אור ברסלב
ישמח משה כי תצא

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

כי תצא

שופטים

פירוש א

(א) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו (דברים כא יא). יתבאר על דרך שנאמר (איוב ל"ד (לד יא) כי פועל אדם ישלם לו, ונאמר (איוב ח' יא) אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם, (ירמיה ב' ד) תיסרך רעתך ומשובותיך וכו'. ועל דרך זה פירשו המפרשים כל העושה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד (אבות פ"ד מי"א), מלשון קונה שמים וארץ (בראשית יד יט), ועל דרך זה עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), כי הרע שנברא מסיתו לחטוא יותר ויותר, ועל דרך זה פירשתי מה שאמר שלמה (קהלת ד' יא) כי אם ישכבון שנים וחם להם ולאחד איך יחם וחוט המשולש לא במהרה ינתק. על דרך שפירשו והיית עד ממהר במכשפים ובמנאפים כו' (מלאכי ג' ה). וידוע דלאש נמשל, כמו שאמר (קידושין פ"א.) נורא בי' עמרם. וידוע דרוב עבירות נעשים בחבורה, ומיעוט דמיעוטי ביחידי, ואף המיעוט הנ"ל התשובה בנקל, מחמת כי החרטה תיכף, והכתם מצוחצח מעט תיכף ולא נתיישן. מה שאין כן השנים דנתיישן, מחמת כי אין חרטה מחמת חוט המשולש שנשאר למטה, ודו"ק. וידוע מה שאמרו ביומא (דף פ"ו:) דתשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, ובאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. והנה אם כזכיות נעשים ונעשים מלאכים קדושים, אז בידיו נמסרו ולכל אשר יחפוץ יטנו לשמשו, כדכתיב (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. מה שאין כן בנעשים כשגגות, הם אינם בידו ואף הוא אינו נמלט לגמרי מידם, כמ"ש רבינו מאיר מטילטולה הובא בספר חרדים על מה שאמרו במסכת אבות (פ"ד מ"א) תשובה ומעשים טובים כתריס בפני פרעניות, שזה נראה כמנגד לארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א). ותירץ הוא ז"ל כאן מאהבה כאן מיראה. ועל דרך זה פירש החרדים תשובה ומעשים טובים, עיין שם וק"ל. והכי פירושו כי תצא למלחמה וכו' ונתנו, שתרצה שיתנו ה' בידך אז ושבית שביו, היינו העבירות עצמן שתעשה מהן זכיות ומלאכים שיהיו בידיך, וזולת זה לא יתכן.

(ב) עוד י"ל, על פי שאמרתי לפרש הפסוק (ירמיה ב' כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבה לך בורית נכתם עונך לפני, ולך דייקא, כי העיקר להשיב רבים מעון. וזה ונתנו ה' בידך (דברים כא י), ולא תספיק בזה לבד, אך ושבית שביו, מה ששובב רבים תשוב.

ועוד יש לומר על פי ואל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך כו'. הנכתב בשם הרב מבארדיטשוב ז"ל, דהיינו אל תפרוש מן הציבור שתשוב רבים מעון, כי אם רק בעצמך תשוב, עדיין אין היצר הרע מסור בידך כמו ביוחנן כהן גדול. וזה ואל תאמין בעצמך, לכן אל תפרוש מן הציבור כנ"ל. והיינו (דברים כא י) ונתנו כו', (שאם תרצה שיתנו בידך, ושבית שביו שתשוב רבים מעון, והבן).

(ג) או יאמר על פי מ"ש רבינו יונה, עון העינים יכפר בדמעות, כמו שנאמר (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, ולא אמר ולא שמרתי, כי קאי על העינים, והבן עד כאן דבריו. וההיקש על זה גם בשאר איברים במאי שחטא יתקן, והיינו ושבית שביו (דברים כא י), והבן.

(ד) או יאמר, על פי רבינו יונה בשער התשובה שער הראשון, כי הגאוה מסבבת כמה עבירות ורם לבבך ושכחת (דברים ח יד), רום עינים ורחב לבב ניר רשעים כו' (משלי טז ה), ומלבד שהוא גורמת הוא עצמה חטא גדול, שנאמר (תהלים לז לג) תועבת ה' כו', ונמסר ביד יצרו כי לא יעזרהו השי"ת כיון שהוא תועבת ה' אין עזרו עמו, עד כאן דבריו. נמצא כי עיקר שבי היצר הרע לאדם, על ידי שמכניס בלבו גאוה, לולי זאת נאמר (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, אבל אז ברח העוזר. והנה אם עולה בלב אדם לשבה את היצר הרע, הכנעה ושפלות הוא העיקר, ואז אשכון את דכא (ישעיה נז טו). וזה ושבית שביו (דברים כא י).

(ה) או יאמר, ולדקדק מה קמזכיר בכאן ב' שמות ה' אלקיך (דברים כא י). והנה כפשוטו י"ל על דרך שמדת הדין אמר הנפש החוטאת תמות (יחזקאל יח כ), והקב"ה אומר יעשה תשובה (ילקו"ש חלק שני רמז שנ"ח). וכבר כתבתי בזה מאמר אחד, עם מה שאמרו ז"ל (ב"ר י"ב ט"ו) בקש לברוא את העולם במדת הדין כו', והיינו דכתיב (בראשית ב ד) ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. והיינו דאשמועינן קרא דילן דלא תימא תשובה שורת הדין, הוא רק חסד אלקים על ידי השיתוף והקדמת רחמים לדין. או יאמר על ידי שישראל עושין רצונו של מקום מגבירין כח, וההיפך בהיפך. וידוע דזה אינו בבחינת עצמותו כביכול, רק בבחינת השפעת גבורה אלינו, וידוע דשם אלקים על הכח והאומץ כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה' (ס"א), וידוע מה שנאמר (זוהר ח"א דף כ"ח א', (זוהר) ח"ג דף קכ"ה ב') ויפן כה וכה כו' (שמות ב יב), ואיהו תליא בידיהון כביכול מלך אסור ברהטים כביכול (שיר השירים ז ו) אנחנו השבאים. והיינו כי תצא למלחמה, אז תחשוב כי ונתנו ה', דהיינו שה' נתן אלקיך בידיך או להגביר או להתיש ח"ו, ואלקיך דייקא ולא בבחינת עצמותו חלילה. וגם תדע ושבית שביו, כי אתה שבית שביו כביכול, ואיך לא תבוש כאמור ואיהו תליא בידיהון. לכן אחינו בני ישראל הבו לכם עצה להתעורר בתשובה בחודש אלול, כאמור (דברים כא יג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, היינו חודש אלול כמבואר באלשיך, ולעשות משמורת תמיד יומם ולילה לא יחשו.

(ו) או יאמר כדי ליישב מאי ושבית שביו (דברים כא י), היה לו לומר ושבית אותו. אך יאמר על דרך שאמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך. אף אם ונתנו, אל תנח ושבית, כי אם תניחנו אף רגע אחת, יתגבר עליך ויפילך עד אשר לא תוכל קום. והיינו על פי דברי החובת הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה', וז"ל: ומן התימה אחי כל אויב שיש לך אם תנצחהו פעם א', ירף ממך כו'. לכך נאמר ושבית שביו, שתמיד מוכרח אתה לשבה, ואם לאו ישבך, והיינו שביו שכבר נשבה, אתה מוכרח לשבה תמיד.

(ז) או יאמר (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויביך. כי על משמש במקום עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים בנדבת המשכן (שמות לה כב). והנה כבר אמרו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) מתוך שלא לשמה בא לשמה. והנה באמת מה שנעשה שלא לשמה שובה הסט"א, רק אחר כך שבא לשמה הוחזר הכל. והיינו כי תצא למלחמה תורה או תפילה או מעשים טובים, שהוא הכל מלחמה נגד יצר הרע שהוא ממאן בכל זה, על אויביך, ר"ל עם אויביך שהוא יוצא עמך שיש בו פניות שלא לשמה, אף על פי כן ונתנו ה' אלקיך בידך לסוף, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואף ששובה הסט"א כעת, מכל מקום אחר כך ושבית שביו ששבה כבר, כי צריך להחזיר הכל, והבן.

ועל פי זה יתבאר הא דאיתא בספרי כי תצא למלחמה על אויבך, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, על אויבך כנגד אויבך, אם תעשה כל האמור בענין, סוף שאלקים נתנו בידך, עד כאן. ועיין ביד יוסף כי מלחמת הרשות הוא מלחמות היצר הרע, על דרך מהרימ"ט על אמרם (אבות פ"ב מ"ג) הוו זהירין ברשות, עיין שם. ובדרכו אלך, על פי שפירשתי הפסוק כי תצא, על פי שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ועל הוא משמש במקום עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים, ותבין הדבר כי בדרך הטבע הלוחם ולוקח אויביו ושונאיו לעזרתו, הוא מסבב הנפילה. אבל כאן לא כן הוא, כי ה' יהיה בעזרתו. והנה לכאורה יש סתירה, דכאן אמר מתוך שלא לשמה וכו', ולהלן הוא אומר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים כו'. אבל באמת אין סתירה, דהרי אמרינן שם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות כו', משמעו שמקיים כל מה שלומד, רק העסק והקיום הן שלא לשמה, אבל מכל מקום לאו רשע הוא ואיננו בעל עבירה במעשה, על זה נאמר מתוך שלא לשמה כו'. אבל מי שאינו מקיים מה שלומד והוא רשע ובעל עבירה במעשה, זה אינו בכלל מתוך שלא לשמה, ועליו נאמר ולרשע אמר אלקים כו', זה נ"ל ברור. ועל פי זה מבואר הספרי, דהיה קשה לו על הפסוק על אויביך למה לי, הלא ודאי אינו לוחם עם אוהב רק עם אויב. ומפרש הספרי הפסוק כמו שפי' על על אויביך כנגד אויביך, דהולך למלחמה כמבואר בראש הפסוק, הוא על אויבך ר"ל עם אויביך, ואף על פי כן אם תעשה כל האמור בענין שאתה לומד אף שהוא שלא לשמה, סוף ונתנו כו', אבל לא אם אינו מקיים כלל מה שלומד, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

(ח) על דרך משל אם המלך שובה, ומסר את השבוי לשר השבוים, והוא מוציא חפשי אין מרד גדול מזה, רק עליו להחזיק בשביה ולהוסיף שבי על שבי ומאסר על מאסר לשבויי המלך, כדי לשמרם היטב שלא יברחו. כך אם האדם יוצא למלחמה, אין בכחו לשבה היצר הרע כי בשר לא ישבה לנורא, רק הבא לטהר מסייעו השי"ת, אם כן מרד גדול הוא שיוציאהו האדם לחפשי. רק האדם צריך להוסיף שבי על שבי לאשר שבה המלך, כדי לשמרו. והיינו (דברים כא י) כי תצא למלחמה כו' ונתנו ה' כו', כי בא לטהר מסייעין לו, אבל בכחך אי אפשר, אם כן הוא שבוי של המלך מלכי המלכים ית"ש, על כן אתה מוזהר ושבית שביו של מלך מלכי המלכים, ומוסב על ה' אלקים דכתיב לעיל בקראי, דהיינו להחזיק אותו בשבי ולהוסיף שבי על שבי כדי לשמרו.

(ט) על פי מ"ש ביערת דבש חלק א' ע"ג לפרש צאנך מיד גוזזים (זמר אדיר איום), ר"ל כמו צאן שמבקשים לגוז, נותנים לו לאכול מלח וכדומה המגדל צמר, אחר כך יגיזו אותו. כן הסט"א היונקים מישראל שפעת קדושה, וכאשר נפשו יבשה אין בו לחלוחית קדושה, אז נותנים הסט"א ללבו לשוב בתשובה ולעשות טוב, עד אשר ידושן נפשו מטוב עבודת ה', אז שוב ימנעו אותו מלילך בדרך ה', ויונקים ממנו שפעת קדושתו. וזהו שמבקשים שיציל ה' צאנך מיד גוזזים, שלא יקרה כנ"ל, עד כאן דבריו עיין שם. ומזה יובן כי אם כן זה האדם השובה תורה ומעשים טובים הוא של האויב, ושביו הוא שובה כי מידו הוא שובה. והיינו (דברים כא י) כי תצא למלחמה בדרך מלחמה, כמ"ש החובת הלבבות בשער התשובה פרק שני, פעם תנצחהו ופעם ינצחך, ונתנו כו' כי בעת כונתך לטובה והשי"ת יסייע לך. אבל אי ושבית הוא שביו של האויב דאיירי ביה קרא, וראיה לדבר (דברים כא יא) וראית בשביה בעת השביה שעתה שובה, אשת יפת תואר וחשקת בה, לכך אין זה תשובה שלימה, רק צריך להשריש בנפשו שלא ישוב לכסלה ויעיד עליו מי שאמר והיה העולם, כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד) והבן. ומזה יסתעף עוד פירוש, כי יחכם האדם ויבין כי יצר הרע מניחו כדי לינק ממנו, ויתחכם עליו שלא לחזור אליו. והיינו כי תצא למלחמה כו' ונתנו כו', תראה להתחכם ושבית שביו מה שהוא, כדי שישבה תשבה אתה ולא תניחנו עוד להתחזק בך, והבן.

(י) יתבאר על פי מאמר חז"ל ושוב יום אחד לפני מיתתך (שבת קנ"ג.), ישוב היום שמא ימות למחר. וכן מה שאמרו חז"ל בודומו סלה (ברכות ה'.) יזכיר לו יום המיתה, שנאמר (תהלים ד ה) ודומו סלה, ובזה ירגיז היצר הרע. ויראה מה שאמרו חז"ל (בב"ב ט"ז.) יורד ומסטין עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. ואם כן תכלית השבי שלו נטילת נשמה היינו המיתה, ואם כן בזה עצמו ילחם עמו וישבנו, דהיינו בזכרון יום המות, וזה (דברים כא י) ושבית שביו. והנה העוללות אפרים הקשה למה לא אמרו חז"ל שוב ביום מיתתך. ומה שתירץ הוא ז"ל, כי זה מורה על שאינו יכול לשוב ביום המיתה, זה מוכחש מן הכתוב, ומן המקובל, ומן המוחש, ומן המושכל, שנאמר (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא, וקבלו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) עד דכדוכו של נפש, וגם מאמר יחזקאל (לג יב) מורה כן, עיין מסכת קידושין דף מ' ע"ב דאמר ר' שמעון בן יוחאי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שוב רשעו, עיין שם. ומן המוחש שראינו הרבה חוזרין בתשובה שעה או שתים קודם מותם. ומן המושכל שאף אם נניח שאינו יכול לשוב ביום המיתה, היינו כי אפסו כוחותיו ובטלו חושיו ואבדו עשתנותיו, ואם כן אין זה בזה שהוא בריא אולם כעת. אבל הנראה לי, כי לא כוונו חז"ל על החשש של מיתת הגוף מכל וכל, כי באמת הוא נגד כללי התורה שבכל החששות אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן, מכל שכן מיתה פתאומית דהיא מיעוטא דמיעוטא, וקיימא לן כחכמים דר' יהודא בריש יומא (י"ג ע"א) דלמיתה דלזמן מועט לא חיישינן, רק החרדה האמיתית הוא על דרך שאמרו ז"ל (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים, וכן מה שאמרו (ר"ה ט"ז ע"ב) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ופירשו המפרשים נטילת נשמה הקדושה חלק אלקי ממעל, ובמקומו שרי סטרא דמסאבא ונבילה טובה הימנה, וכפגר מובס יחשב אף אם יעמוד חי לפנינו, עד כאן. והנה בהיות בו שביב אלקי, יכול לשוב בנקל, כי המאור שבו מחזירו למוטב, מה שאין כן אחרי הסתלקה ורוח דמסאבא במקומה, לא יניחנו לשוב. וידוע דמי שחטאו גורם להסתלקות הנשמה, הוא בעת שמפקיד רוחו בלילה מחליפין לו ולא קודם, לבד מכעס כי תברח מעצמה תיכף. ולכך אנו מברכין בבוקר שלא עשני גוי, ועבד, ואשה כנודע, כי אז הוא כבריה חדשה, שנאמר (איכה ג כג) חדשים לבקרים. ואם כן שפיר אמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וק"ל.

(יא) עוד יתבאר ושבית שביו (דברים כא יא). על פי הגמרא גיטין דף ל"ח ע"א ונכרי מישראל מנלן, ר"ל דקני בחזקה, דכתיב (במדבר כא טו) וישב ממנו שבי. פירש רש"י (ד"ה וישב) מדקרו לי שבי דידיה דקנייה בחזקה, עד כאן. אם כן לפי זה י"ל דהכי פירוש אומרו ושבית שביו, ר"ל אף הם מאותן שנצטוויתם עליהם אל תצורם (דברים ב יט), מכל מקום אם הם כבר שביו, מותרין לך כמו עמון ומואב טיהרו בסיחון (גיטין ל"ח ע"א), וכאן הותר להם, והבן. ולדרך שכתבתי על פי מוסר, ימתק גם כן שביו שנקנה לו, דהרשעים כבר ניקנין לו בעוה"ר, והבן.

(יב) עוד יתבאר ושבית שביו (דברים כא י). על פי האלשיך בפרשת משפטים (שמות כא ב) בפסוק כי תקנה עבד וכו', עיין שם דכתב קל וחומר, אם טורח על חיי עולם הזה שהוא שבעים שנה רוב ימיו, איזה זמן יספיק לו לצבור אוכל שנים הבאות אחרי מותו כי רבים המה, עד כאן דבריו. וידוע דעיקר פתיות יצר הרע להטריד האדם על קניני העולם הזה, ואם כן בזה אתה שובה אותו.

פירוש ב

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ (דברים כא כב). כבר פירשו בו קמאי, וקמאי דקמאי. ואני אמרתי בעת ספוד על אדם כשר שמת פתאום ר"ל, לפרש זה לפי המאורע, כי נימוס וסדר יקרא משפט, כמו וזה יהיה משפט הכהנים מאת זובחי הזבח (דברים יח ג), וכמו לדעת משפט הנער ומעשיהו (שופטים יג יב). והנה סדר ונימוס כל המיתה במות כל האדם ופקודת כל האדם, שיחלה ויצוה לביתו ויברך בניו ובני ביתו, ובמת בפתע פתאום, נחסר הסדר והנימוס של המיתה, ומי חשיד קוב"ה כו', ואדם כשר וירא שמים גדול ולא נחשב להתחייב בחטאו מיתה פתאומית ר"ל. רק הוא לעורר לבות בני אדם שיקחו מוסר וראיה ממנו, אם בארזים נפלה שלהבת כו'. והנה זה אף בנקרא בפתע פתאום, מכל מקום היה מוכן, כי ידוע כי בכל יום היה עושה תשובה וידוי בבכי רבה בכל תיקון חצות בחצות לילה ובכל תפילה וכדומה. והיינו אמרם (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור של טרקלין של מלך ושר גדול, עומד ומצפה בכל עת שיקראנו אל הטרקלין שיכנס, והוא כמשל של חז"ל במסכת שבת (דף קנ"ג ע"א) משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה כו', עיין שם. אבל מה יעשה זה שאינו מן המוכן כל עיקר, אם יקראנו פתע פתאום. וזה הכוונה היה מאתו ית"ש לעורר לב העם לתשובה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי. והנה מבורר דחטא הוא לשון חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז), וכמו והייתי אני ושלמה בני חטאים (מלכים א' א כא). וגם ידוע דבעונות מפרידין אותיות הוי"ה, וכמו שפירשו למה ה' תעמוד ברחוק (תהלים י א), והתשובה הוא יחוד שם הויה, וכמו שכתוב בספרים מאי תשובה, תשוב ה', והוא מבואר בזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"ב) על פסוק (שמות טו כה) ויורהו ה' עץ וימתקו המים, דעץ היינו יחוד הויה. ואם כן התשובה נקראת עץ, וזה גם כן מרומז שם (שמות טו כג) ולא יכלו לשתות כו' כי מרים הם ויורהו ה' עץ, היינו יחוד הויה דהיינו תשובה, וימתקו המים כי תשובה מהפך כל מר למתוק כי זדונות נעשו זכיות (יומא פ"ו ע"ב), והיינו עץ חיים הוא למחזיקים בה (משלי ג יח), נקראת עץ חיים התשובה המחיה אותו, כי רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב). ועל פי זה מבואר הפסוק הפונה קדים וכי יהיה באיש, היינו באדם כשר שנקרא איש, חטא שיחסר בו משפט מות, היינו סדר ונימוס של המיתה, והומת בפתע פתאום בלי סדר, חלילה לחשוד אותו כיון שהוא אדם כשר, רק ותלית אותו על עץ, היינו שיתעוררו לתשובה ויהיה יחוד הויה ולשבי פשע ביעקב ובא לציון גואל אמן.

פירוש ג

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים (דברים כב א) וגומר עד ומצאת לא תוכל להתעלם (דברים כב ג). הכל על פי צחות המליצה והמוסר, בהקדים מה שפירשו בכי תראה חמור שונאך רובץ וגומר (שמות כג ה), שרומז על החומר של האדם, עיין באור החיים. ובהקדים שהגוף נקרא לבוש, שנאמר (איוב י יא) עור ובשר תלבישני. והנה מסתבר דגבי בעלי הנפש נקרא לבוש, ובעלי הגוף נקרא חומר כשמו כן הוא. והנה תשובה הוא לשון השבה. והנה מצינו במסכת ברכות (דף ה':) ברב הונא דתקיפו ליה ד' מאה דני דחמרא וכו', שם הדר חלא והוי חמרא. והיינו על ידי תשובה דאמר קבילנא. והנה כך מוטל על כל איש באם יראה היזק לחבירו, שיזכירנו לפשפש במעשיו, וכל שכן לעצמו, ואל יאמר ממון הקל, ועל ידי כך תשיבם לו. וזה שאמר לא תראה את שור וגו' נדחים מחברך, כי הוא בכל מקום שהוא רק שנודח מחברך, והתעלמת מהם לומר שהוא ממון הקל ומקרה היא, רק באיש הישראלי הכל אצבע אלקים ותתעורר לחברך אל התשובה. וזה שאמר השב, הוא שם דבר השבה, והוא השבת עוונת, בזה תשיבם לאחיך, כמו שאמרו הדר חלא וכו', ואם לא קרוב וגומר, וידוע דאינו נכנס באוזן רק דברי האוהב, כי נאמנים פצעי אוהב (משלי כז ו), אז ואספת וגומר תקרבהו אצלך עד דרוש אחיך אותו, כמו שדרשו חז"ל (ב"מ כ"ז:) שתדרוש את אחיך מה חטא ועל ידי כך והשבותו לו, וכן תעשה לחמורו, היינו אם יש לו היזק הגוף, שתעורר אותו על התשובה, וזה עיקר ביקור חולים שאל תאמר באם נחלה חולי הגוף, אז לא אצער אותו כי כמה חששו רז"ל לבל יצטער השכיב מרע כמו שדברי שכיב מרע ככתובים וכו' (גיטין י"ג ע"א) שלא תטרף דעתו, אל תאמר כן לענין זה, ושמא תאמר זה דוקא בהמוני עם, אבל בצדיק איך אשא פני לעורר אותו לפשפש במעשיו, על זה אמר וכן תעשה לשמלתו, והבן. הכלל שלא יתלה שום דבר במקרה, וכן תעשה בעצמך לכל אבידת אחיך, היינו בהעדר אחיך הישראלי שתתעורר ותעורר אחרים אל התשובה, ומה שקראתי אותו אבידה, אל תחשוב כי הוא באמת אבידה, רק אשר תאבד ממנו מאתנו ישראל, היינו כמו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ו.) הצדיק אבד לדורו אבד, ובמשנה תורה משה המדבר אף שהוא בשליחות, מכל מקום הלשון בכל משנה תורה כמדבר בעד עצמו, והזהיר שאין לתלות במקרה העדד הישראלי שהוא אחיך בתורה ובמצות כנודע מדרשות רז"ל באחיך, והביא ראיה שכלית, והוא מה דאיתא בירושלמי כד דמך ר' ספרא אמרו שבטים מציאה מצאו וכו', ועיין ביערות דבש חלק ב' דף ס"ב ע"ב מה שפירש בו. והיינו ומצאת לא תוכל להתעלם לתלות במקרה, וכל שכן באבדן נפש צדיק. ושורש הפסוקים אלו, אף שכבר נצטוינו ברואה דבר עבירה בחבירו, ואמר כאן נוסף על זה שאף אם לא ראה דבר עבירה בו, רק איזה היזק לו, יעוררו לתשובה לפשפש במעשיו.

פירוש ד

בהמשנה סוף חולין (קמ"ב ע"א) לא יטול אדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע, ומה אם מצוה קלה שהוא כאיסר, אמרה תורה (דברים כב ז) למען יוטב לך וכו', קל וחומר על מצות חמורות שבתורה, עד כאן. וצריך להבין הסמיכות. ונ"ל על פי מ"ש בספר עיון יעקב מבעל חק יעקב, דקמשמע לן דהוי אמינא הואיל דהטעם של המצוה הוא משום רחמנות, אם כן ראוי לרחם על אדם יותר לטהרו מצרעתו, קא משמע לן דאף על פי כן אסור. וכתב דאף דאסור לומר שהוא צד רחמנות היינו בתפילה, אבל דרך פשט ודרוש רשאים לאומרו, כדאיתא בתוספות יום טוב במשנה דברכות, עד כאן דבריו. ולי נראה דבאמת קמשמע לן דאינו מצד רחמים רק מצד גזירת המלך, דאלו היה מצד רחמים היה באמת ראוי לרחם על אדם כנ"ל. ועל פי זה נתיישב הסמיכות, דבלא הך דינא דלעיל, הוי אמינא דהטעם של המצוה משום רחמנות, ואם כן נדחה הקל וחומר, די"ל דדוקא בהאי מצוה משום דרחמנות הוא, וכבר אמרו רז"ל (שבת קנ"א:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, לכך מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, מה שאין כן בשאר מצות. אבל בהך דלעיל, נשמע שגם זה אינו מצד הרחמנות, אם כן הוי הקל וחומר שפיר, וגם זה נכון בס"ד.

פירוש ה

משנה במסכת ערכין פרק ג' (דף י"ד ע"ב) באונס ומפתה להקל ולהחמיר כו', כיצד אחד שאנס ופיתה את גדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל, נותן חמשים סלעים. במוציא שם רע להקל ולהחמיר, שהמוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל, נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו חמור מהעושה מעשה. וקשה מה שמסיים המשנה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, הא מן התורה הקדושה גופה מוכח כן, ועיין מ"ש בזה הספר בנין אריאל, דמן התורה גופא הוה אמינא דהא דמשלם מאה כסף, משום דרצה להפסיד לה חמשים כסף שהם דמי כתובתה כסברת רמב"ן, לכן משלם כפל מאה כסף. ואונס ומפתה דהפסידה מנה, דהא עדיין יש לה מנה, לכך נותן לה חמשים כסף שהם כפל. אבל מן המשנה מוכח שפיר, דהא תנן בכתובות (י"ב ע"א) בית דין של כהנים היה גובין לבתולה בת כהן ד' מאות זוז. ולפי זה אי אפשר לומר כסברת רמב"ן, דמכל מקום אין החשבון מכוון, אלא ודאי דאומר חמור מן העושה מעשה, דאומר בפיו נותן לגדולה שבכהונה כמו שהפסיד, ועושה מעשה נותן פחות מה שהפסידה, ודוק ועיין שם. ועל דברי בנין אריאל קשה, דהא מבואר בכתובות י"ב ע"א דהתקנה ראשונה של כהנים, היה לאלמנה מאתים, אם כן אין כאן אומר בפיו חמור גם בכהנים, והבן. ואף שלתקנה אחרונה אתי שפיר, מכל מקום אין סברא לומר שבעת נתינת התורה כבר היה התקנה אחרונה, והתקנה הראשונה השנויה בברייתא יהיה קודם שנאמרה הפרשה ולא אחר כך, והבן.

והנה על פי דברי בנין אריאל, נ"ל קושיות התוספת בכתובות (דף י"ב ע"א) בתוספת ד"ה שתי תקנות, עיין שם מה שכתבו. וליכא למימר נמי דמעיקרא כי תקינו רבנן לבתולה ארבע מאות, תקנו נמי לאלמנה מאתים. דיראה המעיין דקושיא זו עצומה היא, דלמה ליה למימר דמעיקרא תקינו מאתים וחדא חזרה הוי, נימא דמעיקרא תקינו מאתיים וחדא חזרה הוי. ותירוץ התוס' הוא דוחק, דלמה לא נימא דכהנים נהגו כבוד וסלסול בעצמן באלמנה כמו בבתולה. ולדברי הבנין אריאל אתי שפיר, דודאי בשעת מתן תורה לא הוי על כל פנים רק התקנה ראשונה, אם כן אם נימא דהתקנה הראשונה הוי לאלמנה מאתים, אם כן לא מוכח דהאומר בפיו חמור כו', דהא בשניהם הוי בכהנים כפי ההיזק, ואם כן קשיא מתניתין דתנן נמצא האומר בפיו חמור כו' דלא מוכח מידי, ועל כרחך צריך לומר דתקנה ראשונה היה לאלמנה מנה, ואתי שפיר. ונמצא קשיא הברייתא, ועל כרחך צריך לומר דחזרו ותקינו לאלמנה מאתיים משום זלזול. והמשנה דכתובות קודם התקנה השניה, ואם כן קשיא הא חזינן עכשיו דלית להו כמ"ש התוספות שם בכתובות, ועל כרחך צריך לומר דחזרו ותקינו לאלמנה מנה, והבן. רק דקשה לי על דברי הבנין אריאל דהיה להתורה להשוות מדותיה, ולמה בבתולת ישראל חייבה כפל באונס ומפתה ובמוציא שם רע, ובבתולה בת כהן יהיה באונס ומפותה פחות ממה שהזיק, ובמוציא שם רע רק כפי ההיזק. ואין לומר דהתורה השווה מדותיה, וכיון דעל פי רוב דהיינו בבת ישראל הוי כפל, שוב לא רצתה התורה לחלק והשוה מדותיה דגם בבת כהן כן, אף דאינו רק כמו שהזיק או פחות ממה שהזיק, והיינו דברי המשנה באונס ומפותה להקל ולהחמיר, ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר, דתורה השוה מדותיה. דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דאינו מוכח דאומר בפיו חמור כו', דלאו משום חומרא דאומר בפיו הוא, רק משום דתורה השוה מדותיה, ובבת ישראל הוי כאן וכאן כפל. ואין לומר דבאמת כונת המשנה אינו משום חומרא דאומר בפיו, שהעונש גבי דידה ראוי להיות יותר גדול מעושה מעשה, רק דהכי פירושו, נמצא אומר בפיו דהיינו מוציא שם רע, חמור מן העושה מעשה דהיינו אונס ומפתה יהיה הטעם מה שיהיה, דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דעל התורה ראוי לומר דמוציא שם רע מאה, ואונס ומפתה חמשים יהיה הטעם מה שיהיה, ומה בכך דהטעם הוא כדברי הרמב"ן, אלא ודאי מדתלי דוקא בהא דלהקל ולהחמיר, שמע מינה דכוונת המשנה להוכיח דאומר בפיו, חמור בעצם ענשו יותר גדול מעושה מעשה, אם כן הדרא קושיא לדוכתא כמ"ש. על כן נ"ל לפרש באופן אחר המשנה דאומר בפיו הנ"ל, בהקדים מה שאמרתי על הרש"י דב"ק ג' (, ד"ה), והיוצא מזה דכתובה של בתולה דאורייתא וכתובת אלמנה, אינו מן התורה כלל. ועל פי זה יתבאר המשנה הנ"ל, דאלולי הא דלהקל ולהחמיר, לא היה מוכח דהאומר בפיו חמור, דהוי אמינא דהתורה חייבת כפל בשניהם הנהוג דאף דכתובת אלמנה אינה מן התורה, מכל מקום היה נהוג כתקנת חכמים אחר כך, או דהתקנה היה אז תיכף. אבל השתא דתנן להקל ולהחמיר, ואם התורה חייבה הכפל כפי הנהוג, אם כן גם בבתולת כהן ראוי להיות כן, אלא ודאי דהתורה לא חייבה רק כפי דין תורה, ולא השגיחה על הנהוג, והדין תורה בבת כהן וישראל שוה, וכיון דהתורה לא פקדה רק על דין תורה, אם כן באונס ומפתה לא הוי רק כפי ההיזק, דהא בעולה אין לה כתובה מן התורה כלל, ובמוציא שם רע הוי כפל כמ"ש הרמב"ן, אם כן שפיר מוכח דהאומר בפה חמור, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

פירוש ו

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגומר (דברים כג ד). כבר כתבתי במקום אחד טעם על שדרש (יבמות ס"ט ע"א) עמוני ולא עמונית היה נסתר להסתיר דבר מחיצונים, על פי מה שאמרתי על הפסוק (קהלת ז') אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, ודוק. ועל פי זה נ"ל הטעם דאיתא בכתובות (דף ז':) דרבי אבהו סבר ויקח בועז עשרה אנשים (רות ד ב), למדרש עמוני ולא עמונית. דנ"ל ליתן טעם על הא דקיימא לן פרק אין דורשין (חגיגה י"א ע"ב) ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי פרקים. והוא תמוה מאד למה לא ימסרו להראוי לקבל, למה לא בביאור. ונ"ל כדי שלא יצא מכלל מחשבה ויבא לכלל דיבור, כדי שלא יהיה חלק לחיצונים ח"ו בידיעה זו. וזה שפיר בענין השגה, אבל לא בענין דין מקובל, כי אין לחדש מדעתו, והיה צריך תחבולה אחרת כנ"ל. והוא הא דאיתא (סנהדרין דף ל"ט.) אכל בי עשרה שכינתא שריא ואין שטן ואין פגע רע, ותמיד היה קבלה ההוא כך ולא היה ביחיד, ולכך היה נעלם לפי שאין כאן חברא חברא אית ליה כו', והוא היפך מסברת חוץ, דאדרבא על ידי שהקבלה ברבים היה נעלם, ובודאי היה יחידי סגולה צנועין לדבר ביחיד. ועל פי זה יתפרש הקרא שאמר דוד פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היה עמדי (תהלים נה יט). ועל ידי זה יובן כח תפילת הרבים, ויובן מאמרם במסכת ברכות (דף ח'.) שמביא ראיות לחשובות תפילות הרבים, ואחר זה מפרש פדה בשלום נפשי כנ"ל. (ועל פי זה יש לפרש (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, כלומר שיצא נשמה טהורה של דוד על ידי מקום טומאה, לא אחד, ר"ל על ידי שלא נתגלה התירו ביחיד רק ברבים, והבן).

פירוש ז

כי תשה ברעך (דברים כד י). ובפרשת משפטים (שמות כב כה) נאמר אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. איתא בתיקונים (הוספות ה קמ"ב ע"ב) הובא בבית שמואל אחרון פרשה זו, שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין בספר הנ"ל מה שפירש. ודבריו חסרים מלח ותבלין, דלא ביאר שום טעם דלמה יקרא הנשמה בשם שלמת. ואני בדרכו אלך לפרש פירוש נחמד, על פי שפירשתי (בפרשת ויקהל ד"ה והנ"ל ליישב), בפסוק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו' ג) על פי הרמב"ם בשיתוף שם מלא, שהוא לשון שלימות. ועל פי שדרשו חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) בפסוק (שמואל א' א יא) ה' צבאות אם ראה תראה, שאמרה חנה מכל צבאי צבאות שבראת, ולי לא נתת בן אחד. ועל פי מ"ש היערות דבש בפסוק (ויקרא י ג) בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, ואל תקרא בכבודי אלא במכובדי (זבחים קט"ו ע"ב), על דרך רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא (שבת קי"ג ע"א), ר"ל צדיקים הם מכובדי, כי השי"ת מתלבש בהן וכו'. ועל פי הרמב"ם על אמרם (ברכות ח' ע"א) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. וז"ש ה' צבאות, מכל צבאי צבאות שברא מלא כל הארץ, שלימות כל הארץ ותכליתו כבודו, היינו הצדיק שהוא לבושו כביכול. והנה מזה מבואר דעיקר התכלית של בריאת הנשמה שתהיה מרכבה ולבוש להשכינה כו', כמו שפירש רבינו סעדיה גאון בפסוק (שיר השירים ו יב) לא ידעתי נפשי כו', ומה שפירשתי אני על פי מה שפירשתי בפסוק (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם, עיין בבינה לעתים דרוש ה'. והנה לזה צריך דביקת רב באלקים חיים ומלך עולם, והיה עולה על הדעת איך יתכן הדביקות במה דלא ידענא ולא חזינא. אבל ממה שנעלם ידיעת הנפש ולא נראה כלל, ואף על פי כן אין דביקות גדול מדבקות הגוף והנפש, ואין נקודה בגוף שאין בו דביקות הנפש, מזה מבואר דיתכן דבקות אף במה דלא ידע ולא חזא, ועל ידי זה בא לדבקות אמיתי אם ירצה, עד שנעשה מרכבה לשכינה, והבן. והנה הבחירה חפשית, ועל פי זה מבואר דברי הזוהר (בפרשת משפטים) אם חבול תחבול שלמת רעיך, דא נשמתא קדישא. ונקדים מה שפירשתי על המשנה במסכת יומא (דף פ"ה ע"ב) האומר אחטא ואשוב כו', ושם בגמרא דף פ"ז ע"א בדרב הונא אמר רב, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה כדרב), מבואר דעיקר הקפידה הוא משום שחטא תרי זימנא. והנה באמת תמוה מאד, דאם כן נעלת דרכי התשובה להשונה בחטא, וקיימא לן (ירושלמי פאה פ"א ה"א) אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומנשה המלך יוכיח שעבר ושנה כמה פעמים, וכמו שנאמר (מלכים ב' כא טז) וגם דם הרבה שפך, וגם עבד אלילים כל ימיו וקבלו השי"ת בתשובה. והנה ראיתי מפורשים שרצו לרפאות את השבר, ואמרו דאין מספיקין, היינו אין מסייעין לו, אך אם עושה מהני. אבל אין בהם רפואות תעלה, א' דכבר העיד דוד ברוח הקודש בפסוק (תהלים לז לב) צופה רשע כו', דאלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו (עיין סוכה נ"ב ע"ב), ואם בצדיקים, קל וחומר ברשעים שכבר המליכו אותו עליהם, ואם כן אם אין סיוע, ודאי אין תשובה במציאות. ועוד קשה מה ענין אין מספיקין לאין מסייעין. ועוד מה הוא הלשון בידו, אין מספיקין לו היה ראוי לומר כמו מסייעין לו (שבת ק"ד ע"א), והבן. והנ"ל בזה, על פי מה שפירשתי בפרשת האזינו (באופן ה' ד"ה ונחזור לענינינו) על המדרש (תנדב"א זוטא פכ"ג) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר האיך נעשה תשובה ונחיה, והפסוק (ירמיה טז יט) ה' עוזי ומעוזי וגו', עיין שם כו', ומה שפירשתי בהמשנה (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי וכו'. מבואר מזה דהקבלה מהני בתשובה, כמו דקיימא לן (קידושין מ"ט ע"ב) בהרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק כו'. והיינו מטעם שהידיעה אינו מזדקק לבחירה, ואדם מישראל עלול לשוב ולחזור לשרשו שורש הקדושה כל זמן שאין נדמה לו כהיתר, והוי בידו לעשות תשובה ונאמן על עצמו שיעשה תשובה, כמו דקיימא לן (גיטין ב' ע"ב) דאדם נאמן על כל מה שבידו בדין עד אחד נאמן באיסורין, וקיימא לן (בסוגיא דמכר על פי אחר) בב"ק (דף ע"א.) דכל מה שבידו לעשות, רואין כאלו כבר עשה. מה שאין כן כשעבר ושנה דנדמה לו כהיתר ואינו עלול לשוב, אינו מועיל במה שבידו לעשות תשובה, רק צריך לעשות תשובה בפועל. והיינו אין מספיקין בדין שלמעלה במה שבידו לעשות תשובה, והבן. והנה דעת לנבון נקל דמקבל על עצמו ואינו שב, דאז אינו מועיל אף באינו עובר ושונה, דהא אגלאי מילתא למפרע דהקבלה שקר, רק דמועיל בשעת מעשה של הקבלה, אם (מת) קודם שיוכל לבא לידי גמר, אזי נחשב כאלו עשה. מה שאין כן בעובר ושונה דצריך לשוב בפועל, צריך למהר כדי שיגמור בעוד רוח חיים באפו. והיינו אם חבול תחבול שלמת רעיך, דרעיך היינו הקב"ה, וכמו שפירש רש"י במסכת שבת (דף ל"א.) גבי הלל דאמר זו הוא כל התורה כולה כו', דרעיך היינו השי"ת, וכמו שפירשו שם בפסוק (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה'. והיינו אם חבול תחבול שני פעמים, מה שהיה ראוי להיות שלמת רעיך ונברא לכך, למען השם אני מזהירך עד בא השמש, כמו שדרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"א) עד שלא תחשוך השמש (קהלת יב ב), זה יום המיתה. תשיבנו לו דוקא, ולא סגי במה שבידו, כיון שעבר ושנה, ודוק כי נכון הוא בס"ד. והנה לפי מ"ש יש להקשות, דאם כן בדין זה דהרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, יש לחלק בין עובר ושונה, או לאו, והבן. אבל לא קשה מידי, דבאמת החרטה והעזיבת החטא הוא עצם התשובה, כמו שביארתי במקום אחר (בפרשת נשא ד"ה והתודו), בתשובת שאלה למה לא נכתב בביאור מצוה תשובה בתורה, עיין שם. ואם כן כיון שהוא עצם התשובה, מהני רק זה לענין שנמחל לו ואינו מגיע עונש ונקרא צדיק. אבל לענין זיכוך ומירוק שצריך, לא ינקה עד ישוב בפועל, ואם כן אתי שפיר הפסוק אם חבול תחבול, ודוק כי עמוק הוא בס"ד.

ועוד אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב כה). כי י"ב חדשים בשנה, נגד י"ב שעות ביום, ונמצא חודש אלול שהוא חודש האחרון, נחשב כשעה קודם הלילה, וכבר עבר י"א שעות, והוי כמו קודם ביאת השמש. והיינו עד בא השמש תשיבנו לו, קודם בא יום ה' הגדול והנורא.

(או יאמר עד בא השמש (שמות כב כה), היינו ט"ו באב שאז פסק כח החמה (תענית כ"ז ע"א). וכמו שאמרו (שבת קנ"א ע"א) על הפסוק (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש, שאז תש כח השמש).

עוד י"ל (שמות כב כה) אם חבול תחבול, לשון משכון. שהלבוש של מלך מלכי המלכים ית"ש, נתמשכן ביד סט"א, כמו שנדרש בזוהר (פרשת משפטים דף צ"ז.) על פסוק (שמות כא ח) לעם נכרי לא ימשול למוכרה, עד בא השמש. או כפירוש הא' שלי שדרשו (שבת קנ"א ע"א) באשר לא תחשוך השמש (קהלת יב ב). או כפירוש הב' דקאי על חודש אלול תשיבנו לו על ידי פדיון התשובה מסט"א, כמו שדרוש בזוהר והפדה בתשובה, והבן.

וגם י"ל על מיתת הצדיקים, אם חבול כו' (שמות כב כה) שמחבל ומשחית לבוש השי"ת, היינו הצדיקים שהן לבושיו נאספו בעונינו. והיינו חבול תחבול זה אחר זה, עד בא השמש היום תשיבנו לו הזיקו של מלך, על ידי תשובה שיצא ההפסידו בשכרו, והבן.

פירוש ח

ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג). בגמרא ר"י פתח בכבוד התורה וכו' (בזה הלשון לא מצאתי, כי אם במססכת מכות דף כ"ב (ע"ב) איתא בזה הלשון אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימו מקמי ספר תורה, ולא קיימו מקמי גברא רבא), דאילו בתורה כתיב ארבעים יכנו, ואתי רבנן ובצרי חדא. דיש להקשות בזה טובא, דאיך יליף מזה חשיבות החכמים, וכי מדעתם עשו ח"ו, הלא קבלו כך ממשה, ואף שהוא בעל פה והם עם תורתם בלבם, מכל מקום משום דין זה אין לנו להחשיבם יותר מספר תורה, וכי משום דקבלה בידם לשנות תיבה אחת הם חשובים יותר מספר תורה. והנ"ל בזה, ונפרש גם כן ילפותא דיליף הש"ס (שם במכות (כ"ב ע"ב)) דאין לוקין רק ל"ט, שנאמר (דברים כה ב) במספר ארבעים, מספר הסמוך לארבעים, שהוא משולל הבנה מאד, דאדרבא במספר קפידא משמע שלא יפחות ולא יותר, ורבה הוא להבין דברי חכמים וחידותם. והנ"ל בזה על פי מ"ש ביערות דבש חלק ב' דפוס ווין דף נ"ז ע"ב, טעם נכון מאד על הא דכתיב בתורה ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא. על פי המבואר במדרש (תנחומא במדבר סי' כ"ג) ארבעים יכנו, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר לקבל התורה, והוא עובר התורה. והנה לפי דעת רבי עקיבא בז' בסיון נתנה התורה, למחרת עלה משה בהר דהיינו ח' סיון, ובי"ו בתמוז כלה מ' יום, דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו הלוחות בעוה"ר, צא וחשוב כ"ג דסיון, וי"ו דתמוז, הרי ל"ט. אך באמת הא דתורה נתנה בז', משום יום אחד הוסיף משה מדעתו והסכים קב"ה על ידו (שבת פ"ז ע"א), אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון, והיו ארבעים יום שלימות. ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו, היה מ' יום, לכך כתיב מ' יכנו, אבל רבנן תלמידי משה שהסכים כי בז' יתנו תורה והסכים המקום, לא היה משה בהר רק ל"ט ימים, לכך בצר ליה חדא, והבן עכ"ל. ועל זה קשה הא מכל מקום כתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וכו', וכן (דברים ט יח) ארבעים יום לחם לא אכלתי. וצריך לומר דבאמת הא ביום שניתנה התורה היה בהר, (אך דלא נחשב רק מנין) שניתן התורה שבעל פה שהוא העיקר, ועל פי זה יבא מ"ש על נכון. והנה לפי זה שפיר דקשה במספר למה ואין לו מובן. אלא ר"ל במספר מכוין נגד ארבעים, והיינו כעין אסמכתא שארבעים הנ"ל נסמכו על ארבעים יום. וזה דברי הגמרא במספר הסמוך לארבעים, ר"ל הסמוך לארבעים אחרים, דהיינו ארבעים יום, ואם כן ממילא למה שהוסיף משה הוא ל"ט, והעיקר מקבלה צריך להיות השורש בתורה הקדושה, דהוספת משה כתוב דאורייתא, וכן במספר, ודוק וזה נכון ואמת, דהא דלא פרשו בהדיא, כי היכי דלא נימא דהורו על פי דברי אגדה, והבן. ועל פי זה יבואר כאן, דהנה מארבעים מלקות גופא מוכח דחשיבו רבנן טפי אף בלא הא דבצרי, וכן לפי מה דבצרי מוכח, אך דלא מצי למנקט הך לחודא דכתיב ארבעים, דבאמת לוקין ל"ט, וגם ל"ט לחוד לא מצי למינקט, דהא כבר כתבנו דתולה אם שבכתב חשוב יותר או שבעל פה. והנה מדנקצב העונש נגד ארבעים יום, והוא זמן הלימוד של בעל פה כמבואר בדברי רז"ל, ועיין הקדמת סמ"ג, ובט"ז יור"ד סימן א' סעיף א', אף דעבר על לאו הכתוב דכל הלאוין כתובין, שמע מינה (דבעל פה) הוא העיקר, ואם כן ממילא דהתלמידי חכמים חשובין טפי, דהם הלוחות של תורה בעל פה דחקוק על לוח לבבו. ועל פי זה תבין מאמרם (ברכות ח' ע"ב) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אך דיש לדחות, די"ל כטעם אחר המבואר בטעם של ל"ט מלקות, משום י"ג שנים דהוא בר עונשין, ומשלשין שליש מלפניו וכו', ולכך בשמים שתין, משום דהיא בר עונשין מכ'. אך לפי זה קשה למה כתיב ארבעים, ומהא דכתיב ארבעים ובצרי חדא, לא יתכן רק לטעם זה דארבעים יום דבעל פה, וממילא מוכח דתלמידי חכמים חשובין יותר מספר תורה, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

פירוש ט

זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה כז), בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ד (פרקי דר"א פמ"ד)) הובא בספר עטרת שלמה פרשה זו, כתיב (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, הא כיצד, אלא זה זכריהו לקדשו ולענגו, וזה זכרהו להוממו ולאבדו וכ'. והנ"ל בזה, דהא בספר החינוך בפרשה זו מצוה תר"ד במצות למחות זרעו של עמלק כתיב וז"ל: וזאת מן המצוה המוטלת על הצבור, וכענין שאמרו רז"ל (סנהדרין כ' ע"ב) שלש מצות נצטוו ישראל וכו', ובאמת כי גם על כל יחיד וכו' ובא לידו אחד מזרע עמלק וכו'. והנה בהגהת מהמשנה למלך כתב עיין לעיל סימן תכ"ה. וכוונתו כמו דשם במצות הריגת שבעה עממין, כתב ועובר על זה ובא לידו אחד מהם וכו', עיין שם. ור"ל דהוא הדין כאן נמי הוי הדין כן, כן הוא כונת המשנה למלך. אבל בהרמב"ם בהלכות מלכים פרק הלכה ד' כתב, מצות עשה להחרים ז' עממין וכו', וכל שבא לידו אחד מהן. ובהלכה ה' (רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ה) שם כתב וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק וכו', ולא כתב כלל וכל מי שבא לידו אחד מהן וכו', נראה ברור דמחלק בין מחיית עמלק ובין הריגת ז' עממין. והדין עמו, דבשלמא ז' עממין דכתיב בהו (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, ופירושו שלא נחיה אחד מהן, כמ"ש הרא"ה בסימן תקכ"ח, ור"ל דעל כל נשמה ונשמה בפני עצמו קאי הלאו דלא תחיה, מה שאין כן העשה דמחיה דלא הוי מצוה רק למחות זכרו של עמלק, ואם כן כל כמה דלא נוכל למחות זכרו, לא הוי המצוה כלל להרוג. וראיה ברורה לדבר, דהא שם בהלכה ד' דקדק הרמב"ם וכתב, וכל מי שבא לידו אחד וכו', עובר בלא תעשה. קשה דפתח בעשה, ומסיים בלא תעשה, וראוי היה לומר עובר בעשה דהחרם וכו' (דברים כ יז), ובלא תעשה וכו'. אלא ודאי דסובר דאין בזה עשה, דהחרם משמע כליה דוקא ולא על אחד מהן, וכמו שנאמר (דברים ג ו) החרם כל עיר וכו', וזה ברור. ובאמת הרא"ה שם במצוה תכ"ה כתב בהריגת ז' עממין, דאם בא לידו אחד, בטל העשה וגם עובר בלא תעשה, דהוא אזיל לשיטתו, אבל הרמב"ם ודאי אינו סובר כן. ונראה לכל זה כיון הגאון בעל משנה למלך בהגה"ה הנ"ל שכתב ועיין לעיל סימן תכ"ה, ר"ל דאזיל לשיטתו דכתב דעובר בעשה דהחרם תחרימם, אם כן הרמב"ם דלא כתב שעובר בעשה, אם כן גם כאן אין המצוה על אחד מהן, וזה ברור ונכון. ובאמת משמע כן מהגמרא ומקרא, מדתלא מחיית עמלק בתר מניית המלך, דהוא מצוה שעל הצבור. ובאמת קשה על הרא"ה בספר החינוך, דאם כן אם יפגעו שני אנשים כשרים וצדיקים ביער מזרע עמלק במקום שודאי להם שאין רואה, יהיו מחוייבים להרגו, ואם לאו עוברים בעשה אתמהא, הלא לא ראינו ולא שמענו מאבותינו ורבותינו ואבות אבותינו שיהיו חוששין על זה, ולא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי אף במקום שמצוין זרעו של עמלק. ואין לומר דקושיא זו קשה גם כן על הרמב"ם בז' עממין, זה אינו, דהלא כתב הרמב"ם שם דנשכח זכרם, וכמ"ש הרא"ה בספר החינוך שם בסימן תכ"ה דדוד הרג והשחית כולם, ולא נשארו רק מתי מספר ונתפזרו ונטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, עיין שם. אבל העמלקים בהרבה מקומות הם מצויים מאד, וזה ברור לדעתי כשמש. והנה לכאורה קשה דהלא כתיב זכור וכו' לשון יחיד, כמו זכור את יום השבת, ושם כל יחיד ויחיד מחויב בדבר אף אם הוא לבדו בין הגוים. לא קשה מידי, דזה למד מענינו, וזה למד מענינו, דזה זכור לקדשו על היין (פסחים ק"ו ע"א), ושייך לכל יחיד ויחיד. וזה זכור להשמיד ולאבד זרעו, להשמיד דייקא זרעו דייקא, דהיינו כל הזרע, וזה אי אפשר ליחיד, וזה דברי המדרש ודוק היטיב.

פירוש י

מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כה יט). הך לא תשכח הוא שפת יתר, דאם כן בכל מצות עשה לכתוב לא תשכח. ועוד קשה דכיון דכתיב זכור (דברים כה יז), ממילא דאין לשכוח, וזכור את יום השבת (שמות כ יט) יוכיח, דלא כתיב ביה לא תשכח. והנ"ל בזה על פי מ"ש בסוף פרשת בשלח הטעם על דאמר משה ליהושיע בחר לנו אנשים וכו' (שמות יז ט), ולא עשה משה כן בעצמו. וגם לפרש המדרש (שמו"ר כ"ו ב') אתם אמרתם היש ה' בקרבינו אם אין וכו' (שמות יז ז). ותורף הדברים משום שלא האמינו, באשר ראו דהשגחה גלויה משמש בדידהו, והיו מסופקין אולי הוא בהטבע דהיינו בהשגחה מסותרת, לכך בא הכלב וכו'. וכעת אוסיף נופך, כי עמלק כשפן גדול היה, ובא בכח כשפים כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח). והנה כשפים אינה מועילין רק אם מתנהג בהשתלשלות הכחות מעילה לעלול ומעלול לעלול עד המערכת, ומהמערכת נשפע על העולם דהיינו הפמליא של מעלה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין דף ס"ז:) גדולים כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. אבל השגחה גלויה שהוא בלי ממוצע, אין חכמה לנגד ה', ולכך אמרו (סנהדרין ס"ז ע"ב) שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה, דצדיק כזה הנדבק ב"ה, מתנהג על ידי הקב"ה בעצמו, והבן. אם כן על ידי שאמרו היש ה' בקרבנו וכו', מדד להם כמדתם והיה כח לעמלק, לכך הוצרכו למלחמה ואף על פי כן הושיען רק בהשגחה מסותרת, והיינו שלא כשורות התורה שהוא למעלה וקודם הטבע. ועל פי זה יש לומר גם כן המדרש (תנחומא בשלח סי' כ"ה) ויבא עמלק (שמות יז ח), לפי שבטלו ישראל מדברי תורה. דר"ל שבטלו מדברי תורה שהוא למעלה מהטבע, על ידי שאמרו היש ה' בקרבינו וכו', והבן. והנה כל עניני מחיית עמלק אחר כך, היה הכל מכוסה בטבע, כמו בימי שאול ובימי מרדכי, ולא נגמר אז לפי שתחת הטבע יש לו כח גדול, רק לעתיד לבוא כשיתגלה כבוד ה', יתעקר עם שורשו, כי אין לו שורש רק תחת השמים, דהיינו תחת הטבע. והנה זה תולה אם אנו דבקין בהשי"ת ואין אנו שוכחין כלל, אז תחת הסיבה הראשונה יתעלה אנן, ולא תחת הפמליא, אז בנקל למחות זרעו. וכבר פירשתי הפסוק (לעיל פרשת ראה ד"ה מדרש) (דברים ח יט) והיה (לשון שמחה) אם שכוח תשכח את ה' וגומר. כלומר שכל כך תזכור תמיד את ה', עד שיהא שכוח מאתך ענין שכחת ה', והבן. ועל פי זה יתבאר מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, ר"ל מתחת הטבע, לא תשכח, ר"ל האומר במקום אחר שלא תשכח את ה' אלקיך, ואז תוכל למחות זכרו לגמרי שלא יהא לו שריד ופליט, והבן.

ועוד יש מקום אתי גם כן לבאר המדרש (פרקי דר"א פמ"ד) כתיב (שמות כ יט) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק, הא כיצד זה זכור לקדשו ולענגו, וזה זכור להשמידו ולאבדו. דנ"ל לתרץ קושיא זה שכתבתי למה בזכירת עמלק כתיב (דברים כה יט) לא תשכח נוסף על זכור וכו', דהוא אזהרה יתירה וכפולה, ובזכור את יום השבת לא כתיב לא תשכח, ונהפוך הוא דודאי אזהרת עמלק אינו חמור כל כך כמו זכירת השבת. והתירוץ דזכירת השבת הוא דבר שאין מנגד להטבע, דהוא לקדשו במנוחה ואדם רוצה במנוחה ולענגו והטבע נוטה לזה, ולכך אין צריך לאזהרה כפולה. ובעמלק להשמידו ולאבדו ר"ל מעולל עד יונק משור עד שה, והוא מנגד להטבע ובפרט לעם ה' אלה רחמנים וכו', לכך צריך להזהרה כפולה כנ"ל, והן הן דברי המדרש, והבן.

עוד יתבאר זכור את אשר עשה לך עמלק כו' (דברים כה יז), והיה בהניח ה' אלקיך כו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כה יט). עיין בספר גאולת ישראל ונופת צופים, מ"ש בשם הצדיק המנוח מו"ה אהרן מזיטאמר ז"ל מה שאמר בפירוש הפסוק הנ"ל, בשם רבו הגאון החסיד מוהר"ר לוי יצחק זצוק"ל, ותורף דבריו שיש לכל אדם מישראל להאנח בשברון לב על שפלות ישראל דלותם, והם נעים ונדים וגולים והם ביד אויביהם ושונאיהם כחומר ביד היוצר, ובכל פעם גוזרים עליהם גזירות קשות ורעות ואין להם מנוח. על כן ראוי לכל אחד לשוב בתשובה שלימה, כדי שיתבררו כל הניצוצי קודש מתוך הטומאה והקליפה, וממילא ישיבינו לארצינו וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו. ועדיין זו לא עבודה לשמה הוא, רק עיקר לשמה הוא שיאנח לבינו רק על גלות השכינה ועל שמו הגדול המחולל בין האומות, וכל העבודה רק שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בכל העולמות, רק בתחילה אינו יכול להתחיל לעבוד בבחינה זו, כי אין לבו ברור וזך כל כך שיעבוד בבחינה זו באמת, וצריך להתחיל בעבודה בבחינה ראשונה, ואחר כך מתוך שלא לשמה בא לשמה ובא לעבוד בחינה שניה. ועל פי זה מבאר מתחלה זכור את אשר לך עמלק, לך דייקא, (דברים כה יח) אשר קרך בדרך כו', והיה בהניח כו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ר"ל תמחה את זכר עמלק משום שעשאך תחת השמים, ר"ל שעשה מסך המבדיל בינך לבין אביך שבשמים והיינו לשמה, עד כאן תורף דבריו. והנה מה שפירש תחת השמים שעשאך תחת השמים, הוא קצת דחוק והעיקר חסר. והנ"ל לפרש באופן אחר על פי דבריו, והנה בלא זה קשה לי, הלא ציוה ית"ש זכור את אשר לך עמלק והוא אחד מתרי"ג מצות כנודע, ואחד מי"ג עקרים הוא ששום מצוה לא יבטל לעולם. והנה היה נ"ל אף אחר שימחה זרעו, מכל מקום מצוה עלינו לזכור מה שעשה לנו עמלק כדי להודות ולהלל לשמו ית"ש על שהצילנו מהם ועשה בו נקמה ומחה זרעו, ואם כן המצוה לא יבטל לעולם כמו הזכרת יציאת מצרים, כן היה נ"ל לומר. אבל מאחר שנכתב בתורה הקדושה תמחה את זכר עמלק, הרי משמע שימחה זרעו ולא יזכר ולא יפקד עוד, ואם כן הרי מצוה זכור כו' בטל, והרי קיימא לן דשום מצוה לא יבטל, ובאמת קשה מאד כל זה האיך מצוה על שני הפכים בנושא אחד, דמצוה זכור כו', ומצוה שימחה זכרו ולא יזכר. ועוד קשה למה לי הנך שני תיבות מתחת השמים, הלא באמרו תמחה את זכר עמלק די. ועוד קשה למה לי הנך שני תיבות לא תשכח, הרי כיון שצוה זכור, ממילא דלא ישכחו. והנ"ל בזה, דודאי עמלק עשה בשני בחינות רעות גדולות. א', מה שעשה לישראל בעניני עולם הזה שהוא הכל תחת השמים, משל לאמבטי רותחא כו' (ילקו"ש רמז תתקל"ח), וחתך מילתן כו' (תנחומא תצא סי' ט'). ב', שעל ידו השם כו' איננו שלם והכסא איננו שלם (תנחומא תצא סי' י"א). והנה כעת שהגשמיות גובר, שענין אלקות מכוסה ונעלם והגשמיות מורגש, עיקר הכאב היינו מה שמרגישין, אם אמר יאמר שעיקר הכאב מה שמחייב השכל שהוא עיקר, מכל מקום הוא רק דבר שפתים מן השפה ולחוץ, ובאמת הלב מרגיש יותר מה שהוא מורגש. רק לעתיד כי יעבור רוח הטומאה, ואם חרבה זו מלאה זו כי זה לעומת זה עשה אלקים, ואז ונגלה כבוד ה' ויתמלא כבוד ה' את כל הארץ, אז לא ירגישו רק מה היה עיקר הכאב, ועל זה יתנו שבח והודיה שהסיר אותו הכאב. והכי פירושא דהאי קרא כעת זכור את אשר עשה לך עמלק, לך דייקא, כי כעת באמת עיקר הזכירה היא רק זה, וה' אוהב אמת, והיה בהניח מכל אויביך שהוא הסט"א וגונדי' דיליה, אז תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, דהיינו שלא תזכור כלל הבחינה של תתח השמים, רק מעל השמים זכור תזכור. וחזר הפסוק לפרש את עצמו, שלא תטעה לומר דפירושו הוא שתמחה זרעו ולא יזכר ולא יפקד ויהיה שכוח מעיקרו כאלו לא היה מעולם בעולם, לזה אמר לא תשכח, כי המצוה לא יתבטל רק שלא תזכור הבחינה של תחת השמים, רק את הבחינה של מעל השמים, ועל זה תתן לעולם שבח והודיה למקום ב"ה וב"ש ויתמלא שמו וכסאו במהרה בימינו אמן.

פירוש יא

במדרש (תנחומא פרשה זו, תצא סי' ה') (הובא בעטרת שלמה פרשת תצוה) ר' תנחומא בר חנילאי פתח (איוב יג יב) זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, אמר הקב"ה הוו זהירין בשני זכירות שכתבתי לכם בתורה, אחת תמחה את זכר עמלק (דברים כה יט), ואידך אמחה את זכר עמלק (שמות יז יד), משלי אפר משולי אפר, אם זכיתם הרי אתם בנים של אברהם שהמשיל עצמו לאפר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), ואם לאו לגבי חומר גביכם, התקינו עצמיכם לשיעבוד מצרים שנאמר (שמות א יד) וימררו את חייהם, עד כאן. נ"ל לפי שכל עיקרו של עמלק שהיה בקי במזלות, והנה כל עיקרן של ע"א הוא משום שמאמינים שכל התנהגות על פי המזלות, ולכך עשו טלסמאות להוריד שפען, וכל כח שיעבוד מצרים היה גם כן בכח מזלות, ולכך עבדו לצאן בראותם שמזל טלה בראש, ופעלו בכישופים בכח המזלות שאין עבד יכול לברוח משם, על כן ציוה השי"ת לשחוט הפסח להורות שאין במזל כלום, וה' לבדו הוא השליט, וכל האותות והמופתים שהיה אז היה רק כי ה' הוא השליט, והיינו למען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט טז). ועל פי זה נ"ל לבאר המדרש (בפרשת בשלח, שמו"ר פכ"ו ב') אתם אמרתם היש ה' בקרבינו אם אין (שמות יז ז), חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, משל כו'. כי ידוע דגם הטבע, השי"ת מנהיגו. ונראה דהיינו המבואר בזוהר (ח"א קצ"ה ע"א) דאמר פרעה לא ידעתי את ה' (שמות ה ב), אבל שם אלקים הוי ידע דאלקים בגימטריא טבע, ר"ל דגם הטבע השי"ת מנהיגו ואינו מתנהג מעצמו, כמבואר בתשובות חכם צבי סימן ל"ו. ונראה דהשם הזה הוא ממונה להנהיג הטבע, אבל השם הויה משדד הטבע בגלוי, כמבואר בהראב"ע פרשת וארא כי הויה מהוה הוויות כמו בריאה חדשה, ושם שדי הוא משדד המזל ומהרסה. והנה גם פרעה השיג כי יש מניע הגלגלים, כי זה נתבאר במופת כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ג ה"ט), כי הם בעלי גבול, אם כן יש לכוחם גבול, ולא יסוב תמיד מעצמו בכח גדול בלי הפסק, רק שלא האמין שישדד, והבן זה. והנה ידוע מהערוך מ"ש על דרשות חז"ל (קידושין ג' ע"ב) באן כסף (שמות כא יא), שמשמעו לאו והן, אין כסף לאדון זה, ויש כסף לאדון אחר ומנו אב. והיינו היש ה' בקרבינו, הוא ישות גמור בביטול הסידור, אם אין היינו בסידור שהוא מורכב לאו והן, כי הוא נסתר וגם אינו משדד. ועל זה הקפיד, כי מאחר שראו האותות חוץ לטבע, על כן אמר אתם אמרתם כו', על כן הכלב בא שהוא בא בכח המזלות, ועל כן הוצרך משה לערבב המזלות שלא ישלוט אותו מזל באותו יום כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח). אבל אלולי זאת לא הוצרך לערבם כלל, דאף אם שלט לא יחושו עליו, והבן זה. והנה ידוע (שבת קנ"ה ע"א) דהש"י אמר לאברהם צא מאיצטגנינות שלך, ישראל אתה ואין מזל לישראל. ונקדים עוד דכבר כתב בעשרה מאמרות דעל ידי המזל אין קיום ח"ו לישראל, וגם תמיד הוא במבט איבה. והנה כתבו התוספת במסכת ברכות (דף י"ז ע"א [ד"ה ונפשי]) דעפר אינו מקבל כליה. והנה מופת לזה דאפר הנשאר והמושרף, הוא יסוד העפר שבו. והנה הישועה נמשך אחר הבטחון, ואם בוטחין בהשי"ת ואינם חוששין על המזלות, אזי הם למעלה מהמזל, מה שאין כן אם הם מאמנים שהם תחת המזל, אז הם באמת תחת המזל, אך לפי טבע המזל אין להם קיום כלל, רק מכל מקום חס עליהם השי"ת למען שמו הגדול, כאמרו (מלאכי ג ו) ואתם בני ישראל לא כליתם, רק הם בשיעבוד כמו שהיה במצרים שהניחן תחת המזל, והמזל הוא במבט איבה. ועל פי זה יתבאר המדרש שתי זכירות כתבתי לכם חד תמחה כו', היינו למחות זכרו שפעל בכח המזלות, ולא יבטחו (רק) בשם ה'. ואידך אמחה את זכר עמלק, דלא יהיה עוד אור השמש לאור יומם ולא ימשלו המזלות, ואחת תולה בחברתה, על כן אמר הוו זכירין בשתי זכירות, והבן. ואם זכיתם כנ"ל, הרי אתם בניו של אברהם שהוציאו השי"ת מהמזל, ונמשל לאפר שאינו מקבל כליה, ואם לאו הרי אתם תחת המזל, ואף שעשה ית"ש למענו שלא יהיה כליה, מכל מקום התקינו עצמיכם ח"ו לשיעבוד של מצרים, והבן כי נכון הוא בס"ד.

פירוש יב

הפטרה (ישעיה נ"ד א) רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'.

הנה איתא בגמרא במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א) שאל האי צדוקי לברוריא כתיב רני עקרה ולא ילדה, משום דלא ילדה רנה, בתמיה. ודקדק זקני הגאון מהרש"א ז"ל דלמה לא נתקשה על רישא דקרא רני עקרה, משום דהיא עקרה רני, ולמה המתין בקושיתו על סיפא דכתיב ולא ילדה. ותירץ משום דברישא דקרא לא קשיא, דיש לומר דהכי פירושו רני עקרה, זו שהיה עד עתה עקרה, אבל עכשיו אינה עקרה, ולכך רני משום דלא ילדה עד עכשיו דהוי מצפה לרוחה. אבל השתא דכתיב ולא ילדה מכח הכפל ויתור, דודאי כיון שהיא עקרה ודאי דלא ילדה ודאי צריך לומר דפירושו שהיה עקרה וגם עכשיו לא ילדה, ואם כן הקשה שפיר משום דלא ילדה רני.

והנה ברוריא השיבה להצדוקי שטיא שפיל לסיפא דקרא דכתיב רבים בני שוממה מבני בעולה, אלא ודאי מאי לא ילדה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכי, עד כאן דברי קדשו.

והנה דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ואף אני אענה חלקי ליישב קושיא הנ"ל, משום דלא ילדה רני. וגם קושית ברוריא דהפסוק סותר את עצמו דאמר עקרה ועדיין לא ילדה, ואחר כך אמר כי רבים בני שוממה כו'. ועד השלישי אני בא ליישב מה דמסיים אמר ה', מי לא ידענו שכל הנביאות הם מאמר השי"ת. ומקודם שנבאר זה, נבאר קצת פסוקים שאמר דוד נעים זמירות ישראל (תהלים פג ז-יט) אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים כו', (תהלים פג י) עשה להם כמדין כסיסרא כיבין בנחל קישון כו', (תהלים פג יב) שיתמו נדיבמו כעורב וכזאב כו', (תהלים פג יד) אלקי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח, (תהלים פג טו) כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים, (תהלים פג טז) כן תרדפם בסערך כו', (תהלים פג יט) וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ, עד כאן המשך הפסוקים (תהלים פ"ג). והנה צירף בכאן כמה אומות שיתענשו ביחד, ובכמה שפטים במים, ובחרב, וברוח, ובאש, הלא דבר הוא. ועוד שמסיים וידעו כי אתה שמך ה' אין לו ביאור, כי אתה ה' ראוי לומר. ועוד לבדך עליון על כל הארץ, לבדך מיותר. וכדי ליישב זה, אקדים לבאר מה דאיתא במפרשים שפרעה לא ידע שם ה', אבל שם אלהים הוי ידע, עיין באלשיך פרשת שמות על פסוק (שמות ה ב) ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. וכדי להבין זה כיון שידע שיש אלקים, מה לי באיזה שם יכנהו, היה לו לשמוע לדבריו. וכדי להבין זה, נקדים שכתב הראב"ע בפרשת וארא (שמות ח ה-ו) שנאמר שם ויאמר משה התפאר עלי למתי אעתיר לך כו', ויאמר למחר. וז"ל: אמר רב שמואל בן חפני אין מנהג אדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד, וחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה היה יודע זה, וחשב פרעה כי עתה הגיע העת סור הצפרדעים, על כן נסהו ואמר למחר, עכ"ל הראב"ע. וביאור דבריו, כי פרעה לא האמין בהשגחת השי"ת, והיה חושב שהכל מתנהג על ידי מערכת השמים, וחישב כי משה איצטגונין גדול הוא ויודע מה שיארע על פי מערכת הכוכבים קודם היותו, כי בקי הוא בהילוכן ובסיבובן, על כן קודם בא הדבר בא ואמר שיבוא, ועושה עצמו כאילו הוא שליח השם, וכעת יודע שיסור, בא ואמר למתי, ובדאי חושב שאומר תיכף ומיד ויאמר שתפילתו עשה רושם, על כן אומר למחר, ואראה אם יתעכב עד למחר. ומשה הבין מחשבתו הרעה, לכך השיב לו כדברך, דהיינו שיתעכב עד למחר למען תדע כי אין כה' אלקינו והוא השופט כל הארץ ולא מערכת השמים, עד כאן ביאור דברי החכם ר' שמואל בן חפני שהביא הראב"ע ודברי פי חכם חן למעלה ושפתים ישק. היוצא מזה כי פרעה הרשע כפר בהשגחה. והנה טעות הכופרים בהשגחה מבואר בדברי המחקרים, שאומרים לרוב רוממותו אין משגיח בתחתונים ושפלים, ומסר הממשלה למערכת הכוכבים להתנהג העולם השפל על ידם. ועל פי זה שמעתי לפרש הפסוק (תהלים סו ג) ברוב עוזך יכחשו לך אויבך, דהיינו מרוב עוזו הם מכחשין בו ואומרים שאינו משגיח במעשיהם, ועפרא לפומיהו דהני רשיעי ימ"ש ישחקו עצמותיהם כו', הם כופרים בהשי"ת ובתורתו הקדושה, ועיין מה שפירש האלשיך הקדוש בפסוק רם על כל גוים ה' כו' (בתהלים קיג ד) ותמצא נחת.

גם ראיתי כתוב בשם ר' יוסף אלבו בספר עקרים שפירש על הכופרים הנ"ל הפסוק (תהלים קלט כ) אשר יומרוך למזימה נשוא לשוא עריך. ר"ל שהם מנשאין את השי"ת, ויומרוך לשון רוממות ושררה, למזימה לצורך מזימות לבם הרע, כדי לעשות מה שלבם חפץ כיון שאין משגיח לפי מחשבתם הרעה, וכן נשוא לשוא עריך. וכבר הכו הראשונים על קדקד הכופרים האלו באמרם כיון שגדולתו ורוממותו יתברך בלתי בעל תכלית, אם כן כל הנמצאים הן הנמצא הנכבד והן הנמצא הפחות, בערך אחד אצלו ית'. וזה מבואר מאד לכל בר שכל, דבשלמא בעל תכלית רק שמתחלף בפחות ויתר, כמו מלך גדול ושר ושופט ומושל, ואיש המוני וכפרי, יש לומר שפיר שגדולת השר הוא כדרך משל חלק אחד מעשרים מגדולת המלך, משום זה עדיין נחשב השר אצל המלך באיכות מה, אבל השופט שהוא חלק אחד ממאה, לא נחשב אצלו כי אם מעט מזער, ואיש המוני כלל לא. אבל בבלתי בעל תכלית אין אתה יכול לומר שחלק זה חלק אחד מאלף מגדולתו, ואף לא חלק אחד מאלף אלפי אלפים, דאם כן אתה נותן לו קצבה ותכלית, אלא על כרחך צריך אתה לומר שהכל כלא נגדו, ואף הגדולה שבגדולות הוא כאפס ואין לנגדו בלתי בעל תכלית ואף לא כטיפה מן הים, ואם כן הכל בערך אחד אצלו יתברך. כנ"ל לבאר ולהסביר דברי הראשונים האומרים כי הכל בערך אחד אצלו ית', והוא אמת גמור ומוחלט.

ועל פי הוצעה זו אומרים אם אתה אומר שאינו (משגיח) לרוב רוממותו בשפלים, אם כן גם השמים וכל צבאם שפלים הם לנגדו יתברך, כי הכל על קוטב אחד יסוב אצלו יתברך, ואם כן אין שום נמצא אף בעליונים שישגיח עליו, והוא מבואר הביטול, דאם כן מי מניע הגלגלים תמיד בלי הפסק, ואת צבא השמים מי מכריחם לכך, ואיך יתקיימו כל הנמצאות, ולמה המציאם כיון שאינו משגיח כלל וכלל על שום דבר מהנמצאות. אלא ודאי דפיהם דבר שוא, והשגחתו יתברך הוא בוקע ועובר דרך כל הנמצאות מגבוה שבגבוהים עד נמוך שבנמוכים, כי הכל מעשי ידיו יתברך ולכבודו בראו. וכבר אמר החכם אין במה שנברא יותר פלא ממה שנברא, ובספר אהבת השם פירש על פי זה הפסוק בתהלים קי"ג (ה-ו) המגביהי לשבת (תהלים קיג ו) המשפילי לראות בשמים ובארץ, דהיינו תשובה על הכופרים האומרים שמחמת רוממותו אינו משגיח בעולם הזה השפל, כמו שפירש האלשיך רישא דקרא שם שאומרים שהוא יתברך רם ורק על השמים כבודו, לזה השיב ברוח הקודש מי כה' אלקינו המגביהי כו', עד שהוא בגדר המשפילי לראות בשמים ובארץ, דהיינו שאף השגחתו על השמים, הוא משפיל לראות לעוצם גדולתו שהוא בלתי בעל תכלית, ואם כן כשם שהוא משגיח בשמים אף שהם שפלים לנגדו, כך הוא משגיח בארץ, (הפירוש על הפסוק הנ"ל ראיתי כתוב בשם ספר אהבת השם ונתקבל לי). ועל פי זה מפרשים הפסוק (ירמיה ב יא) ועמי המיר כבודי בלא יועיל אומרים שומו שמים על זאת, דהיינו שהם אומרים שזה כבודי שלא אועיל, כי הוא פחיתות לכבודי שאשגיח בשפלים, ואם כן שומו שמים, פירוש שומו גם שמים על זאת כנ"ל.

והנה פירשתי אני המסורה (תהלים קמט ו) רוממות אל בגרונם, (תהלים ה י) קבר פתוח גרונם. (תהלים קטו ז) לא יהגו בגרונם. על פי דאיתא בכוזרי מאמר א' סי' א' בדברי הפלסוף ימ"ש שהכחיש השגחת הבורא וידיעת הבורא על דרך זה, באמרו כי אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכונות, כי הכונה מורה על חסרון המכוין, וכי השלמת כונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר, וכן הוא נעלה אצל הפלסופיא מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים ואין בידיעת הבורא שנוי והוא אינו יודע אותך, כל שכן שידע כונתך ומעשיך, וכל שכן שישמע תפילתך ויראה תנועותיך, ואם יאמרו הפלסופים שהוא בראך, הם יאמרו זה על דרך העברה מפני שהוא עילת העילות (בריא) (סבת) כל נברא, לא מפני שהוא בכונה מאתו ולא ברא מעולם אדם, כי העולם קדמון ולא סר האדם נולד מאדם שקדמו מתרכבות בו צורות ומזגים ומדות מאביו ומאמו ומשאר קרוביו, ואיכות מן האוירים והארצות והמזונות והמימות, עם כחות הגלגלים והחיילים בערכים ההוים מהם, והכל שב אל הסיבה הראשונה לא בעבור כונה ממנה, אבל הוא אצילות נאצלת ממנה סיבה שנית ואחר כך שלישית ורביעית, והדבקו הסבות והמסובבות והשתלשלו כאשר אתה רואה אותם, והדבקות קדמון כאשר הסבה הראשונה קדמונית אין לה תחלה, עד כאן לשונו הסרוח תיפח רוחו ועצמותיו של המחרף מערכות אלקים חיים הזה, עיין בשערי ציון תקוני תפלות שער ג' ליום ששי, וז"ל: אף כי אחרי צאתי מצאתי אנשים רבים וחכמים הם בעיניהם וכו', וכפרו בעיקר כו', כי לא ידע אל בני אדם, ולמה לך עשות מצותיו, והוא לא יראך ולא ישמע את תפילתך, עד כאן לשונו בשערי ציון, עיין שם. הנך רואה דעתו שהוא מרומם להסיבה ראשונה בזה שאי לו כונה ורצון, והעולם לא נברא ברצון רק הוא קדמון, והסיבה ראשונה הוא עילת העולם בחיוב ולא ברצון, ולכן העולם קדמון כמוהו, זה דעת האפיקורסים הנ"ל. ומופת על סתירת דבריו, גם ישוב מספיק על קושיותיו ועל חלומותיו ועל דבריו, ביארתי בדרושים במקום אחר בס"ד (בהפטורת נצבים). אך חדשות אני מגיד כאן, גם כן מופת אחד מן המופתים על חדוש העולם לדעתי, כי הלשונות של כל עם ועם, ודאי דאין ראוי לומר שהוא ענין טבעי חיובי לעם ההוא, דהא בחוש אנחנו רואים שנצטרכו אל לימוד והרגל, ומי שנולד חרש גמור, אינו יכול לדבר בשום לשון, ואיך יתכן שיהיה שום לשון קדום מעצמו, אלא ודאי דכולם מחודשים. ואם כן קודם שנתחדשו הלשונות, ודאי צריך לומר המאמין בקדמות, שיהיה העולם מתנהג בלא לשון מעולם עד בלי תכלית, אם כן כיון שהיה מעולם בלי תכלית בלא לשון, מהיכי תיתי שיתחדש באיזה זמן לשונות, כיון שאין מחודש רק הכל קדמות עד בלי הפסק. ועוד דלא יצוייר הנהגת עולם בלא לשון אף זמן מועט, ומכל שכן עד זמן בלי תכלית, והוא מופת ברור לכל הרגיל לדרוך על מופת דרכי המחקרים כנ"ל. וגם בכוזרי מאמר הראשון סימן ס"ג ונ"ד מבואר ראיה ברורה שכלי שהלשונות אינם קדומים, וזה לשונו שם: אמר החבר האתה רואה שהלשונות קדומות אין להם תחילה. אמר הכוזרי אבל הם חדשות מוסכם עליהם, מורה על זה חבורם מן השמות והפעלים והמלות, והם מן האותיות הלקוחות ממוצאי הדבור, עכ"ל. והוא אמת ומופת חותך על שהלשונות מחודשים, ואם כן מזה יוקח ראיה שהעולם מחודש, וכיון שהוא מחודש הוא ברצון, דאם היה בחיוב היה קדמון כמוהו, רק דהוא יתברך חדשו ובראו ברצונו הקדוש, וברא את האדם ברצונו ויפח באפו נשמת חיים והיה לנפש חיה (בראשית ב ז), ותרגומו לרוח ממללא, שברצונו הקדוש נתן בו כח הדבור ושכל ובינה ודעת לדבר בלשון הקודש, ובניו למדו ממנו, וכל שאר לשונות נפלו בהשגחה כמבואר בתורה הק', וכשם שנברא העולם בכונה ורצון וידיעה והשגחה, ככה יתנהג בידיעה ובהשגחה וכונה ורצון.

ועל פי הדברים האלה יתבאר המסורה הנ"ל, רוממות אל בגרונם, דהיינו שהם מרוממים אותו בכפירתם באמרם שאין לו כונה ורצון וידיעה והשגחה, אבל באמת קבר פתוח גרונם, רצה לומר עפרא לפומייהו דהני רשיעי. או יאמר כמו שאמר שלמה ברוח הקודש על המינות דרך שאול ביתה כל באיה לא ישובון (משלי ב יט), ודרשו חז"ל (ע"ז י"ז ע"א) דא מינות. והיינו קבר פתוח גרונם, והמופת על זה לא יהגו בגרונם כאמור, דהיינו שלא ידברו בשום לשון כמו שהיה מעולם לדעתם המזויפת.

ועל פי זה פירשתי גם כן הפסוק שאמרה חנה (שמואל א' קפיטל ב') אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, (שמואל א' ב ד) קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, (שמואל א' ב ה) שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו וכו' עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה, (שמואל א' ב ז) ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. כי הנה האפקורסים אומרים שהם מגביהין אותו מאד מאד, עד שאומרים שהוא נעלה מכל ידיעה. והנה הכופרים הללו ימ"ש פוסקים עליו ית"ש ויתעלה ח"ו סכלות גמור, כמ"ש המורה בחלק שלישי פרק ששה עשר, שכתב על דעת האפקורסים האלו וזה לשונו: ועתה פסק עליו בסכלות, והיות כל מה שבזה העולם התחתון נסתר ממנו לא ישיגהו, עכ"ל תיפח רוחם וזכרם של הכופרים האלו. והנה מבואר במחקרים מופת שהשי"ת פועל ברצון ולא בחיוב, דהיינו פועל בטבע, כמו שטבע האש לשרוף ולחמם, וטבע השלג לקרר, שהפועל בטבע אינו יכול על הפכים, דהיינו אם טבע האש לחמם, אם כן אין טבעו לקרר, ואם כן אינו יכול רק לחמם ולא לקרר, וההיפוך בשלג. אבל הפועל ברצון הוא יכול על הפכים ברצונו, ואם כן השי"ת שנראה ממנו פעולות הפכיות, ודאי שהוא פועל ברצון. ועל ידי זה מבוארים הפסוקים הנ"ל, דהרשעים הללו אף שאומרים שדעתם לרוממו מאד, בפיהם כבדוהו לדעתם, ולבם רחוק ממנו ובהפקירא ניחא להו לעשות מה שלבם חפץ, באמרם במחשבתם המזויפת מי רואני ומי יודעני. וידוע דעתק, לשון העתקה ממקום למקום, כמו ויעתק משם אברהם (בראשית יב ח), ויעתק צור ממקומו (איוב יח ד). והנה הרוממות שיצא מפיהם להשי"ת, הוא העתקה מהשי"ת. והנה חנה כאשר ראתה פעולות הפכיות כי עקרה היא, וילדה שבעה ורבת בנים אומללה, פתחה פיה בחכמה כנגד כל האפקורסים ואמרה אל תרבו תדברו גבוה גבוה, דהיינו שאתם אומרים שהוא גבוה גבוה עד שהוא נעלה מכל ידיעה והשגחה ורצון, ובאמת יצא עתק מפיכם ובהפקירא ניחא לכו, כי אל דעות (מוסב הטעם על אל תדברו), כי באמת אל דעות ה' ולא כמו שהרשעים האלו פסקו עליו בסכלות ח"ו, והראיה ולו נתכנו עלילות דהיינו קשת גבורים וכו' עד סוף הענין, והיינו פעולת הפכיות, ושמע מינה שהוא ברצון, כנ"ל ביאור הכתוב.

והנה אמרתי לפרש מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ל"ג ע"א) גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (תהלים צד א) אל נקמות ה'. וכן אמרו ז"ל (ברכות ל"ג ע"א) גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי אל דעות ה'. וכן אמרו (ברכות ל"ג ע"א) גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, שנאמר (שמות טו יז) פעלת ה' מקדש ה'. ונקדים דאיתא בספר תפארת הקודש על פסוק (ירמיה יז ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן השם יסור לבו. וזה לשונו, דיש כת טועים לומר שהשי"ת מחמת שהוא רם ונשא, אינו משגיח בשפלים. אבל זה נסתר מכח מ"ש בעל מגלה עמוקות דלמה בחר ה' בשם הויה ב"ה, לפי שבחר באותיות שהם במספר המעוט מכל האותיות, לפי שכל האותיות עם המילוי, הם כולם יותר במספרם מאותיות שם הויה ב"ה והיא ענותנותו. וזה שאמרו חז"ל (מגילה ל"א ע"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו, ר"ל בשם הויה ב"ה מרומז גדולתו שמהוה כל הויות והיה והוה ויהיה, שם, ר"ל באותו שם הויה מרומז ענותנותו, שבחר במספר המועט וק"ל. נמצא שהקב"ה הוא עניו גדול, ואף כי רם ד' ושפל יראה, כי במקום גדולתו שם ענותנותו. וזה שאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ולא בה', והגרם לזה הוא מחמת מן ה' יסור לבו, היינו מן שם הויה ב"ה יסור לבו, ולא חקר ודרש דלמה בחר בשם הויה דוקא, דאי הוי משים אל לבו השם הויה ב"ה, מזה היה מבואר לו שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ומשגיח מרוממותו אף על השפלים, אך החסרון והגרם לזה, שמן השם יסור לבו, וק"ל עכ"ל. נמצא היוצא מזה, דשם הויה ב"ה מרומז על ענוה. ואיתא קושיא בספרים איך שם אל נחשב בין י"ג מדות של רחמים, הא אל הוא לשון גבורה ותוקף, כמו ואת אלי הארץ (מלכים ב' כד טו). ותרצו דאל הוא גבורה של רחמים, דהיינו שכובש כעס בחזקה (עיין תוס' ר"ה י"ז ע"ב), עד כאן. נמצא דשם אל מורה על העדר הכעס, אף במקום שראוי לכעוס לפי יושר הדין, כובשו בחזקה. ועל פי זה ישבתי קושית האלשיך בפסוק (במדבר יד יז) ועתה יגדל נא, וקושית המהר"ם שי"ף בדרוש ואתחנן, שהקשה על הא דאיתא בספרים ומרגלא בפומיה דאנשי על כריתות הברית בי"ג מדות, שאומר יתברך כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עיין בר"ה י"ז ע"ב. ומפרשין דהיינו כמו שדרשו חז"ל (שבת קל"ג ע"ב) והלכת בדרכיו (דברים כח ט), מה הוא רחום אף אתה וכו', והיינו יעשה לפני כסדר הזה. ועל פי זה פירשתי גם אני מה שאמר דוד (תהילים ק״ג:ז׳) יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, (תהלים קג ח) רחום וחנון כו'. דהיינו שהודיע דרכיו שהוא מתנהג בהן למשה שאין חוזרת ריקם, והיינו מדותיו דנקרא דרכיו, כמו שדרשו על והלכת בדרכיו, רק באופן שלבני ישראל עלילותיו, דהיינו יעשו לפני, ומה הוא רחום וחנון, וק"ל. והנה קושית האלשיך ומהר"ם שי"ף כחומה נצבה על זה, דהא בין המידות הוא שם הויה, והוא מורה על שמהוה כל הויות ומי יעשה כמעשהו, ואל הוא מורה על גבורתו ויכולתו ומי יעריך אליו, ועל פי זה פירש האלשיך ועתה יגדל נא כח ה' לאמר, עיין עליו. והמהר"ם שי"ף פירש על פי זה (דברים ג כג-כה) ואתחנן אל ה' כו' לאמר, (דברים ג כד) אתה החילות, דהן הן הי"ג מדות כלומר שיהיה די באמור הי"ג מדות לבד, הגם אם אינם מתנהגין במדותיו במעשה כמו שפירש שם, ושמא תאמר דאין די לאמר רק לעשות, לזה אמר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותך, אלא ודאי דפירושו לאמר, אם כן (דברים ג כה) אעברה נא דאינו חוזרת ריקם. ועיקר הקושיא שהוכרח מחמתה פירוש הנ"ל שפירשו הספרים דיעשו לפני, הוא משום דהרי אנו רואין שצועקין אנחנו כל היום בי"ג ולית דמשגח בן, ושם בר"ה (י"ז ע"ב) מבואר דברית כרותה דאינו חוזרת ריקם, לכך פירשו כנ"ל, והחולק על פירושם זה תירץ הקושיא הנ"ל, וז"ל: דלא נאמר אלא שאין חוזרות ריקם, ואין הכי נמי דאם אין עושה כולה, חציה הוא עושה ומבטלת מקצתה עיין שם במהר"ם שי"ף. וכתב דלכך גם משה נענה במקצת שאמר לו עלה ראש הפסגה כו', ולכך אמר לו יתברך אחר כך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה דייקא דהיינו בי"ג מדות, אבל על תפילות אחרות לא חש, עד כאן דבריו. וגם אני פירשתי על פי זה דברי הפייטן (בקדושה שחרית יום ב' דראש השנה) אשר פייט מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, ומי יהרהר אחר מדותיך, ומי ימלל קצת תפארתך. דהיינו דאין להרהר אחר מדותיו ית"ש דהבטיח שאין חוזרות ריקם, ואנן צוחין ואין עונה ח"ו, דהא יש לומר דפירושו יעשו כמו שכתבתי, אך כיון דאי אפשר לעשות כמעשיהו וכגבורותיו, אם כן נסתר הפירוש הנ"ל, אם כן יש ח"ו מקום להרהר. אך התירוץ כי מקצתו עושה, ואף שלפעמים נראה לנו שאינו פועל כלום, היינו שאין אנו מבינין אותו המקצת ועושה נפלאות גדולות לבדו הוא, וכאמרם ז"ל (בשבת דף י"ג:) אין שוטה נפגע. וידוע דתפארתו ותהלתו של הקב"ה הוא עבור על מדותיו, כמו שיסד הפייטן דרכך אלקינו כו' והיא תהלתך, ואם כן מבואר דברי הפייטן (ליל יוכ"פ) אשר מי יעשה כמעשיך וכגבורתך, ואף על פי כן ומי יהרהר אחר מדותיך ואיך יתכן, לזה אמר ומי ימלל קצת תפארתך, דזה אין אדם יכול לדבר ולידע כי אין שוטה נפגע כנ"ל.

ומיהו על פי מ"ש נתיישב קושית מהר"ם שיף על המפרשים יעשו לפני כנ"ל, דאיך יעשה כמעשיו וכגבורתו. דלא קשה מידי, דודאי בכל המדות אי אפשר להיות ממש כמו הקב"ה, דאל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), רק שיהיה דמיון מה, הכי נמי דודאי מה שמהוה כל הויות, אינו ענין לשלש עשרה מדות הרחמים, רק מה שמורה על ענותנותו הוא הענין השייך לשלש עשרה מדות הנ"ל, כי שוכן את דכא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישעיה נז יט), הכי נמי ראוי להדמות בדרכיו להתנהג בענוה, וכן אל הוא מורה על שכובש כעסו בחזקה, הכי נמי האדם צריך לכבוש כעסו בחזקה ושלא יכעוס כלל וכלל כי מדה מגונה הוא מאד, כמו שאמרו חז"ל (נדרים כ"ב) כל הכועס כאלו עובד ע"א, ואם כן מיושב הקושיא הנ"ל. ונקדים עוד דאמרו חז"ל (יומא כ"ג.) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. ושמעתי בזה פירוש נאה דמאי היא הדמיון של הנחש, דהנה אמרו רז"ל (עירוכין דף ט"ו:) לעתיד לבוא כל החיות מתקבצות אצל הנחש ואומרים לה כלום הנאה יש לך, עד כאן. נמצא אין לה הנאה בנשיכתה, כך התלמיד חכם הנוקם ונוטר, יראה שלא יהנה מזה כלל וכלל כאדם הממלא רצונו לנקום נקמתו, רק שיהיה כולו כליל לה' להרבות כבודו וכבוד תורה הק', אבל לא שיהנה ח"ו שום הנאה חומרית מזה, עד כאן שמעתי והוא פירוש יקר. ובאמת דבר קשה מאד הוא שלא יהנה כלל וכלל בעת נקמתו, לכך הנקמה היא רבת הסכנה שלא יאבד נפשו. עוד תנאי אחד צריך לנקמה שלא יכעוס כלל וכלל, כי אין לך מגונה בעולם מן הכעס, והזהירו הקדושים שלא יכעוס כלל אף לדבר מצוה, והר"י ז"ל אמר למהרח"ו שיש לו מנוע להשגה בעבור שכועס על תלמידו בשעה שלומד עמו, ומי לנו גדול ממשה שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ואמרו חז"ל (פסחים דף ס"ו:) מזה כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, ואם נביא הוא נביאתו מסתלקת, ובודאי כעסו של משה היה לשם שמים, ואף על פי כן היה מזיק לו, ומבואר בזוהר הקדוש (ח"ג קע"ט ע"א) דכל מאן דכעיס פרח מיניה רוח קודש ושריא בגויה רוח מסאבא, רק אם צריך לכעוס על עוברי רצונו, צריך להיות כעס מבחוץ ושחוק מבפנים במה שמונע מהעברת רצונו מכאן ולהלן. ועל פי זה פירשתי מאמר שלמה (קהלת ז' ג) טוב כעס משחוק, דהיינו שזה הכעס הוא טוב, שהוא משחוק שבלב, אבל לא שיהיה פנימי וחיצון שוה מלא כעס.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה