אור ברסלב

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

וישב

וישלח

פירוש א

וישב יעקב וגו' (בראשית לז א). פירש רש"י (ד"ה אלה) בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. והנה הדברים צריכים ביאור. וגם לישב הדקדוק העצום מאי רוגזו של יוסף, צערו של יוסף ראוי לומר. והנ"ל בזה על פי שידוע (מגילה י"ז ע"א) שהיה על יעקב חוב כיבוד אב שחיסר. והנה ידוע מגמרא מנחות (דף מ"א ע"א) בהא דאמר ליה מלאכא לר' קטינא סדינא בקייטא וכו', עיין שם דמבואר משטחיית פשט לשון הגמרא דעל ביטול עשה לא מענשינן רק בעידן ריתחא. והנה ידוע דיוסף היה מסלסל בשערו כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ז') על הפסוק (בראשית לז ב) והוא נער וגו', והוא מבואר במסכת נזיר (דף ד' ע"ב) במאמר שמעון הצדיק שם ופחז יצרי עלי וכו', מפני מה אתה מתגאה וכו', המבואר משם דהסלסול ביופי הוא ענף מגאוה. ונ"ל שזה הוא הפירוש של ופחז יצרי, שמיהר להביאני לידי גאוה, ולא כפירוש רש"י (ד"ה ופחז) לידי הרהור, דמאי ענין מתגאה וכו'. וזה שאמר ובקש לטורדני מן העולם, היינו לפי שהגאוה היא אבי אבות הטומאה ומוליד תולדות הטומאה הרבה, וזה ידוע ומבואר שהסלסול ביופי הוא על אחת משני פנים, או לחמדת עבירה, או לגאה וגאון. והנה ביוסף שהיה שומר הברית, בודאי לא היה לחמדת עבירה ח"ו, רק ענף מן הגאוה, והנה אמרו רז"ל כל המתגאה מרבה חמה, וכבר איתמר ביה משמיה דהגאון מו"ה העשל זצוק"ל על פי דפליגי (סוטה ה' ע"א) בתועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה), אם כל, כלו משמע אבל מעט שפיר דמי, או כל דהוא משמע ולא מינה ולא מקצתה. והנה נאמר (תהלים עח לח) ולא יעיר כל חמתו, ואם כן המתגאה לפי שיטתו דמותר לו לאדם להתנהג את עצמו בדרך גאוה קצת, דכל כל משמע אבל מקצת שרי כנ"ל, ממילא מרבה חמה, דלפי פירושו דתיבת כל כלו משמע, אם כן ולא יעיר כל חמתו נמי כלו משמע, והבן עד כאן. ועל פי זה יתבאר פירוש רש"י הנ"ל בקש יעקב לישב בשלוה, ר"ל להתקיים (כמו שפירש הרמב"ם במורה נבוכים בפסוק (תהלים כט י), ה' למבול ישב) על ידי השלוה שהיא היפך עידן ריתחא, ולא יהיה נענש על ביטולו מצות עשה של כיבוד אביו כנ"ל. קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהיינו הרוגז שנתעורר על ידי יוסף שהיה מסלסל, ועל ידי קצת גאותו הרבה חמה כנ"ל, וממילא נענש יעקב על שביטל כיבוד כאמרם, ולכך נענש בסיבת יוסף דוקא שהוא עורר הרוגז וסדנא בסדניה יתיב, והבן כי נכון הוא בס"ד. עוד יתבאר ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', על פי המדרש (ב"ר פ"ד ה') וישב יעקב, אמר ר' חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, הלך וישב לו ביניהם. הרי דעשו ואלופיו נמשלו לכלבים, לכך הישיבה ביניהם הוא סגולה להנצל. ועל דרך זה אף אנו נאמר באופן אחר, דהלא אמרו רז"ל בפסחים (דף קי"ח.) אמר רב ששת אמר רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, קרי ביה לא תשיא וכו' (שמות כג א). והנה ידיעת הפכים בשוה כל הנזהר מזה ניצל, ולכך ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו בצאתם ממצרים (שמות יא ז), שהרי אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שלא היה בהם דלטורין. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים כב יז-יח) כי סבבוני כלבים וגו', בדרך של הדן ידין ובאופן אחר, כי כתבו הספרי מוסר אם אתה רוצה לספר בגנות חבירך, תספר גנות עצמך. והיינו כי סבבוני כלבים וגו', (תהלים כב יח) אספר כל עצמותי, ר"ל כל העצמות שלי באמת כפי מה שאני הוא בעצם ולא בחבירי, המה יביטו יראו בי ולא יזיקוני. וכן פירשו (תהלים קה ב) שירו לו וגו' שיחו בכל נפלאותיו, ולא בשבח בני אדם, שמתוך שבחו בא לידי גנותו (ערכין ט"ז ע"א). והשתא מקיימין הקרא כמשמעו שירו לו זמרו לו אז שיחו, כי בעוה"ר משיחין בפסוקי דזמרה. וגם בכל נפלאותיו, ר"ל גם בתפלת שמונה עשרה שמספרין גבורות ה' ונפלאותיו איך שמוריד גשמים וטללים, ומחיה מתים, ורופא חולים, ומברך השנים, ומבקץ נדחי ישראל, ומכרית המינים, ובונה ירושלים, ושומע תפלה, ומספרים איך שעושה בכל יום ובכל עת ניסים ונפלאות הגדולים עמנו, והם מדברים אז דברים בטלים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מורדים ופושעים בהיכל מלך, אין זה אלא כפירה סוררה אין אלקים כל מזימותיו ח"ו. ונחזור לענינינו דלפי שלא היה בהם דלטורין, לא יחרץ כלב לשונו, ולכך אמרו חכמי האמת שמסור מתגלגל בכלב, שעיקר מספר לשון הרע שמוסר ממון על ידי לשונו הרע, לכך נשלך לשונו לכלבים, כי המספר לשון הרע בישראל לא גזלו בזה אלא מצער, אבל בזה שמוסר ממון על ידי לשונו הרע וקבע את קובעיהם נפש כתיב (משלי כב כג), ולכך נשמתו נשלך לכלבים, ובאמת כל הגוזל לישראל, הוי גוזל נפשו שלא יכול לעבוד ה' על ידי זה, ובפרט בעת הדוחק כעת. והיינו בקש יעקב לישב בשלוה, כיון שנתירא מן הכלבים כנ"ל, בקש לישב שלא יהיה בהן דלטורין ואזי לא יחוש להם, וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן, והוא מובן לפי דברינו דידוע מהזוהר (ח"ב קכ"א ע"ב) דגרמי לכלבי אתמסר, אילין אומין עובדי כוכבים ומזלות, קפץ עליו רוגזו של יוסף שסיפר דיבה, ולכך שלטו בו מדינים וישמעאלים, ודו"ק. ועל פי זה תבין דלמה בגלות מצרים אמרו בשביל שלא היה בהן דלטורים, ובגלות זה אמרו רז"ל (בסנהדרין דף צ"ז.) אין בן דוד בא עד שירבה המסורת בישראל. והנ"ל בדרך אמת על פי דקיימא לן (יור"ד סי' ב' ס"ט) מסור הרי הוא כמומר לכל התורה ויצא מכלל ישראל, והנה ידוע החילוק שבין גאולת מצרים לגאולתינו שיהיה במהרה בימינו, כי אז לא היה נשלם התיקון לגמרי וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח), אבל הגאולה לעתיד יהיה בלי סיגים, לכך וצרפתים וגו' (זכריה יג ט), וכמו שמפרשין מאמרם (סנהדרין צ"ו ע"א) או כולו חייב או כולו זכאי, (ור"ל שהזכאי יהיה כולו זכאי, והחייב כולו חייב ולא יהיה תערובות טוב ורע). וזהו הפירוש עד שירבה המסורת, ר"ל דזה יהיה בהשגחה פרטיות מאת ה' שהפושעים המעכבים את הגאולה יהיה מוסרים, ועל ידי זה יצאו מכלל ישראל כולו זכאי, ויבא לציון גואל אמן.

עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה וכו' (ב"ר פ"ד ג'). על דרך שפירש בעל עקדה שער שלשים, כי האדם אינו אלא גר בעולם הזה כנודע, והוא בקש לישב בבחינת תושב, לכך קפץ עליו וכו', עיין שם. ואני הוספתי נופך על פי הגמרא ב"ב (דף ח' ע"א) שם אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא, הא ליתובי מתא וכו', עיין שם. נמצא שג' מינים הם, אורח נטה ללון, ואורח שנקרא יושב, ותושב גמור שנקרא מאנשי העיר. והנה הדמיון בזה מי שאין נהנה כלל מעולם הזה כרבינו הקדוש (כתובות ק"ד ע"א), הוא כאורח נטה ללון. ומי שנהנה קצת אבל עיקר דירתו למעלה, הוא נקרא יושב. ומי שעושה לעולם הזה עיקר, הוי מאנשי הארץ כאלו יש לו אחיזה. והנה יעקב הצדיק התחיל לקבל קצת תענוג כיון שנפטר מלבן ומעשו, ובניו הצדיקים כשתילי זתים סביב לשלחנו, ולגודל מעלת קדושת צדקתו, היה זה כמעט לפגם, ואף שהיה ארץ כנען ארץ הקודש. ועל פי זה יתבאר דכתיב לעיל (בראשית לו ח) וישב עשו בהר שעיר, שבהר שעיר ארץ טמאה היה לו ישיבה ולא גירות, עשו הוא אדום, המורה על תוקף אחוזתו במקור הטומאה במאדים וראוי לכך, וכן סוף הפרשה (בראשית לו מג) מסיים למושבותם בארץ אחוזתם דייקא הוא עשו וגו' כנ"ל, אבל (בראשית לז א) וישב יעקב, לא בקש רק ישיבה בעלמא ולא אחיזה, וגם בארץ כנען, מכל מקום (בראשית לז ב) אלה תולדות וגו', שקפץ עליו רוגזו של יוסף, והבן. עוד יתבאר בקש יעקב וגו', אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה וכו'. נ"ל כי מחשבות יצחק בברכות ידוע שיטול יעקב רק עולם הבא, והנה אם המעשה עיקר, אם כן יש לו גם בעולם הזה דהא נתברך. והנה יעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אף דאיכא לאו דלא יוכל לבכר (דברים כא טז), היינו משום דאזיל בתר המחשבה, ויוסף בכור למחשבה כידוע. ועל פי זה יבואר לא דיין וכו' אלא שמבקשין גם עולם הזה, ואם כן סובר המעשה עיקר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף על שלקח הבכורה מראובן ומסרה ליוסף. ודבר זה יומתק מאד על פי מ"ש בנחלת יעקב פרשה זו, כי אמרו רז"ל כתונת פסים (בראשית לז ג), זה בגדי כהונה, והבן. ועל פי זה יומתק אמרם ז"ל בברכות (דף ז' ע"ב) שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו', ואפילו הכי לא אקני ביה, דכתיב (בראשית לז כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם. דקשה הא נתינת הבכורה ליוסף היה קודם מותו. והשתא אתי שפיר דמה דכתיב (בראשית לז יא) ויקנאו בו אחיו, היה על הכתונת פסים, ועיקר הקנאה הנ"ל היה שייך לראובן ואפילו הכי לא אקני. ועל פי הקדמה זו יש לחבר המימרות במסכת שבת (דף יו"ד (שבת י') ע"ב) אמר רבא בר מחסיא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ופריך איני וכו', ומשני לא קשיא הא במילתא דעבידא לגלוי, והא דלא עבידי לגלוי, ואמר רבא בר מחסיא וכו' לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל מלת משקל ב' סלעים שנתן יעקב ליוסף, נתקנאו בו אחיו וכו', עיין שם. דנ"ל דמביא ראיה על מה דמסיק הש"ס בענין מימרא דרב, דהיכא דעבידא לגלוי לא צריך להודיע, דהא קשה מנא ליה לרב דאקני ביה אחיו בשביל דבר מועט משקל שני סלעים מלת, דילמא אקני ביה על הכהונה שהיא הבכורה שנתן לו בזה, והבן. וצריך לומר דאף שאנן מפרשינן כך כונת יעקב, דהוכיח סופו על תחילתו שנתן לו הבכורה לבסוף, וגם לולי זה שבודאי לא היה עובר אמרם לא ישנה אדם בנו כי השיג הכל והבן, אבל מכל מקום לא גילה זאת, ולא ידעו אז אחיו בדבר ההיא שהוא בגדי כהונה, ואם כן לא אקני ביה רק על גוף המילת, כך צריך לומר בדעת רב. ועל זה קשה דאיך אפשר לומר דרב סובר שלא הודיעו זה שבזה מינהו לכהן, הא רב איהו דסובר הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ועל כרחך צריך לומר דיש חילוק בין מילתא דעבידא לגלוי, והאי מילתא דעבידי לגלוי בעת נתינת הבכורה. ואם כן לפי זה כך הוא ההמשך, דהש"ס מסיק לעיל במילתא דרב לחלק בכך, על זה מייתי ראיה דרבא בר מחסיא גופיה אמר משמיה דרב לעולם אל ישנה, ואם כן סותרין, וליכא למימר אמוראי נינהו אליבא דרב כמו שתירץ הש"ס בכמה מקומות, דהא תרווייהו רבא בר מחסיא אמר להם, ועל כרחך החילוק הנ"ל מוכרח כנ"ל. עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וכבר דקדקנו בו למעלה מה זה דאמר רוגזו של יוסף, צערו של יוסף היה לומר, דאיזה רוגז היה ליעקב, הלא רק צער היה לו. ועל כרחך צריך לומר דהפירוש הוא רוגז ומדת הדין של המקום ב"ה הנמתח ביעקב על ידי המעשה דיוסף, ועל זה קשה אכתי למה נקט האי לישנא דוקא, ולא כפשוטו צערו של יוסף והלא דבר הוא. בהקדים הא דאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות י' ע"ב) הרוצה להנות יהנה כאלישע, שלא להנות אל יהנה כשמואל, שנאמר (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבי יוחנן כל מקום שהלך ביתו עמו, ופירש רש"י (ד"ה כי) לעיל מניה כתיב (שמואל א' ז טז) והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו' כי שם ביתו, אכלהו מקומות קאי, עיין שם. ויש לדקדק דלפי זה אינו מדוקדק כי שם ביתו, דמה נתינת טעם הוא זה, וכבר כתבנו בזה לעיל בפרשת ויצא בפסוק (בראשית ל ל) ויברך ה' אותך לרגלי, עיין שם. ובסגנון הנאמר שם יש לפרש גם כן על פי דברי הבית שמואל אחרון פרשה זו, אהא דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין (ברכות י"ז ע"ב), על פי מה דאיתא בש"ס (ב"מ פ"ה ע"א) כל שני יסורי דרבי [אלעזר] לא שכיב אינש בלא זמניה, ולא היה צריך עלמא למטרא, דיסורים הגינו לכל הדור. וידוע כי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא (פאה פ"א מ"א), אך הצדיק צריך להשפיע לכל הדור, ואם הוא בדור זכאי שאינן צריכין לזכיותיו, הרי הוא אוכל בעצמו פירותיו בעולם הזה, וכשדורו אינם זכאין, צריך להשפיע זכותו לאחרים, אם כן צדיק רע לו ח"ו. וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, כי היה צריך ליתן מפירותיו לדורו, לכך חנינא בני די לו בקב חרובין וכו', והוצרך לסבול דוחק, עיין שם דבריו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (ישעיה ג' י-יא) אמרו לצדיק טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אז (ישעיה ג יא) אוי לרשע כי אין לו במה לחיות, והבן. ועל פי זה יתבאר הגמרא הנ"ל, אם אינו רוצה להנות משל אחרים וצריך להיות עשיר, צריך להדריך להעם בדרך הישר כדי שלא יצטרכו ליטול פירותיו, והיינו דכתיב כי שם ביתו, הוא נתינת טעם על שסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל, כי הוא לא רצה להנות משל אחרים, וז"ש אל יהנה כשמואל הרמתי ובסגנון שכתבתי לעיל, והבן. גם י"ל בסגנון הנ"ל, על פי שמפרשין ראה שאין העולם מתקיים בדין וכו' (ב"ר י"ב ט"ו), כי הצדיק שקול ככל העולם, וכל שותף נוטל חלק לעצמו, והמדת הרחמים יש לו קדימה, לכך מגיע כל העולם למדת הרחמים וכו', ולכך מדקדק עם הצדיקים וכו' (יבמות קכ"א ע"ב). ונמצא אם הצדיק רוצה שיהיה טוב לו בעולם הזה, צריך לראות שיהיה כל העולם זכאין ולא יתחרה המדת הדין, כי חלוקה לשותפין אינו רק בשעת גירוי, והבן זה כי נכון הוא מאד, כי כל זמן שאין רע רבה בעולם, אינו מעורר קטרוג ומתנהגין יחד בשותפות, מה שאין כן כשהרע רבה, אז מדת הדין רוצה להשחית, ובעיני מדת הרחמים רע להשחית עולמו, לכך באין לידי חלוקה. ועל פי זה יתפרש הרוצה להנות, דהיינו שרוצה לסבול דחק ולקבל שפעו מבשר ודם וסובל יסורין בזה, כמו שאמרה היונה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם (עירובין י"ח ע"ב), ובזה גובה מדת הדין חלקו, וכמו שפירש הרב מניקלשבורג על אמרם שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה, שמדקדק לבלי לענוש אותו רק כחוט השערה כי בזה סגי להו, אם רוצה להנות על אופן זה יהנה הנה דבזה נשארין כל העולם ביד מדת הרחמים, ושאינו רוצה להנות וכו', והבן. ועוד נקדים הא דאיתא במדרש (ב"ר פ"ה ד') מגורי אביו, שאביו גייר גרים והוא לא גייר, וכבר אמר רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות. ועל פי זה יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה, ולא שיגבה מדת הדין חלקו בו, ואם כן יהיה חורבן העולם שאין רצונו של הקב"ה בזה, ולזה היה צריך להחזיר בני העולם למוטב ולהכניסן תחת כנפי השכינה כמו שעשה אביו, כדי שלא יהיה תחרות בין מדת הדין למדת הרחמים ויבאו לידי חלוקה. והיינו בארץ מגורי אביו דייקא כדברי המדרש, והוא לא גייר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף וגבה מדת הדין בו חלקו. ועל פי זה מדויק לשון רוגזו, דהיינו הרוגז והמדת הדין שנמתח בו על ידי יוסף שנאבד ממנו, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי הדברים האמורים כי הצדיקים והתלמידי חכמים נצרכין לבריות הוא לטובת ישראל, יש לישב קושית העולם שחכמינו תקנו בברכת המזון ואל תצרכינו לידי מתנת בשר ודם וכו', וכי תפלת תלמידי חכמים הנוטלים פרס הוא לריק בזה ח"ו. ולפי מ"ש אתי שפיר דיש הפרש בדבר, דהנהנה מן הבריות שנוטל פרס, הוא בהגרמתו שגורם בעונו לקפח פרנסתו בידי שמים וצריך לקבל פרס מן הציבור, אם כן תרתי לגריעותא איכא, שיש לו בושה בעולם הזה שמקבל מן הבריות, וגם נהנה מדברי תורה ונוטל חייו מן העולם ח"ו (אבות פ"ד מ"ה), ויש לו בושה גם כן בעולם הבא, אם כן הבושה ניצחית. מה שאין כן כשראוי במעשיו שלא יחסר פרנסתו, רק השי"ת עושה לרחם עמו, אז אין לו בושה רק בעולם הזה שהוא עולם עובר ורק לפי שעה, אבל בעולם הבא אין לו בושה, ואדרבה מקבל שכר על זה שסבל צער, והבן דלא הוה נהנה מדברי תורה. והיינו ואל תצריכני, ר"ל מצד עצמינו ח"ו לידי מתנת בשר ודם, דהיינו שתשמרני מן החטא ותעזרני על התשובה, כי אם לידך המלאה הפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה לכל ותרצה להשפיע לכל העולם, אז אנחנו כפופים לרצונך בזה, ושמא תאמר מאי נפקא מינה הרי בין כך ובין כך הרי אנחנו מקבלים מן הבריות ובושים, לזה אמרינן שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, היינו בעולם הנצחי, והוא פלא בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש המאמר (ב"ר ס"ב ב') שכבר פירשתי בכמה אנפין (בסוף פרשת חיי שרה), כך דמך ר' אבוהו אחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אילין דמאן, אמרו ליה דידך, אמר אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' וגו' (ישעיה מט ד). והוא אם שידוע שר' אבוהו היה עשיר גדול, עם כל זה אפשר שבא לו מהציבור, דכן מצינו המנהג בראשונה שמעשירין אותו בעת ההתמנות, כמו שדרשו (יומא י"ח ע"א) והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י), גדלהו משל אחיו, ור' אבוהו היה רבה דעמיה מדברנא דאומתא כמבואר בגמרא (כתובות דף י"ז.) דהוי משרין ליה ביה קיסר הכי. לכך אמר כל אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי, ר"ל כל יגיעי כלו בדבר שהיא ריק דהיינו בחמודות עולם הזה, דסבור הייתי שנהנתי מדברי תורה ונטלתי חיי מן העולם, ובודאי בהכרח עשה, ואף על פי כן סבור היה שנטל חלקו מעולם הבא, רק שחשב אף שלא יהיה לו חלק בעולם הבא, מכל מקום טוב שאעבוד את ה' בהרחבה אף בלי שכר והבן, לתהו והבל כחי כליתי, ר"ל לדבר שהוא תוהו והבל דהיינו עסקי עולם הזה, אכן משפטי את ה', דהיינו עתה אני רואה שיש לי דין ומשפט עם ה' שהוא גרם לי הצטרכות הזה ברצונו הקדוש, ואין אני הגורם במעשי לזה, לכך ופעולתי את אלהי להיות נחלתי בעולם הבא, ולא ינוכה לי מה שקבלתי בעולם הזה, כנ"ל נכון בס"ד.

פירוש ב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בראשית לז א). יש לפרש על פי מ"ש בשפע טל שער ג' סוד אבי"ע פרק ט' י', והמבואר שם כי השתלשלות החסד בכח חזק על ידי הגבורה, ואז מעשה ידיו להתפאר. והנה כתיב (דברים כח יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי הנה השמים משפיעין להארץ, ככה מדה למדה שלמטה ממנו. והיינו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, דהיינו הארץ של פחד יצחק, דהיינו מה שמקבל ממנה חסדים האמיתים בחזקה גמורה, והיינו תפארת כי הוא מדתו של יעקב, בארץ כנען היא מדת מלכות יסוד הרביעי, כמבואר במגיד מישרים פרשה זו, והבן.

פירוש ג

וישב יעקב וגו' (בראשית לז א), אלה תולדות יעקב יוסף וגו' (בראשית לז ב). מה שיש לדקדק בזה, עיין במהר"י אברבנאל ובמגיד משרים ובשאר המפרשים. והנ"ל על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר פ"ד ה') מה כתיב למעלה (בראשית לו לא) אלה המלכים וגו', וכתיב הכא וישב יעקב, משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם, וישב לו ביניהם. והנה עיקר מוראו היה מחמת הכיבוד אב שהיה עשו מקיים כמבואר בבעל הטורים, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת וישלח (בראשית לב יב) בפסוק כי ירא אנכי אותו עיין שם), לכך ישב בארץ מגורי אביו לקיים כיבוד אב, ועיין במדרש (ב"ר פ"ד ה') וברש"י (ד"ה וישב) משל לנפח וכו', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה את כולם. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר שהוא עקרן וקיומן שעל ידו יתקיימו, כי הוא המפיל אותו תחילה, ועיין ביערות דבש חלק שני מ"ש על הפסוק (אסתר ו יג) ויאמר לו חכמיו, עיין שם. והנה מה שאמרו (ב"ר ע"ג ז') אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הטעם מבואר ביערות דבש חלק שני דרוש ב', כי עשו יש לו שכר כיבוד אב, אבל איך יתכן כיבוד הלא שלח את אליפז אחרי יעקב להורגו, הלא היה צער גדול ליצחק על ידי זה. וז"ש (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, אבל בעוה"ר גם שבטי יה לא עמדו בזה שמכרו את יוסף ולא חסו על צערו של אביהם, אך בני רחל לא היה ידם במעל הזה, ולכך עשו נופל בידם, עיין שם. ועל פי זה מובן המשך הדברים דהפסוק מבאר דלמה עקרן של התולדות וקיומן הוא יוסף, על זה אמר הפסוק בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו', ועל ידי זה נמשך המכירה שמכרוה ליוסף, על כן לא יכלו לנצח עשו בלא יוסף, והבן.

פירוש ד

היה רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב). כבר דקדקו דהוה ליה למימר הצאן, ועיין במכלל של ר' שלמה בן מלך. ובאלשיך מפרש שהיה מנהיג את אחיו ומדריכן בהיותם בצאן, ולא בבית אביו כי אביו היה מדרכן בביתו, עיין שם. ואכתי אינו נוחה לי, דהיה ראוי לכתוב אצל הצאן, אבל בצאן משמעו עם הצאן. ועוד דלדברי האלשיך היה לו לומר בשדה, דמאי שאטייה דצאן לזה, דעיקר הכוונה לומר שהדריכן חוץ לבית. והנ"ל בזה על פי מה דאיתא בפרק קמא דחולין (ה' ע"ב) ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, ועיין שם בתוספות (ד"ה צדיקים) ומה שכתבתי לעיל (סוף פרשת ויצא), ותראה פלאות איך שצאנו של יעקב לא רצו לפסוע אפילו פסיעה קטנה שלא כדת של תורה, וכדמצינו בחמריה דרבי פנחס בן יאיר (חולין ז' ע"א), וחמריה דרב חנינא בן דוסא שלא רצתה לילך אף שהיו מכין אותה הואיל והונח עליה מנעלים של אחר (תענית כ"ד ע"א). ולכך אמר יעקב (בראשית לה ב) הסירו את אלהי הנכר, ועל ידי זה ונקומה ונעלה, כי זולת זה לא זזו רגלי בהמתו, עיין שם. וכל שכן שלא רצו לאכול דבר איסור, ומהאי טעמא שת לו יעקב עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל מ), וכמ"ש בפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו וגו', עיין שם. והנה רז"ל אמרו (ב"ר פ"ד ז') כי יוסף החשידן לאחיו שאוכלים אבר מן החי, והנה בצאנו של יעקב ודאי מסתמא נראה כמה פעמים שלא רצו לאכול דבר איסור, וז"ש שהיה רועה את אחיו, היינו שהיה מדריכן ומוכיחן (כעין פירוש האלשיך) בצאן, כלומר עם הצאן, שזה היה תוכחתו שאמר להם ראו הצאן של אבינו אינם רוצים לאכול דבר איסור, ואתם בניו תאכלו בזדון אתמהא, וכראותו שלא הועיל, אז ויבא יוסף את דבתם אל אביהם כמו שפירש האלשיך, והבן.

פירוש ה

והוא נער את בני בלהה וגו' ויבא יוסף את דבתם וגו' (בראשית לז ב). יובן על פי דאיתא במסכת יומא (לא מצאתי שם רק בירושלמי פאה (פ"א ה"א) מובא בעין יעקב סי' י"ג) מותר לומר לשון הרע על בעל מחלוקת, שנאמר (מלכים א' א יד) ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך. ועל פי זה מבואר התכת הפסוק והוא נער וגו', והוא דייקא, והוי הדיוק אבל אחיו היו מריבין עמהם והיו קורין אותם בני השפחות (ב"ר פ"ד ז'), לכך ויבא יוסף את דבתם וגו', דמותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת כנ"ל, והבן.

פירוש ו

עוד ביאור על המשך הדברים והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז ב). גם לישב מה שדקדק האלשיך על אומרו נשי אביו, דזה למה לי, מי לא ידע שהם נשי אביו. והנ"ל על פי מה שהאריך בפרשת דרכים כי מחלוקת יוסף עם אחיו היה אם יצאו מכלל בני נח להקל, שהשבטים אכלו מפרכסת דלישראל מותר ולבן נח אסור, והם סברו דיצאו מכלל בני נח אפילו להקל, ויוסף סבר שלא יצאו, ומזה נמשך הדבה. והנה ידוע דפלגש בישראל לא הוי אשת איש, מה שאין כן בבני נח, דבדדהו באישות תליא מילתא ולא בקדושין כמבואר בפרשת דרכים שם. ועל פי זה יובן והוא נער את בני בלהה וגו' נשי אביו, כאלו הם בני נשי אביו ולא בני פילגשים, לפי שהיה סובר שלא יצאו מכלל בני נח, ואם כן הפילגש היא כאשה, ומזה נמשך ויבא יוסף את דבתם שאכלו אבר מן החי כנ"ל, וזה שסיים ואמר רעה אל אביהם, שהתורה אמרה דהדבה שהביא, היה רעה אל אביהם, ויובן לפי מ"ש כי הדבה היה באמרו שלא יצאו מכלל בני נח להקל, אם כן אין לו תירוץ על שתי אחיות כמבואר בפרשת דרכים, דמה שתירצו דמאחר שגיירן הוי כקטן שנולד (יבמות כ"ב ע"א), הנה זה יתכן דוקא אם יצאו מכלל בני נח אף להקל, אם כן הוי ליה גירות אף להקל, אבל אם לא יצאו מכלל בני נח להקל, אם כן אין הגיירות מועיל להקל, יש איסור שתי אחיות דאסור לבני נח. ועל פי זה יש לפרש הגמרא בסנהדרין (דף ק"ו ע"א) אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב, אינו אלא לשון צער (בראשית לז א), וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. דקשה תרתי, חדא מה הוא הצער הגדול בזה, הגם שהיא סיבה להמכירה, טפי הוה ליה למנקט הפסוק (בראשית לז ד) וישנאו אותו, שהוא הסבה היותר קרובה הגורם להצער של המכירה. ועוד יש לדקדק דלמה מביא כל הפסוק, ולא הוה ליה למימר רק ויבא יוסף את דבתם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דר"ל דמה שהביא יוסף את דבתם, זה היה הצער הנוגע לאביהם, וז"ש דבתם הוא רעה אל אביהם עצמו וכמו שפירשנו. וגם על דרך זה יובן גם כן מה שהביא כל הפסוק (בראשית לז א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, דהנה הרמב"ן תירץ דמה שנשא שתי אחיות, לפי שהיה בחוץ לארץ, כי האבות שומרי התורה בארץ היו, כי משפט אלהי הארץ המה. לזה הביא הגמרא סיפא דקרא בארץ כנען, ואם כן התירץ הזה נדחה, דאף שרחל מתה, הלא בלהה וזלפה גם כן אחיות היו, כמבואר בתרגום יונתן בו עוזיאל פרשת ויצא, אלא על כרחך צריך לומר כתירץ הראשון מפני שגיירן, ואם כן הדבה רעה לו כנ"ל, והבן. ועל פי זה י"ל גם כן ההמשך והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, דהיינו שהיה מחשיבן לנשי אביו כמ"ש, ולכך ויבא יוסף את דבתם כמ"ש, ולכך רעה אל אביהם לפי שהם נשי אביו. ועל פי זה יתבאר כפשוטו המאמר (ב"ר פ"ד ג') בקש יעקב לישב בשלוה וכו', כי הוא היה סובר דמה שנשא שתי אחיות, כדין עשה דיצא מכלל בני נח והרי גיירן, קפץ עליו רוגזו של יוסף בהוצאת דבה, ואז נתפס ממה נפשך באחד מהן, והבן.

פירוש ז

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז ב). וישראל אהב את יוסף וגו' (בראשית לז ג). נ"ל הפירוש האמיתי לעומק הפשוט הוא, דיוסף הביא את דבתם רעה לדעתו של אביהם דייקא, וח"ו לא ללשון הרע ולא להוצאת שם רע ולא מחמת שנאה, רק אדרבה מחמת האהבה, והיה כוונתו כדי שיוכיחם אביו, כי היה סבור שתוכחת עצמו לא יקובל בעיניהם לאשר כי הוא צעיר האחים, וזהו האהבה האמיתית כי השונא שמח בתקלת חבירו, וזה שנאמר (תהלים קלט כב) תכלית שנאה שנאתים, וכמו שפירש בשבט מישראל שיוסף לא שנאם רק את מעשיהם, והם וישנאו אותו, ועל כן נאמר (בראשית לז ד) וישנאו אותו, ולא וישנאוהו, והבן. אך אחיו הצדיקים משום זה לבד לא היו שונאים אותו, כי הם דנוהו לכף זכות שלא הביא דבה כדי שישנא אותם אביהם, אלא כדי שיוכיחם וידריכם בדרך הישר, והרי זה דומה לאומר לאחד בנך חשוד על זה על כן תראה להוכיחו, ובודאי אין זה בכלל לשון הרע, ותבא עליו ברכה אם מכוון לטובתו, וראיה לדבר שלא גער בו אביו לומר לו שהוא בעל לשון הרע, ואף אם כדברי רז"ל שנענש על הדבר, דהיינו משום שטעה, דבאמת לא חטאו האחים, ואף השוגג צריך כפרה. והנה ברית כרותה דדברי נרגן הם ירדו חדרי בטן, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) לישנא תליתאה דקטל תלתא, מה שאין כן האומר לשם שמים, שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), וכמו שהדברים יוצאים מן הלב כן נכנסים ללב, והם בודאי הצדיקו עצמן בפני אביהן. ונחזור לענינינו דמשום זה לא שנאו אותו אחיו, רק וישראל אהב את יוסף מטעם דבן זקונים הוא לו ולא מטעם הדבה, ועשה לו כתונת פסים ובזה הראה את אהבתו לו יותר מלאחיו, ויראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, והיו סבורים שזה משום הדבה, ומזה שפטו שזה היה כונת יוסף, על כן וישנאו אותו, רק אם היו מדברים עמו והיו שואלים אותו למה אתה משניאנו בעיני אבינו, בודאי היה מוציא מלבם, לפי שהיה אומר להם האמת שחלילה כונתו לא היה להשניאם, וכאשר באמת לא שנאם אביהם, רק שאהב אותו יותר משום שהיה בן זקונים ולא מחמת הדבה כלל, רק ולא יכלו דברו לשלום, וכן פירש האור החיים גם כן לדרכו, ואני לדרכי שהשנאה גדולה כל כך עד שלא יכלו לדבר עמו, ולכך נשארה השנאה בתקפה, והבן. או יאמר אל אביהם דייקא (בראשית לז ב). כי לא ידעו שהביא דבה רק אביהם, ואף אם הוכיחם לא אמר להם מי המגיד, רק על ידי שראו כי אותו אהב אביהם (בראשית לז ד), שפטו מזה כי הוא המגיד, ועל כן נחשב לצדיק בעיניו יותר מהם, על כן וישנאו אותו.

פירוש ח

וישראל אהב את יוסף וגו' ועשה לו וגו' (בראשית לז ג), ויראו אחיו וגו' (בראשית לז ד). וקשה דהיה די לומר וישראל עשה ליוסף כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וגו', וממילא ידענא דעשית הכתונת פסים הוא סימן אהבה. וגם למה לו לבאר הטעם של יעקב שאהבו, דמה לן בזה לידע סיבת אהבתו. ועוד הלא מסתבר דהיה ראוי לאהוב אותו ביותר, משום שכל עצמו של יעקב לא עבד אלא ברחל, כמ"ש רש"י (ד"ה אלה) בשם המדרש (ב"ר פ"ד ה') על הפסוק (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, וזה הוא הטעם הראשון של המדרש, וזיו אקונין דומה לו הוא הטעם השני, וכאן שבק הטעם הראשון ונקט רק הטעם השני, הלא דבר הוא. והנ"ל בזה דהתורה לא פירשה כאן סיבת האהבה בעצמה רק סיבת הכרת האהבה, בהקדים מה שפירש רש"י כי בן זקונים הוא לו, האונקלס תרגום ארי בר חכים הוא ליה וכו'. דבר אחר שהיה זיו אקונין דומה לו. ולפנינו יתבאר שם כי שני הפירושים הם דברים אחדים עיין שם, ובהקדים לבאר אמרם ז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים, (פירש רש"י [ד"ה מצויינין] בבגדים נאים), מפני שאינם בני תורה. נ"ל דהא מבואר בגיטין (דף נ"ב ע"ב) עמרם צבעא אפטרופס דיתמי הוי, אתו קרוביה לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה קא לביש ומכסי מיתמי, אמר להו כי היכי דלשתמעין מיליה. והנה בשבת (פרק במה מדליקין (שבת) דף כ"ג ע"א) איתא האי מאן דדחיל מרבנן וכו', ואי לאו בר הכי הוא, משתמעין מיליה כצורבא מרבנן, עד כאן. ולפי זה מובן, דאם היו בני תורה בלאו הכי משתמעין מילייהו, אבל מפני שאינן בני תורה, לזה מוכרחים להיות מצוינים בבגדים כי היכי דלשתמעין מלייהו, ועל פי זה מבואר הגמרא הנ"ל והבן. ולפי זה יובן כונת הכתובים, דאלולי ידענו דיוסף בר חכים, לא היה ניכר סימן האהבה מעשיית הכתונת פסים, דדילמא עשה לו זה מפני חסרונו מאחיו, דהם משתמעין מלייהו מפני חכמתן ואינם צריכין לכך, אבל הוא צריך לכך. אבל מכיון דידעינן דאדרבה הוא היה הבר חכים, ואף על פי כן עשה לו כתונת פסים ניכר שפיר האהבה, וגם אלולי שידוע יפיו, היה אפשר לומר דהם היו יפים ואינם צריכין לכך, אבל מכיון שידענו שזיו אקונין דומה לו, וכבר העידו רז"ל (ב"מ פ"ד ע"א) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, ואף על פי כן עשה לו כתונת פסים, ודאי היא מרוב האהבה. ועל פי זה יתבאר וישראל אהב את יוסף וגו', ומפרש במה היה ניכר אהבתו אליו, לזה אמר כי בן זקונים וגו' שני הפירושים הנ"ל, ועשה לו כתונת פסים, ר"ל ואף על פי כן עשה לו כתונת פסים, לכך ניכר האהבה, על כן ויראו אחיו כי אותו אהב וגו', דזולת זה לא היה נראה להם, והבן.

פירוש ט

כי בן זקונים הוא לו (בראשית לז ג). פירש רש"י (ד"ה בן) שנולד לו לעת זקנתו ואונקלס תרגום ארי בר חכים הוא ליה, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר שהיה זיו אקונין שלו דומה לו, עכ"ל. והנה על פירוש התרגום לבד קשה, מדוע לא מסר לשאר בניו כמו לו. ועל הדבר אחר קשה מה זה השבח במה שזיו אקונין דומה לו. ועוד אי כפשוטו אמאי לא הכירו אותו אחיו, והרי כתיב (בראשית מב ח) והם לא הכירוהו. על כן נראה כי שניהם בקנה אחד עולים, ויובן על פי מ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית (ה א) על פסוק זה ספר תולדות אדם, בשם רב שרירא גאון וז"ל: שמסרו החכמים אחד לחבירו הכרת פנים וסדרי השרטוטין וכו', ואין מוסרין סתרי תורה ורזין, אלא למי שרואין בו סימנים שראוי לכך, עכ"ל. והשתא אתי שפיר דמתחילה פירש ארי בר חכים וכו', ושלא תקשה מפני מה מסר רק לו ולא לשאר בניו, לזה אמר דבר אחר שהיה זיו אקונין דומה לו, ר"ל דודאי שם ועבר שמסרו רזי תורה ליעקב, היינו מפני שראו בו בהשרטוטין שיש לו סימנים הראוי לזה, ולפיכך גם יעקב לא מסרו רק ליוסף, מפני שהיה לו אותן השרטוטין של יעקב שהיה זיו אקונין דומה לו, מה שאין כן שאר בניו שלא היה להן אותן השרטוטין, לא היה יכול למסור להם, ושניהם דברים אחדים והבן כי נכון הוא. ועל פי זה מבואר (הא דכתיב בפרשת מקץ) ויכר יוסף את אחיו, לפי שהיה בקי בהכרת פנים ושרטוטין כאביו שהרי מסר לו הכל, על כן הכירם כי בני ישראל המה, והם לא הכירוהו כי לא היו בקיאין בזה. ויתכן דשני הפרושים אלו נובעים מן הפירוש הראשון, שהוא עיקר הפשט שנולד לו לעת זקנתו, אך דעל זה לבד קשה מה השבח הזה, דזה דעת איש המוני להיות לו אהבה לילד כזה ביתר שאת, אבל לא דעת חכם אמיתי המתנהג על פי שכל. אך הענין הוא, שתלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתוספת, כי גשמיותם יותר נחלש ונפרד, כמ"ש המפרשים שם בהמשנה (מסכת קנים סוף פ"ג מ"ו), והנה הבנים שמולידין לעת זקנה הם בשלמות יותר, כמו שמצינו באברהם שהוליד את יצחק בן ק' כמבואר במדרש. ואם כן הג' פירושים בקנה אחד עולין, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו והכל נובע מהפשוטו, (דמחמת שנולד לעת זקנתו היה בר חכים, שהיה זיו אקונין דומה לו, שהיה לו אותן השרטוטין), ועל דרך רמז מפורש הכל, והבן.

עוד ביאור על פירוש רש"י (ד"ה בן) שנולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם ארי בר חכים. דשניהם דברים אחדים הם, דודאי עיקר אהבה משום שהיה בר חכים, אך אליה וקוץ בה דיש בו חשש פסולת משום איסור שתי אחיות, אך דיעקב ודאי לא עשה במזיד, רק חשב דגר שנתגייר כקטן שנולד וכו' (יבמות כ"ב ע"א), דיצאו מכלל בני נח ואולי טעה בזה. אך כיון דבן זקונים הוא, שהרי כשנשאה היה בן פ"ד שנים, וכבר אמרו רז"ל (יומא ל"ח ע"ב) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, ועוד כיון שהוא בר חכים, אגלאי מילתא שכדין עשה, וכמו שכתב הפרשת דרכים על פסוק (ישעיה כט כב) ולא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו וגו', עיין שם ותבין. ועל פי זה י"ל גם כן כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה), כי לפי מה שחשב רע ח"ו על יוסף, אז עלה בלבו דאגלאי מילתא שעבר על איסור ב' אחיות שעתידה התורה לאסור, ועיין בעיר בנימין סי' קנ"ד שמביא מדרש ילקוט, וז"ל: בשעה שנמכר יוסף, היה יעקב בוכה ואומר אוי לי שנשאתי שתי אחיות, והוא מבואר לדברינו אלה. ועל פי זה יובן בפרשת ויחי (בראשית מח ז) ואני בבואי מפדן וגו', על פי שהגביה שבטו של יוסף עד שמי רום, ושמא יאמרו השבטים מחשש הנ"ל, לזה אמר ואני בבואי מפדן, על פי דברי הרמב"ן שלא קיימו התורה רק בארץ, ולכך מתה אז ולכך לא נקברה במערה, והוא תירץ לשבטים וליוסף שלא קברה בארץ. עוד ביאור על דברי התרגום ארי בר חכים הוא ליה. ופירוש רש"י (ד"ה בן) שהיה זיו אקונין דומה לו, על פי מ"ש העקדה שער כ"ח על דרך רמז, שכל הפרשה מרמז על ישראל שהם מתייחסים על שמו של יוסף, כדכתיב (תהלים פ ב) נוהג כצאן יוסף. וז"ש (בראשית לז ג) וישראל אהב את יוסף מכל בניו, ולו מסר מסירת החכמה והתורה, ועשה לו כתונת פסים בגדי כהונה לעמוד לשרת במקדש, וז"ש (בראשית לז ד) ויראו אחיו היינו האומות כי אותו אהב אביהם שבשמים, על כן וישנאו אותו, שכל שנאתם הוא מכח התורה והמצוה שניתנו לנו, עיין שם בארוכה. ובהקדים עוד מ"ש העקדה שער שלשים, כי האיש האלקי הנו מתגורר בארץ הלזה, ומקומו הטבעי הוא עם האלקים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב יא), וז"ש (תהלים קיט יט) כי גר אנכי בארץ, ועיקר מושבו בעליונים, על כן אל תסתר ממני מצותיך, כי בשרשו כביכול מתדמה אליו, עיין שם. וז"ש ארי בר חכים הוא ליה, שמסר לו סתרי התורה והחכמה, והטעם שמסר רק לו ולא לשאר האומות, על זה אמר דבר אחר שהיה זיו אקונין דומה לו, כלומר מפני שיש לו צלם אלהים, ושניהם בקנה אחד עולים, והבן.

(הג"ה ונ"ל דיש להבין על דרך זה גם פירוש הראשון של רש"י שנולד לו לעת זקנתו, והוא דידוע מאמר רז"ל בכריתות פרק ב' (כריתות ט' ע"א) שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דם כדין גר, ועיין רמב"ם פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה (ה"א-ד'), וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כ"ב ע"א). וגם נודע מאמרם ז"ל (פסיקתא רבתי פכ"א) כי בשעת מתן תורה נראתה הקב"ה כזקן, ועל פי זה מבואר דשלשה הפירושים עולים יחד כאחד, והבן עד כאן הג"ה). עוד ביאור על דברי התרגום ורש"י הנ"ל, כי הנה כבר אמרו רז"ל (כתובות דף נ"ג.) לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא. והנה בספר דברי שלמה בפרשת בראשית הביא בשם שו"ת פני משה, אפילו בחייו לא יעשה כן, והנה הביא שם בשם היפה תואר דדוקא אם אין הפרש רק בהעדר הרע, אז אסור, אבל אם הוא מפואר לשבח שרי. ועל פי זה מבואר דברי התרגום ורש"י הנ"ל, ומה שאמרו רז"ל בשבת (דף יו"ד (שבת י') ע"ב) לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף, ירדו אבותינו למצרים, אף על גב שכתבנו דבבן המפואר שרי, צריך לומר דהיינו דוקא אם פירש הבן המפואר ואינו בין הבנים כלל שרי, דאז לא חיישינן כלל שיתקוטטו עמו דאינו ביניהם, אבל אם הוא ביניהם, אפילו בכהאי גוונא לא ישנה משום דרכי שלום. והיינו מה שדקדקו ואמרו לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים וכו', דר"ל לעולם אפילו הוא מפואר לטוב, לא ישנה בנו בין הבנים דייקא, ורבי אליעזר בן הורקנוס כבר פירש מן האחין, ודו"ק והבן כי נכון בס"ד.

עוד ביאור על דברי רש"י שהיה זיו אקונין שלו דומה לו, על פי מ"ש בספר שם משמואל בשם אביו בפסוק (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, כי המילוי אותיות של יעקב הוא יוסף, כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, המילוי של יו"ד הוא י של יוסף, המילוי של עי"ן הוא סמך, המילוי של קו"ף הוא וא"ו פ"א של יוסף, נשאר עוד המילוי של בית, הוא י' ת', הוא ר"ת תולדות יעקב יוסף, עד כאן דבריו. והוא עצמו מפרש כי יוסף הוא ממש יעקב, כי ויהי ה' את יוסף (בראשית לט ב), שהשם מצטרף ליוסף שהוא קנ"ו, והשם גימטריא כ"ו, אם כן שניהם יחד עולה מנין יעקב, מפני זה אמר הכתוב (ישעיה יא יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו, ר"ל כשיוסף הוא מחובר לה', אז הוא במדריגת יעקב שיש לו חיבור עם יעקב, וכן (דברים א יא) יוסף ה' עליכם וגו' ויברך אתכם, שאז בית יעקב אש ובית יוסף להבה ועשו לקש (עובדיה א יח), וזהו מרומז באותיות סמא"ל, הוא מנין קל"א שהוא ר"ת "אש "להבה "קש, ומפני זה יעקב נקרא אל, ר"ת אש להבה, חיבור יעקב ויוסף, וכן בלעם אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג כב), עד כאן דבריו ז"ל הנחמדים. ואני הוספתי נופך לפרש האי דכתיב בפרשת וישלח (בראשית לג כ) ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו רז"ל (מגילה דף י"ח (ע"ב) [ע"א]) כי הקב"ה קראו ליעקב אל, כי קיימא לן כי ס"מ מס"א, ואל מצד קדושה, על כן ס"מ יבולע, ואל נשאר קיים כי שלנו הוא. ועל פי זה מבואר הקב"ה קראו ליעקב אל, דהאל הוא שלו. ונקדים עוד דנ"ל לפרש הפסוק (בראשית לט ב-ג) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו', וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה, הוא ואו נוסף, דמשמעו שראה פוטיפר שני דברים, א' שה' אתו, ב' שכל אשר הוא עושה וגו', והוא תמוה מאד וכי ראה אותו רשע את ה' אשר אתו, הלא לא ראה רק הצלחה, והיה ראוי לומר וירא אדוניו כי כל אשר הוא עושה וגו', או שיאמר וירא אדוניו ה' אתו כי כל אשר הוא עושה וגו', והבן זה. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי (לעיל בפרשת תולדות ובפרשת נשא) הפסוק (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בשנה ההוא וגו' וימצא מאה שערים, ותרגומו מאה בדשערוהו, ויברכהו ה'. על פי שפירשתי המדרש (במ"ר פי"א ה') יברכך ה' (במדבר ו כד) בממון, וישמרך מן המזיקין, והפסוק (קהלת א יח) יוסף דעת יוסף מכאוב, ובתוספת נופך כי מצינו שני מיני ברכות, ואת שדי ויברכך (בראשית מט כה), וגם יברכך ה'. וידוע מהראב"ע בריש פרשת וארא כי שם שדי שמורה לשדוד המערכה, מכל מקום ניסים שלו נסתרים בדרך המערכה, וניסי שם הויה באתגליא, כי השם הזה היה קודם, עיין שם בשינוי הלשון כי כאן המתקת הדברים בטעמן, והבן. והנה מובן לפי זה כי הברכה של שם שדי הוא מכוסה בטבע, על כן אינו שורה רק בדבר הסמוי מן העין, ורק בכדי שהדעת טועה, מה שאין כן ברכת ה'. וזה לדעתי פירוש (משלי י כב) הפסוק (משלי י כב) ברכת ה' היא תעשיר, והבן. וגם נוכל לפרש הסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה, שלא יתעצב על דעתו כי טוב היה לו שלא ידע, והבן. ועל פי זה פירשתי (בפרשת כי תשא, שמות ל לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, ומה שדרשו רז"ל במסכת הוריות (דף י"א ע"ב) כי זה בגימטריא י"ב לוגין היה, וממנו נמשחו המשכן וכליו, ואהרן ובניו, והמקדש וכל כליו, וכל כהנים גדולים, וכל המלכים, וכלו קיים לעתיד לבא. כי לי היינו לשמי, היינו שם המיוחד כמו שפירשו בויקחו לי תרומה (שמות כה ב), עיין בשפת אמת על משלי. וזה התכת הכתוב שמן משחת קדש יהיה זה י"ב לוג כדברי רז"ל, ואם כן הוא דבר המדוד רק לי לשמי, על כן הוא לדורותיכם, והבן זה. ועל פי זה מבואר ויהי ה' את יוסף, ה' דייקא, ויהי איש מצליח, ר"ל שהצלחתו היה על ידי שם הויה שהיה באתגליא חוץ לדרך הטבע ולא היה מכוסה בטבע, על כן וירא אדוניו הצלחה זו, ומפרש כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח וגו', ה' דייקא, ועל ידי כן ראה אדוניו הצלחה זו, כי אם היה על ידי שם שדי לא היה רואה, כי היה תולה הכל בטבע והבן, ואם כן ראיית פוטיפר קאי על מעשה הצלחה, וכי ה' אתו היא נתינת טעם, והוא נכון בס"ד. והנה כבר פירשתי (בפרשת בראשית ב ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, דעצם החיות היינו הנשמה הוא שמו, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו, ששמו חופף עליו ומאיר. והנה בר ישראל ראוי שצלם אלקים יאיר עליו, כמו שפירש האלשיך בפסוק (שיר השירים ב יד) הראיני את מראיך, ובודאי דיש בו שם משמותיו הקדושים, ומסתמא שם אלקים כי כן נאמר (בראשית ט ו) בצלם אלקים, וזה בסתם בני אדם שהם נתונים תחת הטבע, ועל כל פנים מכוסים בטבע כי אלקים בגימטריא הטבע, ר"ל כי גם הטבע בהשגחה כי אלקים שופט (תהלים נ ו), והבן זה כי התורה על הרוב ידבר מדה בינונית, אבל יש בני עליה ששם ה' נקרא עליהם, וכל עניניהם למעלה מהטבע ואינה מכוסה בטבע כלל, והיינו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, דהיינו בלי כיסוי, לכך וראו, (אבל זולת זה) יכולין לתלות בטבע, כי תולין כל כמה שיכולין לתלות בטבע, אבל כשנקרא שם ה' אז וראו, לכך ויראו ממך, ועל כן כתיב (ישעיה לח טז) ה' עליהם יחיו, כי המיתה טבעית, והבן. ולפי זה יוסף הצדיק שהיה שמו מאיר על פניו וגם שם הויה, כי כתיב ביה כי ה' אתו, וזהו זיו אקונין שלו, והוא דומה ליעקב, כי יוסף עם ה' שנתחבר עמו הוא יעקב, ואז אש להבה לכלות שונאי ה' ית', וקרן ישראל יתרומם. וכבר כתבו דורשי רשומות והיה ביום ההוא יוסיף ה', כשיתחבר ה' עם יוסף לקנות את שאר עמו, כי אז יהיה יעקב רק בגימטריא יוסף ה', כי יחזור הוא"ו לאליהו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה יובן ויתורץ הקושיא שיש בנר חנוכה (ב"י או"ח סי' תר"ע), דלמה תקנו ח' ימים, הלא הנס לא היה רק ז' ימים דהרי היה בו להדליק יום אחד. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהנה אז אחר חורבן הבית ראשון, לא היה משמש רק ניסים נסתרים מכוסה בטבע כמו נס דפורים, וכן חנוכה שהיה גוף הנס על ידי נצחון מלחמה דחשמונאים, ונמצא כיון שהיה רק פך אחד שהיה ידוע ומשוער שאין בו רק להדליק יום אחד, אם כן הוי דבר המדוד ומנוי ולא כסוי מן העין, ואיך יתכן בו ברכה, והיה צריך להיות שורה בהשמן בחינת הויה היפך הנהוג אז, דהנה כל אשר שם ה' נקרא עליהם חסרו בבית שני, ולכך גם שמן המשחה לא היה, ולא היה הכהן גדול משוח רק מרובה בבגדים, כי נאמר שמן המשחה יהיה זה לי לשמי כמ"ש, (ובהיפך) [ובהפך] זה היה צריך להאמר בו שם הויה, והוא עיקר הנס, ואם כן היה עיקר הנס בשמן הראשון שהיה שורה בו שם הויה והבן, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויזרע יצחק וגו').

באופן אחר אמרתי לישב קושיא הנ"ל (ב"י או"ח סי' תר"ע) למה תקנו ח' ימים, הלא הנס לא היה רק ז' ימים. גם מה שיש לדקדק בלשון הגמרא דשבת (דף כ"א:) בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמני אינון וכו', לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. דלמה המתינו על שנה אחרת, הוה להו לתקן תיכף אחר הנס שיהיה בכל שנה יום טוב כשיגיע זמן זה. וכן בנוסח על הניסים דחנוכה ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, דתיבת כהיום הזה אין לו ביאור. ועוד יש לדקדק דאמר קודם ולך עשית שם גדול וכו' ולעמך ישראל וכו', הלא השם הגדול נסבב מן הישועה, והוה ליה לסדר מן הקודם אל המאוחר. ועוד דכבר אמר לעיל מסרת גבורים וכו' והיינו הישועה והפורקן, ולמה כפל הדברים. ועוד יש לדקדק דקדוק עצום, דלמה בעל הניסים דפורים לא נסדר רק הנס, ולא נאמר כלל מה שקבעו ותקנו אחר כך, וכאן נאמר מה שתקנו אחר כך. וכדי לישב כל זה, נראה להקדים מ"ש בספר קדושת לוי בענין חנוכה בקדושה שניה, הטעם דלא נקבע לקרות מגילת חשמונאים כמו מגילת אסתר, כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זוהר ח"א ה' ע"א), והמתנהגים על פי התורה אינם צריכים לשום פעולה גשמיות, וכזה היה הנס של מרדכי ואסתר שלא עשו שום פעולה, לכן זה הנס קורין המגילה והיא תורה. אבל נס חשמונאי שהיה איזה סיוע ופעולה גשמיות ממעשה תחתונים שהיה דרך מלחמה, והתורה היא כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם חטא אדם הראשון, שכל הטבעים יעשו שליחות בשר ודם בלי שום פעולת התחתונים, לכך אין קורין מגילת חשמונאים, כי רצונינו וחפצינו בחסדים יותר שלא יעשו התחתונים שום פעולה גשמית רק תפלה ותחתונים. וזהו עשאום ימים טובים, כלומר שגרמו שנפתחו למעלה האורות מאליהן כמו יום טוב, וקבעום למטה בהלל והודאה, עיין שם. ומבואר שם שרצו להמשיך לדורות בבחינה יותר גבוה ממה שנעשה בזמן הנס, והיינו יום טוב שנפתחין האורות מאליהן. ונתבאר עוד שם דעל ידי הדלקת נרות נפתחין האורות, ור"ל דזה איננו פעולה גשמית, רק פעולת מצוה ונמשך למטה על ידי הלל והודאה, והבן. והנה לפי זה יתכן דבשנה אחרת בזמן ההוא המעותד לטוב, פעלו על ידי המצוה ומעשיהם הטוב וטוב כונתם, להמשיך בבחינה היותר גבוה ממה שנעשה בזמן הנס. ועל פי זה נתיישב קושיא הנ"ל למה נקבע יום אחד יותר ממה שנעשה בו הנס, דא' הוא כנגד הבחינה היותר גבוה שנמשך שלא היה בזמן הנס, ונתקן הדלקה דעל ידי הדלקה נפתחין האורות כנ"ל. ועל פי זה יתבאר לשון הגמרא הנ"ל לשנה אחרת עשאום ימים טובים, דהיינו בבחינת יום טוב שלא היה בזמן הנס, רק הם פעלו זאת לשנה הבאה, וקבעום למטה ולדורות בהלל והודאה כנ"ל. והנה קריאת המגילה שהיא תורה לא נתחדשה אז, כי כל התורה ניתנה למשה, וכמבואר להדיא בירושלמי דמגילה (פ"א ה"ה) המגילה הזאת ניתנה למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ועיין מ"ש בפסוק (אסתר ד א) ומרדכי ידע וגו', וכל התקונים הלא נכתב הכל במגילה, ואם כן לא נתחדש שום דבר. אבל בנס דחשמונאים שלא היה בשלמות כפי שורת התורה, וכפי כונת הבריאה מתחילה שכל העולמות יעשו טובת ישראל בלי שום פעולה גשמית, תקנו הם מה שתקנו. ועל פי זה יתבאר ומדוקדק היטב הלשון שתקנו בעל הניסים, כי בעל הניסים דפורים לא נאמר רק ואתה ברחמך וכו', ולא נזכר שום פעולה גשמית, לכך לא נזכר מה שתקנו, כי הם לא תקנו דבר, רק מרדכי עשה כפי מה שנמסר לו. אבל בחנוכה נאמר ואתה ברחמיך וכו' עמדת להם וכו', להם דייקא וכמפורש להדיא אחר כך מסרת גבורים ביד חלשים, ועל כל פנים כפעולת מלחמה מכוסה בטבע, לכך מסיים ולך עשית וכו' בעולמך, כי אומות העולם אינם מבינים הראוי להעשות על פי שורת התורה, אבל ולעמך ישראל שקבלו התורה, עשית תשועה גדולה ופורקן רק כהיום הזה שמתנהג בטבע, אבל לא כתחילת הבריאה הנעשה בכונת התורה בלי פעולה כלל, והבן כי נכון הוא בס"ד.

או יאמר ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן רק כהיום הזה, ר"ל כפי שנמשך עכשיו הוא תשועה גדולה וכו', אבל לא בזמן הנס והבן, על כן ואחרי כן באו בניך וכו', ר"ל תקנו הם עצמם מה שתקנו והדליקו נרות כנ"ל שיפתחו האורות, וקבעו שמונת וכו' שמונת דייקא, דהיינו שיהיה בבחינה יותר גבוה כמ"ש, והיינו להודות ולהלל לשמך הגדול דייקא, כעין שפירשו התוספות (במסכת ברכות דף ג' ע"א [ד"ה ועונין]) שיהיה שמו גדול ושלם, דהיינו שבחינת הויה יתגלה, דהיינו שיהיה הכל בלי פעולה גשמית, ושמו הגדול יתגדל ויתקדש במהרה בימינו אמן.

והנה כדי להבינך דבר זה שכתבנו, כשמסייע פעולה גשמית הוא שלא כשורת התורה, אף דלא עביד קב"ה ניסא לשקרא ובודאי לצדיקים עביד, ואם כן אמאי לא הוי כשורת התורה. אך הנה מדריגות מדריגות יש בעושים רצונו של מקום, והנה אופן המעולה הוא כמבואר בספר יסוד התשובה פרק א' שלא לחסר שום דבר ממה שיש יכולת בידו לעשות, עיין שם באריכות. והנה מדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א), כמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים יט י) משפטי ה' אמת וגו', והאלשיך בפסוק (תהלים סב יג) ולך ה' החסד וגו'. הכי נמי הוי מדה כנגד מדה, דהלא מבואר בעקדה בענין השתדלות של האבות, עיין מ"ש בפרשת וישלח שצריך לעשות מה שבכחו, והלב יבטח בה' ולא למעט בהשתדלות משום הבטחון, אבל בהגיעו לגדר שלא יכול להשתדל עוד, אזי יבטח בשם ה' מעצמו, כיון שלא חיסר רק שלא יוכל. ועל פי זה פירשתי בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מד יח) בי אדוני וגו'. והנה באמת דרך זה יתכן אם אינם שומרים התורה כראוי, אז הוא נופל תחת הטבע, וצריך להשתדלות מדה כנגד מדה שהוא אינו עושה כפי היכולת במילי דשמיא, על כן צריך לעשות כפי היכולת במילי דעלמא, אבל אם עושה כפי היכולת במילי דשמיא, אין צריך לסייע כלל בפעולה גשמית במילי דידיה, כאמרם ז"ל (אבות פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול תורה וכו'. והנה אף אם האבות היו שומרים התורה כראוי, נ"ל דשאני אז שעדיין לא ניתנה התורה ועדיין לא נשתעבדה הטבע, וכמ"ש לישב קושית הבית שמואל על מהר"י מינץ באה"ע סימן ד' וס"ק י"ט, עיין שם והבן כנ"ל ברור, ודלא כבעל עקדה שמחליט דרך זה לעיקר אף עכשיו. על כן יתכן דהרגישו בהחסרון, על כן תקנו מעשיהם לגמרי על אופן הפעולה כנ"ל. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים קכא א-ח) אשא עיני אל ההרים וגו', כי ההרים היינו האבות, כמ"ש (מיכה ו ב) שמעו הרים את ריב ה' (שמו"ר ט"ו ד'), וכמו שפירשו רז"ל (סנהדרין פ"א ע"א) בפסוק (יחזקאל יח ו) אל ההרים לא אכל, וכמו שדרשו (ר"ה י"א ע"א) בפסוק (שיר השירים ב ח) מדלג על ההרים וגו'. והיינו אשא עיני אל ההרים אל האבות, ורואה אני שעשו השתדלות גדול לצרכיהם, ואם כן מאין יבא עזרי כי אין לנו יכולת להשתדל כל כך, לזה אמר (תהלים קכא ב) עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דתחילת הבריאה נברא באורייתא על דרך שלא נצטרך לשום סיוע פעולה גשמית, ואם כן כיון שניתנה התורה, ראוי להתנהג העולם על בחינת תחילת הבריאה כנ"ל, רק אם נשוב מדרכינו הרע ולא נחזור לתעתועינו, כי נמשל לנדה הסותרת למפרע, וגם צריך לזהר לתקן העבר, דאם לא כן כיון שהתחיל לשוב נענש על העבר, וכמבואר בספר יסוד התשובה פרק ב' על פי משל, עיין שם. והיינו דמבואר בפרשה דילן, דהא ידוע אמרם ז"ל (מגילה י"ז ע"א) דיוסף פירש מאביו כ"ב שנה, נגד מה שביטל כיבוד אב. והנה כל זמן שלא שב לא נענש, רק וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שבא אצל אביו ושב מכאן ולהלן כשאביו עדיין היה חי כידוע, אז בקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף שנענש על העבר כדי לטהרו לגמרי, וזה ברור.

נחזור לענינינו דהמתנהג על פי התורה אינו צריך לפעולה גשמית, והנה מי שאינו בעל תורה יזהר לכבד לומדי תורה בכל כחו, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), והיינו כיון שעושה כל יכלתו לכבד לומדי תורה, אין צריך להשתדל כל כך ויצליח. והיינו (דברים לג יח) שמח זבולין בצאתך אף שעדיין לא השתדל, כי ויששכר באהלך. והנה העוסקים בתורה הם בימינו ית"ש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת וגו', והתורה נקראת ימין, כי הרוצה שיחכים וכו' ומנורה בדרום (ב"ב כ"ה ע"ב), ונמצא הוא כלו בן ימין, מה שאין כן העושר היא בשמאל, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ושלחן בצפון. אבל אם נותן צדקה ללומדי תורה ומחזיקם עם היד שלו שהיא עיקר בזה, כענין שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך ולא תקפוץ את ידך. ועל פי זה יתבאר כי אמר עזרי וגו' כמ"ש כי (תהלים קכא ג) אל יתן למוט וגו', (תהלים קכא ד) הנה לא ינום, ושמא תאמר מי שאינו בעל תורה מה יעשה, לזה אמר (תהלים קכא ה) ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך דייקא, (כלומר על ידי שאתה מחזיק לומדי תורה) כנ"ל וגו', (תהלים קכא ח) ה' ישמור צאתך וגו', כענין שנאמר שמח זבולון בצאתך וגו'. ועל פי זה נ"ל לפרש בדרך רמז (פרשת וזאת הברכה, דברים לג יב) לבנימין, דהיינו לבן ימין כידוע שמשום זה קרא לו בנימין כמו שפירש רש"י (בראשית לה יח, ד"ה בנימין), אמר ידיד ה' וגו', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א), ישכון לבטח ואין צריך לעשות שום השתדלות, עליו חופף, ר"ל הנדבק בו גם כן חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של התלמיד חכם שכן, כי התלמיד חכם מגין עליו, והבן. והנה יש להבין אמרם ז"ל (שבת כ"א ע"ב) קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, מה הלשון וקבעום. והנ"ל בהקדים לבאר (בבראשית רבה פרשה מ"ח סי' י') (ב"ר מ"ח י') יקח נא מעט מים (בראשית יח ד), ר' אליעזר בשם ר' סימא אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך, הדה"ד (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלו באר ענו לה. והקשה היפה תואר אמאי לא נקט הפסוק (שמות יז ו) והכיתם בצור דכתיב מקמיה, ונדחק לישב. ואני מוסיף עוד בהקושיא דהא שם הוא הנס, וכאן מדבר רק מהשירה. ועוד קשה לי דאם אינו רוצה רק להביא ראיה שהעלה להם באר, הוה ליה למימר שנאמר, ולשון הדא הוא דכתיב, משמע שמיישב על ידי זה איזה קושיא בפסוק הנ"ל כנודע מדרך המדרש. והנ"ל בזה, דיש להבין דלמה בשירת הים נאמר (שמות טו א) ישיר משה ובני ישראל, וכאן ישיר ישראל ולא נאמר משה ולא בני. וגם שר היה לו לומר ומה לשון ישיר, והדרשה תדרוש. והפשוט כמ"ש רש"י בשירת הים (ד"ה אז) עלה בדעתו שישיר, דכל סוף מעשה במחשבה תחלה, ומה אשמועינן בזה. וגם נפרש הפסוק (תהלים קמט א) שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והכל יתבאר על פי הקדמה אחת והוא, דהנה איתא בירושלמי דמסכת פסחים (ירושלמי פסחים פ"י ה"ו), וז"ל: כתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה' התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים, תהי אמרין שירה. ופירש בספר כבוד חכמים כי ראשי עם היינו הצדיקים שהנס נעשה להם בדין, אינם מחויבין לומר שירה, רק שאומרים דרך נדבה, אבל שאר ישראל שעושה להם בחסדו, מחויבין לומר שירה. והיינו בפרוע פרעות בישראל שהם הצדיקים ראשי עם בהתנדב, אבל עם שהם הפחותים ברכו את ה' דהיינו בציוי, עד כאן דבריו. ובפרוע פרעות, הוא התגלות הנס כמו שהוא לפי פשוטו, ולי נראה להוסיף נופך בפרוע פרעות בישראל, דבישראל הוי רק פרעון על פירות מעשיהם, לכך השירה רק בהתנדב, והבן. ויתכן על פי זה הכפל בפרוע פרעות, דהכי פירושו בפרוע, ר"ל כשנתגלה איזה נס וישועה, הוא רק פרעות בישראל לשון פרעון, לכך בהתנדב כמ"ש. וכתב עוד בספר הנ"ל דלכך נקראו ישראל שיר אל, שאומרים שיר אל שלא בחיוב, וכתב שנ"ל כן על פי הזוהר (תיקו"ז הקדמה ג' ע"א), עד כאן דבריו. ולכאורה תמוה דאדרבה אם היה מחויב להם השירה, היה הרמז יותר טוב. אבל נ"ל דאל הוא חסד, שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו' שיר חסד, דחסד הוא מהם לפנים משורת הדין שאומרים שירה, וגם אל הוא לשון כח כמו אילי הארץ (מלכים ב' כד טו), דשיר זה על מה שנעשה בכח מעשיהם, ולכך הוא חסד מהם כנ"ל, ולכך מחלק בשירת הים ישיר משה ובני ישראל, כי משה היה כדאי להינצל בדין וישראל ניצולים רק בחסדו, דמדת הדין צווח מה נשתנו כנודע (ילקו"ש רמז רל"ד). והיינו אז ישיר משה, דהיינו עלה בדעתו שישיר, דהיינו מדעת עצמו אבל לא מחויב בדבר, ובני ישראל את השירה הזאת לה', בני ישראל דייקא שלא היו בגדר ישראל לענין זה שהשיר הוא רק בנדבה וחסד מאתם, רק בני ישראל המה והשירה בחיוב, והיינו השירה הזאת לה', כדאמרינן בר"ה (דף ו' ע"א) לה' (דברים כג כד), אלו חטאות ואשמות, פירש רש"י (ד"ה לה') דבר שבחובה, ור"ל לה' משמע שמחויב לה', וכל זה בשירת הים. אבל שם בהבאר דהיה מגיע להם פרעון מאברהם, וכולן שלא בחיוב שרו, אינו מחלק משה מישראל, וגם קרו להו ישראל, ועל כן כתיב אז ישיר ישראל, דהיינו עלה בדעתן שישירו ולא בחיוב. וכן הוא הפירוש שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים, כי שירה הוא על התחדשות נס בחיוב, אבל תהילה היא סיפור סתם שבחו של מקום אף בלי חיוב, והיינו שירו לה' שיר חדש, כי לכלל ישראל הוא מצוה שירו לה' שיר חדש, ר"ל כשיתחדש איזה דבר מחויבים אתם לשיר, אבל תהילתו רק בקהל חסידים, שהם אינם מחויבים והוי אצלם רק תהילה, והבן. ועל פי זה יתבאר המדש בטוב טעם ודעת, חייך שאני פורע לבניך הדה"ד אז ישיר ישראל וגו', ר"ל דמשום הכי כתיב בשירת הבאר ישראל, ולא נזכר משה לבד וישראל לבד רק כללם יחד, וכתיב ישיר ולא שר, אבל מקרא דוהכית בצור אין ראיה כלל לזה כנ"ל. והנה בשאר ניסים אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין על ידי צעקה להש"י ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו (עיין ביצה פרק ב' ט"ו ע"ב), אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תר"ע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי השי"ת ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמינו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א' דלכך אמרינן (יומא כ"ט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה, עיין שם. ולי נראה להוסיף נופך, על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש זצוק"ל לפרש הגמרא (סנהדרין ק"ג ע"א) חתר תחירה מתחת כסא כבודו, כי זה נגד כבודו לקבל בתשובה, ועם כל זה מקבל בתשובה, עד כאן והבן. והנה בכל סליחת עון שהוא על ידי תשובה אף שהוא נגד כבודו, ניתן לכתוב דקב"ה מחל ליקריה כדי להורות תשובה, אבל זה שנעשה בלא תשובה לא ניתן לכתוב, ואם כן הוא כלו בחסד, לכך נקבע בהלל ובהודאה דייקא, ר"ל בחיוב ולא באכילה ושתיה. ומזה יוצא מוסר גדול מאד להמאבדים זמן קדוש הזה בשחוק וקלות ראש במיני משחקים, ושותים במזרקי יין זוללי בשר, ונעורים כל הלילה וכמעט אינם מתפללים, אוי להם ולנשמתם ולא דברה התורה במתים, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם אמן.

פירוש י

בב"ר (פפ"ד ח') למה וישנאו אותו (בראשית לז ד), כדי שיקרע הים לפניהם, נ"ל כי שנאתם שומה מאת ה' היה כדי שיקרע הים לפניהם, על פי המבואר בהכלי יקר ריש פרשה זו על אמרם (ב"ר פ"ד ג') בקש יעקב לישב בשלוה, כי אלו היה יעקב יושב בשלוה בארץ כנען, לא היה נחשב זה בין הד' מאות שנה, עיין שם ודפח"ח. והנה מבואר בשם האר"י על הפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, דאם עוד מעט היו שם, אז היו נשקעין לעולם בטומאת מצרים ולא היו נגאלין. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דאם לא היו שונאין ליוסף, היה יעקב יושב בשלוה ולא היו נשלמין הד' מאות שנה אחר שהיו רד"ו שנה במצרים, ואם כן שוב לא היה יכולין להגאל ולא היה נקרע הים לפניהם, כנ"ל נכון בס"ד. עוד י"ל על פי המבואר בעקדה כי מה ששנאו את יוסף, היה כונתם לשם שמים שחששו שלא יפרדו מעל יעקב ויהי זרע הנבחר רק יוסף. ועל פי זה מובן המדרש למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם, ר"ל שיתקיים בהם ברית בין הבתרים, והבן. ועוד יש לפרש המדרש הנ"ל, על פי הזוהר בפרשה זו (ח"א קפ"ד ע"א) על פסוק (בראשית לז יג) ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם, וז"ל: אשכחנא בספרא קדמאי דבעיין אילין בני יעקב לשלטאה עליה דיוסף עד לא יחות למצרים, דאלו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמייתא, יכלו מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימו ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטי עלי', ואף על גב דיוסף הוי מלכא לבתר ומצראי הוי עבדין ליה, אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו ת"ח וכו' וכלא הוי מעם הקב"ה כדקא יאות עיין שם, וזה פירוש אמיתי בס"ד.

פירוש יא

ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו וגו' (בראשית לז ח). יתבאר על פי שאמרו רז"ל בברכות (דף נ"ה ע"א) ג' צריכים רחמים, חלום טוב, ומלך טוב, ושנה טובה. ועיין במפרשים חלום טוב היינו שיתקיים, והוא מוכרח דלמה לבקש על חלום. וזה שאמרו לו מה בכך שראית חלום הרומז על המלוכה, הלא עדיין צריך לרחמים, אם כן איך תמלוך עלינו דייקא שאנחנו נתפלל על מלך טוב, והבן. ועל פי זה נתיישב הכפל המלוך תמלוך, שהיה ראוי לומר התמלוך עלינו. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהכי פירושו המלוך, ר"ל האם החלום רומז על מלוכה, האם תמלוך עלינו וכאמור. עוד ביאור על זה על פי המבואר ביערות דבש (ח"א דף נ"ז) כי עיקר המלוכה שהמלך מקבל שפעו מהשי"ת, עיין שם. וזה יתכן באומות, אבל בישראל כי חלק ה' עמו (דברים לב ט), וכולם מקבלים מהשי"ת למה להם מלך, ולכך אמר שמואל רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך (שמואל א' קפיטל י"ב פסוק י"ז (שמואל א' יב יז)), והם גם כן לא אמרו רק תנה מלך לשפטינו (שמואל א' ח ה). וזה מאמר שבטי ישורון המלוך, ר"ל האם שראוי לך המלוכה, תמלוך עלינו דייקא ולמה לנו מלך, ויוסף היה סבור דהם עדיין בחזקת בני נח. ובזה יתבאר המדרש (ב"ר פ"ד ח') למה וישנאו אותו (בראשית לז ד), כדי שיקרע הים לפניהם, לפי שנס נגלה חוץ לדרך הטבע, לא יתכן רק בשביל ישראל שהם אינם תחת הטבעי, והבן.

פירוש יב

ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו (בראשית לז ח). הנה יש לדקדק כיון דכבר כתיב אחר שנאמר (בראשית לז ב) ויבא יוסף את דבתם וגו', הרי מבואר ששנאו אותו על ידי הדבה, אם כן אחר שנאמר מענין החלום, לא היה צריך לומר רק ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו, וממה שנאמר ועל דבריו דהוא על הדבה שהביא כמו שפירש רש"י (ד"ה ועל), משמע דעל ידי החלומות ניתוסף עליו שנאה על הדבה על ידי החלום. וגם צריך להבין אומרם הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז יט-כ), ואחר ששומה בפי המפרשים דהא דרצו להרגו, היינו שחשבו שהוא בעל לשון הרע ששקולה כנגד עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים כאמרם במסכת ערוכין (ערכין דף ט"ו ע"ב), ועל כן הותר דמו, אם כן היה להם לומר הנה בעל הדבה הלזה בא (בראשית לז כ) ועתה לכו ונהרגהו, דמשום שחלם לו ודאי לא הותר להרגו. והנ"ל כדי לישב כל זה אקדים מה דמבואר בזוהר חדש פרשה זו דעיקר הגלות הוא בשביל מכירת יוסף, דעל ידי שנאת חנם שהיה בזמן בית שני, נתעורר חטא שנאת חנם דקדמייתא וישנאו אותו (בראשית לז ד), ואלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, דשבת הוא דרגא דיליה דיוסף הצדיק הוא שביעאה, עד כאן דברי הזוהר חדש. ונ"ל דר"ל לבני הגבירות, דבני השפחות אינם בכלל החשבון, דאם לא כן הא הוי בן י"א ליעקב, אבל לבני הגבירות אתי שפיר שנולד אחר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן, והבן כי זה עקרו של פשוטו דאמר שם בזהר חדש כמה דברא בעלמא עילאה, הכי נמי ברא בעלמא תחאה שיתא זכאי קשוט וחד שביעאה וכו', עיין שם. ונחזור לענינינו כיון דשבת הוי דרגא דיליה עיין שם, ועדיין צריך ליתן טעם למה שתי שבתות דוקא. והנ"ל משום דשבת הוא גם כן דרגא דיעקב, כמבואר בספר תפארת ישראל למהר"ל מפראג זצוק"ל (בפרק י"ט ובפרק כ'), ועיין בנזר הקודש (בב"ר פרשה י"א סי' ח') בד"ה שאין כתיב בו וכו', ובד"ה ירש את העולם, וכן מבואר בספרי חכמי אמת דשבת הוא מדת תפארת תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), על כן נחלת יעקב בלי מצרים, וכן שבת (עיין שבת קי"ח ע"א). ועם זה יש להבין פירוש רש"י (ד"ה אלה) בקש יעקב לישב בשלוה וכו', כלומר במנוחה בחדוה כי כן ראוי למדת שבת, קפץ עליו רוגזו של יוסף שמכרוהו, והוי חילול שבת דרגא דיוסף כמבואר בזוהר חדש הנ"ל, ועל כן נתחלל שבת דיעקב, ואעציבו ליה ויתאבל על בנו וגו' (בראשית לז לד), על כן צריכין שתי שבתות לכפר, אחד כנגד יעקב ואחד כנגד יוסף כנ"ל. ונחזור לענינינו לדברי הזוהר חדש הנ"ל דיוסף הוא שביעאה, ועל פי זה מבואר הפסוק ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, דמשמע שעל ידי החלומות ניתוסף בו שנאה על דבריו, דהיינו על הוצאת דבה כמ"ש לעיל, דהא חלומותיו היו מורין דימלוך עליהם, ומבואר בזוהר חדש הטעם דוגמא דעלמא דאתי בשביעאה הוא מלכא עלייהו, דשבת מלך על ימי החול, ועליה מסתמכין ומיניה אתזנין, הכי נמי האי צדיק שביעאה, עיין שם עד כאן דברי הזוהר חדש שם. ולפי זה נראה דיוסף ושבטי י"ה השיגו זה, והיה דעת אחי יוסף דזה יתכן אם בני השפחות אינם בכלל בניו של יעקב, אם כן הוא השביעי י"ל דראוי להיות מלך, מה שאין כן לפי הדבה שהוציא עליהם שמזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, אם כן לפי דעתו של יוסף דהם עשו שלא כהוגן בזה, ובכלל בניו של יעקב יתחשבו גם בני השפחות בכללן ושוה להן, אם כן הוא אינו השביעי ולמה ימלוך הצעיר. והנה מובן דבענין החלומות לא חשדוהו לשקרן, רק שאמרו שהוא חושב להשתרר עליהם ולהתגאות עליהם, ורעיוניו על משכבו סליקו ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, והמדמה מראה הרעיונות בדוגמא. והיינו שאמרו לו המלוך תמלוך עלינו, ותרגומו המלכי את מדמי לממלך עלנא וגו', והבן. ונראה שהוכיחו זה דאמרו איך יתכן דהחלומות אמיתיים הם וימלוך, הלא מתנהגים עם האדם למעלה כמה דפסק אנפשיה, כמו שביארתי בדרושים במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה י"ב ע"ב), וכיון דהוא פסק אנפשיה דהדבה שהוציא דבני השפחות הם בכללן ושוה להן, אם כן לא יתכן שימלוך, אלא ודאי דהחלומות אינם מן השמים רק מהרהורי לבו כנ"ל דכן היה דעתן של אחי יוסף. והשתא יובן דעל הוצאת דבה לחוד אף ששנאוהו על שהשניאן בעיני אביהם, מכל מקום דנוהו קצת לזכות דדילמא באמת כך דעתו שאין עושים כהוגן בזה, דהוא סובר דבני השפחות שוה להן דגם המה בניו של יעקב, והגיד לאביו כדי להוכיחן ולהדריכן בדרך הישר ולא להוציא דבה נתכוון. אך לפי שנתברר להם על פי הוכחה דהחלומות הם הרהורי לבו כמ"ש, אם כן נודע להם שיוסף חושב שימלוך עליהם, והיינו ודאי משום שמחשב עצמו לשביעי, דאם לא כן הלא ראוי המלוכה להבכור כמבואר בכתובות פרק הנושא באשכבתא דרבי (כתובות ק"ג ע"ב), ואם כן נתברר להם דדעתו של יוסף בעצמו דבני השפחות אינם בכלל בנים, רק שבעלילה בא להוציא דבה כדי להשניאן בעיני אביהן, וז"ש ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, דהיינו על ידי החלומות ניתוסף עוד שנאה על הדבה, והבן. וגם י"ל הפירוש קצת באופן אחר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, ר"ל דמה שהוסיפו לשנוא על החלומות, היה הכל על ידי דבריו דהיינו הדבה, דבלא זה היה סוברין שהחלומות מן השמים ואינו חייב בדבר, רק על ידי הדבה הוכיחו שהן רק מהרהורי לבו כמ"ש, לכך שנאוהו גם משום החלומות, וגם זה נכון בס"ד. והשתא אתי שפיר מה דאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא, דבאמת דנוהו משום שהוא בעל לשון הרע, רק דעל זה לבד יש ללמוד זכות דלא נתכוין להוצאת דבה כמ"ש, לכך אמרו הנה בעל החלומות הלזה בא, דמן החלומות מבואר דנתכוון להוצאת דבה ובעל לשון הרע הוא, על כן לכו ונהרגהו וגו' כנ"ל ודו"ק. ועוד י"ל כי בלא החלומות היה מקום לדונו בהדבה לזכות, כמ"ש שכונתו לשם שמים ולא להשניאם בעיני אביו שיתן רק לו הגדולה והכבוד, אבל על ידי החלומות היה נראה להם רגלים לדבר שרוצה להשתרר עליהם ולמלוך עליהם, אם כן איגלאי מילתא למפרע דזה היה כונתו בהדבה ותולין הקלקלה במקולקל, ולכך על ידי החלומות הוסיפו שנאה על הדבה כנ"ל. (ב), ועוד י"ל כפשוטו על הפסוק ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו וגו', לפי שהתגאה עליהם לאמר אני אמלוך, ושמא תאמר אדרבה היה ראוי להם לבקש אהבתו דאולי הוא חלום אמיתי, לזה אמר ועל דבריו, לפי מה ששמעתי לפרש כל החלומות הולכין אחר הפה (ברכות נ"ה ע"ב), ר"ל לפי מה שהפה של אותו אדם רגיל לדבר, אם אמת מראין לו חלום אמת, ואם שקר שקר, והם החזיקו אותו לשיטתם לשקרן בהבאת דבתם, ולכך היה החלום בעיניהם דבר נקלה, וזה המאמר ועל דבריו, ולכך לא היה קנאה רק שנאה, ורק אחר כך כששמעו הפתרון מפי יעקב שנתכוון בפתרונו לאמת חלומו, ואז הבינו דחלומו חלום אמיתי ונתוודע להם דוהנה השמש (בראשית לז ט), מוסב על יעקב אשר מקודם לא היו יודעים מזה, וכמבואר במדרש (ב"ר ס"ח י') דאמר יעקב מי גילה ליוסף ששמי שמש, אז ויקנאו בו (בראשית לז יא), והבן. (ג), עוד ביאור על ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, ועיין פירוש רש"י (ד"ה ועל). והנה לפי זה משמע שהיה איזה הוספה להשנאה על דבריו על ידי החלום, והוא תמוה. ונ"ל דיתבאר על פי הפרשת דרכים בענין מחלוקתם במפרכסת, דהם סברו דיצאו מבני נח, ויוסף היה סובר דלא יצאו מכלל בני נח להקל. עוד המצאתי לפי מה דאיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ג ע"ב וע"ד ע"א) דמיתה עושה ניפול, ושחיטה אין עושה ניפול, עיין שם. ולפי זה י"ל דהם אכלו אבל המדולדל לאחר שחיטה, דסברו דיצאו מכלל בני נח ובשחיטה תליא מילתא ואין שחיטה עושה ניפול, והוא סבר דלא יצאו מכלל בני נח, ובמיתה תליא מילתא ומיתה עושה ניפול. והנה מסורת בידם שאין מלך לישראל קודם בני עשו, כמו שמבואר מנבואת רבקה, וגם וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), וגם כתיב (בראשית לו לא) לפני מלך מלך לבני ישראל, ובאמת יוסף מלך רק על מצרים, וגם לא היה מלך גמור רק משנה, והם לא אסקו אדעתייהו רק כפשוטו, לכך אמרו המלוך תמלוך עלינו, עלינו דייקא, ואם כן מוכח דעדיין לא יצאו מכלל בני נח, ולאו בכלל בני ישראל הם ואינם נחשבין לאומה בפני עצמם, דהא מבני עשו לא מלכו עדיין, כי עשו עדיין חי היה, לכך היה הוספה לשנאה על פי חלומותוו על דבריו. והיינו דאיתא במסורת הביאו הבעל הטורים ויגער בו אביו (בראשית לז י). ויגער בים סוף ויחרב (תהלים קו ט). ויובן לדברינו על פי המדרש רבה (ב"ר פ"ד ח') למה וישנאו אותו, כדי שיקרע הים לפניהם. ופירשנו בו למעלה כי נס נגלה לא יתכן רק בשביל ישראל שהם למעלה מהטבע, והבן. (ד), ועוד י"ל על הפסוק באופן אחר, על פי הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"א) דבן נח אינו מצווה על אבר מן החי דעוף, ואם כן י"ל מחלקותם להיפך, ואבר מן החי דעוף היו אוכלים, דהיו סוברים דלא יצאו מכלל בני נח, ויובן מזה כי לפי דבריהם נשא יעקב שתי אחיות, דהא לא שייך גירות בבני נח, אם כן יוסף בא מהנשואין של השניה והוא הפסול, ואף אם אביו עשה על פי הדבור מכל מקום הוא הפסול, לכך על ידי שאותו אהב אביהם, הבינו שאביו סובר כסברתו של יוסף דיצאו מכלל בני נח, ונכנס הדבר בלבו ואהני מעשיו, על כן וישנאו אותו. ונקדים עוד מה שאמרתי לפרש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ט י"ג [-י"ד]) (תהלים סט יג) ישיחו בי יושבי שער, דהיינו שאומרים שאינו ראוי לבא בקהל, (תהלים סט יד) ואני תפלתי, ר"ל אפילו כשאני מתפלל יחידי, לך ה' עת רצון, והלא כבר אמרו (ברכות ח' ע"א) אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין, אלא על כרחך דשאני מלך כיון דרבים צריכין לו כרבים דמי (תענית ט' ע"א), וכיון דמזה מוכח דמשמיא אסכימו שאני הגון למלכות, כל שכן שאני כשר לבא בקהל, (כמו שיבואר שם במקומו [בספר תפלה למשה תהלים] בארוכה), ואם כן הכי נמי על ידי החלום שמרמז שיהיה מלך, מוכח שזרע כשר הוא, ועל כרחך משום שיצאו מכלל בני נח, וכדין נשא יעקב ב' אחיות שהרי גיירן וגם מועיל הגירות, ועל כן ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו, והבן. (ה), עוד ביאור על ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו. דקשה מה חטא בזה שחלם לו כך. ועוד קשה מה זה שאמרו לו המלוך תמלוך וגו', ובתרגומו המלכי את מדמי לממלך וכו', וקשה אם פתרון החלום כך הוא, גם הם ידמו כך, ואם לאו למה ידמה כך. והנ"ל על פי דברי האור החיים בפרשה קרח בפסוק (במדבר טז כח) כי לא מלבי, כי חשדו אותו שמא מתוך שהיה חפץ וחושק בלבו לתת גדולה לאהרן אחיו, על כן נתן לו ה' תאות לבו, לזה אמר כי לא מלבי, ר"ל לא חפצתי בזה מעולם, עד כאן. ויש סמך רב לזה מדברי התוספת ביבמות (דף ס"ב ע"א) ד"ה דכתיב (דברים ה כז) אמור להם, שם בסוף הדבור. וי"ל משום שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וכו' (מכות י' ע"ב), והבן, הכי נמי ידעו ביוסף שהיה צדיק גמור, אבל חשדוהו שרוצה להשתרר עליהם לכך רצון יראיו יעשה, וזה שפירש התרגום המלכי את מדמי לממלך, והבן.

פירוש יג

ויגער בו אביו וגו' (בראשית לז י), ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא). ויש להבין מפני מה גער בו, דליכא למימר משום שמעורר קנאה, דהא בתר הכי כתיב ויקנאו בו, אבל מקודם לא קנאו בו כשסיפר החלום, לפי שלא ידעו הפתרון כלל וכמ"ש לעיל. ונראה על פי מה דאיתא בב"ר (פס"ח י') שאמר יעקב מי גילה ליוסף ששמי שמש. וכתבו המפרשים שמזה הבין יעקב שהחלום הוא אמיתי ואינו בדוי מן הלב, (עיין בנזר הקודש פרשה ס"ח). וידוע שכבר אמרו (ברכות נ"ה ע"ב) כל החלומות הולכין אחר הפה, לכך נתכון לפותרו, רק הא דאמר זה דרך גערה, היינו כדי שלא ישמח יוסף בשמעו הפתרון ולא יהיה, כמו שאמרו (ברכות נ"ה ע"א) חלמא טבא חדותא מסתייא. וזהו ואביו שמר את הדבר, שמר לאותו דבר שיתקיים, והוא פירוש נאה בעז"ה.

פירוש יד

לכה ואשלחך וגו' (בראשית לז יג). יובן על פי מ"ש האר"י ז"ל בפרשת שמות (ג י) בפסוק לכה ואשלחך אל פרעה, וז"ל: מלת לכה ואשלחך סותרים זה את זה. אך הכונה כי הלא הקב"ה היה משלח את משה בב' שליחות, א' לטובת גאולת ישראל, והב' לרעה שעל ידי השליחות נאמר (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים. אמנם הקב"ה אינו מכנה השליחות לעולם על הרעה, לכן נגד הא' שהוא תכבד העבודה, אמר לכה לעצמך כאלו איני משלחך, אך נגד הב' שהוא לטובת גאולת ישראל, אמר ואשלחך, כי בכאן כנה הקב"ה את שמו על השליחות לטובה, עכ"ל. והנה הצדיקים למדין מדרכיו של השי"ת ואינם מיחדין שמם על הרעה, וניצוץ רוח הקודש ביעקב על דרך ניבא ואינו יודע מה ניבא, דתחילת הליכה לרעה ולבסוף לטובה, ועל כן אמר לכה אשלחך. והשתא אתי שפיר הקרא דבתריה (בראשית לז יד) ויאמר לו לך נא ראה, דאמירה זו למה, וכי יוסף החכם לא יבין דהליכתו אל האחים לידע את שלומם ואת שלום הרכוש. ועל פי זה יתבאר, בהקדים דהנה הסוף שהיה לטוב אינו מה שנעשה יוסף מלך, כי גם זה אין תכליתו טוב, כי זה היה סיבת הגלות והעינוי, אך הגלות עצמו הוא טוב בתכליתו, כי תכלית הגלות הגאולה כי אז זכו למעלה גדולה, ואלולי הגלות לא היה זוכין לזה, כמו שביאר הנזר הקודש (בסדר זה על המדרש בראשית רבה פרשה פ"ח סימן ד' (ב"ר פ"ח ד')) והנה גפן לפני (בראשית מ ט), אלו ישראל וכו', עיין שם. ועל פי זה יתבאר הפסוק ויאמר לו לך נא היינו של עתה, ראה את שלום וגו' והשיבני דבר, והנה באמת לא היה כן שלא השיבו דבר, אף שראה ונהפך לרעה לעבד נמכר יוסף (תהלים קה יז), ועל זה אמר לך וישלחהו, ר"ל מה שמיחס השליחות לעצמו, היינו מעמק חברון להשלים עצה עמוקה (סוטה י"א ע"א), כי זה תכלית טוב כמ"ש, ועל כן נקרא עצה עמוקה, והבן כי נכון הוא.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה