ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
וירא
פירוש א
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' (בראשית יח א). בב"ר (פמ"ח א') כתיב (תהלים יח לו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון ובמלכים, וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה עומדת, הדה"ד וירא אליו ה', עד כאן דברי המדרש. והוא תמוה מאי דמסיים הדה"ד וירא אליו ה', דאינו ענין לכאן, רק הוה ליה לסיים הדה"ד והוא יושב. ועוד קשה מהיכן מוכח שהשכינה עומדת. ועוד יש לדקדק דפתח בהקב"ה ומסיים בשכינה. והנ"ל דהנה יש להבין דברי רז"ל ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ט ע"ב) במנשה דהרג לישעיה דאמרו מידן דייניה וקטליה, אמר משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואת אמרת ואראה את ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו א). ומקשה בגמרא קשיא קראי אהדדי, ומשני לחלק בין אספקלריא המאירה ובין אספקלריא שאינה מאירה, עיין שם בגמרא. והנה אתמהא מה הרעש הזה על ישעיה דוקא, הלא כל התורה אמרה וירא אליו ה', ומה בין וירא לואראה, אלא שזה מדבר על עצמו וזה על זולתו, והיא תמיה רבה לענ"ד. ועוד יש לדקדק בלשון הגמרא דלמה לו להביא יושב על כסא וגו', דאין ענין זה לנידון הקושיא. ונראה דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהנה כמה פעמים מתרגם יקרא דה', וכן בכאן בוירא בתרגם יונתן ואיתגלי עליו יקרא דה', וידוע מספר המורה חלק א' ס' כ"ז דכבוד ה', היינו שכינה שכינו רז"ל בלשון שכינה, והיא אור נאצל והשם שוכן בו, ולכך נקראת שכינה והיא בכל וחוצה לכל, ואם כן לא קשה מידי מהא דכתיב כי לא יראני וגו', והבן. אך איתא במסכת (חגיגה דף ט"ו ע"א) בטעות אלישע אחר במט"ט על ידי דאתיהב ליה רשות למיתב לפי שעה, טעה בו משום דאין ישיבה למעלה, היינו מה שנקרא למעלה ישיבה, אין רשות רק למלך מלכי המלכים בעצמו, עיין במהרש"א עד כאן. וידוע דאיתא מט"ט הנאצל, ובודאי כולי האי לא טעה על הנברא רק על הנאצל, והא דאיתא דאפקוהו ומחייהו, היינו על דרך משל מפגם החטא שהגיע לאור הקדוש, לא בעצמותו ח"ו רק בענין הארתה למטה, ומטבע הטוב להטיב והוי כמו עונש, והוא מצד הסגולה שיש בעון וכן בכל החטאים כנודע, ואם כן עיקר הקושיא בישעיה מכח דאמר יושב, ואם קשה משה רבך אמר וכו', אבל בוירא לא קשה, ודו"ק. וזה דברי המדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם, שהיה יושב והשכינה דייקא שכינתו ית' עומדת, ומנין בשלמא אברהם יושב כבר מפורש בקרא והוא יושב, אבל השכינה עומדת מנין דילמא היה הקב"ה, לזה אמר הדה"ד וירא אליו ה', דאם לא כן הא כתיב כי לא יראני, אלא על כרחך היינו יקרא דה' כפירוש התרגום, אם כן מוכח שהשכינה עומדת, והבן. והנה נחזי אנן דאם הוי אמרינן שנגלה השי"ת על הגדולים, היה התגלות בבחינת גדולתו, שאין כבודו של גדולת ה' להתגלה לשפלים, מה שאין כן כשהתגלות הוא לנמוכים ושפלי רוח, ההתגלות הוא גם כן מצד ענותנותו ית"ש שהיא עניו אוהב ענוים, ודעת לנבון נקל כי אם מתגלה בבחינת גדולתו ממש, אין לבשר ודם כח לעמוד לפניו אף לגדול שבגדולים, כי מה יציר חומר נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה רבון ושליט על כל עלמין, ומה גם לישב לפניו וכי זה כבודו ית"ש. מה שאין כן כשמתגלה בבחינת ענוה, מתנהג הכל בענוה כאיש אל רעהו, וה' צילך (תהלים קכא ה), כשם שהרואה הוא עניו ומתנהג בענוה, כן הנראה מתנהג עמו בענוה. ואברהם לפי ענותנותו הגדולה, התנהג השי"ת עמו בענוה גדולה שהיה יושב והשכינה עומדת, וזה נלמד מדכתיב והוא יושב, והוא דייקא, דהוה ליה למימר כשיושב, או והיה יושב, אלא בא להורות והוא יושב, והוא דייקא יושב, אבל השכינה עומדת (ועיין בכלי יקר). והיינו אחר שנימול, אבל קודם שנימל כתיב (בראשית יז ג) ויפול אברהם על פניו, כי אז לא היה מקום להתנהג עמו בבחינה זו שהיה יושב והשכינה עומדת, מקוצר המקבל שלא היה יכול לסבול הנבואה מפני ערלתו, ולזה נפל על פניו כנופל לפני המלך, אבל אחר שנימול היה מוכן לקבל הנבואה כהוגן, ולזה היה השכינה עומדת והוא יושב, שהתנהג עמו השי"ת בבחינת ענוה גדולה מצד עצמותו, ולכך כתיב עתה וירא אליו ה' והוא יושב. ובזה יובן המדרש רבה, דהיה קשה ליה דהוה ליה למימר וירא ה' אל אברם, לכך קאמר כתיב ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וכו', וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת (כמו שנשמע מן והוא יושב וכמ"ש לעיל), הה"ד וירא אליו ה', ולא וירא ה' אל אברם, להורות כי ההתגלות היה בבחינת עצמותו, דהיינו בבחינת ענוה וכדברי הכלי יקר כנ"ל.
או יאמר, על פי מ"ש הכלי יקר דבר אחר כי מתחלה נגלה ה' אליו מצד היותו אברם אב לרם, מצד שהכניסם תחת כנפי השכינה, ודימה כאלו ילדם (עיין סנהדרין צ"ט ע"ב), ומצד שהיה אב לכולם נגלה אליו ה', אבל מצד עצמותו לא היה ראוי עדיין לראות פני השכינה לפי שהיה ערל ובעל מום, אבל עכשיו שנימול נראה אליו ה' אפילו מצד עצמותו, עכ"ל. ונ"ל שזה הוא הטעם דקודם המילה כתיב (בראשית יז ג) ויפול אברהם על פניו, מה שאין כן אחר שנימול כתיב (בראשית יח א) וירא אליו ה', כי מצינו מה דנעשה להאדם בזכות עצמו יראה בעיניו, אבל הנעשה לו בזכות אחרים אינו כדאי לראות, וכמו דאשכחן בענין סדום גבי לוט דכתיב (בראשית יט יז) אל תביט אחריך, וכפירוש רש"י (ד"ה אל) בזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפרעניותם, עיין שם. ולכך קודם המילה שהיה ערל ופסול בגופו, והתגלות הנבואה לא היה מכח עצמותו רק בשביל שהיה מזכה רבים, לא היה כדאי לראות מראות אלקים, לכך נפל על פניו, מה שאין כן אחר שנימול שהיה לו התגלות אלקים מכח עצמותו בזכות המילה, לכך כתיב וירא אליו ה' והוא יושב. וזה שאמר המדרש שהיה יושב והשכינה עומדת ולא נפל על פניו, הדא הוא דכתיב וירא אליו ה', כלומר שהיה נראה לו מכח זכות עצמו וכאמור. עוד נ"ל ליתן טעם ולפרש מה דכתיב וירא אליו ה' והוא יושב וגו'. כי הצדיקים שקדמוהו וגם כן היו נביאים, היה רק בהתבודדות ולכך נאמר (בראשית ו ט) את האלקים התהלך נח, דהיינו בהתבודדות רק עם אלקים והבן, אבל מכיון שעסק בעולם נעשה חולין, כמו שנאמר (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה (ב"ר ל"ו ג'). אבל אברהם התבודד אף בתוך ריבוי עם, לכן נאמר (בראשית כד מ) אשר התהלכתי לפניו, ר"ל בכל מקום שהתהלכתי הכל לפניו, על כן וירא אליו ה' והוא יושב פתח האוהל, מה שאין כן להקודמים (וזה שמדייק לומר אליו למעט הקודמים, עיין רש"י פרשת ויקרא (א א) אליו, למעט את אהרן, ועיין שם במפרשים) והבן.
פירוש ב
וירא אליו ה' וגו' (בראשית יח א). עיין באור החיים שהקשה וז"ל: יל"ד למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו, שהוה ליה למימר וירא ה' אליו, וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות וירא ה' אל אברם וגו' לזרעך וגו' (בראשית יב ז). וירא ה' אל וגו' אני אל שדי (בראשית יז א). ונראה כי כונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו רז"ל (ב"ר מ"ז ו') שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אמרו וירא אליו ה', שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה', לומר שנתגלית אליו השכינה מה שלא היה נשמע באמרו וירא ה' אליו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא ויאמר ה', כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו, עכ"ל. ור"ל כי השכינה היא פועל הגילוי, כי העילה הראשונה הוא נעלם מעין כל, ואם כן אם היה כתוב וירא ה' אליו, היה משמעו שנתגלה לו השי"ת רק לפי שעה לאיזה נבואה כמו שהוא בשאר מקומות, אבל לא היה נשמע שהפועל הגילוי התחבר אליו ונעשה מרכבה, אבל השתא דכתיב וירא אליו, פירושו וירא ר"ל פועל הגילוי דהיינו השכינה התחבר אליו, ומי גילה השכינה אליו, לזה אמר ה', שכביכול גילה עצמו בשכינתו אליו, דלא תימא שח"ו יעשה פירוד למעלה וזכה להתחבר בה, רק בדבקותה למעלה נתחברה בו. והשתא יפה אמר שלא היה נשמע באומרו וירא ה' אליו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, ולא היה משמע שפועל הגילוי נתחבר אליו ונתגלה בו, והבן זה. ונ"ל רמז לדבריו כי א'ל'י'ו', ר"ת אתו להתחבר יומם ולילה. והיוצא לנו מזה כי אמרו וירא אליו ה', להורות שנעשה מרכבה לשכינה, ובזה נ"ל לפרש הא דכתיב מיד (בראשית יח ב) וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. דלכאורה קשה מה ענין זה לזה, (הג"ה דבשלמא לפי מ"ש התרגום ופירוש השני של רש"י בפסוק (בראשית יח ג) ויאמר אדני אל נא תעבור וגו', שהוא קדש שהיה אומר להקב"ה להמתין לו וכו', אתי שפיר, אבל לפי פירוש הראשון שפירש רש"י לגדול שבהן אמר הדרא קושיא לדוכתיה, עד כאן הג"ה). אך לפי מ"ש האור החיים אתי שפיר, כי ידוע שבזמן שהצדיקים בדור, הקב"ה מתלבש בצדיקים, אבל אם אין צדיקים מתלבש במלאכים, ולזה מלאכי מרכבה אי אפשר שישתלחו בשליחות, רק אם צדיקים נעשה מרכבה לשכינה, לכך וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו', דהיינו מיכאל וגבריאל ורפאל שהם מלאכי מרכבה, נצבים עליו שנשתלחו לו כיון שהוא נעשה מרכבה לשכינה, והבן. ואני לעצמי נ"ל לתת טעם אהא דכתיב וירא אליו ה', על דרך הרמז שכתב בעל הטורים וירא אליו ה', ס"ת א'ו'ה'. כי אוה לשכון באהלו. ולי נראה הכונה בזה, על פי מ"ש (תנחומא תצא סי' י"א) אהא דכתיב (שמות יז טז) כי יד על כס יה, שכביכול אין שמו שלם ואין כסאו שלם וכו'. ופירשתי במקום אחר שבחינת ו"ה שנעלם מן השם וא' מן כסא, בזמן הגלות הוא בחינת הוה והוא בהעלם, כי אמר איה אלהימו (דברים לב לז), גם כסא המורה על גדולת היושב על הכסא הוא מכוסה, וההפרש בין זה לזה הוא, שזה כסא בא' וזה כסה בה"א, ובזמן הגלות נעלם הדבר כמ"ש היערות דבש אצל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאנו אומרים, ומבואר אצלי בפרשת נשא, ולכן לא נשאר רק כס. והנה אף בדורות שקדמו לאברהם שלא היה שמו ית' רגיל כלל בפי הבריות, כמ"ש רש"י בפרשת חיי בפסוק (בראשית כד ז) ה' אלקי השמים עיין שם (ד"ה ה"א), אם כן ודאי שהיה בחינת הוה נעלם וגם א' מן כסא, ואברהם הודיעו בעולם, וחתם בריתו בבשרו ובבשר כל ההולכים אחריו, ובודאי נזכר אז ית"ש ונתפרסם בעולם, על כן אוה למושב לו, והבן. ועל פי זה נתיישב הא דכתיב וירא אליו ה', ולא וירא ה' אליו, כדי שיהיה ס"ת ו"ה כסדר שנעלם מה' ונתגלה על ידו, כי אם ירמוז ה"ו, אם כן הוי בהשם דרך אחוריים, וזה אינו נתעלם בשום פעם, על דרך שאמר המגיד הק' מקאזאניץ זצוק"ל אהא דכתיב (שמות טו יח) ה' ימלוך לעולם ועד בלשון עתיד, והתרגום מפרש ה' מלכותיה קאים לעלם בלשון הוה, כי בבחינת פנים עוד לא נתגלה כבוד מלכותו, ולזה כתיב ה' ימלוך וגו', אבל בבחינת תרגום שהוא בחינת אחוריים ובהעלם, מלכותיה קאים לעלם, והבן. ולזה אמר אליו ה', שס"ת ו"ה להורות שנתגלה הפנים כסדר השם, והבן. ועוד נ"ל כי בכל מקום שנאמר וירא ה' אל וגו', הוי הר"ת למפרע אי"ו, דהיינו כמו שאנו אומרים כבודו מלא עולם, ואף על פי כן שואלים איה מקום כבודו. אף כאן וירא ה' אל וגו', אף על פי כן איו, כי אינו התגלות גמור, אבל אחר המילה נאמר וירא אליו ה', שאין תיבת איו באתגליא שהוא התגלות ביותר, עד שלא יצדק לומר כל כך באתגליא איו, והבן.
פירוש ג
וירא אליו ה' (בראשית יח א). פירש רש"י (ד"ה וירא) לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו, והוא בגמרא ב"מ (דף פ"ו:) עיין שם. והקשה באור החיים מי הגיד לו כי יום ג' היה, ואי ממה שאמר הכתוב (בראשית לד כה) ביום השלישי בהיותם כואבים, והלא בשבת (דף קל"ד:) מוכח כי יום א' וב' הוא מסוכן ביותר מיום ג', ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א' וב', כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן ביותר, אלא לזמן שהם חלשים יותר שלא יעמדו כנגדן, ובערך זה יום ג' חלשים יותר, אבל לענין הביקור כיון שיום א' וב' הם בסכנה יותר מיום ג', מי יאמר כי לא בא הקב"ה בימים הראשונים, עד כאן דבריו. עוד יש לדקדק למה אמר ובא הקב"ה לשאול בשלומו, הא עליו קאי דהרי בא לפרש הקרא וירא אליו ה' למה נראה אליו, על זה אמר לבקר את החולה, אם כן היה די לומר ובא ושאל בשלומו. והנראה דחדא מתורצת באידך, דהנה זה ודאי מוכח מבני יעקב שבאו על אנשי שכם ביום השלישי מפני שאז חלשים ביותר, אלא דאכתי קשיא כיון דביום א' וב' החולה מסוכן ביותר, אם כן לענין ביקור יותר ראוי לבא בימים הראשונים. ונ"ל דזה שייך באדם המבקר, שאם החולה מסוכן, הוא זריז לבקרו אף אם אינו חלוש כל כך, דחושש שמא ימות. אבל השי"ת שידע שלא ימות ומי איכא ספיקא קמיה שמיא, אין לפניו ית' בבחינת מסוכן כלל, וגם אברהם עצמו בודאי בטח לבו בה' כי לא ימות מזה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), ואם כן אין כאן בחינת סכנה, רק ביום ג' בא לבקרו לרוב חלישתו אף שאינו מסוכן, כדי לחזקו בזה הביקור. ובזה מדוקדק לשון הגמרא יום ג' למילתו היה, ושמא תאמר הלא ביום א' וב' הוא מסוכן ביותר והיה ראוי אז לבא כקושית האור החיים, לזה אמר ובא הקב"ה דייקא, דהוא יודע עתידות שלא ימות ואין כאן בחינת סכנה רק בבחינת חולשה תליא מילתא, ויום ג' הוא חלוש ביותר. ונראה שזה הרמז בר"ת וירא אליו ה', ר"ת אוי, ר"ל בשעה שהכאב גדול ביותר כנ"ל.
פירוש ד
והוא יושב פתח האוהל כחום היום (בראשית יח א). עיין בכלי יקר שמדקדק דהיה ראוי לומר בחום היום, ולא כ"ף כחום, ולפי פירושו אכתי היה ראוי לומר כהאיר היום, או כהאיר השמש, או כחום השמש, עיין עליו. והנ"ל בהקדים מה שאמרנו לפרש הפסוק (שופטים ה' לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, על פי מה שפירש באגודת אזוב (קלח ג' גבעול א') על הפסוק (קהלת א ה) וזרח השמש וגו', וז"ל: ביאור הענין כי למדתי מדעת קדושים שהשמש יש לה ב' תנועות, תנועה ישרה שלה היא ממערב למזרח, אלא שגלגל היומי מקיפה בכל יום סביבות הכדור ממזרח למערב, כי הוא גדול והשמש בהכרח נגררת אחריו, אבל מכל מקום מעט מעט הולכת תנועתה הישרה ממזרח למערב, עד שתשלים בשס"ה ימים להקיף הכדור פעם אחת, וטרם תקיף תנועה ישרה שלה, תהיה מקפת תנועה הפכית שס"ה סבובים. ותנועה ישרה נקרא הליכה שבכל יום תלך מעט בדרך ישרה שלה, אבל תנועה הפכית שלה נקרא סבובה, כי בכל יום תקיף כדור הארץ בהכרח, כי מקומה היא גלגל היומי והשמש עם גלגלה נגררין אחריו. והנה גלגל היומי נקרא מקום השמש, כי הוא מקום השמש העצמי, ואין השמש נקרא מקום הגלגל כי היא טפל אל גלגל היומי. וז"ש וזרח השמש ובא השמש, ר"ל מה שתראה זריחת השמש הוא בעצם ביאת השמש, כלומר זריחה ושקיעה כחדא שריין, והטעם ואל מקומו שואף הגלגל היומי נקרא מקום השמש כמ"ש, והשמש בהכרח שואף אליו, והגלגל היומי מעבירו על דת מהלכו להפך תנועתו ובהכרח הזה זורח הוא שם, שם דייקא באשר מהלך גלגל היומי מקיפו. ואמר עוד (קהלת א ו) הולך אל דרום, נתן משל כאלו השמש ברקיע באמצע רוח מערבית ורוצה ללכת אל קצה המערב לדרום, אך יסובב אל צפון מסיבת גלגל היומי המכריחו להיות סובב היפך תנועתו, סובב סובב הולך הרוח, ר"ל עם כל הסיבובים הללו היא מהלכת מעט בכל יום כפי רצונה הישרה, ואמר ועל סביבותיו, ר"ל כמו עם סביבותיו, ור"ל ועם כל ריבוי סביבותיו, מכל מקום שב הרוח ורצון השמש על מקומו, ולא ימנעה כל אותן סיבובים מלהלוך דרכה דרך הישרה בשס"ה הקפים הפכיות פעם אחת ישר. והנמשל כן הצדיק יאחז דרכו ללכת להשלים רצון קונו לגשת אל הקודש, אף אם תנועות הפכיות המרחיקות מקיפין אותו הוא היצר הרע, עם כל זה ברבות הזמני ישלים חוקו האמיתי ועל מקומו יבא בשלום, עד כאן דבריו עיין שם. והיוצא לנו מזה כי השמש יש לה מנגד למהלכה הטבעי שמכריחה לההיפך שס"ה פעמים קודם הליכתה פעם אחת, אף על פי כן איננה מניחה את שלה אף רגע אחד והולכת לאט עד שתגמור הליכתה, והוא מוסר גדול ויסוד גדול בעבודת השי"ת, כי סבת כל חולי הנפש הוא על ידי סבת המונעים ושערי תירוצים לא ננעלו. וזה אצלי ביאור אמרם (נדרים ח' ע"ב) לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה הצדיקים מתעדנים בה, כי הם המתנהגים בבחינותיה ואינם שמים עיניהם אל התנועות המעכבות והעיכובים, והרשעים שיש להם תירוצים מכח המניעות והעכובים, נידונים בה כי היא מחייבתן, והבן. וז"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ירצה שהם עושים כמעשה השמש כאמור. וזו לדעתי פירוש אמרם (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה בצוארו של אברהם אבינו ע"ה וכו'. כי ידוע שממש לא היה לו מנוח מההרפתקאות, ואף על פי כן לא עזב את שלו ועבד את בוראו ב"ה, ואת זה היה מלמד להועיל לבני דורו לבלי השגיח על המניעות והעיכובים בעסק עבודת השי"ת. וזהו המרגליות הטובה שהיתה תלויה בצוארו, שהודיע זאת ונתן קולו לפני חילו, וכל חולה ר"ל חולי הנפש שהיה רוצה לעבוד השי"ת, אלא שהיה נראה לו שיש לו מונעים ומעכבים, הרואה אותו מיד נתרפא, וכשנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה, פירוש שנוכל ללמוד דבר זה מן החמה, והבן. וזו לדעתי פירוש אמרם (ויק"ר כ' ב') עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. כי עקב הוא לשון סוף, כמו שדרשו (דב"ר פ"ג א') והיה עקב (דברים ז יב), שכרו בעקב. והנה מתחילה לא היה אדם הראשון במעלת השמש, כי נמשך אחר כח המתנגד, אבל בסוף שכבר גבר עליו המתנגד, והוא התחזק את עצמו ועשה תשובה גדולה ונוראה, אז בגבורתו הכהה גלגל חמה, והבן כי הוא פירוש יקר. וז"ש (קהלת א' ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ר"ל שכל היתרון לאדם הוא רק אם יעמול בבחינת השמש לשבור זרוע המניעות והעיכובים, ולעבוד את בוראו ב"ה על דרך הילוך השמש וכאמור. וזה שאמר הכתוב (תהלים עב ה) יראוך עם שמש, ר"ל יראוך עם בחינה של שמש, והבן. והנה נחזי אנן דחמה יש לה שני מעלות. (א), להאיר על הארץ. (ב), להחם האויר. והנה הארתה ביום, הוא על ידי פעולת גלגל היומי בסבובו שמסבב השמש בכחו, אך זמן הארה ביום ארוך, הוא על ידי צירוף סיבובה של עצמה בהיקף השנה, אבל העיקר הוא בהיקף של היומי, ונמצא היקף היומי גובר ולכך נקרא גלגל היומי. והנה בחמימות בקיץ היא על ידי הקפה של עצמה בהיקף השנה בצירוף היומי לענין משך זמן החימום, אבל עקרה בהקיפה והיא גברת הבית, ולכך נקרא השמש בשם עצם חמה, ואור אינו שם דבר לה רק שם הפעולה והבן, ובאמת ההארה מצד עצמה, והחמימות רק מצד שמכה בארץ בכח. והנה אם לענין החמימות יש מבוא ליומי המנגדה, ואף על פי כן השמש מנצחו, זה הוא השתדלות נפלא להשמש, מה שאין כן אם לא היה ליומי מבוא כלל בזה. והנה אמרו (ב"מ פ"ו ע"ב) יום שלישי למילתו היה, שאז הכאב גדול ומסוכן ובפרט לאיש זקן כמוהו, ובמאמר שרה ואדוני זקן (בראשית יח יב), מבואר שהרגישה בו אפיסת הכחות, וגם הוציא הקב"ה החמה מנרתקה (שם). והנה גם אם דרכו היה תמיד לעמוד בחוץ להכניס עוברים ושבים, עם כל זה בזמן ההוא היה ראוי לו לשכוב על מטתו ולא לצאת חוץ, היש מונע גדול מחלישות הזה ובפרט לזקן כמוהו וכנ"ל, אף על פי כן והוא היה יושב פתח האוהל להכניס אורחים כפירוש רש"י, וזה מורה על השתדלותו בחריצות נפלא לעשות רצון קונו, ולא עצרהו שום מעכב ומונע כל מה שהוא תחת חוק האפשר, ואף שהיה קצת מונע שלא חיפש על הדרכים, רק יושב על פתח האוהל מצד חולשתו, כי זה היה יוצא מחוק האפשר לשוטט אז על הדרכים, אבל התגבר כארי כל מה דאפשר. וזה ביאור וירא אליו ה', כאמרם לבקר את החולה כי שלישי למילתו היה, אף על פי כן והוא יושב פתח האוהל כדי להכניס אורחים, וזה הוא כחום היום, פירוש כמעשה חום היום היינו בשש שעות, שהוא גבורה גדולה להשמש בתנועת עצמה מתגברת על המתנגד לה בכח עצום. אף שיש לו מבוא גדול בזה וכמ"ש, והבן כי הוא נפלא בס"ד.
או יאמר, על פי המבואר במדרש (ב"ר מ"ח ח') והוא יושב פתח האוהל (בראשית יח א), פתח טוב פתחתי לגרים, עיין יד יוסף דכמו שטבען של הכוכבים ומזלות לסבב למזרח וגלגל ערבות, ר"ל גלגל היומי מסבב כולן ממזרח למערב היפך תנועתם ומשתחוים שם במערב מקום השכינה, כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) למה חמה יוצאה במזרח וכו'. הכי נמי כל באי עולם היה משתחוים להשמש שהיא ממזרח, והכריחן אברהם למערב ר"ל למקום השכינה. ועל פי זה פירש הפסוק (ישעיה מא ב) מי העיר ממזרח צדק וגו', עיין שם. ועל פי זה נ"ל והוא יושב פתח האוהל כדברי המדרש הנ"ל, וזהו כחום היום, דהא ידוע דמסיבוב תנועת עצמן, לא היה התגברות השמש על הארץ בכל יום, כי היה משלים הקיפו בשנה, ועל ידי גלגל היומי משלים הסיבוב בכל יום וכנ"ל. והיינו כחום היום, ר"ל חמימת היום שהוא התגברות השמש בכל יום, שהוא על ידי המכריח היפך תנועתם, ככה אברהם פתח להם פתח על ידי שהכריחם בשבט לשונו היפך תנועתם כנ"ל, והבן כי נכון הוא בס"ד.
פירוש ה
בתנחומא בריש הסדר (תנחומא וירא סי' א') ילמדינו רבינו כמה ברכות מתפלל אדם ביום, (ור"ל בתפלה הקבועה כמה ברכות יש). והשיב כך שנו חכמים שמונה עשרה ברכות מתפלל אדם בכל יום. והוא תמוה דמאי ענינו של שאלה זו לכאן בראש הסדר. והנ"ל בזה, דהא במסכת ברכות פרק תפילת השחר (ברכות דף כ"ח ע"ב) במשנה איתא רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, ר' יהושע אומר מעין י"ח, רבי עקיבא אומר אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל י"ח ואם לאו מעין י"ח, עד כאן. ועיין שם בגמרא (ברכות דף כ"ט ע"א). והנה מבואר להמעיין דכולי עלמא מודי דאנשי כנסת הגדולה תקנו שמונה עשרה ברכות כמבואר במסכת מגילה (י"ז ע"ב), רק דפליגי בהא, דרבי יהושע סובר דאדם יוצא ידי חובתו מעין י"ח ברכות הנ"ל, ורבן גמליאל סובר דאין יוצא ידי חובתו רק בשמונה עשרה. והסברה דפליגי ביה, דרבי יהושע סובר דהקילו על האדם להתפלל מעין י"ח, ורבן גמליאל סובר דלא הקילו, ולא נתפרש לא בבבלי ולא בירושלמי היתד שתלוי בו פלוגתתם. והנ"ל כי פלוגתא זו תולה בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בריש פרק תפלת השחר (ברכות כ"ו ע"א), דתנא קמא סובר תפילת השחר עד חצות, ורבי יהודה סובר עד ד' שעות. והנה יש בני אדם שקמים ממטתם בשעה שלישית, והזמן מועט לרבי יהודה לצורכי הגוף לפנות, וניקיון הגוף מוכרח, על כן הקילו, מה שאין כן לרבנן כנ"ל. והנה שם בגמרא (ברכות כ"ו ע"ב) איבעיא להו עד ועד בכלל, או דילמא עד ולא עד בכלל, ושם (ברכות דף כ"ז ע"א) אמר ר' נחמן אף אנן נמי תנינא (עדיות פ"ו מ"א) ועל תמיד של שחר בארבע שעות, שמע מינה עד ועד בכלל. ושם בגמרא מאן תנא להא דתנו רבנן וחם השמש ונמס (שמות טז כא), בארבע שעות, או אינו אלא בששה שעות, כשהוא אומר כחום היום (בראשית יח א), בשש שעות, ופירש רש"י [ד"ה כשהוא] מדשינה הכתוב בלשונו, ולא כתיב כחום השמש, הרי שש שעות אמור, דכל המקומות חמין בין חמה בין צל, הא מה אני מקיים וחם השמש דמשמע שהשמש לבדו חם בארבע שעות, מני לא רבי יהודה ולא רבנן, אי רבי יהודה עד ארבע שעות נמי צפרא הוא (פירש רש"י (ד"ה) מני, הא דמשמע דארבע לאו בוקר הוא, דהא כתיב וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש ונמס הנותר, ומדמוקי ונמס בד' שעות, מכלל דלאו זמן לקיטה הוא ולאו בקר מקרי), אי בעית אימא רבי יהודה אי בעית אימא רבנן, אי בעית אימא רבנן אמר קרא בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים, ואי בעית אימא רבי יהודה האי בקר יתירה להקדים לו שעה אחת, עיין שם.
והנה מבואר מהברייתא דאלולי קרא כחום היום, הוה אמינא דחם השמש היינו שהשמש מחמם העולם והיינו בשש, רק מכח הקרא דכחום היום מבואר דחם השמש היינו השמש לבד והיינו בד'. והנה מבואר דסברת המקשה הוי דמזה מבואר דחם השמש לא הוי צפרא דהא לקטו בבקר, ואם כן מוכרח מהפסוק דבד' גם כן לא הוי צפרא, ואם כן אינו זמן תפלת השחר שזמנו כזמן הקרבת תמיד כו' בבקר כרבי יהודה ולא עד בכלל. ונראה שזו הוא סברת בעל האיבעיא בתנחומא, והשתא מבואר דבלא הפסוק הראשון דראש הסדר, היה פשיטא ליה דתפילת השחר עד חצות, אם כן למה יקילו שלא להתפלל שמונה עשרה הא איכא זמן טובא, אבל ממה דכתיב בהפסוק בראש הסדר כחום היום, אם כן מבואר דחום השמש היינו בד' שעות, וממילא מבואר דגם בד' שעות לא הוי צפרא, ואם כן קיימא לן עד ד' שעות הוי רק זמן תפלה, ולא עד בכלל והוי רק זמן מועט, לכך עלה על דעתו למבעי אי הקילו, ובמעין י"ח יוצא והוי רק שבע ברכות כדאיתא בגמרא שם (ברכות) כ"ט ע"א, או אף על פי כן לא הקילו לשנות מתקנתם ומתפלל שמונה עשרה. והשיב כך שנו חכמים מתפלל אדם שמונה עשרה, או מטעם דאף על פי כן לא הקילו, או משום דבאמת סובר כרבנן וכדמשני הש"ס חלקהו לשני בקרים, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד.
פירוש ו
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה (בראשית יח ב). פירש רש"י (ד"ה וירא) מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה וכו', עיין שם. עוד הקשה (להלן בראשית יט א, ד"ה המלאכים) מפני מה קראן כאן אנשים, וגבי לוט מלאכים. ונ"ל כי הנה מצינו ביהושע (ה' א') ויקרא והנה איש עומד לנגדו וגו' ויאמר הלנו אתה וגו', (יהושע ה יד) ויאמר לא כי אני שר צבא ה' ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו וגו'. והקשו הקדמונים האיך השתחוה יהושע אל המלאך, הא כתיב (שמות כ ה) לא תשתחוה להם, ואף שלא לשם אלקית, מכל מקום הוא בגדר עבודה זרה. ותירצו דכשמתלבשים המלאכים בדמות אדם שרי, וכן מצאתי בספר הקנה בענין אחד שהשתחוה לאליהו מהאי טעמא להדיא. והנה כזה היה קשה לכאורה על אברהם שקיים כל התורה, האיך השתחוה להמלאכים, ואפילו אם נאמר שהוא לא ידע שהם מלאכים, הלא כתיב (שמואל א' ב ט) ורגלי חסידיו ישמור. וצ"ל דבאמת שרי מפני שהיו בדמות אנשים וכתירוץ הנ"ל. ובזה נכון מה שקראן כאן אנשים, וגבי לוט מלאכים, כי אברהם שהקפיד שלא להכניס עבודה זרה בביתו, על כן הקפידה התורה להודיע שהיה בדמות אנשים, למען לא נטעה לומר שעבר אברהם על גדר עבודה זרה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה י"ב ע"ב), וכדכתיב (תהלים קכא ה) ה' צילך, פירוש על דרך שהאדם עושה כן הוא בהצל דוגמתו כנודע (עיין), ולכן קראן אנשים. אבל גבי לוט שלא הקפיד שאמר ולינו ורחצו רגליכם (בראשית יט ב), וכמו שפירש רש"י (ד"ה ולינו), לא קפדה התורה בהדיא לקרוא אותן המלאכים בשם אנשים, והבן. ולפי זה נוכל לומר שהבין אברהם שהם מלאכים, ואפילו הכי השתחוה להם מטעם הנ"ל. וזה שאמר הכתוב וירא שראה והנה שלשה אנשים נצבים עליו, פירוש לפניו כפירוש רש"י, ור"ל שראה שלפניו הם נצבים אנשים אבל באמת הם מלאכים, וזהו שאמר וירא לשון הבנה שהבין האמת שהם מלאכים, אף על פי כן וישתחו ארצה, דכיון שהיו בדמות אנשים לפניו שרי, והבן.
פירוש ז
ויאמר אדני אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג). פירש רש"י (ד"ה ויאמר) לגדול שבהם אמר וקראן כולם אדונים וכו'. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס האורחים. ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, דרך המקראות לדבר כן ומקורו משבועות דף ל"ה (ע"ב), עיין שם. והנה קיימא לן דשם זה קודש והוא העיקר, דעל פירוש הראשון קשה למה התחיל בלשון רבים בקמץ, ומסיים בלשון יחיד אל נא, וחוזר ומסיים בלשון רבים ורחצו רגליכם. ועל פירוש הב' קשה דהוה ליה למימר קודם וירץ לקראתם, ומ"ש רש"י (שם) דאין מוקדם ומאוחר בתורה, המהרש"א ז"ל שדא ביה נרגא בגמרא (ב"מ דף פ"ו ע"ב), דהא אמרינן בפסחים (ו' ע"ב) דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואיך נמשך לזה המאמר שאחריו (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים, ועל כל פנים היה ראוי לומר ויאמר יוקח נא מעט מים. והנה לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דאמר להם ונתכוין לשמים ולישנא דמשתמע לתרי אפי הוא, אבל גם זה לא יתכן, דהא אמירות הללו חלוקות בזמן הם, לפי שזו האמירה להקב"ה היתה נצרכה קודם הריצה לקראתם, והאמירה לגדול שבהם אחר הריצה. אבל כל זה יובן על פי מאמר רז"ל בשבת פרק קמא (שבת דף י"ב ע"ב) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והא דאמר לחולה רחמנא ידכרינך לשלם, שאני חולה דשכינה עמו. והנה יש מפרשין שמכירין, רק שלשון ארמי מגונה בעיניהם, והטעם נ"ל אף ששיורי לשון הקודש הוא ובודאי חשוב טפי מכל הלשונות, מכל מקום לא נחשב בעיניהם רק לשון עברי לפי שהוא הקצר שבלשונות, (וכך קבלתי שלמעלה המרבה בדברים מגונה מאד), והוא הלשון הזך והנקי והקצר, אבל הקב"ה בעצמו מתוך אהבתו של ישראל נאמר (שיר השירים ב ד) ודגלו עלי אהבה, ודלוגו ולגלוגו (שהש"ר פ"ב ד'). ועל פי זה פירשתי מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ה' א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ולא אמר תמעיט דבריך, רק משמע שתדבר כל צרכך מועטים, והיינו בלשון קצר, ודו"ק.
והנה דעת התוספת (ד"ה שאין) ורש"י (ד"ה דשכינה) שבאמת אין מכירין כלל לשון ארמי, אך דהקשו הא אפילו מחשבה שבלב יודעים, ובאמת כל המפרשים הסכימו דאין יודעין המחשבה. והנה לפי זה נ"ל דהא דמצינו בדניאל (ד' ט"ז) שאמר מארי חלמא לשנאך, ומחשבתו היתה למעלה כי מארי היינו הקב"ה, אין רשאין לעשות כן רק בלשון ארמי ולא בלשון הקודש, כי לעולם אל יפתח פיו, כי הממונים שאינם יודעים המחשבה מבינים הדבר כמות שהוא, אבל בלשון ארמי אין מכיר בו רק השם לבדו והוא ב"ה יודע מחשבות, וק"ל. ונקדים עוד דנ"ל לומר הטעם שהתפילה צריכה להיות בדבור ולא במחשבה לבד, היינו גם כן מפני שמלאכי השרת אינם יודעים המחשבה, אבל כשהשכינה עמו במחשבה לחוד סגי, והא דהתפלל בדבור אצל החולה שאמר רחמנא ידכרינך לשלם, היינו להודיע להחולה שמתפלל עליו, כדקיימא לן (שבת י' ע"ב) הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. ואם כן לפי זה מעיקרא שהיה אברהם אצל השכינה, לא היה צריך להתפלל בפה כי במחשבה סגי, אבל אחר שהתרחק היה צריך להתפלל, וגם היה צריך להזמין האורחים, לכך אמר בלישנא דמשתמע לתרי אפי להקב"ה, ולגדול שבהם, אף שמלאכי השרת הממונים אינם יודעים המחשבה, מכל מקום כאן היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, היינו דבורו שהיה משנה מרבים ליחיד ומיחיד לרבים כפי צורך התפלה, ודו"ק. ועוד נ"ל דהכא שפיר עביד מטעם אחר, דהנה יש לדקדק שם בתוספת מסכת שבת דהקשו דהא אפילו מחחשבה שבלב יודעים, עיין שם. והאי שבלב מיותר. אך נ"ל דבלא הך תיבה לא היה קשיא לן כלל קושית התוספת, דידיעת המחשבות יש בו תרי אפין, אחת שמדבר וצריכים לידע אם כפיו כן לבו, והשני מחשבה שבלב לבד. והנה הפן הראשון ידוע למלאכי השרת בנקל, כי דבורי קודש חיות הנה, כמו שמפרשין על פסוק (ויקרא יח ה) ושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואף שאין אנו רואין חיותו, הן רואין, ואם כן המחשבה ניכרת מתוך דבורו, אבל כשהדבור אינו ניכר כשל עוזר ונפל עזור, ואף שרואין חיותו מכל מקום אין יודעין מה הוא, ואם כן לא הוי קשה מידי, לכך הקשו התוספת הא אפילו מחשבה שבלב יודעין, ואם כן קשה. ולפי זה באברהם שהיה מחשבתו ניכרת מתוך דבורו, ובפרט בשם קדש אדנ"י, ודאי המלאכי השרת יודעים מחשבתו, ואתי שפיר ודו"ק.
פירוש ח
במדרש (ב"ר מ"ח י') אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד), חייך שאני פורע לבניך הדה"ד (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל, מבואר בדברינו בפרשת וישב בענין חנוכה, עיין שם.
פירוש ט
במסורה יקח נא מעט מים (בראשית יח ד). גם שבי גבור יקח (ישעיה מט כה). ברזל מעפר יקח (איוב כח ב). עיין בפירושו בבעל הטורים, והוא על דרך מליצה כפי העת, והבן. ולי נראה דעל ידי שאמר יקח נא מעט מים, פרע השי"ת לבניו על ידי שליח כדאיתא במדרש (שמו"ר כ"ה ה'), ועל ידי זה נצמח עונש משה שלא בא לארץ, ועל ידי זה נצמח הגלות. והיינו יקח נא מעט מים, על ידי זה גם שבי גבור, היינו השי"ת הגבור בגבורתו ר"ל מעצמו והבן, יקח כי נשבה עדר ה'. או יאמר על דרך מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז ו), וכדכתיב (תהלים צא טו) עמו אנכי בצרה, וכדאיתא בזהר (תיקו"ז ו כ"ב ע"א) ויפן כה וכה (שמות ב יב), אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורים דלהון, והבן. והנה מתמה הפסוק גם שבי גבור יקח, כקושית הנביאים אחרונים שאמרו איה גבורותיו ואיה נוראותיו (יומא ס"ט ע"ב), והתירוץ מניה וביה גם שבי גבור יקח, ר"ל דגם השבי לוקח תואר הגבורה דהן הן גבורותיו כתירוץ אנשי כנסת הגדולה, ואנו מתפללין ברזל מעפר יקח, דהיינו דזה יהיה הגבורה כמו שנאמר באברהם (ישעיה מא ב) יתן כעפר חרבו, ומבואר (תענית כ"א ע"א) שהיה זורק עפר ונעשה חרבות וכעובדא דנחום איש גם זו, וכמו שנאמר עד מתי עוזך בשבי, ומפרשין העולם עד מתי יהיה עוזך על ידי השבי, שיאמר הן הן גבורותיו וכידוע, (וזהו ועל כן נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך) והבן.
פירוש י
ורחצו רגליכם (בראשית יח ד). עיין רש"י (ד"ה ורחצו). והקשה הכלי יקר דלמה יכנס אור השמש לתוך ביתו הלא הרבה עובדים להשמש, אלא דאינה נאסרת, והרי הוא קרקע עולם ואינה נאסרת (סנהדרין מ"ז ע"ב), עד כאן. ולדידי לא קשה מידי דלכך כתב רש"י שהם משתחוים לאבק שעל רגליהם, דהיה די רק באמרו שהם משתחוים לאבק, אבל במתק לשונו כוון לישב קושיא הנ"ל, דבאמת קרקע עולם אינה נאסרת, אבל אחר דנדבק האבק ברגליו והוי תלוש, הם משתחוים לו ונאסר והוי עבודה זרה, לכך הקפיד שלא יכנסו אבק זה לתוך ביתו כנ"ל.
פירוש יא
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (בראשית יח ה). במדרש (ב"ר מ"ח י"א) מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים דפיתה סעדתא דלבא. ודקדקו מה בעי המדרש בזה הלא נאמר וסעדו לבכם, וזיל קרי בי רב הוא. ועוד קשה הלא המפורסם אינו צריך ראיה, ואין מפורסם גדול מזה. ועוד איתא במדרש (ב"ר מ"ח י"א) כן תעשה כאשר דברת, אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה, אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן תעשה לעצמך, עד כאן. ודקדקו המפרשים דהיה להם לומר בקיצור, ומה זה דאמרו אנו אין לפנינו וכו', אבל אתה וכו' כן תעשה לעצמך. והנ"ל בזה, דהא הקשו בש"ס (ב"מ דף פ"ז ע"א) כתיב ואקחה פת לחם, וכתיב (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם, ומשני מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. וגם אני אענה חלקי. והנ"ל דהלא אין אדם ניזון מהדומם, רק מהצומח או מהחי, והטעם דאכילת האדם צריך להיות בו גשמי ורוחני, שהגשמיות נהנה מגשמיות המאכל, והרוחניות נהנה מרוחניות המאכל, כמ"ש זקני הרמ"א באורח חיים סימן ו' (ס"א) עיין שם. ועיין מ"ש המפרש לשמונה פרקים שם בפירושו להקדמת מהר"ש אבן תבון, וז"ל: מה שאנו רואים שהעץ הנקרא צומח צף על פני המים, וכל מתכות שהם דומם צללו במים. כי כח הצמיחה שיש בעץ עושה אותו קל לשוט על פני המים, כי כח הצמיחה הוא כמו החיות אשר בבעל חי שהרי נושא את עצמו, מה שאין כן בדומם כמו אבנים ומתכות שאין בהם כח הצמיחה, משום הכי כבדים הם, עד כאן דבריו עיין שם. והנה היוצא מזה דבצומח יש בו חיות רוחניות, לכך יש בו מזון הגוף והנפש, אבל מכל מקום אין בו חיות ממש כמו בבעל חי, על כן הרי הוא יותר מזון הנפש, ועל כן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מ"ט ע"ב), דאין בו כח להעלותו למזון הנפש, והבן. והנה כבר כתבתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית א יא) ויאמר אלקים תדשא, אהא דכתיב גבי המלאכים ויאכלו (בראשית יח ח), עלית לקרתא הלוך בנימוסיה (ב"מ פ"ו ע"ב, ב"ר פמ"ח י"ד). היינו שכיון שבאו למטה רצו לעשות התיקון הנעשה פה על ידי הצדיקים, דהיינו בירורי ניצוצין ממש דוגמת קרבן, וכן כתב הרמב"ן שהיה מרבה בסעודה כל כך לג' אנשים, כי היה כמרבה עולות למזבח. והנה אברהם סבור היה מתחילה כי הם אנשים וחשב שהם ערביים כמו שפירש רש"י (ד"ה ורחצו), על כן אמר ואקחה פת לחם, כי בעל חי אין ליתן להם כנ"ל, עד שיכניסם תחלה תחת כנפי השכינה ויודיעם מה הוא מזון הנפש. ואפשר שכן היה דרכו עם האורחים, שמתחילה היה מאכילם ומשקם בהנעשה מצמחי הארץ ודבר עמהם, עד שהכניסם תחת השכינה ואז האכילם תרנגולים מפוטמים עם יינות מבושמים. ושמעתי שעל כן נקרא הכנסת אורחים ולא מאכיל אורחים, דהיינו שהכניס האורחים תחת כנפי השכינה. ולדעתי זה כונת הכתוב (בראשית כא לג) ויטע אשל, שדרשו נוטריקון, "אכילה "שתיה "לוייה, אם כן מה ויטע. ולפי מ"ש אתי שפיר שהאכילן והשקן ממה שנטע, דהיינו מצמחי האדמה, אחר כך ויקרא בשם ה' כנ"ל. והשיבו לו המלאכים כן תעשה לפי שאתה בשר ודם וצריך אתה למזון הגוף, אבל לפנינו אין אכילה ושתיה, לפנינו דייקא, ואם נאכל הוא רק להעלות הנאכל דוגמת קרבן, על כן ראוי לנו לאכול בעל חי שיש בו חיות ורוחניות יותר, לכך ואל הבקר רץ אברהם וגו' ובן הבקר אשר עשה וגו', כי בודאי עשאו בקדושה ושחטו בכונה. והנה נשמה מושבה במוח ונפש החיוני בלב, על כן גבי פת לחם אמר וסעדו לבכם, כי היא עיקר מזון לנפש החיוני. והיינו דברי המדרש, דהיה קשה להמדרש קושית הגמרא דמתחילה אמר ואקחה פת לחם, ואחר כך כתיב ואל הבקר רץ אברהם, לכך אמר דפתא סעדתא דלבא דייקא ולא להנשמה, על כן אמר תחלה פת לחם, ואחר כך ואל הבקר רץ וגו', כנ"ל.
פירוש יב
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' (בראשית יח ה), וימהר אברהם האהלה וגו' (בראשית יח ז), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וגומר (בראשית יח ח). נ"ל על פי מה שביארתי לעיל דידע דמלאכים היו, ובזה י"ל דמה שאמר להם וסעדו לבכם אף שמלאכים אתם, כי על כן עברתם על עבדיכם, ר"ל עלית לקרתא הלוך בנימוסיא כאמרם ז"ל (ב"מ פ"ו ע"ב, ב"ר פמ"ח י"ד). וביארתי לעיל כיון שהם בזה העולם, רוצים לעשות התיקון הנעשה בזה העולם על ידי צדיקים לברור ניצוצות, אך הלא מצינו במלאך שבא אצל מנוח שאמר לו אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז), ולא אמר עלית לקרתא וכו'. אך הענין הוא דלחם של צדיקים הוא דבר גדול, וראיה דגזרו על פתן וכו' (שבת י"ז ע"ב), ומדה טובה מרובה דמשיכה דבעל הבית הוא על כל אשר לו, לכך יעקב נשתייר על פכים קטנים וכו' (חולין צ"א ע"א), וכמו שנאמר (שמות יח יב) לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, וכתיב (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ולכך אמר רבי אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ (ב"ב ח' ע"א), ומנוח עם הארץ היה כאמרם ז"ל (ברכות ס"א.). והנה מעת חטא הקדום נתערב הכל טוב ברע, והנה הצדיק האוכל מברר הטוב, והרע סובלו עד שנעשה פסולת, מה שאין כן המלאך שכלו טוב שלא נהנה מעץ הדעת, איך יהיה אצלו פסולת, ולכך במן שדרשו (יומא ע"ה ע"ב) לחם אבירים (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלים היה נבלע באברים. וכבר כתבתי במקום אחר כי (עילת) [מילת] טוב מורה רק טוב, כמו שנאמר במשה (שמות ב ב) ותרא אותו כי טוב הוא, שהיה באדם הראשון בקנה ולא נהנה מעץ הדעת. והנה אברהם תיקן חטא עץ הדעת כמבואר בספרי חכמי אמת, ור"ל בעצמותו, ולכך נקרא האדם הגדול (יהושע יד טו), שהיה כאדם הראשון קודם החטא ובבחינתו, ומבואר בזוהר הקדוש פרשה זו (זוהר ח"א ק"ב ע"ב) וז"ל: ותא חזי כד חב אדם בעץ הדעת טוב ורע וכו', חב עלמא, וכד אתי אברהם באילנא אחרא, אתקן עלמא דהוא אילנא דחיי, עיין שם. ונ"ל שזה הפירוש תחת העץ, היפך ממה שפירש האר"י ז"ל ותלית אותו על עץ (דברים כא כב), אבל כאן תחת העץ שכבר נסתלק מן העץ הידוע כנ"ל. והנה מבואר בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה (זוהר ח"א דף קכ"ז.) אברהם ידע בהאי מערתא וכו' דאיסתכל דיוקנא דאדם, עיין שם. ובודאי דהוא מדריגה גדולה, כיון דבר נש אחרי' (דאסתקל) [דאסתכל] בדיוקנא דאדם, לא היה יכול להשאר בחיים, וכמו שפירשתי בפסוק (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וכו', ובודאי עלה למדרגה גדולה, כידוע ממאמר רבי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה וכו' (עירובין י"ג ע"ב), נראה דאז תיקון חטא עץ הדעת, על כן מבואר בזוהר שם דאיתפתח ליה חד פתחא דגן עדן, דהא הכרובים ולהט החרב הושם על ידי חטא (בראשית ג כד), ובהסתלק החטא נסתלקו בבחינתו ונפתח לו פתחא דגן עדן, והבן. והנה מובא שם (זוהר ח"א קכ"ז) ע"ב רבי אלעזר אמר בשעתא דעאל אברהם במערתא, בגין דהוי רהיט אבתרי דההוא עגלה, דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וכו' עיין שם, משמע דאז היה המעשה. ונראה דלכך נאמר קודם נצבים עליו (בראשית יח ב), ואחר כך עומד עליהם, כמבואר במדרש רבה (ב"ר מ"ח י"ד) עד שלא יצא ידי חובתם נצבים עליו, ומשיצא ידי חובתם והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם. ומובן מזה דהיה איזה נשמה קדושה מגולגלת בהאי בן בקר דברח לתמן, ואוליך לתמן ית אברהם ונאכל על ידי המלאכים, ויתכן דגם מבן הבקר נברר אז הרע וגם נתקן על ידי (המלכים) [המלאכים], ולכך אכלו אז אצל אברהם, לפי שנעשה רק טוב ומשיכא דידיה על הכל. ויתכן דידע אברהם ברוח הקודש שיתקן עכשיו חטא עץ הדעת, ולכך אמר (למלכים) [למלאכים] והשענו תחת העץ, היינו בחינת טוב לבד, ואקחה פת לחם, ואקחה דייקא על ידי כן וסעדו לבכם, כי יש באדם שני לבבות טוב ורע ולכך נקרא לבב כאמרם ז"ל (ב"ר מ"ח י"א), אבל כאן וסעדו לבכם דייקא, לפי שלא יהיה בו רק טוב, אחר תעבורו ר"ל ממדריגתכם למעלה ממדרגתכם על ידי עשיה שלמטה, ועל ידי פעולת הצדיק זה אברהם המעלה הכל, כי על כן עברתם על עבדכם, כי המלאכים בעצמותם עומדים. ולדעתי זה פירוש הפסוק (זכריה ג ז) ונתתי לך ר"ל בשבילך, מהלכים בין העומדים האלה ודו"ק, וכמו ששמעתי לפרש שאמרו (מסכת ב"ב דף קל"ד ע"א) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, ר"ל שנעשה המלאך שרף. ויאמרו כן תעשה, ר"ל תתקן (כמו ויעש אלקים את הרקיע, בראשית א ז, ופירש רש"י [ד"ה ויעש] עשיה לשון תיקון) כאשר דברת שיהיה רק טוב. והנה מבואר בזהר פרשת חיי שרה (זוהר ח"א) דף קכ"ב ע"א בפסוק (קהלת ה ח) מלך לשדה נעבד, מלך דא אשה יראת ה' (משלי לא ל), ר"ל נשמתא קדישא, והאי מלך זמנין דאיהו נעבד להאי שדה וכו' עיין שם, אלמא דנשמה קרוי מלך. והנה בגמרא (ב"ב דף ד'.) ריכא ובר ריכא, פירוש מלכא, וסימן לדבר אנכי היום רך ומשוח מלך (שמואל ב' ג לט), וכן פירש רש"י בפרשת מקץ אברך (בראשית מא מג), אבא למלכא, עיין שם. והיינו שמספר הפסוק התיקון שעשה אברהם, ואל הבקר רץ אברהם כמבואר בזהר, ויקח בן בקר רך, היינו שיש בו נשמה קדושה מגולגלת הנקרא מלך, וטוב דייקא כי כבר נברר מן הרע, ויתן וגו' וימהר לעשות אותו היינו לתקן בכונת ידיעותיו, ויקח חמאה לכוונות שונות כמבואר בב"ר (פמ"ח י"ד), ובן הבקר אשר עשה אשר תיקן וגו', והוא עומד עליהם כמבואר במדרש רבה הנ"ל, תחת העץ דייקא וכמו שפירשנו לעיל, לכך ויאכלו, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.
פירוש יג
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו' (בראשית יח ח). שאלני מורי הצדיק וק'מהרי"י מלובלין זלה"ה מאי טעמא לא נזכר בתורה הק' בסעודת המלאכים דגים, וכן ויזבח יעקב בהר (בראשית לא נד), ובדברי רז"ל נזכר בשר ודגים. והשבתי לפי שעיקר הסעודה להעלות ניצוצות ולתקן גלגולים, והנה איתא בכתבי האר"י דרוב צדיקים מגולגלים בדגים, והיינו ודאי צדיקים קטנים, אבל הצדיקים הגדולים אין צריכין לשום תיקון, ואז בימי אברהם לא היו רק הצדיקים הגדולים הנזכרים בתורה, וקלסיה מאד, ואמר שמשום זה לא נזכר גם כן בסעודת שלמה דגים, לפי שאז היתה סיהרא במילואה (זוהר ח"א ע"ג ע"ב), ואיש תחת גפנו (מלכים א' ה ה), היינו שהיו הכל נשמות חדשות, והבן זה ודפח"ח. (ועיין מ"ש בזה בפרשת נח בפסוק (בראשית ז כב) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים (קידושין י"ג ע"א), מהאי טעמא, ובזה מתורץ קושית מהרש"א ז"ל, עיין שם).
פירוש יד
והוא עומד עליהם וגו' (בראשית יח ח). שמעתי לפרש כי מרכבו ארגמ"ן (שיר השירים ג י) ר"ת, והיו שלשה מהן כאן, והוא שימש במקומן. וידוע דהמלאכים נקראו עומדים (זכריה ג ז), והיינו והוא עומד עליהם, והבן עד כאן שמעתי. ועל פי זה נראה והוא עומד עליהם דייקא, כדיוק המדרש (ב"ר מ"ח י"ד) דמשמע למעלה מהם, דהא נרמזו בפסוק בר"ת ארגמ"ן. והנה הר"ת של השלשה שבאו אליו רמ"ג "רפאל "מיכאל "גבריאל, גימטריא אבר"ם, נמצא שבהיות שמו אברם היה ראוי לזה, אם כן בהיות שמו אברהם בה"א דרומז על חמשה חומשי תורה, דהנשמה כלולה מהן דכל נשמה הוא אות מהתורה, ויש לה ס' רבוא צינורת לכל אות ואות, וגם רומז על חמשה דברים המתדמים לקונם, הרמז בחמשה ברכו נפשי כאמרם ז"ל (ברכות י' ע"א), על אחת כמה וכמה שהוא עליהם, והבן. ובזה נ"ל לפרש (בפרשת ויחי, בראשית מט יד-טו) יששכר חמור גרם וגו', (בראשית מט טו) ויט שכמו לסבול וגו'. כי הנה הצדיק המזכך הגוף יכול להעלות החומר למדרגת מלאכי המרכבה, על אחת כמה וכמה הנשמה, ומזה יובן השכר הנעלה הרוחני, אם יכול להיות דבקות בעולם הזה מלובש בחמרו כך, על אחת כמה וכמה אחר הפרדה, וכמו שפירש בעקדה על הפסוק (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. והיינו יששכר יש שכר בודאי רב טוב הצפון, והראיה חמור הוא תיבת (חמו"ר) [חומ"ר], גר"ם ר"ת "גבריאל "רפאל "מיכאל, ר"ל שבעודו מלובש בחומר, יוכל לבא למדריגתן על ידי ויט שכמו לסבול, על אחת כמה וכמה אחר הפרדה, מזה יובן דיש שכר. ולעתיד לבוא כל ישראל יזכו בגוף ונפש למדריגה זו, ועל כן כתיב (ישעיהו מ״ג:ב׳) כי תעבור במים אתך אני וגו', כי מיכאל מימין ממונה על מים העליונים מימי חסד הנאמנים, גבריאל משמאל באש ה' נשפט (ישעיה סו טז), ויזעקו אל ה' ממצוקותיהם יושיעם (תהלים קז יג). וזה שאמר הכתוב כי תעבור במים וגו', כי יהיה להם מדריגת מיכאל הממונה על המים לפניו ירגזו תהומות, כי תלך במו אש לא תכוה כי יהיה להם בחינת גבריאל, (ישעיה מג ג) כי אני ה' אלקיך מושיעך היינו בחינת רפאל, והיינו דכתיב בתריה נתתי כפרך מצרים וגו' (ישעיה מג ד) ואתן אדם תחתך, פירש רש"י (ד"ה ואתן) תמיד אני רגיל בכך, עיין שם והבן.
פירוש טו
בזוהר במדרש הנעלם (זוהר ח"א ק' ע"א) מהו יקח נא מעט מים וגו' (בראשית יח ד), ואקחה פת לחם וגו' (בראשית יח ה), וימהר אברהם וגו' (בראשית יח ו), כד אתא ר' דימי אמר לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות, בטלו הקרבנת לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויהני ליה יתר, דאמר ר' יוחנן כשפירש הקב"ה הקרבנות, אמר משה רבונו של עולם תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מה יעשו, אמר לו יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז לז) זאת התורה בשביל עולה, בשביל מנחה, בשביל חטאת, בשביל אשם. והקשה הגאון אלגזי בספר מעולפת ספירים בעמוד תורה סוף ע"א, היכא מוכח דגדול יותר, דלמא שקולים הם. והנ"ל בזה, דהוא מוכח דגדול תלמוד תורה יותר מן כל הקרבנות, שנאמר (שמואל א' ג יד) אם יכופר און בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו רז"ל (בר"ה דף י"ח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אך מכל מקום היה מקום לומר דהוא אינו מוכרח דתלמוד תורה גדול יותר, דהא חזינן דבקרבנות גופה יחדה התורה על חטא זה קרבן זה מכפר, ועל זה קרבן זה, ומשום זה אינו מוכרח דקרבן זה גדול מקרבן זה, דכשם שזה אינו מכפר על של זה, כך זה אינו מכפר על של זה והבן, אם כן הכי נמי בתורה אם היא מיוחד לעון של בית עלי שאין קרבנות מכפרים, לעומת זה התורה אינה מכפרת על מה שהקרבנות מכפרים, ואין זה מדת הקל וחומר, דכך טבע של הכפרה שיהיה לכל חטא כפרה מיוחדת, כמו שמצאנו בקרבנות גופיהו כמ"ש לעיל. אבל אחר שמוכרח מפסוק זאת התורה וגו', שהתורה מכפרת על כל מה שהקרבנות מכפרים, אם כן ממילא מוכח דתלמוד תורה גדול יותר מכח הא דבית עלי, שהרי מכפר אפילו מה שאין הקרבנות מכפרים, ודו"ק.
פירוש טז
באופן אחר י"ל על פי הקדמה הנ"ל, דהא י"ל מנא לן דדיוק הוא דמתכפר בדברי תורה, דילמא נקט זבח ומנחה וכל שכן תורה, דעבודה חשובה יותר. אבל השתא דמוכרח דעל כל פנים שקולין הן, אם כן ממילא מוכרח מהא דבית עלי דגדול יותר, ודו"ק.
פירוש יז
עוד שם (זוהר ח"א ק' ע"א) והנה שלשה אנשים נצבים עליו (בראשית יח ב), מה עליו לעיין בדיניה, כיון דחמא נשמתא דצדיקא כך, מהו כתב (בראשית יח ו) וימהר אברהם האהלה וגו', מה האהלה בית המדרש, ומה אומר שלש סאים ענין הקרבנות ונשמתא מתכוונת בהו, הדה"ד ואל הבקר רץ אברהם. ונ"ל דהכי פירושו, דסתם כוונה היא כמ"ש האלשיך בפסוק (ויקרא א ב) כי יקריב מכם, שיקריב עצמו עם הקרבן במחשבתו, והיינו ואל הבקר רץ אברהם, והבן.
פירוש יח
עוד שם (זוהר ח"א ק"א ע"א) ר' אחא אזיל לכפר טרשא וכו', אמר להו רבי אחא אפרישו מנכון ארבעין בני נשא מאינון דזכאין יתיר עשרה עשרה בארבעה חולקין ואנא עמכון וכו', ואמרו ברעות נפשיכו ענינא דקטורת בוסמין וכו'. נ"ל לפרש ואנא עמכון במחשבתכון, שיהיו מכוונין על כוונת ר' אחא שהוא היה יודע לכווין הסודות שבקטורת ולא הם, וראיה לדבר זה מתורה הקדושה דציותה בפרה אדומה ונתת אותה אל אלעזר הכהן ושחט אותה לפניו (במדבר יט ג), וכמו שכתב הרמב"ן עיין שם, והבן.
פירוש יט
ויאמרו אליו איה שרה אשתך (בראשית יח ט). במדרש (ב"ר מ"ח ט"ו) אי"ו נקוד והלמד אינו נקוד, א"ר שמעון בן אלעזר כל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב, וכל מקום שאתה מוצא הנקודה רבה על הכתב, אתה דורש הנקודה. א"ר עזריה כדרך ששאלו לאברהם איה שרה, כך שאלו לשרה איה אברהם, עד כאן. והנה הקושיא מפורסמת דלמה לו לנקוד תלת נקודין לדרוש אי"ו, הוה ליה לנקוד רק נקודה חדא על הלמ"ד והוה ליה הכתב מרובה, והוי נמי דרשינן אי"ו, וכבר ענו ואמרו המפרשים כל אחד לפי דרכו. וגם אני אענה חלקי והוא המחוור לפי ענ"ד, דהא רש"י (ד"ה ויאמרו) כתב דלמדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש וכן הוא בגמרא (ב"מ פ"ז ע"א). והנה מצינו בגמרא (עירובין דף נ"ג ע"ב) בר' יוסי הגלילי דהוי בעי למיזל ללודקאי, הוי שאל לברורא דביתהו דר' מאיר ואמר לה באיזה דרך נלך ללוד, ואמרה ליה גלילאה שוטה לא כך אמרו חכמים (אבות פ"א מ"ה) אל תרבה שיחה עם האשה, אלא הוי לך למימר באיזה ללוד, עכ"ל בגמרא. והנה מצינו אף בדבר שהוכרח לדבר, צריך לקצר כשמדבר עם אשה רק בכדי שתבין המכוון לבד רשאי ולא יותר. והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים, היו צריכים לנהוג את עצמם כאנשים אף שאין בהם יצר הרע, כמ"ש מהרש"א בחדושי אגדות בגמרא (בב"מ דף פ"ז.) והיפה תואר בפרשה דילן. והנה לאברהם שאלו איה שרה אשתך, אבל כששאלו לשרה היו צריכים לקצר, ולכאורה מוכח זה מתוך הכתוב כי לא נרמז רק אי"ו והוא שאלה בקיצור גדול. אך אין זה ראיה, דהא באמת שאלו איה אברהם, כלשון דאיתא במדרש הנ"ל וכמו שאבאר בסמוך, והקיצור היה בדבר אחר וברמז הוא רק אי"ו, אלא ודאי דדרך הרמז כך לרמז בקיצור ואינו מאריך כמו מפורש, ובא להורות ששאלו לשרה על אברהם כדי ללמוד דרך ארץ, אבל באמת יכול להיות דהם שאלו באריכות. והנה איתא במסכת ברכות (דף ד' ע"א) למה נקוד על לולא וכו' (תהלים כז יג), עיין שם. פירוש שהנקודה ממעטת משמעות הכתוב שאינו ברור לו כל כך, עד כאן, והנה הכא נמי כתוב אי"ו, ללמד שישאל אדם לאשה על האיש, והנקודה ממעטת שלא ישאל כל כך בביאור וזה נכון. והנה זה דוקא אם הנקודה על הכתב אי"ו, אבל אם הנקודה על הלמ"ד, ואי"ו נשאר בלא נקודה, הוה אמינא שישאל בביאור רחב לאשה על האיש, כמו לאיש על האשה, וק"ל.
והנה אם הוי שאלו לשרה איה אישך לבד, לא הוי מוכח מזה הקיצור שהוא משום גדר אל תרבה, דהא יש להבין מה זה שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה, הלא ההכרח מותר, והמותר הוי בלאו הכי שיחה בטילה דאמרו רז"ל (יומא י"ט ע"ב) עובר בעשה ולא תעשה. אלא צריך לומר דההפרש הוא בדבר הכרחי יש לדבר עם איש כפי יפוי הדבור אף שאפשר לקצר, דראוי להיות דבורו נאה ובנחת עם הבריות, מה שאין כן עם אשה, וזה מבואר במעשה דר' יוסי הגלילי שהבאתי וזה ברור. והנה לאברהם שאלו איה שרה אשתך, ולא היה די לשאול איה שרה דכמה שרה איכא בשוקא, לכך היו צריכין לומר אשתך, וגם כן לא היה די לשאול איה אשתך, דהא היה לו אשה אחרת ושמה הגר, לכך הוצרכו לשאול איה שרה אשתך. אבל כששאלו לשרה היה די שישאלו איה אישך, כי אין לה איש אחר אלא אברהם, והוא ביאור רחב בשאלה ההיא באופן שאין אפשר ליפול בו שום ספק, ואם כן מזה עדיין לא הוי נשמע שמשום אל תרבה קיצרו, אבל אם נימא דשאלו לשרה איה אברהם קשה, דכמו ששאלו לאברהם איה שרה אשתך בביאור משום דכמה שרה איכא בשוקא, הכי נמי כמה אברהם איכא בשוקא, והיה ראוי לומר גם אישך, אלא ודאי דאף שמבין, מכל מקום אין זה יופי הלשון לסתום, אבל בשרה דברו כך משום אל תרבה, ואם כן מוכח שפיר וק"ל. מיהו עדיין אינו מובן מנא ליה לר' עזריה ששאלו איה אברהם, דילמא שאלו באמת איה אישך, או דילמא לא שאלו רק איו. אבל הענין מוכרח, דהא עיקר הטעם שישאל באכסניא הוא להורות אהבה ואחוה, והנה אמרו רז"ל (ילקו"ש תהלים רמז ד') שדוד אמר עד מה כבודי לכלימה (תהלים ד ג), היינו שאין מזכירין אותו בשמו והוא דרך בזיון ושנאה, ואם כן היו צריכין לשאול איה אברהם, רק הקיצור הוא שלא אמרו אישך. והיינו דברי ר' עזריה, דהוי קשה ליה קושית רש"י והוי מתרץ כתירוצי, ועל זה קשה הא בלא הנקודה מוכח זה דהא לא נרמז רק אי"ו, על זה אמר ר' עזריה כדרך ששאלו לאברהם איה שרה אשתך, כך שאלו לשרה איה אברהם, אם כן מהרמז לבד לא מוכח מידי, על כן נקוד על אי"ו ומתורץ שפיר, ודוק.
פירוש כ
ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן (בראשית יח יב), ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי (בראשית יח יג). פירש רש"י (ד"ה ואני) שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן. כבר עמדו על זה כל חכמי לב הלא חותמו של הקב"ה אמת (שבת נ"ה ע"א), ועיין במפרשים. ועוד יש לדקדק על מה שנאמר כאן ב' פעמים לאמר, דלכאורה שפת יתר הם, כי איננו אמירה לזולתו. עוד יש לדקדק מה שצחקה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה, ופירש רש"י (ד"ה עדנה) וסת נדות. הלא כבר ראתה שפירסה נדה. והנ"ל בזה שהיא לא ידעה שזה המבשר הוא מלאך, רק שסברה שהוא איזה אורח רמאי, וכששמע שפירסה נדה מחמת שלחם לא הביאה והוא גם כן פלא, על כן אמר כך, אבל מכל מקום חשבה שזה שקר, דפריסת נדה שכיח לעיתים רחוקים אף בזקנות על דרך מקרה והזדמן, אבל הלידה היא חוץ לטבע וכדכתיב (בראשית יז יז) הבת תשעים תלד. והכי פירושו ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי וגו', ר"ל משום שראה שאחרי בלותי היתה לי עדנה שפרסה נדה אמר כך ורמאי הוא, ואדוני זקן דבן מאה כאלו עבר ובטל מן העולם (אבות פ"ה מי"א), ושכלו חלש לכך יכולין לרמאות אותו. ויאמר ה' לה למה וגו', ולא כתיב ויחר אף ה' בה, כי אין כאן חרון אף כי מנין היה לה לידע שזה הוא מלאך וכמה רמאים איכא בשוקא, רק האמירה היה כדי להודיע לה האמת כי ממנו יצאו הדברים, ואמר למה זה צחקה שרה לאמר, ר"ל שכונת הצחוק היה דברים האלה האף אמנם אלד ואני זקנתי, ואין כאן שקר כלל, רק השינוי היה במה שהעלים ולא אמר יתר הדברים שאמרה ואדוני זקן, שלא יחר לאברהם שמחזקת אותו לנעדר השכל כנ"ל.
באופן אחר נ"ל לפרש כל הענין, כי יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), מה שאמרה (בראשית יח יב) אחרי בלותי היתה לי עדנה בלשון עבר, ולכאורה הוה ליה [למימר] בלשון עתיד תהיה לי עדנה. (ב), הלא כבר ראתה שפרסה נדה שמחמת זה לחם לא הביאה. והנה שני קושיות האלו יש לישב על פי מה שכתב סקני מהרש"א ז"ל דלא פרסה נדה עדיין, רק דיודעים היו המלאכים שתפרוס נדה באותו היום והגידו לאברהם, ולכך לא אכלו לחם משום טומאה למפרע במעת לעת מדרבנן, עד כאן. ולפי זה מיושב קושית השניה כפשוטו דהא לא ראתה שום שינוי, וקושיא הראשונה גם כן לא קשה דשפיר קאמרה היתה לי עדנה, שהם נוהגין בי כאלו היתה לי עדנה כבר וק"ל, אבל דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע.
והנה המדרש מפרש שאמרה אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה בלשון ניחותא, אלא ואדוני זקן ר"ל על זה אני מתמה, ובזה סרו מהר ב' קושיות הנ"ל. אלא דעל זה קשה (א), וכי שרה אמנו מקטני אמנה היתה שתראה בחוש שינוי גדול מדרך הטבע מה שפרסה נדה, ולא תאמין על מה שלא ראתה ולא תלמוד מהחלק על הכלל. (ב), במאמר הקב"ה למה זה צחקה שרה (בראשית יח יג), תיבת זה מיותר לכאורה, וגם לאמר אינו מובן. (ג), למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, הלא היא אמרה ואדוני זקן, ואיך יוציא ח"ו שקר מפיו, ואם כי יתכן שמפני דרכי שלום ידבר בענין שלא יבין אברהם תוכן הענין, אבל לא שיוציא שקר מבואר. (ד), מאי דרכי שלום איכא, וכי איזה גנאי ודופי אמרה על אברהם, הלא באמת היה זקן. (ה), קשה באמת על שרה למה לא תמהה את עצמה על זקנתה שהיא גם היא זקינה היתה, ובאמת חידוש יותר בזקינה שתלד, מזקן שיוליד. (ו), (בראשית יח יד) כעת חיה למה לי, ומאי עבידתיה. (ז), המלאך אמר (בראשית יח י) והנה בן לשרה אשתך, והשי"ת אמר כעת חיה ולשרה בן, ולא אמר אשתך. (ח), (בראשית יח טו) ותכחש שרה לאמר, אין לו הבנה האיך תכחיש האמת. (ט), התשובה ויאמר לא כי צחקת, אין לו ביאור כלל דהוה ליה למימר ויאמר צחקת. (י), למה עתה צחקה שרה לאמר וגו', הכי לא שמעה כבר מאברהם נבואתו שנאמר לו (בראשית יז יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וכי היה אברהם מעלים ממנה בשורה טובה הזו, ועוד דודאי היה מגיד לה הטעם על שמשנה שמה שלא תקרה שרי רק שרה. והנ"ל בזה, דבאמת כבר אמר אברהם לשרה מה שראה בנבואות שתלד בן, אבל לא אמר לה רק מה ששייך לה, ולא בלשון ההוא בעצמו שנאמר לו מהשי"ת אבל שרה אשתך יולדת לך בן, רק אמר לה סתם שראה בנבואה שתלד בן, והיא חשבה דאין לך בו אלא חידושו, ומהיכי תיתי להרבות בנס שזקן יוליד, רק אפשר שהוא יאסף אל עמיו ותנשא לאיש אחר. והנה כאשר פרסה נדה, חשבה שחזר לה אורח כנשים כפי מחשבתה, וכאשר אמר המבשר שוב אשוב אליך כעת חיה, חשבה בעבור שראה שינוי גדול כזה שפרסה נדה דהא לא הביאה לחם, הרגיש בדבר ועושה עצמו לנביא ואומר שתלד בן, אבל הוא אינו יודע תוך הדבר, כי באמת אף שלה נעשה שינוי גדול, מכל מקום מאן מוכח להרבות בנס, והוא אמר לאברהם שוב אשוב אליך כעת חיה כפירוש רש"י (ד"ה כעת) שתהיו כולכם שלמים וקיימים והנה בן לשרה אשתך דייקא. והשתא מיושב שפיר הא דאמרה ואדוני זקן, כי על עצמה האמינה שתלד מאחר שכבר אמר לה אברהם, אלא שזה לא האמינה שאברהם יוליד, ואדרבה מחמת שינוי הטבע בנדתה לא האמינה להמבשר שחשבה שמשום זה אמר כך. ועל זה יסוב מאמר הקב"ה למה זה צחקה שרה דייקא לאמר, ר"ל כי רק דבר הזה ראוי היה להמבשר לומר לי האף וגו' ואני זקנתי, רק היפלא מה' דבר ולזה שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, כלומר שכן היה לו לומר לשרה דוקא ולא לאברהם, וזהו שלא נאמר כאן אשתך. והנה אברהם הבין המאמר כפשוטו ודברי הקב"ה בלשון נסתר משום דרכי שלום, והוא שלום רב, כי נראה כמצפה למיתת בעלה, והנה אברהם הוכיחה כפי מה שהבין הוא מאמרו ית'. ועל זה אמרה לא צחקתי כי באמת זאת לא צחקה, כי יראה, ר"ל להגיד לו את כל ונוכחת, ויאמר לא, פירוש זאת באמת לא צחקת, כי צחקת פירש אף על פי כן צחקת וכמו שפירשנו, ובזה מתורץ הכל על נכון.
פירוש כא
וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' (בראשית יח יז), ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' (בראשית יח יח), כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (בראשית יח יט). בב"ר (פמ"ט ב') מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום למחר איני מגלה לו בתמיה, עד כאן. ותמהו מאי שייכות יש דוקא למתן תורה וגיהנם, בהדי דינה של סדום. ונ"ל דהא רש"י (ד"ה המכסה) פירש המכסה אני, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ וכו', ועיין רשב"ם איך נמשך לזה כי ידעתיו, וז"ל: המכסה אני וכו', ואני יודע שבניו ישמרו דרך ה' ויזכו להביא עליהם את אשר דבר לאברהם לתת להם את ארץ כנען, ואלו העיירות מנחלת בניו הם, ואיך אחריב קרקע שלו ושל בניו שלא מדעתו, עד כאן דבריו ופירושו נכון מאד. אבל קשה דלרשב"ם צריך לומר דארץ ישראל נחלת בניו הוא ולא שלו, והלא כבר נאמר (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', וכן קודם ברית בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) לתת לך את הארץ הזאת. ומיהו לא קשה מידי, דבאמת כמה פעמים נאמר רק לזרעך נתתי וגו', כמו בברית בין הבתרים שם (בראשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', וכן בפרשת העקדה (בראשית כב יז) נאמר וירש זרעך את שער אויביו, ובאמת לא נתן רק לזרעו, דכל ימיו הכנעני היה בארץ, ועל כרחך דעיקר הנתינה לזרעו. על כן בעיקר כריתת ברית, וכן בהבטחת העקדה שהם עיקר הקיום, נאמר רק הזרע, וכן אמר משה (שמות לב יג) אשר נשבעת להם בך וגו' אתן לזרעכם. והא דנאמר במקומות אחרים לך, היינו דברא כרעיה דאבוהו (עירובין ע' ע"ב), והוי כאלו נתן לו, ואף דרק בני בנים חשובין כבנים ולא יותר, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית כא כג, ד"ה ולניני) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, וכאן לא ירשו את הארץ עד כמה דורות ודור רביעי מיורדי מצרים, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית טו טז, ד"ה ודור) ודור רביעי ישובו הנה, עיין שם. מכל מקום האבות הם לכל הדורות כאב ממש לכל ישראל, ולכך אין קורין לאבות אלא לג' (ברכות ט"ז ע"ב), לפי שהן יסוד וקיומן של ישראל, וגם מבואר במפרשים דהוי כנחלתו מטעם הנ"ל, דלך היינו לאחר התחיה, והנה כדי שלא יקשה לאביהם שמשחית מנחלת בניו, צריך להודיע לו דהוא בעון יושביה כעת. והנה קיימא לן (גיטין י"ג ע"ב) דהמקנה למי שלא בא לעולם, לא קנה, ואף רבי מאיר מודה בזה וליכא מן דפליג, ואם כן אין מקום קושיא לאברהם, מיהו הא קיימא לן ב"ב דף קמ"ד ע"ב ובשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א) דאם היה בנו, קונה משום דדעתו קרובה אצל בנו וגמר ומקנה, עיין שם. וישראל נקראו בנים למקום (שבת ל"א ע"א), ואף דמבואר שם ב"ב דף קמ"ח ע"ב בעובדא דההוא דאמר לדביתהו וכו', דכל היכא דלא מעברה לא קנה, וכן קיימא לן בשולחן ערוך חושן משפט סי' ר"י (ס"א), נראה דהיינו משום דלא ידע אם תלד לא גמר ומקנה, וזה לא שייך גבי השי"ת דיודע הכל וגמר ומקנה בבנו, והבן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, כי הנה נאמר (בראשית ב ב-ג) ואעשך לגוי גדול, ובאמת הדברים תמוהין איך יעשהו לגוי גדול, ולא שייך לומר רק גוי גדול יצא ממך, ונ"ל דעל כן דרשו (ב"ר ל"ט י"א) משאני עושה אותך כבריה חדשה. ולדעתי זה הדבר אשר דברנו, כי הוא אב ממש לכל ישראל עד סוף כל הדורות, וכל אחד מישראל שייך בו לומר ברא כרעיה וכו', ולכך אמרו רז"ל (תנדבא"ר פכ"ג) דכל אחד מישראל מחויב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והבן זה דברא כרעיה דאבוהו והוא והם איש אחד, ואם כן הוא בעצמו הגוי גדול הזה, והיינו (בראשית יב ג) ואעשך לגוי גדול. וזה שאמר הכתוב המכסה אני מאברהם וגו', והלא אברהם היו יהיה לגוי גדול, דהיינו שהוא בעצמו יהיה, והיינו הכפל היו יהיה, דאם הוי אמר יהיה, הוה אמינא דהכונה רק על שיצא ממנו גוי גדול, לכך אמר היו יהיה, ר"ל היו דהיינו הויתו, ור"ל בעצמותו יהיה לגוי גדול כנ"ל, ואם כן נחלתם הוא נחלתו וראוי להודיעו, ושמא תאמר גם הם איך יזכו דהוי לדבר שלא בא לעולם, לזה אמר כי ידעתיו כפירוש רשב"ם וכמ"ש דבבנו קנה, וז"ש הטעם למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה', דאז נקראו בנים למקום וכר' יהודה בפרק קמא דקדושין דף ל"ו (ע"א), ובזה ניחא מה דיש לדקדק לפירוש רשב"ם מה זה דאמר ושמרו דרך ה', הא לא נאמר שום תנאי בנתינת הארץ לזרעו. ולפי מ"ש אתי שפיר דלא קנו רק אם נקראים בנים, וזהו אם עושים רצונו של מקום. ועוד יש כונה בזה לומר אף דשרה עדיין לא מיעברה, לזה אמר כי ידעתיו שבודאי יהיה לגוי גדול, אם כן בכהאי גוונא קנה וכמ"ש לעיל, אם כן נחלתם היא נחלתו, והיינו דמסיים למען הביא ה' את אשר דבר עליו, עליו דייקא והבן כי נכון הוא בס"ד. ויש עוד מקום אתי לומר בכונת הפסוקים, על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ב דף קט"ז.) כל מי שמניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה, כי נחשב כאלו חי, וכן כתב רש"י כאן (ד"ה למען) על בית אברהם לא נאמר וגו'. ועל פי זה מפרשים (מלכים א' ב א-ב) ויצו דוד את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ, וכן מפרשים הפסוק (מלכים ב' ד א) ואשה אחת וגו' צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו'. והיינו ואעשך לגוי גדול, כי עמך כולם צדיקים כי בעבודתנו לא עזבנו אלקינו. והיינו דברי המדרש ואעשך לגוי גדול כשיקבלו ישראל את התורה, כי אם הבנים הולכים בדרכי אביהם נחשב כאלו הוא חי, והיינו ואברהם היו יהיה וגו' כנ"ל, כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה', ואם כן ילכו בדרך אביהם ונחשב כאלו הוא חי, והיינו למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, עליו דייקא, ואם כן ראוי להודיע לו, והבן זה. ועל פי מ"ש יש לפרש המדרש הנ"ל, דהכי קאמר מתן תורה גליתי לו, ואם כן ידע דהוא והם אחד ואין ראוי לעשות שלא מדעתו, ואתי שפיר דמרומז בקרא הך דמתן תורה מהפסוק שנאמר היו יהיה לגוי גדול, על פי דברי המדרש הנ"ל על פסוק ואעשך וגו' כנ"ל, והבן. אלא דאכתי לא הונח לנו הא דאמר גיהנם גיליתי לו. וכדי לישב ולפרש כל דברי המדרש הנזכר, אפרש הא דמתן תורה גיליתי לו באופן אחר, גם כן על פי הדברים אשר כתבתי דהמזכה לבנו קנה אף שאינו בעולם, הנה יסוד דין זה הוא מטעם דזכין לאדם שלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), אבל אם הוא חוב, ודאי אינו מועיל קנין שלא בפניו, וזה ברור. והנה נ"ל דאף דשבח הארץ רבה היא, מכל מקום יש קצת חוב בחד צד, כי (במדבר יג לב) ארץ אוכלת יושביה היא אם אינם עושים רצונו של מקום, כי קדושתה רב, על כן היה אריות אוכלים בשמרונים (מלכים ב' יז כה), ואינה סובלת תועבה כמו שנאמר (ויקרא כ כב) ולא תקיא הארץ אתכם וגו', מה שאין כן אם ידורו במקום אחר ישבו אף אם יחטאו. אבל זה אינו, דגם זה בעצמו זכות, דמשום הכי צריכין לשמור דרך ה'. ועוד דלצדיקים טובה היא והם העיקר, והרשעים הם טפל ולא חיישינן אם חוב היא להם, ובעל כרחך הטפל נמשך אחר העיקר, ושמא תאמר מאן יימר הלא יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא) עלול לחטא והוי חוב, ואין חבין לאדם אלא בפניו (עירובין פ"א ע"ב), ולא נקנה הארץ כלל לזרעו, וזה אמר מתן תורה גיליתי לו וגיהנם גיליתי לו, כי במתן תורה נאמר (דברים כט יד) ואת אשר איננו פה. וכתבו המפרשים דהיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו, וצריך לומר דהשי"ת זיכה לכל דורות ישראל בארץ הק' והם בניו עד סוף כל הדורות וכמ"ש. וגם י"ל דדור המדבר זיכו לבניהם, אף דקיימא לן בחושן משפט סי' ר"י דבן הבן לא חשוב כבנו לענין זה, ומכל שכן בהתרחק הדורות, מכל מקום י"ל כיון דהיה ס' ריבוא, זה כולל כל היצורים וגם כל הנשמות הוי כאלו כל הדורות היו אז. אבל יתכן יותר לומר דהשי"ת זיכה לכל הדורות והבן, ואם כן היסוד של מתן תורה הוא דזכין לאדם שלא בפניו, אף דחוב הוא לרשעים שנענשין, מכל מקום הצדיקים הם העיקר ורשעים הם טפלים. ולפי זה בלא ראיית הגיהנם, הוי י"ל דבאמת לצדיקים הוי זכות שקבלו את התורה, והמקבלים שכר כמצווים ועושים דגדול מאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א), אבל לרשעים דחוב לגבייהו לא הוי כמקבלי התורה, ואם כן אין נענשים רק שמפסידין השכר, וכעין ששמעתי מפרשים על פסוק (תהלים נח יב) ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אבל יש אלקים שופטים בארץ, דבאמת נענשים הרשעים בעונש רע ומר, עד כאן. והיינו מטעם שכתבתי דהרשעים טפלים, וזה כבר ידע אברהם דראה הגיהנם בברית בין הבתרים עיין שם בתרגום יונתן, אם כן מזה מוכח דהצדיקים עיקר, ושפיר זכו הבנים בירושת הארץ צריך להודיע לו כדי שלא יקשה לו כשראה חורבנם בלי ידיעתו. והיינו דברי המדרש מתן תורה גיליתי לו, גיהנם גיליתי לו, ודינה של סדום איני מגלה לו, בתמיה ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר גם כן ושמרו דרך ה' אף שהוא נותן בלי תנאי, מכל מקום על אופן זה טובה היא, ולכך זכו, כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה יתפרש (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ועל פי זה נבאר מה שאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"א) אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, דבדור שכלו זכאי ואין בהם חטא ראוי לבא, ובדור תערובות כיון שיש גם צדיקים הרי רשעים נטפלים אליהם, ואם כן הרי הדור בכלל הקבלה ונענשים על חטאם ומעכבים בחטאם הגאולה. אבל בדור שכלו חייב ואין ביניהם צדיקים כלל, אם כן חוב הוא לכולם ואין כל הדור בכלל הקבלה ואין ראוי לעונש, לכך בן דוד בא כיון שאין חטא בעולם. ועל פי זה אתי שפיר הפסוק דמייתי הגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) כולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג יג), ופירש רש"י (ד"ה) כולו כלבן הארמי. וקשה טובא (א), למה דוקא נקט לבן, וכי לא היה רשע אחר בעולם. ועוד קשה מהו הלשון טהור הוא. ומיהו גם זה יש לישב דאיתא דבדור שבן דוד בא הקב"ה מוחל כל עונותיהם והבן, ולפי מ"ש יתישב גם כן. ועוד קשה למה נקט כולו הפך, לימא כולו לבן. ולפי מ"ש אתי שפיר הכל, דהטעם שאינם מתייחסים רק אחר יעקב ולא אחר לבן שיקרא על כל פנים אבינו מצד אם, היינו משום שאנחנו שומרי התורה מתייחסין אחר יעקב שומר התורה, וכמו שמפרשין במאמר (הגדה של פסח) מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. ועל פי זה נ"ל לפרש (בפרשת תבוא, דברים כו ה) ארמי אובד אבי, ר"ל שהוא אבד אותה המעלה שהיה נקרא אבי, ואם כן כשכלו חייב שאינם בכלל קבלת התורה כמ"ש, אז נהפוך הוא שמתייחסין אחר לבן ולא אחר יעקב. וז"ש כלו הפך לבן, היינו או כולו זכאי או כולו חייב והבן, ואז טהור הוא מן החטא כמ"ש ודו"ק. והנה דרשו רז"ל (ברכות דף ח'.) שערי ציון (תהלים פז ב), המצוינים בהלכה, והנה ודאי טוב יותר אם יבא בדור שכלו זכאי שאז יהיה בשמחה, וידוע מה שפירשו משיח מציאה ועקרב (סנהדרין צ"ז ע"א), ור"ל משיח יבא או בבחינת מציאה והיינו זכו, או בבחינת עקרב אם ח"ו לא יזכו, והבן. וכן מה שפירשו (ירמיה ח טו) קוה לשלום ואין טוב וגו', וידוע מ"ש (בחולין דף ק"א ע"ב) ולא נקראו בני ישראל עד שעת מתן תורה עיין שם, אם כן הדור שאינם בכלל הקבלה אינם נקראים ישראל. והיינו מי יתן מציון ישועת ישראל, ר"ל שיהיה ישועתם מחמת שיהיה מצוינים בתורה ובמצות דהיינו שיהיה דור זכאי, כי אם בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב כי יהיה בשמחה כמ"ש, וגם ישמח ישראל כי אז יהיה בכלל ישראל, וישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) במהרה בימינו אמן.
פירוש כב
ארדה נא ואראה וגו' (בראשית יח כא). עיין בבינה לעיתים דרוש י"ב שמפרש שאם האמת שכפי ערך הצעקה אשר באה אלי בהפלגה עשו, אז כדי להתעורר בתוקף אל העונש לא אסתפק מידיעת רעתם, אלא ארדה נא ואראה בראיה ממש, למען הראיה תעיר כל חמתי עד גדר כליה. ואם לא, שלא היו המעשים רעים כל כך כשיעור הצעקה, אז אדעה אסתפק בידיעה לבד, ולא אבא לידי ראיה ותקל עונשם, עד כאן דבריו. ונ"ל להוסיף נופך לדבריו ליישב מי איכא ספקא קמיה שמיא, דודאי חלילה וחלילה שיסתפק כביכול, וז"ש אברהם (בראשית יח ל) אולי ימצאון, היינו שאברהם היה מסופק, אבל לפניו ית' הכל גלוי, ומ"ש ארדה נא ואראה, אמרו רז"ל (תנחומא נח סי' י"ח) שבא ללמד לדורות הבאים שלא ידונו רק בראיה וחקירה היטב, וכאן באמרו ואם לא אדעה, מורה חוק המוסר אשר למדנו שלמה המלך ע"ה ברוח קדשו באמרו (קהלת ז יז) ואל תרשע הרבה, והקשו בגמרא דשבת (דף ל"א ע"ב) הרבה הוא דלא לרשע וכו', ומשני אלא מי שאכל שום וריחו נודף וכו', והוא מוסר גדול וחכמה שאף שהוא משוקע בחטא מכבר, מכל מקום ישמור עצמו מאד מאד בעתיד. והנה ליכא מידי בנביאים ובכתובים דלא רמיזא באורייתא, והא היכא רמיזא. אבל הא רמיז לן באמרו ית"ש ואם לא אדעה, דר"ל ואם לא יהיה כן רק חסר קורטוב, אז אדעה כפירוש הבינה לעיתים ולא יהיה כליה, ומלמד לדורות שאפילו אם ירשיעו מאד ח"ו כמו סדום, מכל מקום טוב להם שלא ירשיעו עוד יותר, והבן.
פירוש כג
חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו' חלילה לך וגו' (בראשית יח כה). הוא כפל הענין במילות שונות, ועיין ביערות דבש דרוש ט"ו ח"א מה שפירש, (ותורף דבריו במ"ש (עירובין כ"ב ע"א) הקב"ה ארך אפים לרשעים. ענינו כי גם צדיקים צריכין ארך אפים על שלא מיחו ברשעים, ועל כן מאריך אף גם לרשעים, כי יש להם טענה אלו היה הצדיק מוחה לנו היינו שומעין בקולו. וז"ש אברהם להציל את כל אנשי סדום מכח ממה נפשך, כי אם גם הצדיקים ימותו על שלא מיחו, זה נגד מדותיו רחמנות וארך אפים לצדיקים. וזהו חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, כי כך המדה מלפניך להאריך להם אף, ואם באמת תאריך לצדיקים רק הרשעים יאבדו, גם זה בכלל חלילה לך, כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט הלא יצעקו אלו מיחו הקשבנו לקולם, עד כאן דבריו עיין שם). ונראה להוסיף נופך לדבריו דהכי פירושו, חלילה לך להמית צדיק עם רשע, כי זה נגד מדתו ית"ש לך דייקא, והיה כצדיק כרשע, ר"ל שאם שיהיה לכל אחד כאשר הוא טוב לצדיק ורע לרשע, גם זה חלילה לך השופט וגו'. והבו כי נכון הוא בס"ד.
פירוש כד
ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו' (בראשית יט לג), ובצעירה כתיב (בראשית יט לה) עמו, לפי שלא פתחה בזנות חוסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, עד כאן דברי רש"י (ד"ה ותשכב), וכן הוא במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג). והנה זקני מהרש"א ז"ל שדא ביה נרגא בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף ל"ח ע"ב) דבסוגיא שם מבואר דאדרבה הבכירה נטלה שכר גדול על זה שהקדימה שכיבתה, שקדמה ארבע דורות לישראל, עיין שם שהניח בקושיא. ובאמת ראשי היחוס דוד ושלמה שכל המלכות נקרא מלכות בית דוד, היה רק ממואב, רק רחבעם נפיק גם מעמון (מלכים א' יד כא), ואין זה דבר קטן. ועוד קשה על דברי רש"י דאיך נימא דהבכירה שפתחה בזנות וכו', הא לאו לזנות יחשב, דהלא אמרינן עלייהו (במסכת נזיר דף כ"ג.) צדיקים ילכו בם (הושע יד י), וכן הוא דעת רבי חייא בר אבא שם דלאו לזנות מחשב, וכן הוא דעת רש"י שם (ד"ה) כמ"ש בספר מקום שמואל שם בנזיר, עיין שם. (ב), יש לדקדק במאמר הבכירה הן וגומר (בראשית יט לד), דמסיימת ונחיה מאבינו זרע, דהוא שפת יתר דכבר אמרה כן במאמר הראשון. (ג), מה דקאמרה ונחיה מאבינו זרע, היה לה לומר ותחיה, ולמה כללה עצמה הלא כבר עשתה את שלה, והוא דקדוק עצום לענ"ד. (ד), ותהרן שתי בנות לוט מאביהן (בראשית יט לו), האי מאביהן הוא שפת יתר. (ה), למה הבכירה קראה מואב והצעירה בן עמי, ואף שאמרו רז"ל (תנחומא בלק סי' י"ז) זו צנועה היתה וזו לא צנועה, מכל מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ולענ"ד נראה ללמד זכות עליה דלא היה בזה שום נפתל ועיקש רק הכל לשם שמים, כמ"ש רז"ל וכמפורש בפסוק (בראשית יט לא) במאמרם ואיש אין בארץ וגו', ועל כן נשתל מהם מלכות בית דוד, והוא דכונתן היה רק לקיים זרע ולא רצו לשמש עם אביהן באיסור, רק מה שהוא הכרח לקיים מין האדם, ועל כן שלטו בעצמן שיתעברו תיכף מביאה ראשונה ולא יצטרכו לשמש יותר, והא דלא הסתפקו בשימוש חדא מנייהו, היינו משום דאף אם תלד הן זכר או נקבה, לא יהיה לו בן זוג לולד אשר יולד ואיך יבנה העולם, לכך צריכין לשמש שניהם ואם תלד זו זכר וזו נקבה, יזדווגו ויבנה העולם, וזה ברור. והנה כדי שיהיה כן ולא יולידו שתיהן זכרים או שתיהן נקבות ולא יועילו כלום, בקשו תחבולות על פי שאמרו רז"ל (ברכות ס' ע"א) האשה מזרעה תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה, ודרשו כן מפסוק (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וגו', והטעם כתבו דאחרון גובר. והנה ודאי כל אשה רצונה יותר בבן מבבת, על כן הבכירה דהיא הראשונה, לקחה לעצמה חלק הזכר, ועוררה תאותה להוציא תיכף קודם אביה, וחשבה שהיא תלד בן. אחר כך חשבה שאם גם אחותה תעשה כן, לא יועילו כלום כי יהיו שני זכרים, על כן אמרה לאחותה שהיא כבר עשתה כן, על כן תעשה היא ההיפך שתראה לאמץ את עצמה שיזריע אביה תחלה ותלד נקבה, ויהיה זכר ונקבה ויבנה העולם. ונקדים דעם משמש תמיד על השני הנפעל אל הראשון, ועל כן דרשו (בב"מ דף ס"ב.) וחי אחיך עמך (ויקרא כה לו), חייך קודמין לחיי חבירך, וכמו שמפרשין בפסוק (בראשית ל ח) נפתולי אלקים נפתלתי וגו'. אבל את יתפרש גם בענין אחר, כמו ויזכור אלקים את אברהם (בראשית יט כט), שאינו לשון עם. והנה אף אם הטבע כך היא שהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה כמו שאמרו רז"ל, מכל מקום לפעמים מחייב חכמתו ית"ש לשנות הטבע, הכי נמי כאן דהשי"ת ידע האמת שלא נחרב העולם, וגם רצה להוציא מכאן שני ראשי האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה ותשקין) שנעשה נס שנזדמן יין במערה, על כן שינה הטבע בהשניה שיצא ממנה אומה שלימה וילדה גם כן בן, אבל הראשונה ילדה בטבע בן, כי זרעו של אב גבר שבא באחרונה. ועל פי זה יתפרש על נכון, אמר בבכירה ותשכב את אביה, דהיינו שכיבתה שכבת זרעה קדמה, ואחר כך אמרה להצעירה להזהירה שתעשה ההיפך ואמרה הן שכבתי אמש את אבי דייקא כנ"ל, אם כן בואי שכבי עמו, עמו דייקא שיהיה שכבת זרעו קודם, ועל ידי כן ונחיה שנינו מאבינו זרע, כי אני אלד זכר ואת נקבה, אבל זולת זה שנינו לא נועיל לחיות זרע על פני הארץ כי יהיו שני זכרים. ועל זה אמר הפסוק כי לא כן היה, רק ותהרן שתי בנות לוט מאביהן דייקא (בראשית יט לז), ובשניהם גבר כח האב ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב, כי הוא בטבע זכר שגבר כח האב, והצעירה גם היא ילדה (בראשית יט לח), שהשי"ת שינה הטבע כדי שיצא ממנה אומה שלימה, והיא הבינה זאת לכך קראתו בן עמי, ר"ל שהוא בן משום עמי, ר"ל אומתי דהיינו האומה שיצא ממני, ואמר הכתוב דכן הוא, הוא אבי בני עמון עד היום כנ"ל, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד.