להדיא מפירוש רש"י על פסוק (בראשית כה כו) ויהי יצחק בן ששים שנה בלדת אותם (ד"ה בן), עיין שם דלא סבר דיצחק עקר היה, ואם כן לפי זה לא קשה להם מבעיא, ואין צריך לומר לפי שאינו דומה וכו'. ונ"ל דאף דלא סבר יצחק עקר היה, מכל מקום קרוב לפשוטו טפי הוא לפרש זה עומד בזויות זה וכו', משנפרש לנוכח כמו על, רק שקודם שנודע מהתירוץ שאינו דומה וכו', בעל כרחך היה צריך לפרש לנוכח כמו על, מחמת הקושיא דלהם מבעיא, אלולי הא דאמר יצחק אבינו עקר היה, אבל אחר דידעינן מתירוץ זה, ודאי מפרשינן לנוכח זה עומד בזויות זה וכו', אף אם לא נסבור יצחק אבינו עקר היה, דהלא ידוע דדרכו של רש"י לפרש מה שהוא קרוב לפשוטו, ואף אם רש"י סובר כהטור אתי שפיר, דהא הטעם של הטור הוא משום שזה מפציר בתפלה יותר, אם כן ודאי דבזה צדיק בן צדיק עדיף, ודו"ק.
עוד ביאור על הירושלמי הנ"ל, כי כבר אמרתי טעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים, דאי משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות ס"ד ע"א), די באמהות עקרות, והבן. ועוד יעקב בחיר שבאבות מה טעם לא היה עקר משום טעם זה, והיה די ברחל. ואמרתי דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו גם ישמעאל ועשו הרשעים, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא, כי כל תולדותיו הם אצלו בכח, ואם כן כל מה שמסגל מצות ומעשים טובים, תולדותיו מסגלין עמו. על כן היו עקרים בטבע, ואם כן לא היה בהם התולדות בכח הגוף כלל, רק כרגע נעשה להם נס והולידו. אבל ישראל היו בכח נשמתן, כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל. ועל פי זה יובן (ברכות דף ט"ז ע"ב) אין קורין אבות אלא לג', ומה דמשני הגמרא עד כאן חשיבי, טפי לא חשיבי. דהיינו משום דהם שורש נשמות לכל ישראל, והבן. ומבואר להדיא בילקוט חדש דיצחק שורש נשמות לכל ישראל, מה שאין כן ישמעאל ועשו לא היו בהם בכח לא בגוף ולא בנפש כנ"ל. והנה י"ל זכות אבות גם כן כפשוטו, דמשום שהוא אביהם הגין עליהם זכותו, ולפי זה אין חילוק בין היו עקרים קודם אי לא, והבן. והנה זה תולה גם כן בהפלוגתא דסומכוס ורבנן בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף י"ז ע"ב) אם כחו כגופו אי לאו, והבן. ועל פי זה נ"ל לבאר הפסוק (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע. דקשה הדרש (נדרים ל"א ע"א) ביצחק ולא כל יצחק, מנא ידעינן מי הוא המקצת יצחק אשר יקרא זרע. ולפי מ"ש אתי שפיר, דר"ל אלו שהן במציאות בכח ביצחק, יקרא לך זרע, והבן כי נכון הוא. ולכך יעקב שהיה מטתו שלימה, לא היה עקר. והנה פליגי רבי אליעזר ורבנן בע"ז (דף כ"ד ע"א) דרבי אליעזר סובר כל האסורין לגבי המזבח, ולדותיהן גם כן אסורין, כגון ולד נרבע, מוקצה, ונעבד, ואף דהוי קודם שעיברה, וחכמים מתירין הולדות. ונראה דבהא פליגי, דרבי אליעזר סובר דכל מה שהוא בכח, הוי כמציאות והוי כגופא, וכל מה שנעשה באם, הוי כאלו נעשה בכל תולדות, וחכמים פליגי עליו. והנה אם כבר עיברה, תולה בפלוגתא אם עובר ירך אמו או לאו, עיין שם בגמרא הא דאמר רבא בנרבעת כשהיא מעוברת, כולי עלמא מודים דהולד פסול לגבי המזבח משום דעובר ירך אמו, רק פליגי כשנרבעת או נעבדה קודם שנתעברה, דרבי אליעזר פוסל גם בזה. ויש להבין הטעם, כיון דלא שייך עובר ירך אמו בזה. אלא על כרחך הטעם כמ"ש דכל תולדות שבכח המוליד, הויון כגופו ממש כמ"ש לעיל, וחכמים פליגי על האי סברא כנ"ל, ועיין שם ע"ב בתוס' ד"ה ר' יוחנן, שתירצו דרבי יוחנן לטעמיה דסובר עובר לאו ירך אמו הוא, עיין שם. והיינו אף בשעת עובר, וכל שכן קודם עיבור, והבן. והנה במסכת ע"ז שם (ע"ז כ"ג ע"א) פליגו רבי אליעזר ורבנן, דרבנן סברי פרה אדומה נקחת משל גוי, ורבי אליעזר סובר אין נקחת משל גוי משום דחייש לרביעה. והנה אם נימא טעמיה דרבנן משום דלא חייש לרביעה, אם כן הוא הדין לכל הקרבנות דלוקחין מהן, אבל אם נימא הטעם כמו שרצה הגמרא שם לומר דמשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא, אם כן היינו דוקא בפרה אדומה דדמיה יקרים, אבל שאר הקרבנות אין לוקחין. מיהו על זה הטעם קשה גבי פרה נמי ניחוש דלמא רבעה לאמה, או קודם דהוי מיעברה או בשעת עיבורה, ולא שייך טעם הנ"ל, דאכתי לא ידע בבירור דמפסיד טובא, אם כן על כרחך צריך לומר דעובר לאו ירך אמו, ומכל שכן קודם דעיברה לא אמרינן מה שהוא בכח, הוי כאלו יש בפועל עם אמה. והשתא מבואר דאמר ר' בון יצחק אבינו עקר היה, על כרחך מטעם שלא יגין זכותו על עשו, דזכות אבות היינו מטעם דתולדותיו הן בכחו ובגופו, מה שאין כן בהיותו עקר וכמ"ש, אם כן מוחלפת שיטתיה דאמר ר' בון פרה אדומה נקחת משל נכרים, משמע דוקא פרה ולא שאר קרבנות דחיישינן לרביעה, מה שאין כן גבי פרה לא חיישינן לרביעה, דמשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא, ואי משום דלמא רבעה לאמה כקושית הגמרא (דף כ"ד ע"א), להא ליכא למיחש דעובר לאו ירך אמו, וכל שכן קודם דעיברה דשרי דמאי דהוי בכח לא אמרינן דהוי כגופו, ולפי זה על כרחך אין הטעם של זכות אבות כמ"ש, רק כפשוט', ואם כן אין חילוק בין היה עקר או לאו, ולמאי עביד קב"ה ניסא למגנא, אם כן דברי ר' בון סותרין אהדדי, והבן.
פירוש ז
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי וכו' (בראשית כה כב). כבר כתבנו בזה למעלה כמה פעמים. ועוד יש לפרש, כי היא חשבה מחמת הרציצה, כי ח"ו שניהם רשעים בעלי מחלוקת זורו רשעים מרחם, לכן אמרה בשלמא יצחק מצווה על פריה ורביה, אבל אנכי למה זה היה לי, והיינו אם כן למה זה אנכי, ועל דרך שמפרשין (משלי י א) בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו דייקא, כי האב מאי דמפקדה בעי למעבד וכו', אבל האם בן כסיל למה הוא לה, כי היא איננה מפקדה אפריה ורביה. והשיבו לה שני גוים וגו' ושני לאומים ממעיך יפרדו זה לרשעו וזה לתומו ואחד מהן צדיק, והבן.
ועוד יש לפרש על דרך הפשוט, על פי מה שפירש רש"י (ד"ה) ויתרוצצו (בראשית כה כב), כשהיתה עוברת על פתחי תורה יעקב מפרכס לצאת, ועל פתחי עבודה זרה עשו מפרכס, על כן ותאמר אם כן הוא טבע צדיקים וטבע רשעים, למה זה אנכי נתייחדתי בזה, הלא כבר עמדו צדיקים ורשעים בעולם ולא נשמע כזה, לכך ותלך לדרוש וגו'. אך התירוץ לזה על פי סברא, כי זה מקור הקדוש מחצב כל האומה מטתו שלמה קדושה גדולה כל כך ראוי להתלהב, וזה מקור טומאה עתידין לעמוד ממנו כל רשעי ארץ כמעט, ושאני שאר צדיקים ורשעים. וזה ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך, והיינו שני מקורות לשני אומות, ודעת לנבון נקל שזה מקור לאומה עליונה קדושה, וזה מקור לאומה טמאה אבי אבות הטומאה, ותו לא קשיא למה זה אנכי, כי הכא שאני וכדאמרן. עוד נראה לפרש אם כן למה זה אנכי (בראשית כה כב). כי הנה שמעתי בחלום (אור ליום י"א טבת) כי אף שיעקב נולד בטוב נוטה לטוב, כאמרם (ב"ר ס"ג ו') שהיה מפרכס בבטן אמו על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועשו נולד ברע נוטה לרע, כאמרם שהיה מפרכס בבטן אמו על פתחי עבודה זרה, ואם כן לפי זה לכאורה משולל הבחירה כמעט מהם. אך זה היה עיקר פעולת בחירתם על ידי שהיו אחים תאומים בבטן אמם ויש להם התערבות, אם כן עשו בנטותו לרע בחשקת נמרץ, מושך את יעקב עמו, וההיפך ביעקב, ואם כן היה די התחזקות הבחירה בכל אחד שכל אחד עמד בשלו, עד כאן שמעתי בחלום. והנה אף אני בחלומי אז אמרתי לפרש הפסוק במלאכי (א ב-ג) על פי זה אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב (מלאכי א ג) ואת עשו שנאתי, עד כאן. כי הנה עיקר האהבה נצמח מאבות הקדושים, וכמו שמפרשין בפסוק (דברים י טו) רק באבותיך חשק ה'. והנה מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו, רק אב זקן גרם אהבה לישראל. והנה הקושיא במה אהבתנו, כמו במה אדע שאמר אברהם (בראשית טו ח), שדרשו (ב"ר מ"ד י"ד) באיזה זכות. ר"ל כיון שמטבע הטוב להטיב, מאי כולי האי וצדיק מה פעל. ולזה השיב הלא אח עשו ליעקב והיה להם התערבות, ואף על פי כן זה פירש לתומו וזה לרשעו, ומשום זה ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי (עד כאן אמרתי בחלום). והנה לפי זה נראה שכוונה עמוקה הית לו ית' בענין זה, כי אי אפשר לשתול מטע ה' להתפאר, רק על ידי יסוד טוב, ואם כן היה משולל הבחירה וזה גם כן אינו טוב, לכך נולד עשו עמו, והבן. וז"ש הכתוב ויתרוצצו הבנים בקרבה כפירוש רש"י כשהיתה עוברת וכו', ותאמר אם כן שיש בטבעם כך בהיותם במעי אמם, מורה שאין בחירה בהם ואינם ראוים לשכר ועונש, למה זה אנכי, כלומר למה נוצרו בבטן אשה, היה לו להשי"ת לבראם, או לשלוח עיר וקדיש מן שמיא, ולעומתו מכח הסט"א, ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך, היינו שני מקורות זה מקור קדוש וזה להיפך, ושניהם בבטן מתערבים זה בזה, ושני לאומים ממעיך יפרדו זה לרשעו וזה לתומו, ולאום מלאום וגו', כלומר שכל אחד ואחד שואב מחבירו, על כן יאמץ פירוש יצטרך להתגבר בגבורתו ובחירתו למען יעמוד בשלו, והיינו כמו שפירשתי הלא אח עשו ליעקב וכו', אם כן שניהם בעלי בחירה, שלזה גבורת בחירתו מחמת זה ולזה מחמת זה, והבן כי נכון מאד הוא ומכוון בלשון תורה הק'.
ובזה יובן הא דכתיב (בראשית כה כו) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב. וכבר עמדו על זה המפרשים למה אחז בעקבו דוקא. וגם למה נקרא יעקב על שם העקב. ולפי מ"ש יתכן, כי הנה האברבנאל כתב הטעם דלמה כתיב (בראשית כה כד) תומים חסר ולא תאומים, דהוא לרמז שהיו שני העוברים תומים ושלמים זה לצדקתו וזה לרשעו, זה צדיק תמים וזה רשע תמים, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה יש להבין לפי דבריו שמהבטן היו תומים זה לצדקו וזה לרשעו, אם כן מה התערבות היה להם שיהיה הבחירה חפשית בשניהם. אך הנה ידוע מה שפירש מהרש"א בחידושי אגדות (מגילה י"א ע"א) על הפסוק (תהלים קכד א) לולי ה' שהיה לנו וכו', עיין שם. דהנה עשו נקרא חזיר היער (תהלים פ יד) קליפת חזיר, כמו דאיתא במדרש (ב"ר ס"ג ח') אתון קריתין לחזירתכון שם וכו'. ולפירושי יומתק מאד הא דאמר המדרש בלשון הזה דוקא בפסוק הזה, דהנה יש בו סימן טומאה בפיו וסימן טהרה ברגל, והוא מהתערבות של יעקב, ועל כן יעקב נאחז בו שם, והוא גם כן מזיק לו קצת משם, כדכתיב (דניאל ז ז) ושארה רפסה (וכפירוש מהרש"א שם יובאו דבריו למטה). וזה מפרש הפסוק וידו אוחזת בעקב עשו שהוא סימן הטהרה, על כן יש להם קצת התערבות, על כן ויקרא שמו יעקב כי זה עיקר החשיבות של יעקב, דבלא זה היה מוכרח ולכך נקרא על שם העקב, והבן. לפי שמבואר מזה הפסוק דעשו הוא חזיר, על כן יפה אמר המדרש על ויקרא שמו יעקב הנסמך לו בפסוק זה, אתון קריתון לחזירתכון שם, אף אני קורא לבני בכורי שם כנ"ל.
פירוש ח
ושני לאומים ממעיך יפרדו (בראשית כה כג). יש לפרש כמו שממעיך יפרדו איזה ראשון ואיזה אחרון, כך יהיה מלכותם וממשלתם, ורב יעבוד צעיר בסוף, ומזה ידעה רבקה כי הצעיר הוא הצדיק, כי ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט).
פירוש ט
(א) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב וגו' (בראשית כה כו). יש לפרש כי עקב לשון רמיה, כמו שמפורש במאמר עשו לקמן (בראשית כז לו), והנה עשו ברמאותו שרימה את אביו ועוררו לברכו, ונטל יעקב אותה הברכה, וזה שהיה לרמז על זה וידו אוחזת בעקב עשו, דמה שעשו יעשה במרמה, ידו אוחזת ליטלו, והבן כי נכון הוא בס"ד. או יאמר וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר במה שעשו מרמה, גם הוא אחז ברמאות דעם עקש תתפתל (תהלים יח כז), והבן. (ב), עוד יתכן כי ירמוז על הבכורה שלקח מעמו, כנודע מהמדרש (תנדב"א זוטא פי"ט) דהוא חלקו בעולם הבא. וידוע מה שדרשו רז"ל (דב"ר פ"ג א') והיה עקב תשמעון (דברים ז יב), שכרו בעקב. וז"ש וידו אוחזת בעקב עשו, דהיינו הסוף ועקב של עשו דהיינו חלקו בעולם הבא, ידו אוחזת ליטול, על כן קרא שמו יעקב, ואם כן יש בזה נטילת הבכורה וגם הברכות. וזה ממש מאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, והיה ראוי לומר ויעקבני פעמים. רק דהכי פירושו ויעקבני זה, ר"ל זה התיבה ויעקבני הוא פעמים, ר"ל שני בחינות, את בכורתי לקח, ופירושו לשון עקב וסוף דשם לא רימה אותו דהרי מכר לו מדעתו, והנה עתה לקח ברכתי, ועקב לשון רמיה והיינו בחינה השנית, והבן כי נכון הוא בס"ד. (ג), עוד יש לפרש וידו אוחזת בעקב עשו, על פי דברי מהרש"א בחידושי אגדות פרק קמא (דמגילה דף י"א ע"א), אהא דכתיב (תהלים קכד ו) ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם, על פי מה דראה דניאל ד' חיות סימן לד' מלכיות דרביעי לא מפרש שמה, אלא שצורת שיני ברזל לה ואכלה ומדקה ושארה ברגליה רפסה (דניאל ז ז), שזה סימן למלכות אדום שנדמה לחזיר היער, דכחו בשיניו ואכלה ומדקה בשיניה כל העכו"ם שזהו טומאה לחזיר, ושארה שהוא שארית ישראל, אין לו כח בשיניו רק ברגלים שהוא סימן טהרה לחזיר רפסה, לכן אין לו כח לכלותם. וז"ש ברוך ה' שלא נתנני וגו', שלא נתן לו כח בשיניו לכלותינו, עד כאן דבריו. והנה ידוע כי ידו הוא כינוי לממשלה וכח, כמו ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא כו), היינו מתחת ממשלתו וכחו. והנה ממשלת יעקב יהיה בסוף, ואלו ח"ו היה עשו מכלן בשיניו כשהיו תחת ידו, אם כן לא היה להם ממשלה לעולם, דהרי תחתיו אין להם ממשלה, ומה שעשו אינו מכלן, הוא מפני סימן הטהרה שברגל, כמ"ש מהרש"א כי בישראל רק ברגלים רפסה, אם כן ידו וממשלתו של יעקב נאחז רק בעקב עשו ששם מקום טהרה שלו, והבן.
(ד) עוד י"ל, כי באמת בזמן הגלות היא טובה גדולה שישראל הם שפלים נבזים ובזוים כעפר הנדרס, דאם לא כן ח"ו ויתערבו בגוים וגו' (תהלים קו לה), כמ"ש מהרש"א על נסעה ונלכה וגו' (בראשית לג יב) (חגיגה ה' ע"ב וע"ז ח' ע"ב). וזה לדעתי ביאור הפסוק (דניאל ז ז) ושארה, ר"ל משום זה יש שארית לישראל, משום שברגליה רפסה, שאם היו שרים כמוהם, מאז נשטפו ח"ו. וזה לדעתי ביאור הפסוק (בפרשת בלק, במדבר כג ט) הן עם לבדד ישכון ולא יתערבו, ובגוים ר"ל כשיהיה בין הגוים, לא יתחשב העם הזה ביניהם ויהיו שפלים ונבזים, ועל כן לא יתערבו כנ"ל. והיינו (בראשית כה כו) וידו אוחזת בקדושה, בעקב עשו שברגלים רפסה, על כן לא יתערבו בגוים כנ"ל. ועל פי זה יש לפרש מה שאנו אומרים בברכת המזון כי אם לידך המלאה הפתוחה וגו' שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, דר"ל שתשפיע בידך המלאה וגו', רק באופן שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, שלא תהיה השפעה זו סיבה לבושת שהיא לעולם ועד בעולם הנצחי, דלא איעול בכיסופא קמך, ור"ל שמה שידוע לך שעל ידי זה נחטא ונבוש, לא תתן לנו הטוב ההוא, אך תשפיע לנו הטוב באופן שנשבע לחם ונהיה טובים.
(ה) או יאמר וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו). כי אף שרואין לפעמים מדות טובות בבני עשו, כשנרד לסופן ועקבן, יראה הרואה כי אין בהם טוב אמיתי לכבודו ית"ש, רק לגרמייהו היא דעבדין (עיין). וההיפך בבני יעקב אף הגרוע שבהן הוא רק משום שיצרו תוקפו, אבל כשנרד לעומקו וסופן ועקבן, ימצא בו טוב אמיתי וזה אמת. והיינו וידו אוחזת בעקב עשו, דהיינו במקום שכלה עקבו של טובת עשו, אז מתחיל טובת בני יעקב גם להגרוע שבהן, והבן.
פירוש י
ואחרי כן יצא אחיו וגו' (בראשית כה כו). במדרש (ב"ר ס"ג ט') הגמון אחד שאל את רבן גמליאל מי תופס המלכות אחרינו, הביא לו נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב. ונ"ל ביאור הדברים, דעיין בספר בנין אריאל שהוכיח דהוצרך לכתוב בראשי תיבות, לפי שאסור לכתוב פסוק מן התורה על הנייר (שבת ע"ט ע"ב), עיין שם. והנה אם היה מראה לו הפסוק היה אומר כמשמעו, והסופר בא להורות הטעם של קריאת שם יעקב. אך קשה דהיה ראוי לומר תיבה אחת ואחריו, למה לי שני תיבות ואחרי כן, אלא ודאי דבאה התורה לרמז בראשי תיבות, כי ירידה היא לשון רדיה וממשלה, כמו וירדו בדגת הים (בראשית א כו), ובפרט ממשלתו שהיא רק רצועה בישא לרדות עולמו, כמו דאיתא במדרש פרשת חקת שרצה דוד להחרים את כרך גדול, אמר לו הקב"ה צריך הוא לרדות בו את עולמי, עד כאן. וגם רדיה ההיא להם לירידה בסוף, ועל ידי כך לא יהיה שריד, וכעין שפירש רש"י בפסוק וירדו, לא זכה נעשה ירוד. ועל פי זה דר"ת הוא ו' כ' י' א' ו' א' ב', הוא בראשי תיבות. ואחר כלות ירידתו (ר"ל של זה האדמוני הנאמר למעלה), 'אז 'וועד 'אחיו 'באחרונה, ר"ל הוזמן אחיו לגדולה ומלכות באחרונה שלא יופסק, כעין אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד ו). וגם לשון וועד מורה, כי וועד מאז כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והבן.
פירוש יא
ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו' (בראשית כה כז). מכאן עד סוף הסדר יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), איך היה עשו כל כך חכם להרע לרמאות את אביו החכם האמיתי, בשלמא אם היה יושב אוהל ובקרבו ישים ארבו, היה מקום לטעות. אבל כיון שהיה איש שדה נגלה לעין כל, אם כן באיזה נכלים וערמימיות רימה את אביו. (ב), (בראשית כה כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, פשוטו כתרגומו ארי מצידיה הוי אכיל. ולפי העולה על הדעת הדבר יפליא לפי ערך יצחק אבינו עולה תמימה, וגם עשיר גדול לפי פשוטי המקראות, לענין מה הוצרך לציד של עשו, ומה שפירש הראב"ע שירד מנכסיו והעני לעת זקנתו, קשה להולמם דאלו היה כך, לא הוה ליה לקרא לסתום אלא לפרש. וגם הדרש (תנחומא תולדות סי' ח') שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, גם כן תמוה באיזה ענין הטעה אותו וכמ"ש לעיל. (ג), הלא מבואר במסכת קדושין (דף י"ח ע"א) דעשו מומר היה, בהא דמשני ישראל מומר שאני עיין שם, ועובד עבודה זרה היה, דהרי בעודו במעי אמו כשהיתה עוברת על בתי עבודה זרה היה מפרכס לצאת (ב"ר ס"ג ו'), ובודאי זה היה דרכו גם אחר כך, וכן כתב בבעל הטורים יעקב הלך אחר צו את בני ישראל, ועשו הלך אחר צו זה עבודה זרה, וכן כתב רש"י (ד"ה ויגדלו) זה פירש לבית המדרש וזה פירש לעבודה זרה, וקיימא לן (חולין ד' ע"ב) דמומר לעבודה זרה, הוא מומר לכל התורה כולה וכעכו"ם יחשב, אם כן איך אכל יצחק משחיטתו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה, וכבר ידענו (ויק"ר ב' י') כי האבות קיימו כל התורה כולה, ובפרט להמבואר ליודעי חן דמי שאוכל משחיטת רשע, פוגם בנפשו כי הוא רק פוגם בשחיטתו ואינו מתקן. ואין לומר דהיינו מפני שהיה סובר שהוא צדיק, דאכתי איך הניחו הקב"ה לאכול מזבחו, הלא קיימא לן אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, וכדאיתא בפרק קמא (דחולין דף ה' ע"ב). וכבר הקשה האלשיך איך בא לו תקלה לאהוב הרשע. מיהו זה יש ליישב, דכבר מבואר בתוס' שם (ד"ה צדיקים) דדוקא לענין אכילת איסור אמרינן כך דגנאי לצדיק, עיין שם. אבל קושיתי הנ"ל היא בתקפה. (ד), הלא לפי המבואר במדרש איכה (איכ"ר) מאנשי ירושלים מה שהכירו באכילתם הבשר, מבואר דיוכלו להכיר מהות השוחט באכילת הבשר, ובודאי ליצחק כל רז לא אניס ליה, וגם קבל מאברהם כל החכמה שהיו כליותיו נובעין לו חכמה (ב"ר ס"א ב'), ובדידיה כתיב (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו שהיא מדריגה גדולה, כמבואר בזהר בהאי ינוקא, ואיך לא הכיר את זה. (ה), איך הניחו לו יעקב ורבקה להכשל בזה, ולא גילו את אזניו. (ו), הלעיטני נא מן האדום וגו' כי עיף אנכי (בראשית כה ל), עיין רש"י (ד"ה מן). והנה לעיל פירש רש"י (ד"ה והוא) עיף לשון נופל על רציחה, אם כן למה אמר עשו כן. ועוד מה על כן קרא שמו אדום, וכי בשביל אכילת עדשים יכנה לו שם בזיון שישאר לו לנצח עיין ברשב"ם, והוא מעבירות החמורות. (ז), למה אמר עשו מן האדום, ולא מן העדשים שהיא עיקר שמם, או מנזיד. (ח), איך יעקב אבינו הוציא מפיו אנכי עשו בכורך (בראשית כז יט) שהוא שקר גמור, וגם עשיתי כאשר דברת אלי. ועוד מאי הכפל ויחרד חרדה (בראשית כז לג), היה די לומר ויחרד. (ט), ויהי אך יצא יצא יעקב (בראשית כז ל), שהוא כפל. (י), ויחרד יצחק חרדה גדולה, מה כל החרדה הגדולה הזאת ליצחק עד מאד. והנה פתח דבריו בקצף על הבא מקודם, וסיים בברוך גם ברוך יהיה, ואף שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ז ב'), מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ויש להבין גם פשט הפשוט. (יא), תיבת הוא הצד ציד מיותר, דהוה ליה למימר מי אפוא הצד ציד. וגם אין לו מובן דהא משמע הידוע, ובאמת לא ידע. (יב), מאי ואוכל מכל, ומאי גם ברוך יהיה. (יג), בא אחיך במרמה (בראשית כז לו), הו"ל בחכמה, ואף שפירשו בחכמה (רש"י ד"ה במרמה), מכל מקום קשה דהא יש להבין מה היה קשה להם שפירשו בחכמה, הלא באמת היה מרמה בדבר. אך עיקר הקושיא על יצחק למה כינהו בשם מגונה, כיון שכבר אמר גם ברוך יהיה והשיג שכך ראוי, אם כן לפי זה לא תירצו כלום דלמה קראו בשם בזיון מרמה, אף שכוונתו חכמה. (יד), למה אמר והיה כאשר תריד (בראשית כז מ). (טו), איך הברכה באה על ידי טעות, ומעשה ומחשבה מתנגדים. והנה כדי לישב כל זה, נקדים דזה היה מההכרח שיתברך יעקב במחשבת עשו וכמבואר בזוהר הקדוש, ועיין באגודת אזוב בקהלת סימן ד' מ"ש הטעם על זה. ועדיין איננו מספיק למשכיל, דהא המעשה בטעות הוי, ועשיה של טעות לאו כלום הוא. והנ"ל בזה, דהנה באמת הברכה לא היה בטעות, כי המחשבה על עשו היה הטעות בחשבו שהוא צדיק, ובאמת יעקב הוא הצדיק, ואם כן אדרבה אם מה שבטעות לאו כלום הוא, אם כן המחשבה והמעשה עולה כאחד והבן, והנה מיושב קושיא הט"ו. והנה זה בודאי שהיה יצחק מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א', אם מצוה לו. ב', אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו, והפשוט והדרש אחד כדרכי לפרש בכל מקום, ועכשיו מפרש איך היה, ויהי עשו איש שדה איש יודע ציד כפשוטו וגם כמדרשו, על ידי מה, על ידי ויעקב איש תם יושב אהלים שהוא היה הזובח לו כמ"ש, והולך ומספר רשעתו של עשו ויזד יעקב נזיד, פירש רש"י (ד"ה מן) שהיה ביום שמת אברהם, והנה בהרשע הסט"א מדבר מפיו אף שאינו יודע מה שמדבר, דהא מבואר (ב"ב ט"ז ע"ב) כי מיתת אברהם היה על ידי עשו, שנתקצרו שנותיו כדי שלא יראה אותו יוצא לתרבות רעה באותו היום, על כן אמר הלעיטני נא מן האדום, כי ראוי לי שאני הגורם לו כי עיף אנכי ברציחה, והיינו מן שפיכות דמים כפירוש רש"י לעיל, ועל כן מת הזקן כדי שלא יראה אותו בכך והוא הגורם לנזיד הנ"ל, והאדום הוא רומז על שפיכת דמים ששפך דמו של זקן, ולכן ראוי להשאר שמו לנצח אדום, ולא בשביל אכילת עדשים. או יאמר כי עיף אנכי, היינו רציחתו שרצח לזקן, (ואם כן מיושב קושית א' ב' ג' ד' ה' ו' ז'). והנה לפי זה אהבת יצחק לעשו וחשיבותו בעיניו, היה באמת מכח קדושת יעקב, ויעקב ידע כל זה. והנה בפרשת שמות (ד כב) על הפסוק בני בכורי ישראל, פירש רש"י (ד"ה בני) בכור לשון גדולה וחשיבות, כמו אף אני בכור אתנהו עליו למלכי ארץ (תהלים פט כח). והנה כאשר, הוא משמש לפעמים כאלו. ולפי זה מבואר מאמר יעקב, אנכי הוא מה שעשו בכורך (פירוש החשוב בעיניך), על ידי מה שעשיתי כאשר דברת אלי, ר"ל שאני העושה תמיד כאלו אלי דברת, ויצחק הבינו על פשוטו. וזה כונת רז"ל (זוהר ח"א קס"ז ע"ב) במה שדרשו וחלקו תיבת אנכי, מן עשו בכורך, וכן מה שפירשו (עיין שם רש"י ד"ה עשיתי) עשיתי כאשר דברת אלי כמה פעמים, (ובזה נתישב קושית חית). והנה אחר שנגמר הדבר שנתברך יעקב קצת בפקפוק, חזר הדבר ממילא לטבעו שיכיר יצחק במעשה עשו וגם במעשה יעקב, ולכך ויהי כאשר אך יצא יצא יעקב ועשו בא, שכבר נתודע לו הכל זה לתומו וזה לרשעו, והנה עשו הרשע לא בא אז ליעקב שישחוט, דאז לא השיג רק כלב כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, ופחד שיכיר יצחק בו כי איך יבוא לידי תקלה, ועוד דידע דשכינתא גביה תדיר כמבואר בזוהר הק', על כן התחזק מאד ברוח הטומאה בתוקף הסט"א, וטימא עצמו בכל מיני טומאות לבא עם כל כחותיו, באופן שיברחו כל כחות הקדושה מיצחק ולא ירגיש כלל, על כן ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, והיינו שדרשו (ב"ר ס"ז ב') שראה גיהנם פתוחה מתחתיו, מקום חשך ואופל צלמות מעון הסט"א. והנה היה חרדה אחר חרדה, כי מאחר שהכיר ברשעת עשו והריח ריח נבלה כריחא דיקדות גיהנם כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, החריד מאד בחשבו כי עד עתה שטעה אכל נבלות מצידו, וזה שאמר מי אפוא הוא הצד ציד עד עתה ואוכל מכל, ר"ל מכל ציד וציד. והנה הוא מיותר. אך שנצנצה אליו רוח הקודש בדבריו להשיבו באמצע שאלתו ויתובי דעתו, וזה הוא הצד ציד עתה ואוכל מכל כמדרשו (ב"ר ס"ז ב') מכל המטעמים, זה הוא שהיה אוכל משחיטתו גם עתה כאשר מקודם, ומה שאמר הוא הצד ציד אף שיעקב לא צד, לא קשה מידי, דהלא יעקב אמר ואוכלה מצידי, ולא עמדו המפרשים על זה כלל לישב האיך הוציא דבר שקר מפיו, אלא שמע מינה דגם זה מקרי צידה שצד אותם מן הצאן, וסיים דבריו ברוח הקודש בטרם תבא ואברכהו, לכך גם ברוך יהיה כמ"ש כי המחשבה עליך הוא בטעות, כי הוכיח סופו על תחילתו כי קדושתו היה עיקר החשיבות והאהבה, ושמא תאמר שלא יתקיים בו הברכה דהיה בטעות, על כן אמר גם ברוך יהיה, כי ראה והשיג בשעת הברכה שקבל על ראשו, והבן. והנה דרשו רז"ל (מגילה י"ג ע"ב) בפרשת ויצא (בראשית כט יב) שאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, היינו שאחיו הוא ברמאות, והקשו ומי שרי לצדיקים לסגויי ברמאות, ומשני אין דכתיב (תהלים יח כז) ועם עקש תתפתל. וכזה היה עובדא דיעקב כאן שהלך קצת ברמאות נגד עשו המרמה את אביו, וזה השיג יצחק עכשיו, וזה אמרו בא אחיך במרמה, ור"ל בא מי שהוא אחיך ברמאות, ולכך ויקח ברכתך, ואמנם והיה כאשר תריד, אם כן המחשבה טובה והמעשה ח"ו בטעות, לכך ופרקת עולו מעל צוארך, והבן. והנה ענין רוח הקודש שנכנס בתוך דבריו, יש לבאר כמו הליכי את הילד (שמות ב ט), שנצנץ רוח הקודש בתוך דבריו (סוטה י"ב ע"ב). והנה בזה יש כמה מדריגות, יש מרגיש, ויש שאינו מרגיש, וענין רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כג ב). ונמצא שלש מדריגות, מדבר רק ברוח הקודש ולא ידע מה טרם צאתו, ואחר כך ידע. ויש שנכנס רוח הקודש בתוך דברי עצמו, ואחר כך מרגיש. ויש שאינו מרגיש, והבן. והאינו מרגיש מסיים כמו אינו מרגיש, והמרגיש מסיים כמו המרגיש, ולכך בת פרעה סיימה ואני אתן לך את שכרך, ויצחק סיים גם ברוך יהיה, והבן. ויש להוסיף ונבאר עוד בזה, כי יש להבין מי הוא המרגיש ומי הוא האינו מרגיש, והדעת נותן דמי שהורגל תמיד ברוח הקודש, מרגיש תיכף. ומי שאינו מורגל, אינו מרגיש. ולכך בת פרעה לא הרגישה, אבל יצחק ודאי הרגיש. והנה ודאי צער גדול אשר כמוהו לא נהיתה היה ליצחק אבינו בחשדו את עצמו שנכשל בנבלות וטריפות שקצים ורמשים, א' צער אכילות איסור, והב' צער העדר הצדקות איך שבאתה תקלה זו לידו. וזה אמרו ואוכל מכל, ר"ל שאני אכלתי מהכל ואיה חסידתי אם באתי לידי תקלה כזו, והנה קב"ה לא בעי דלהוי צדיק בצער, כמו שמצינו במסכת (ברכות פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח ע"א)) ברבן גמליאל שהצטער עצמו ואמר דילמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, אחזי ליה חצבי חיורי דמליא קיטמי, אף שאין זה האמת אחזוהו ליתוביה דעתיה כמבואר שם. ומכל שכן ביצחק אבינו הצדיק שהאמת הוא שלא נכשל, על כן נכנס רוח הקודש בתוך דבריו בתיבת הוא, שיהיה לו תשובה על דבריו מדבריו ולא יצטער וישמח צדיק בה'.
פירוש יב
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה כח). כבר כתבנו בזה, ועוד מילין לצד עילאה ימלל, כי הנה רש"י (ד"ה בפיו) פירש כתרגומו בפיו של יצחק, ומדרשו (תנחומא תולדות סי' ח') בפיו של עשו שהיה צד ומרמהו בדבריו. ונ"ל דשניהם אמת, כי ידוע מה שפירשו בפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. וה' רועי לא אחסר (תהלים כג א). ומה שפירש בספר הקנה להא דמסכת שבת דף ק"מ ע"ב מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכיל דחטי', קא עבר משום בל תשחית (דברים כ יט). ושורש הדברים כי אכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים בכדי שיוכל לעבוד את בוראו בכח האכילה ההיא, ועל ידי זה הוא מעלה את הניצוצות הקדושות שבהמאכל לשורשן, ובזה הוא משביע נפשו ונשמתו, וכשם שהוא צריך להמאכל, כך המאכל צריך לו שיתוקן על ידו, וכמבואר ענין זה בארוכה בדברינו בפרשת בראשית (א יא) (בפסוק ויאמר אלהים תדשא), עיין שם היטב. והנה לפי זה היה ראוי להיות האכילה של זה היודע לתקן עבודה חשובה, ואף על פי כן המותרות אסור, כמו שאמרתי טעם נחמד אהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (פסחים פ"ו ע"א), משום שאז נגבל ונודע בבירור שהוא מותרות, שהרי הפסח נאכל על השובע. והטעם של איסור מותרות, לפי שכעת אי אפשר בלי יצר הרע שהוא הסט"א באכילה וזיוגו, אף אם כונתו לשמים אי אפשר בלא תאוה והבן, ולכך הוא מגונה, רק ההכרח לא יגונה, אבל המותר מגונה. וכשיהיה העולם התיקון, יהיה הכל בלי תאוה ואז לא שייך ענין מותרות כלל, וכעת אי אפשר להבין המהות לפי שאין אנחנו בסוג זה. והנה יצחק שהועלה על גבי המזבח והיה עולה תמימה והיה כמו אחר התיקון, ועל כן פירשו המפרשים ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (בראשית כה כא), שהיה צריך להתפלל על כח הזיווג כיון שהיה בלי תאוה. ועל פי זה יש לישב מאמר וישקף אבימלך בעד החלון וגו' (בראשית כו ח), דקשה האיך יצחק שימש מטתו ביום (נדה ט"ז ע"ב). ולפי מ"ש לא קשה מידי, דכיון דהיה בלי תאוה וחלק לסט"א כלל, הוי כמו קודם החטא ויהיו שניהם ערומים האדם וכו' (בראשית ב כה) והבן, על כן בדידיה לא הוי מותרות. והנה פירשתי בפסוק (במגלת אסתר ט י) ובביזה לא שלחו את ידם, על פי מה שמצינו (גיטין נ"ז ע"ב) שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים, הרי שלא כלו זרעו לגמרי, והטעם על זה דכתיב (שמות ב יב) וירא כי אין איש עתיד להתגייר, על כן ויך את המצרי וגו' (שמו"ר א' כ"ט). ולכך באלו שראו ברוח הקודש שהיו בהם ניצוצות קדושות לא נגעו בהן, וידוע מה שפירשו וראיתי את דמעת העשוקים (קהלת ד א), דקאי על ניצוצות הקדושה העשוקים בתוך הטומאה, וז"ש ובביזה, במקום ביזה לא שלחו את ידם לנגוע בהן. וזה שאמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ר"ל שהצידה דהיינו ניצוצות הק' שניצוד ביד הסט"א, היה בפיו של יצחק שהוציא בלעו מפיו והבן, על כן אהב את עשו שהביא לו מטעמים. והנה ידוע מינוקא דפרשת בלק (זוהר ח"ג קפ"ט ע"א) דהמוץ והתבן הוא חלק הסט"א, על כן אין בו חלק לגבוה. ועשו רימה את אביו באמרו האיך מעשרין את התבן (ב"ר ס"ג י'), שיחשוב שהמוץ והתבן הוא גם כן מתוקן, באופן שאין לסט"א שום חלק בו ומדמה שהכל נטהר, והבן כי שני הפירושים של רש"י עולים בקנה אחד.
או יאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה כח). ר"ל כי מה שהיה צד הבריות הוא רק בפיו, על דרך שפירש זקני מהרש"א בפרק קמא דמגילה ובריש ב"ק כי בכל האומות אכלה בשיניה ומדקה ששם כח הטומאה, ושארית ישראל רק ברגלים רפסה (דניאל ז ז). וז"ש (תהלים קכד ו) ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם, עיין שם (מובא לעיל ד"ה וידו אות ג'), דהוא חזיר היער שהסימן טומאה הוא מכוסה, וסימני טהרה הוא מגולה שפושט טלפיו. והיינו ויאהב יצחק וגו' כי ציד הוא רק בפיו ולא היה ניכר, והבן. והיינו דכתיב (עובדיה א' ו') איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, ומתרגמינן אתגלי מטמרוהי, והיינו דכתיב (זכריה ט' ז') והסירותי דמיו מפיו ושיקוצו מבין שיניו, והבן. וגם כן יש לפרש ושיקוציו מבין שיניו, על דרך שפירשו ארס נחש בין שיניו הוא עומד (ב"ק כ"ג ע"ב), כי הוא שטן והוא נחש, והנה נחש הוא שי"ן נון, ובאמצע חית. וכמו כן שטן הוא שי"ן נו"ן, ובאמצע טי"ת. והוא בצירוף חט. וידוע אמרם (ברכות ל"ג ע"א) לא ארס ממית אלא חטא ממית, וכאשר רוח הטומאה יעבור, אז והסירותי שיקוצו מבין שיניו, והבן.
פירוש יג
ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה כח). הנה אמרו רז"ל (אבות פ"ה מט"ז) אהבה שהיא תלויה בדבר וכו'. והנה הכל רמיזא באורייתא, דהיינו ביצחק נאמר אהבה התלויה בדבר דהיינו כי ציד בפיו, ולכך כשבטלה הדבר שלא הביא ציד, בטלה אהבה כי הקדימו יעקב. ורבקה אהבת את יעקב בלי טעם, ואינה תלויה בדבר, לכך אינה בטלה לעולם כי ירש הברכה על ידה כנ"ל.
פירוש יד
ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה לא). יש לדקדק דתיבת כיום לכאורה אך למותר. ועוד קשה דהלא עשו לא בקש מיעקב רק הלעיטני נא מן האדום וגו' (בראשית כה ל), ולמה זה שנתן לו יעקב לחם נוסף על העדשים, וגם לשתות כדכתיב וישת (בראשית כה לד) מה שלא בקש כלל. והנה כפשוטו נ"ל שיעקב לא היה נותן עיניו כלל בממון שיקח שני חלקים בירושה, רק לענין עבודתו ב"ה וב"ש רצה לקנות. והיינו דאמר מכרה כיום את בכורתך, ר"ל שאין כאן ירושה עדיין, ולא לענין ירושה העתידה לבא לאחר מכאן, כי לענין ירושה תשאר בכורתך, ור"ל בעבור זה לבד אתן לך העדשים שאתה חפץ. והשיב עשו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב), כפירוש רשב"ם בשם אביו ר' מאיר שהוא עלול למות בכל יום, מצד שמסכן עצמו לצוד חיות במקום דובים ואריות, ולמה זה לי בכורה, ר"ל אף זו הבכורה של ירושה להמתין עד לאחר מיתה, ור"ל תקח גם זאת ממני, ותתן לי עוד מאכל ומשקה מלבד העדשים גם עבור זה. אף על פי כן יעקב הצדיק אמר השבעה לי כיום (בראשית כה לג), היינו על ענין עבודה, כי לא רצה להשביעו בעסק ממון, כי ענין שבועה גדול מאד בעיניו אף שבועת אמת, אבל הרשע הזה היה שבועה קל בעיניו, לכך וישבע לו בכל ענין וימכור את בכורתו לגמרי, על כן ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים נוסף על מה שהבטיח לו מעיקרא, וגם משקה נתן לו כאמור ויאכל וישת כנ"ל. (ב), עוד נתכווין באמרו מכרה כיום, לפי שהבכורה יש בו ירושה, והיינו מה שאירש מאבא מכור לך, ויש בו גם כן ענין העבודה שהיא תיכף, והוי כמו קני את וחמור דיש אומרים דלא קנה (קידושין נ"א ע"א), ועל כן אמר מכרה כיום את בכורתך, ר"ל דבר הנוהג עכשיו שהוא אינו דבר שלא בא לעולם כנ"ל. (ג), ועוד נ"ל על פי התרגום יונתן שפירש כיום, כיומא דאת עתיד למחסן. והוא פירוש נאה שלא רצה לבאר לפתוח פיו לשטן במיתת צדיק, רק רמז כיום העתיד שיש בו תועלת בבכורה. ועל פי זה נ"ל מה שלא אמר סתם מכרה בכורתך לי וממילא דהוא כן, היינו טעמא דהא קיימא לן (ב"מ ט"ז ע"א) מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, משום דהוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, רק המרדכי פסק דאם אמר שיקנה כשיהיה בעולם קנה. והיינו מכרה, ר"ל כיום דאת עתיד למחסן שיהיה אז בעולם, על אותו עת מכרה שאקנה אז, והסכים עשו, ויאמר יעקב השבעה לי כיום, כתרגום יונתן כיום דיהי' וכו', ר"ל שישבע לו על אותו יום שלא יוכל לחזור ביני וביני דכופין אותו לקיים שבועתו, ונשבע לו, ובאמת לא חזר, רק אדרבה אמר (בראשית כז לו) את בכורתי לקח כמצער, אבל לא חזר ובניו שוב אינם יכולין לחזור, דכבר קנה בעת שבא לעולם כנ"ל. (ד) או יאמר, דמכירה זו ודאי דהיה בה אונאה, רק דדרשינן כלל ופרט וכלל דאין אונאה רק במטלטלים וגופן ממון (ב"מ נ"ו ע"ב). לכך אמר מכרה כיום, כמ"ש בפירושי הראשון כיום של עכשיו, דהיינו רק לענין עבודה, ואם כן אין גופו ממון דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו (ביצה כ"א ע"א). אבל עשו שמכר הכל כמ"ש, ואם כן י"ל דיש בו דין אונאה, לכך אמרה התורה ויקם וילך, אחר כך ויבז וגו' שלא חזר אף אחר כך, רק אדרבה ביזה ושיעור אונאה כדי שיראה לתגר וכו' (ב"מ מ"ט ע"ב), והוא סיפר בפני אוהביו וביזה ולא חזר, אם כן שוב אין בה אונאה. (ה), עוד נראה לפרש מכרה כיום, דבאמת יש פלוגתא אי יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה או לא. והנ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים הן, דמהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), היה הבחירה בידם וביד זרעם וביד כל הנלוים אליהם ביד כל אחד מהם, אם להחזיק עצמו כבן נח או כישראל, אבל משעה שנתנה התורה כרת ה' אתם ברית בחורב (דברים ה ב), ובעל כרחם הם ישראל עד סוף כל הדורות, וזה ברור. והנה במסכת ב"ב (דף ט"ז ע"ב) אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, ועיין שם דקודם מעשה שדבר יעקב עמו שימכור לו הבכורה, לא עבר רק שתי עבירות, (ור"ל דהחמשה עבירות המנויים שם, היינו בא על נערה המאורסה, ונלמד מגזירה שוה מויבא עשו מן השדה (בראשית כה כט), וכתיב התם (דברים כב כז) כי בשדה מצאה. והרג את הנפש, כתיב הכא כי עיף אנכי, וכתיב התם (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי וגו'. וכפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי, וכתיב (שמות טו ב) זה אלי. וכפר בתחיית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות. ושאט את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה, עיין שם. והנה הג' עבירות האחרונים לא עבר רק בעת אשר דבר עמו יעקב, כמבואר ממשמעות הכתוב ולא קודם, ודו"ק). והנה זה דהרג את הנפש אינו מוסכם, לפי מה דקיימא לן (חגיגה י' ע"ב) דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, אבל הא דבא על נערה המאורסה, הוא גזירה שוה גמורה דברי תורה מדברי תורה, וגם מופנה לגזירה שוה, דבשלמא והוא עיף שייך לגופא דעובדא, דמאחר שהיה עיף ותאוה למאכל כדרך היגעים, אבל מה שנאמר מן השדה הוא ודאי מיותר, דמה לי שיגע מן השדה או ממלאכה אחרת, והיה ראוי לומר ויבא עשו והוא עיף, אלא ודאי אתי להורות על הגזירה שוה להודיע דבא על נערה המאורסה. אמנם יש להבין השייכות של העבירה מהנערה המאורסה עם מכירת הבכורה, דרמזה התורה דבר זה כאן. והנ"ל בזה, דהנה מכירת הבכורה אין לה מקום על פי דין תורה, דהוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך, וגם אם כבר ירש הרי קיימא לן (גיטין ס"ה ע"א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, והוא לא הוי רק בן י"ג כמבואר ברש"י (בראשית כה כז, ד"ה ויהי), רק דכל הדינים אלו אינם רק בישראל ולא בבן נח, דהא דבן נח נצטווה על הדינין (סנהדרין נ"ו ע"ב), אינו רק בדין נימוסיי באומד הדעת, ולא בדיני התורה דמשפטים בל ידעום (תהלים קמז כ), ובדידהו בכל ענינים הוי מכירה. והנה הקשו התוספת שם בב"ב (ט"ז ע"ב, ד"ה בא), ובסנהדרין (דף נ"ז, ע"ב, ד"ה לנערה) הא דאמרינן דבעולת בעל יש להם, נערה המאורסה אין להם. ותירצו דמכל מקום מכוער הדבר, כמו דחשב דשאט את הבכורה, עיין שם. והנה לפי זה קודם שבא על נערה המאורשה, היה מוחזק בישראל, אם כן אין מקום למכירת הבכורה. אבל מאחר דבא על נערה המאורסה, הרי החזיק עצמו לבן נח, ואם כן יכול למכור הבכורה. וזה מאמר יעקב מכרה כיום, ר"ל כהיום שכבר החזקת עצמך לבן נח, מכרה את בכורתך לי, ועשו הסכים לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ר"ל אם אחזיק עצמי לישראל אנכי הולך למות על ידי חטא נערה המאורסה, ובעל כרחך אחזיק עצמי לבן נח, אם כן אני יכול למכור הבכורה, ולמה זה לי בכורה כיון שאני יכול למכרה. והיינו הפסוק ויבז עשו את הבכורה, דאלו לפי הפשט אין כאן בזיון הבכורה, רק בזיון לנפשיה שהולך למות על הבכורה מחמת שסורו רע, וגם אם נפרש כפירוש הראב"ע, גם כן אין בזיון לבכורה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דביאור דבריו כיון שיכול למכרה, למה לו הרי כדי בזיון, ולכך שינה עליו הכתוב לכתוב עוד פעם ויבז עשו, אף שכבר נאמר דאמר למה זה לי בכורה, רק בכדי שלא נטעה לפרש כפשוטו ואין כאן בזיון לבכורה, לכך מפרש ויבז עשו כנ"ל, ר"ל דלבזיון הוי הכונה וכמו שפירשתי. לכך כיון ששמע יצחק שמכר עשו הבכורה, והבין שכבר החזיק עצמו לבן נח ויצא מתורת האבות וכבן נכר נתחשב, הסכים לברכתו של יעקב, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. (ו), או יאמר מכרה כיום וגו'. בהקדים לבאר מה דאיתא במדרש (ב"ר ס"ג י"ג) מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, (פירשו המפרשים דלא יתכן דבשביל ירושת פי שנים ימסור נפשו, שהרי ידע שעשו יטור לו שנאה ויבקש המיתו), משום דתנינן (זבחים קי"ב ע"ב) עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים, אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, לכך נתן נפשו על הבכורה, עד כאן. ותמהו למה הביא הסיפא משהוקם המשכן וכו'. ועוד קשה לי, היתר ואיסור הבמות מאי בעי הכא, ולא הוי צריך לאתויי רק עד שלא הוקם המשכן היה העבודה בבכורות. והנ"ל בזה על פי התוס' בסנהדרין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה שנאמר מעם מזבחי וכו', (ור"ל דבעי הגמרא להוכיח דרציחה תדחה את השבת מקל וחומר, מה עבודה שדוחה את השב רציחה דוחה אותה, שנאמר (שמות כא יד) מעם מזבחי תקחנו, שבת שנדחה מפני עבודה, אינו דין וכו'. והקשו בתוס' וז"ל: ואם תאמר דמה שרציחה דוחה את העבודה, לאו משום שרציחה דוחה עבודה, אלא משום דגברא לא חזי, וכדאמרינן (ברכות ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר (ישעיה א טו) ידכם דמים מלאו, וכל שכן עבודה. וי"ל דע"כ חזי דהא לא מיחל לעבודה, ונשיאת כפים חומרא בעלמא. ועוד י"ל דשאני נשיאת כפים, לפי שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סניגור, עיין שם). והנה התירוצים של התוס' תמוהין המה, דהתירוץ הראשון דנשיאת כפים חומרא בעלמא הוא, תמוה דהאיך שייך לומר על מה דכתיב בקרא מפורש דהוא חומרא בעלמא. ומה שתירצו דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידו, תמוה מאד דבעבודה צריך גם כן לעבוד בידו. והנה נ"ל דבאמת מסתבר כמו שסברו התוספת לומר דגברא לא חזי, דהא אפילו לנשיאת כפים פסול וכל שכן לעבודה, רק משום דגילה התורה דגגו של מזבח קולט כשהעבודה בידו דוקא, שמע מינה דאינה מחוללת, דאי מחוללת לא מקרי עבודה בידו. ונראה דהיינו טעמא דחזי לעבודה, דהיא הנותנת כיון דיש בה כדי להגין עליו, מה שאין כן נשיאת כפים, והבן כי סברא נכונה היא. ועיין בשו"ת מקום שמואל שאלה ק', וברמב"ם פ"ה מהלכות רוצח הלכה י"ב וי"ג ובמשנה למלך שם, ובמרכבת המשנה שם, דמבואר שם דבעל זית רענן הוכיח מן הש"ס דגגו קולט אף למזיד כשהעבודה בידו, דהא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, דרשינן מקרא דוכי יזיד, עיין שם. והנה עיין ברש"י מסכת מכות (דף י"ב ע"א) ד"ה הכי גרסינן, דמבואר שם בדעת רש"י דמעם מזבחי לא ממעט רק של במה, אבל מזבח של משכן בכלל מזבח בית עולמים הוא, דמדלא גרס רש"י גבעון, שמע מינה דדעת רש"י דאף של גבעון דהוי רק במה גדולה במות ציבור, וכל הבמות מותרות אז כדאיתא בזבחים (דף קי"ב ע"ב), אף על פי כן מקרי מזבחי המיוחד לי, כיון דהוא במת ציבור, על אחת כמה וכמה מזבח של משכן דאז הבמות אסורות, והוא ברור בס"ד, ועיין ברש"י בעין יעקב שם דו"ק ותשכח כדברי. ולפי זה בבמה דלא מגין, הוי גברא דלא חזי דכל שכן הוא מנשיאת כפים, דהא הטעם דאינו מחלל עבודה במשכן ומקדש, הוא כמ"ש דהיא הנותנת כיון דעבודה זו חשובה ומגינה עליו, הוי אז כלא עשה העבירה, מה שאין כן במקום שאין מגין, וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש משום דתנינן עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות והעבודה בבכורות, משהוקם המשכן הבמות אסורות והעבודה בכהנים, לכך אמר רשע זה יהיה עומד ומשמש, הלא ממה נפשך יחלל עבודה, דהא הרג הנפש באותו יום כדאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ז ע"ב), וכן איתא במדרש (ב"ר ס"ג י"ב), ואם כן ממה נפשך דאם יוקם המשכן בימיו, דאז הבמות אסורות והורג נפש לא מיחל עבודה, הרי עבודה בכהנים ולא בבכורים, ואם לא יוקם המשכן והעבודה בבכורות, הרי העבודה בבמות ולא מגין על הורג נפש, וממילא דמיחל עבודה, לכך נתן נפשו על הבכורה, והבן. ולכך אמר מכרה כיום, ר"ל כהיום שהרגת את הנפש, וכהיום שאין משכן רק במה, אם כן אתה מיחל עבודה, אם כן מכרה את בכורתך לי. וכששמע עשו שאין מגין עליו דלכך עבודתו מחוללת כמ"ש, דמתחילה היה סבור דאם ירצו להמיתו בדין יוכל להציל עצמו בעבודתו, ולכך לא היה מוכר בכורתו, אבל עכשיו ששמע שאין מגין, אמר הנה אנכי הולך למות אף אם אעבוד, אם כן למה זה לי בכורה כיון שאין תועלת לו להצלה, ועבודתו של מקום היה נקלה בעיניו, רק שבקש הצלת עצמו. והיינו דאמר ויבז עשו את הבכורה, ופירש רש"י (ד"ה ויבז) העיד הכתוב על רשעתו שבזה עבודתו של מקום כנ"ל, דהיינו שהכתוב העיד דהכונה שלו היה כמו שכתבנו, והבן. עוד ביאור על המדרש הנ"ל מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, תמן תנינן עד שלא הוקם המשכן וכו', שתמהו למה מייתי הך משהוקם המשכן. והנ"ל בזה דאם רשע זה יקריב שתוי' יין או פרוע ראש, מה לו לזה וכי ערב הוא בעדו. רק סבור היה כיון שבענין זה יש בידו למעט על ידי קניית הבכורה ממנו, מחויב למנוע, דהוי כיש בידו למחות ולא מיחה (שבת נ"ד ע"ב), וענין יש בידו למחות ולא מיחה, נלמד מפסול הבכורים מחמת חטא הידוע, אף שישראל לא חטאו רק הערב רב, ואלו שחטאו נפלו, רק מפני שלא מיחו (עיין ע"ז ד' ע"א), ושבט לוי לבדם לא היה כח בידם למחות, אבל כל ישראל אם היו רוצים למחות היו יכולים, ולכך נפסלו. והשתא אתי שפיר דמייתי הרישא להורות דהעבודה בבכורים קודם שהוקם המשכן, ומייתי הסיפא משהוקם המשכן וכו', דמזה מוכח גודל החטא של זה מי שיש בידו למחות אף בלא ערבות, דהרי לא קבלו ישראל בערבות עד שעברו את הירדן כדאיתא בסנהדרין (מ"ג ע"ב). לכך אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב כמו שמבואר מרישא, לפיכך נתן נפשו וכו' כדאיתא בסיפא, והבן.
פירוש טו
ויאכל וישת (בראשית כה לד). במדרש (ב"ר ס"ג י"ט) הכניס עמו כת של פריצים, אמרין ניכול מדידיה ונשתה מדידיה וניחוך עליו, ורוח הקודש אומר (ישעיה כא ה) ערוך השלחן סדר פתורא, צפה הצפית סדר מנרתא, קומו שרים זה מיכאל וגבריאל, משחו מגן כתבו שהבכורה ליעקב, תני בר קפרא לפי שהיו כמשחקים, הסכים הקב"ה וקיים הבכורה ליעקב, עד כאן. והנה ביפה תואר פירש ערוך השלחן וכו', זה ג' דברים שיש בענין בכורה. א', הנחלה מהאב. הב', עבודת שמים ותורת הקרבנות. ג', גדולה וכבוד ושררה. והיינו ערוך השלחן זו נחלת עושר והון אבות, דשלחן בצפון (ב"ב כ"ה ע"ב), ומצפון זהב יאתה (איוב לז כב). וכנגד תורה ועבודה אמר סדר מנרתא, דמנורה בדרום. קומו שרים רומז לשררה וכבוד, לפי שכל השררה הבא לאדם הוא מלמעלה, ציוה ה' להשרים שיתנו השררה ליעקב, עד כאן דבריו. והנה לפי זה אכתי קשה מאי כונת רוח הקודש בזה שחישב כל מה שיש בבכורה, ואיך היא הסיבה שעל ידי זה יכתבו הבכורה ליעקב. והנ"ל בזה דהנה במקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם, דעת גדולי הפוסקים דקנה הכל (עיין בחו"מ סימן ר"ג). והנה הנחלה היה דבר שלא בא לעולם, מה שאין כן העבודה והגדולה היא דבר הנהוג תיכף. ועל פי זה מבואר, דהם אמרו ניכל מדידיה, מדבר שיש לו בעין, ונשתה מדידיה, וניחוך אחר כך כשיבא לנחלה דהא הוי דבר שלא בא לעולם. לזה אמרה רוח הקודש דבשלמא אם לא היה רק דבר שלא בא לעולם שפיר, אבל ערוך השלחן וכו', אם כן הרוב הוי דבר שבא לעולם וקנה הכל, לכך כתבו הבכורה ליעקב, כנ"ל נכון בס"ד.
באופן אחר נ"ל על פי מה שהביא הנזר הקודש בשם פרקי דר"א (תנדב"א זוטא פי"ט) דעיקר הבכורה הוא החלק בעולם הבא. והטעם על פי שאמרו רז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) העולם הבא ביו"ד ועולם הזה בה"א, נמצא עולם הבא הוי שני חלקים ושייך להבכורה. והנה עיקר עבודת האדם בעולם הזה, הוא למען יזכה לעולם הבא בכדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג), דאם לא כן אם היה רוצה השי"ת ליתן מנועם עדנו להנשמה, בודאי מי מעכב על ידו, ולכך אמרו (אבות פ"ה מ"כ) עזי פנים לגיהנם, דהא הם אינם מאמינים בשכר הנפש ונועם עדנה בעולם הבא בגן עדן, דלדידהו קשה אם כך הוא למה באה הנשמה לזה העולם, דהא הם אינם מתביישין דנימא משום דלא יהיה נהמא דכיסופא, אלא ודאי אומרים דהנשמה אינה עצם נבדל משמי מרום שביב אלקי, רק כח הגוף, ובמות הגוף תמות עמו כי אפסו כחותיו. לכך כיון שהם אינם מאמינים בעולם הבא, אין להם חלק בעולם הבא, כמו שאמרו רז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ' ע"א) הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ובושת פנים לגן עדן, דהוא מאמין ומבין טוב עולם הבא, לכך יהיה לו חלק לעולם הבא כנ"ל. והנה יעקב לא נתחייב ליתן רק לעשו לבדו לחם ונזיד עדשים בעד בכורתו, אבל עשו עשה דרך צחוק להראות שאין ממש בבכורה ובעולם הבא, לקח עמו כת של פריצים הם עזי פנים, ואמרו ניכל מדידיה דייקא ולא נתבייש ממנו ואדרבה ניחוך עליו, וכיון שאין בושה במאן דאכל דלאו דיליה, מוכח שאין מקום לקניית עולם הבא כלל ולא יהיה השארה, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר ס"ג י"ד) שכפר בתחיית המתים ובעולם הבא, ורוח הקודש אומר ערוך השלחן וכו' (ישעיה כא ה) סדר מנרתיה, היפך מה שאמרו רז"ל (ביצה ל"ב ע"ב) המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, ועל דרך שמפרשין הפסוק (קהלת ה י) ברבות הטובה וגו' ומה יתרון לבעליו כי אם ראות עיניו, ולפי שהוא והם המה עזי פנים ואינם חוששין לכל זה, לכך כתבו הבכורה ליעקב דעזי פנים לגיהנם. והיינו דתני בר קפרא לפי שהיו כמשחקים, הסכים הקב"ה וקיים הבכורה מטעם הנ"ל, אף דבמכירה היו מפקפקים, כנ"ל נכון בס"ד.
פירוש טז
ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה לד). ופירש רש"י (ד"ה ויבז) העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום. ובמסורה ויקם וילך תרין. ויאכל וישת ויקם וילך. ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשית כב ג). נ"ל דהכי פירושו של גוף הפסוק, ויקם וילך ויבז עשו, ר"ל שביזה עשו הך ויקם וילך שנאמר באברהם, את הבכורה, ר"ל עם הבכורה שמכרה ביזה להך ויקם וילך, כי הך ויקם וילך היה לעבוד עבודה, והוא ביזה לעבודתו של מקום, והיינו כאמרם ז"ל (ב"ר ס"ג י"א) שאמר כיון שאף באותו זקן פגעה מדת הדין, אם כן לית דין ולית דיין, ואין ממש במעשה אברהם שעמד בניסיון, והבן. ועל פי זה נבאר המסורה גם כן ויקם וילך ויבז, ר"ל לאיזה ויקם וילך ביזה, ומפרש ויקם וילך אל המקום והבן. או יאמר, כי זאת תורת המסורה שמצוייר שיאכל וישת ויקום וילך אל מקום אשר ה' שמה, והבן היטב. ועיין מה שפירש בעל עיר גבורים בהאי פרשה על דרך המוסר בענין יצר טוב ויצר הרע, ויש להוסיף נופך ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, לחם היינו מלחמה של תורה (ב"ר נ"ד א'), ונזיד עדשים שמזכיר לו יום המיתה כמ"ש (ב"ב ט"ז ע"ב). ור"ל דהיינו שהצדיק רוצה להחזיר הרשע למוטב על ידי התורה ועל ידי התוכחה, אבל לא הועיל רק וישת שמתענג בתענוגי עולם הזה ומלי כריסיה זינא בישא, לכך ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה. או יאמר ויאכל וישת, אף שאוכל מלחמו ושותה מתוכחתו, הוא רק בשעת מעשה, אבל ויקם וילך, אז ויבז עשו את הבכורה דהיינו עניני עולם הבא, והבן.