אור ברסלב
ישמח משה ואתחנן

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

ואתחנן

דברים

פירוש א

טרם נבא אל ביאור מקראי קודש, נפתח פתחא להאי פרשתא לבאר איזה מדרשים.

איתא במדרש (עיין קה"ר פ"י) הובא בספר כתנות אור בשם הגאון מהרש"ך בספרו ברכת שמואל וזה תוארו, אמר לו הקב"ה למשה כתבתי עליך שחכם אתה, הנאמר (משלי י ח) חכם לב יקח מצות, ואתה רוצה לכנס לארץ. והוא פלא. ונ"ל דאיתא במסכת סוטה (דף י"ג.) חכם לב יקח מצות, זה משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק בעצמות יוסף, עד כאן. וכתב זקיני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות על מה שתאר אותו בשם חכם, דלכאורה אינו ענין לכאן רק תואר צדיק, דאיזה דבר חכמה יש בזה רק הוא צדקות. ומפרש דשפיר הוא דבר חכמה, שחושב הפסד מצוה כנגד שכרה (אבות פ"ב מ"א) עד כאן דבריו. ובאמת ראויין הדברים למי שאמרם, דאף דאצלינו הוא נדמה לדבר פשוט, היינו כיון שכבר הורינו זקנינו דבר זה, אבל הממציא הראשון שהמציא דבר זה, ודאי דחכם יתקרי, ובפרט להגביר שכלו על ידי דבר זה על החומרי לעשות מעשה בפועל, כי אינו דומה המסכים במשפט השכל בלא מעשה בפועל, שאף ששכלו חלש יסכים על דבר אמת, כיון שאין לו מונע הוא החומר מה שאין כן לעשות מעשה בפועל, שאז התגברות החומר וכוחותיו המתאוים נתערבב שכלו, בודאי שצריך להיות בעל שכל גדול וחזק בשעה שהגיע מעשה לידו בפועל, זה ודאי יורה על שלימות שכלי וחכם יתקרי. היוצא מזה שעיקר החכמה של משה אדונינו בזה הוא הסתכלות החשבון הזה. ואיתא עוד סוטה (דף י"ד ע"א) שאמר לו הקב"ה למשה בשעה שביקש ממנו לכנוס לארץ, וכי לאכול מפריה אתה צריך, אלא לקיים המצות התלויות בה, הריני מעלה עליך כאלו קיימת אותן ואתן לך שכר בעבורן. והקשה גם כן הגאון הנ"ל וכי משה עשה על מנת לקבל פרס, שהשיב לו הקב"ה שאתן לך שכר כאלו קיימת אותן, הא אסור לעבוד על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג). ותירץ הגאון הנ"ל, בכהאי גוונא שאינו מחויב בדבר רק שרוצה להביא עצמו לידי חיוב, שרי על מנת לקבל פרס. ומשה עדיין לא היה מחויב בדבר לקיים מצות התלויות בארץ, כיון שלא היה בארץ, עד כאן דבריו הקדושים. ואם כן לפי זה אם אמר יאמר משה אדונינו שאף בכהאי גוונא שעדיין אינו מחויב בדבר, ורוצה להביא עצמו לידי חיוב, לא ירצה לעשות על מנת לקבל פרס אף שמותר מן הדין, רק שחפץ לקיים מצותיו בלי קבלת תועלת, אז הוי טענתו חזקה ומה יתן ומה יוסיף תשובתו יתברך באמרו הריני מעלה עליך, דהיינו שיתן לו שכר כאלו קיים, כיון שהוא לא יחפוץ בהשכר רק בהקיום עצמו. אך אם נלמד דבכהאי גוונא שלא היה מחויב בדבר רק שיביא עצמו לידי חיוב, אף משה עשה על מנת לקבל פרס, אם כן היתה תשובתו יתברך תשובה ניצחת. והנה דבר זה נלמד ממה שמצינו שנקרא משה חכם במעשה דעצמות יוסף, ואופן חכמתו בזה כבר כתבתי משום שהמציא לחדש הפסד מצוה כנגד שכרה. ויש להבין הלא חשבון זה לא שייך רק מי שעושה בשביל שכר, ואף כשיש לו היזק על ידי המצוה ורוצה למנוע, שייך לומר שיחשוב השכר כנגד ההפסד. מה שאין כן כשאינו עושה בשביל שכר, והשכר לא נחשב אצלו מאומה נגד החשקות שיש לו לקיים מצותיו יתברך באהבה, הנה החשבון הזה למה לו, הלא אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואינו צריך מחשבון הזה כלל. ועוד קשה טפי, דאם מחשב השכר ובשביל זה הוא מחזיק במצוה, אם כן הרי הוא על מנת לקבל פרס, ואם כן האיך חשב משה השכר של המצוה כנגד ההפסד ובשביל זה החזיק המצוה, אם כן הרי הוא על מנת לקבל פרס ודבר זה אסור. ואם נימא דאמת לא היה צריך משה לחשבון זה כלל, אם כן הדרא קושיא לדוכתי מהיכי תיתי לו תואר חכם, רק תואר צדיק או חסיד. אלא ודאי כדי ליישב זה צריך גם כן לומר דדבר זה הוא התעסקות עצמות יוסף, שאין מוטל עליו החיוב לעסוק לבדו רק על כללות ישראל, ולא על יחיד בפני עצמו, וכיון שהם לא רצו להתעסק אין עליו חיוב, לכך שפיר עביד על מנת לקבל לקבל פרס דבכהאי גוונא שרי, לכך חשב זה החשבון וחכם יתקרי, כנ"ל ברור. והנה מזה יש ללמוד דבכהאי גוונא כיון שלא היה עליו החיוב עשה משה על מנת לקבל פרס, ואם כן לפי זה היתה תשובתו יתברך ניצחת מה שהשיב לו הריני מעלה כו' כשביקש על ביאת הארץ, וזה ברור. והשתא מבואר המדרש שלפנינו כתבתי עליך שחכם אתה, שנאמר חכם לב יקח מצות, כמו שדרשו חז"ל על משה בהתעסקות עצמות יוסף, ותואר החכם כמ"ש שהמציא החשבון הזה, ואם כן גלית אדעתך שאתה עושה בכהאי גוונא על מנת לקבל פרס, אם כן לפי זה תשובתו יתברך באמרו הריני מעלה עליך כו', הוא תשובה ניצחת ואתה מבקש ליכנס לארץ, וזה נכון בעז"ה בדרך פשוט.

והנה לפע"ד נראה עוד לומר, שזה היה כדמות עונש למשה על שלא קיים אז באהבה גמורה כפי מדרגיתו, רק שחישב חשבון זה, לכך נמדד לו עכשיו כמדתו כאלו היה רוצה לכנוס לארץ על מנת לקבל פרס, אף שלא היה כונתו עכשיו כן. ועל פי זה נתיישב מה שתמוה לי, דאף אם שרי על מנת לקבל פרס בכהאי גוונא, למדריגת משה ודאי לא נחשב אצלו שום דבר לנגד השתוקקות וחשקות שלו שהיה לו לקיים איזה מצוה, ואם כן מה השיב לו השי"ת בזה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהוא עונש על שלא קיים אז בכהאי גוונא באהבה, רק על ידי חכמות החשבון הזה. והשתא אתי עוד שפיר טפי לשון המדרש הנ"ל, שהוא כמו הודעת החטא כתבתי עליך שחכם אתה שלא עשית באהבה אלא על ידי חכמות החשבון, ועכשיו אתה רוצה ליכנס לארץ ישראל כעושה מאהבה, לא כך אלא כמדתך אז, כך אמדוד לך עכשיו שחישבת בשביל שכר, ועכשיו הריני מעלה עליך כהנ"ל ואתן לך שכר ודוק. והנה היוצא מזה דבר חדש, שבאשר משפטו שם פעלו, שאף שעשה מצוה רבה בעצמות יוסף, ושבחוהו חז"ל בזה וקבל שכר גדול כמו שמפורש בגמרא סוטה שם, מכל מקום פגימה דקה היתה בזה שהיה צריך לחשבון, ואף שמותר בזה על מנת לקבל פרס כמו שכתבתי, מכל מקום לפי מדריגת משה הוא פגימה, ואף שחז"ל הורינו לעשות זה החשבון, היינו לנו כי גב החומר גבינו להכניע את חומרינו, ופגימה זו היתה סבה שלא בא לארץ ישראל ולא שמשום זה נענש, רק שנענש בשביל המפורש בכתוב, רק שזה היה סעד גם כן שלא יקובל תפלתו אחר שכבר נגזר עליו לבטל הגזרה מחמת חשקות הנמרץ שהיה לו שנמדד לו כמדתו, אם שבדבר שאין מן החיוב מתנהגין במחשבת קבלת שכר ונקצב לו שכר כאלו קיים, אבל לא זכה לקיימם, וזה היה לו עונש גדול מאד אף שנקצב לו השכר, דהא הוא היה חפץ במצוה מאד ביותר, ואין השכר נחשב לו לכלום נגד השתוקקות וחשקות לקיים מצות הבורא ב"ה. ומה שבאמת בעצמות יוסף לא היה כן, יתבאר בסמוך ואף שלא נמצא כן בשום ספר, כי במצוה רבה זו היה עזר וסעד שלא יכנוס לארץ ישראל, דהיינו שלא יתבטל הגזירה שנגזר עליו מצד אחר, כי עמוקה מני ים מה תדע, ואם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, ומי אשר יחפור ימצא מטמונית חדשים אשר לא שערום אבותינו. ואברר ואגלה כי מפורש בדברי רז"ל ברמז, שעל פי זה תבין מה שראוי לעמוד בו, דהנה מצינו בגמרא (סוטה י"ג ע"ב) דאין המצוה נקראת אלא במי שגומרה, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מארץ מצרים קברו בשכם, וכי ישראל העלו הלא משה העלה, אלא נקראת על מי שגומרו, עד כאן. הנה משמע שאין המצוה נקראת על שם משה, הואיל ולא גומרה, והוא תמוה דהא קיימא לן (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ומכל שכן הכא שכבר פעל צדיק פעולתו מארץ מצרים ולהביאו עד הירדן, ואף שלא גמר להכניסו לארץ, צדיק מה פעל הלא נאנס שאמר לו הש"י לא תעבור את הירדן (דברים ג כז). ולפי מ"ש אתי שפיר, שההתחלה של המצוה היא בעצמה היה סבה שלא גמרה שלא היה בשלימות, כי אם היה בשלימות כפי מדריגת משה, היה נגמר על ידו שהיה בא לארץ כאמור, אך מחמת שחיסר בהמצוה לפי מדריגתו, לכך נמדד לו בסוף כן כשבקש ליכנס לארץ ולא נגמר על ידו, לכך אין זה בכלל נאנס כנ"ל.

אך כדי להבין מהיכן נצמח שמשה אדונינו יצטרך בדבר מצוה להתחכם כנגד יצרו בתחבולות על ידי שוחד שכר, הלא זה כל האדם, אבל לא משה אדונינו כי אם יעשה לעשות רצון קונו וחפץ צורו, ומה זה עושר המדומה בחיק משה אדונינו שיבטל שום מצוה עבור זה. אך הענין בזה, שמשה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), והוא כדמות אילן והם הענפים, ובהפרדם ונפלם שדי תכלא קצת במשה, לכך נאמר לו לך רד כי שחת (שמות לב ז), בשעה שעבדו ישראל את העגל (עיין ברכות ל"ב ע"א), ולכך אז שכולם נתעסקו בביזה ולא השגיחו בדבר מצוה כזה, שדי תכלא במשה עד שהצטרך להתחכם ולהתגבר שכלו בבקשת חשבונות רבים. ואף דאיתא שם בסוטה דאמרו ישראל הניחו כבודו בגדולים, אם כן משמע לכאורה דלא חטאו ישראל בהתרשלות מן המצוה שמושבעין ועומדין, כבר פירש שם זקיני הגאון מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות שזה קאי על מ' שנה שבמדבר שלא נתעסקו בו אלא משה, אבל בתחילת יציאתם ממצרים לא נתעסקו בו מפני הביזה, ולכך לא נתעסקו בו אלא משה. וכן כתב עוד שם וז"ל: גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיתה המצוה חביבה עליו, ובגנאי ישראל דשבקי' ליה משום ביזה, היינו בתחלת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים כו', עכ"ל עיין שם. ואם כן משמע מדבריו דהסיפא דקרא דחכם לב, דהוא ואויל שפתים ילבט קאי על ישראל, וסיפר בגנותן דשבקי' לארונו של יוסף משום ביזה, והכי פירושו שפתים ילבט, מה שנשבעו לבטא בשפתים לשאת ארונו של יוסף. וכן משמע מהגמרא שאמרו כל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, עכ"ל הגמרא. אם כן משמע להדיא דהכי פירושו דמייתי ראיה על שתיהן דחכם לב זה משה, ואויל שפתים ילבט היינו ישראל, ולזה כין זקיני הגאון מהרש"א ז"ל באמרו שסיפר הכתוב בשבח משה ובגנותן של ישראל, וזה ברור וכו'. ועל פי זה יתבאר שם בסוטה (דף י"ג ע"א) תנו רבנן בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק במאמר הזה טובא. חדא, דמאי קא משמע לן באמרו בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, דאטו מי לא ידע דמשה בחיר ה' עבדו נאמן ביתו צדיק הוי וחביבין עליו מצות, ומאי קא משמע לן. ועוד קשה מאי רבותא כל כך לגבי משה שדחה עושר המדומה קנין הבל, כדי לעשות נחת רוח לבורא, והחליף עולם עובר בעולם עומד. ועוד קשה אם בא לשבח את משה להורות לנו חביבות המצות ממשה, שנלקח ראיה ומוסר וחכמה ולימוד ממנו, דודאי לא נכתב שום דבר לבטלה דהא מאי דהוי הוי, רק הכל ללמד דורות הבאים, אם כן לאיזה ענין מונה את ישראל, וכי בשביל זה יוגדל שבחו של משה מתכבד בקלון חבירו. ועוד דמאי קא משמע לן דמשה היה צדיק יותר מכל ישראל ודאי דזיל קרי' ביה רב הוא ומובן מאליו, דאם לא היה טוב יותר מכל ישראל, לא היה נבחר לגואל לסרסר בין ישראל לאביהם שבשמים להוריד להם התורה הקדושה. וגם כן יש לדקדק תיבת כולן מיותר, ואיך שייך לומר כל ישראל כולן, והן אמת דבעין יעקב השמיט תיבת כולן, היינו מפני שהיה זה הלשון תמיה בעיני המעתיק, ולכן חשבוהו לטעות, אבל בספרי הש"ס איתא דכל דבריהם בדקדוק נאמרים אין בהם נפתל ועקש ושפת יתר. והנ"ל בזה, דכבר כתבנו דהקרא דחכם לב רישא בשבח משה, וסיפא בגנות ישראל. והנה נ"ל דעיקר הכונה בסיפא לא לגנות ישראל, רק לפרש הסיפא, על פי מה שכתבנו דחכם לב יקח מצות, וקאי על משה שהתעסק בעצמות יוסף. וזה תמוה מאד דמשה בחיר ה' מובחר האנושי ורבן של הנביאים, יצטרך לזה חכמות לב, דמשמעו של חכמת לב ודאי מורה לתחבולות נמרצות ועשתונות משתנות, ולמה הוא לו והלא מילתא זוטרתא הוא לגבי משה לעשות מצוה לעשות נחת רוח לקונו יתברך, ולדחות מפניו כל הון, ומה זה לפני האיש משה שיצטרך לעצות ותחבולות, הלא אהבתו כלפיד בוער עד אין קצבה. לכך אמר ואויל שפתים ילבט, וקאי על ישראל שהם הפרו ברית ושבועה בשביל הביזה, וכיון שכל ישראל עשו כן, פגמו בעצם נשמת משה ונתרפה במלאכתו מלאכת אהבה בעצם, עד שנצטרך להגביר שכלו בתחבולות ובעצות נמרצות ככל פירוש הכתוב.

ועכשיו נחזור לענינינו לפרש הברייתא, ואפתח במשל פי מעושר גדול שיש לו אלף אלפים דינרי זהב, ואלף אלפים ספינות על הים בפרקמטיא, ואלף אלפים כפרים ואלף עירות, והוא מרויח בכל יום מאה אלף דינרי זהב מכל זה. ויהי היום ויתועדו בני אדם לדבר בנדון העושר ההוא, ויאמר האחד תמה אני מאד האיך יצויר להרויח בכל יום מאה אלף דינרין, ומי יתן שארויח כמותו. והשיב לו השני אין זה כלל וכלל מן התימא, כי מן רכוש רב כזה ראוי להיות ריוח עצום כזה, ואם כן עכשיו שיש לו רכוש רב כזה, אין תימה בפני. ואי תמיה לי, הא תמיה לי על תחילת העושר, האיך באפשרי לצבור הון כזה מאפס ואין, כי שמעתי אומרים שבנערותו היה בעירום ובחוסר כל. וגם מה שאמרת מי יתן שארויח כמותו, זה טפשות גדול דאיך יצויר להרויח כזה בידים ריקנות. אך זאת עשה חקור על תחילתו מהיכן בא לעושר ההוא, כי תחילתו היה גם כן בידים ריקנות וזאת תוכל לעשות. ויען השלישי ויאמר מה אתמוה על מה שלא ראיתי, כי התחלה של עשירות אינני זוכר, רק על זאת אתפלא ואתמה כי אני זוכר לפני ב' או ג' שנים כבר היה ירוד גדול, והיה הכל אומרים עליו אפילו האבנט אינו שלו, ובזמן קצר כזה חזר לעשרו והוסיף הון רב, ודבר זה ראיתי בעיני. ועל זאת הגדלתי התימה שלי, עד כאן המשל. והנמשל הוא, כי הצדיק הגמור אשר כבר התגבר שכלו על חומרו והוכנע חומרו לשכלו, בודאי אין תימה כלל איך עושה המצות בחשקות ובזריזות גדול ובאהבה גמורה עד אין תכלית ואין חקר ואין ערך ואין מספר, כך הוא ראוי לו כיון שהוא בדרך השכל, ובנקל גדול הוא לפי התגברות שכלו, ובפרט זה שהולך בדרך השכל בכל עת ובכל שעה ובכל רגע שכלו מתגבר והולך כמעיין הנובע. אך על זה יגדל הרואה התימא על תחילתו איך בא לזה להכניע החומר ותאותו כל כך, כי לפתח חטאת רובץ ויצר לב האדם רע מנעוריו ומשוקע בגשמיות מעת הולדו, אבל מאחר שכבר בא לזה, אין תימא כלל וכלל על נתיבו ומהלכו ושבילו, כי כן ראוי לו לפי שכלו ובפרט שמתגבר בכל פעם, רק עיקר התימא על תחילתו. וגם אם רוצה אדם לקנות יראת ה' ואהבה לומר אעשה כן גם אני, הבל יפצה פיהו שרוצה לעלות בסולם ודרגו עקורה, כי בודאי צריך אמצעים רבים להגיע אל תכלית יראה ואהבה, כמבואר בספרי חכמה ומוסר עיין בעיקרים מאמר ג' פרק ל"א ובהקדמות מסילת ישרים, כי צריך אמצעים רבים, עיין שם. אלא ודאי זה שרוצה ללמוד ממנו לעשות כמעשיו, צריך לדון איך בא למדרגה זו על ידי איזה הדרגות, ואף הוא יעלה באותן המדריגות מדרגא לדרגא, ואחר זה יבא לזה לעשות כמעשיהו. הנה דרך משל כשנדברו יראי ה' אודות איש קדוש הידוע להם, ותמהים מגודל קדושתו ופרישתו ומשתוקקים לעשות כמעשהו חושקים מאד לזה, ויען אחד ויאמר מה שאתם תמהים עכשיו מגודל הפלגת קדושתו ופרישת מעשיו, אין זה תמוה כי כך ראוי לו לפי התגברות שכלו ומתגבר והולך בכל פעם, אך זה תמוה על תחילתו מהיכן נצמח זה להגביר שכלו על חומרו כל כך. וגם מה שאתם רוצים לעשות כמעשיו, זה שטות גדול בידים ריקנות, כמו זה שיש לו הון רב וספינות וכפרים ועירות הרבה, רק שאנחנו צריכים לחשב ולעיין איך בא לזה בהיותו נער וריק מכל, כי ערום יצא מבטן אמו, שעל זה יגדל התמיה, ואם נבין זה, גם אנחנו יכולים לעשות כן. ויען השליש אשר נשען על ידו, ויאמר האם אתפלא על זה שלא ראיתי ולא הכרתי ולא הייתי עמו בתחילתו, וגם אין מבוא ללמוד ממנו דבר זה של התנהגות תחילתו כיון שלא ראינו בעינינו, אך על זה אתפלא, כי באמת בעת שהוא דבוק למקורו מקור מים חיים ולבו פתוח כפתחו של אולם, אז אין דבר פלא ממנו הפלגת קדושתו שהוא לו בנקל ולא בעמל ויגיעה, וכמעט יצא מגדר הבחירה אל גדר המוכרח, כיון ששבת המונע הוא החומר הגס, אם כן הנפש שהוא חלק אלקי את שלה תעשה בטבע, וכמעט שלא יחשוב לצדקות גדול כיון שאין לו עמל ויגיעה וצער, רק אדרבה מתענג בנועם מתיקות הדביקות שאין לה ערך וקץ וסוף, אך החשיבות שלו גדול מאד, שהרי בבחירתו עלה למדריגה זו. אך זה יפלא שמכל מקום בשר ודם הוא, ואם כן נפסק הדביקות איזה פעם כשעוסק בצרכי הגוף הגס, ולפעמים על ידי הרהור ומחשבה, ולפעמים נופל ממדריגתו וישב כאחד העם, ואחר זה חוזר בכל מאמצי כוחו על ידי עמל ויגיעה גדולה להפלגת קדושתו ולדביקותו ועוד ביתר שאת וביתר עוז, וזאת אנחנו רואים בכל עת ממש כמו שמדבר עם בני אדם בדברים הכרחים ומחשב בעסקי עולם הזה, ונפסק הדביקות מכל וכל, וכרגע כבר חזר להפלגת קדושתו ונועם אהבתו, זאת הוא פלא שאחר שנפסק ונתפרד, האיך יעלה ברגע למדריגה כזו, ובודאי יש לו עמל ויגיעה גדולה אז לעלות משפל מצבו לרום שמים כרגע, ולא יתכן אם לא בשבירת כל גופו בקבוץ כל הכוחות וכל המחשבות (למקום אחד) לכח אחד ולמחשבה אחת, ומזה אנחנו יכולין ללמוד כי זה אנחנו רואין בכל פעם. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, שבלי ספק שכהוגן השיב שלא יגדל התימא רק מעת שנפרד ונופל וחוזר, ומזה יש ללמוד כי אז הוא מיגע עצמו בתחבולות וביגיעות, אם כן גם אנו נעשה תחבולות ויגיעות כאלה. מה שאין כן בעת התגברות השכל ומחזיק בדבקות שאז עושה הכל בקלות גדול, אז אי אפשר לנו לעשות כן ואין ללמוד ממנו. ואם כן לפי זה משה אדונינו שזה היתה מעלתו ומדריגתו שלא נפרד בשום פעם מדביקות, כאמור (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ותמיד היה עומד ומזומן כמלאכי שרת, אם כן כל מעשיו והפלגת קדושתו ותוקף אהבתו אין להפליא כלל עליהם, כי הכל לו בנקל גדול וכמעט יצא מגדר הבחירה כי לא היה לא מונע, וגביה דידיה לא שייך לומר דהפלא בעת שנפרד וחזר, דהא זה משה האיש ידענו מה היה לו שלא נפרד בשום פעם, ולא כשאר צדיקים שהם ברצוא ושוב, ואם כן אין כאן נסיון חשוב לגבי משה, כי הכל אצלו בנקל גדול ובטבע. אך אם מצינו במשה באיזה פעם שנפסק ונפרד מאהבתו וחשקו, ואף על פי כן עמד בנסיון גדול, זאת הוא דבר פלא וממנו ראוי ללמוד, כי אז היה לו יגיעה להתגבר על גופו וחומרו, ואף על פי כן עבד עובדי' בנפשיה בבחירתו ולא בעצם נשמתו, ומזה יש ללמוד האיך ראוי ליגע ומחשבה בעצה תכון ובתחבולות תעשה מלחמה. וכבר כתבתי דפרידת משה אז, היה מוכרח מפרידת כל ישראל שהפרו ברית ושבועה, וזה פלא גדול שבעת ההוא שנתרפה הכח והדיבוק אלקי שבו, שיעמוד בנסיון כזה. וזה אמרם בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה, ולהכי חזר ואמר כולן, להורות דדוקא אמר שכל ישראל חטאו והפרו ברית, שממאמר כל ישראל לא נשמע זה, שגם על רבים דעלמא נופל זה הלשון אף שאינם כל ישראל, וכן יש כמה פעמים בש"ס כמו דאיתא בפסחים (דף מ"ב.) אייתי כולי עלמא חצבייהו לגביה שם בדרש דמים שלנו, אף שלא היה רק בני עיר אחת, קרי להו כולי עלמא. לכך קאמר כל ישראל כולם כמשמעו דהיינו כולם, ואם כן כיון שכל ישראל חטאו בזה והפרו ברית ושבועה, ולא שעו אל עושם המפליא להם ניסים וגאלם בזרוע נטויה, ופנו אל קנין הבל, כמה מהחטא הגדול שיש בזה. אם כן על ידי זה נשפל משה ממדריגתו, ואף על פי כן והוא נתעסק במצות, ואף שנתרפה הכח העצמי שבו, מכל מקום נתגבר בטוב בחירתו בתחבולות שונות, דודאי הוא דבר מסתבר דכיון שנתרפה משה בעצמותו ומצא הסט"א מקום לשלוט בו במשה למונעו מהמצוה, ואדרבא כיון שהוא משה הוא דבר גדול, דודאי עשה הסט"א כל התאמצות כדי להשיג למשה אף בדבר קל, ובפרט למונעו מהעלאת עצמות יוסף שהגאולה ההוא היתה תלוי בו, בודאי דעשה כל התפעלות והתאמצות עד אין חקר להסיתו ולהדיחו למונעו מהמצוה, והוא אז נרפה מחמת רוע בחירת ישראל, וגם סעד אלקי רחוק ממנו מחמת ריחוק ישראל מאביהם שבשמים, ואף על פי כן התגבר בטוב בחירתו, בודאי דבר זה הפלא ופלא. וראיה לדבר מעבודה זרה שאין בה שום הנאה, והוא כליון הגוף והנפש מהנפש עד בשר יכלה, ואף על פי כן נכשלו בה חכמים גדולים מאד, וכמאמר מנשה (בסנהדרין דף ק"ב ע"ב) אילו הוית התם כו', מטעם דתקיף עלי' יצר הרע בזה כמבואר ממאמרי חז"ל כמה פעמים בש"ס, ואם כן חזינן בזה כמה גדול כוחו של יצר הרע כשהוא מחזק עצמו, ואם כן כאן שחזק עצמו בכל מה שיוכל, ומשה נרפה וחלש עצמו בעצמותו ואין לו סעד, ואף על פי כן התגבר, וזה דבר פלא מאד ובודאי היא צריך לתחבולות גדולות.

ומ"ש דחטא של ישראל עשה פגם בנשמת משה, אף שמבואר הוא מטעם שכתבתי, מכל מקום רציתי להבינך יותר בשכל פשוט. חדא, דדיבוק אלקי ודאי התרחק ממנו על ידי חטא ישראל, לכך נאמר לו לך רד וכמו שדרשו חז"ל (ברכות ל"ב ע"א). והשני כיון שהעבירה הוא בטבע כמו סם המות לנפש, ועל פי זה פרשתי מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, דהיינו על ידי עבירה שנרפה הנפש ונחלה, אין בכחה לשמור עצמה מעבירה אחרת שמזמין לה החומר, דאם כשהיתה בריא לא יכלה לעמוד בפניו, על אחת כמה וכמה והבן. ואם כן לפי זה שמזיק בסגולה, אם כן יש סברא שפיר לומר דכיון דמשה הוא שורש נשמתן וכולה חד, דחטאם מזיק לנשמתו, כל זה נראה לי ברור בס"ד לאמיתה של תורה. ועל זה מייתי הקרא שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, וכמו שפירשתי שמחמת שהם אויל שפתים ילבט, הוא היה צריך להיות חכם לב, ודו"ק היטב והוא דבר נכון ואמיתי.

והנה על פי זה שכתבתי יש מקום אתי לפרש (משלי ח') ואויל שפתים ילבט, זולת פירוש זקיני מהרש"א. דהנה להבין הפגם בנשמת משה, הוא על פי דברי הפרד"ס בפרק ראשון משער הכונה בענין פגם החטא בנשמות אחרים, שכל אחד כלול מס' ריבוא צינורות דקים מזה לזה, והנה החטא סותם צנורו, נמצא כל אחד חסר אחד, עד כאן דבריו והבן זה. והשתא נבין ההפרש שבין משה רבינו שכולל ס' ריבוא, ובין שאר איש הישראלי שכל אחד כלול כו'. אך דעת לנבון נקל שמשה רבינו כלול מהם במילואם וטובם אחר שהם כלולים, נמצא אם הם סותמים צינורם היא נשאר יחיד, ועל כן נאמר לו לך רד כי שחת עמך כו', והיינו ואויל שפתים קאי על ישראל, שדברו בשפתים ולא קיימו, לכך ילבט (פירוש לשון עייפות וכשלון) זה משה, ר"ל שנעשה עיף ויגע עד שהוצרך להתחכמות כמ"ש.

עוד ביאור על המדרש (קה"ר פ"י) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ, על פי זה שנ"ל לבאר אמרם (אבות פ"ב מ"א) הוי הפסד מחשב כנגד שכרה כו'. כי לכאורה הוא תמוה, הלא אמרו שאין אתה יודע מהן שכרן כו'. ועוד דזה מורה לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל כי באמת צריך להיות ערום ביראה, כי לפעמים עת לעשות כו' (תהלים קיט קכו), כי העיקר לעשות תענוג ושעשוע לו יתברך, ואם כן אף אם יראה לפעמים באיזה מצוה קצת עבירה, רק שנראה שהתענוג והשעשוע שיצמח הוא גדול מאד, יותר מהעצב כו' שיש מצד העבירה, אז עת לעשות כו' וממילא אין כאן עבירה כלל, לפי שהכל לשמה ומצוה יקרא, אך על ידי זה יוכל היצר הרע להטעות אדם בעבירות שיעשהו שיראה לו קצת מצוה שיצמח מזה, לכך צריך האדם להתבונן אם התענוג גדול, או העצב גדול יותר, ואז עבירה יקרא כמשמעה, וצריך לשקול מאד הטיב הדק דבר זה. ובירור ידיעה זו באמת אינו רק במי שעוסק בתורה לשמה, שנאמר (משלי ח יד) לי עצה, והיינו ונהנין ממנו עצה (אבות פ"ו מ"א), והבן. והנה אצל העובד האמתיי, עיקר השכר אצלו הוא מה שעושה תענוג להש"י כי זה כל מגמותיו, והעונש דהיינו ההפסד ההיפך. ועל פי זה יתבאר אמרם, והבן. והנה במשה דרשו (סוטה י"א ע"א) חכם לב יקח מצות (משלי י ח), שנתעסקו כל ישראל בביזת מצרים, והוא בעצמות יוסף, וכתב מהרש"א שדבר חכמה הוא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, לכך קרי ליה חכם לב, עד כאן. והדבר הוא תמוה שיהיה משה על מנת לקבל פרס עושה. אבל יובן לפי מ"ש כי אז היה מציוון וישאלו כו' (שמות יא ב), אבל משה לא קיים זאת המצוה, שידע שממצוה זה להעלות עצמות יוסף יהיה תענוג ושעשוע יותר גדול. והיינו דברי המדרש, כי אם רצה משה לכנוס לארץ ישראל לקיים מצות התליות בארץ כאמרם, והיינו לעשות להבורא תענוג ושעשועים בהמצות, הלא תענוג ושעשוע יותר גדול אלף פעמים כהנה שיבא דור המדבר לעולם הבא, ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל.

פירוש ב

במדרש (תנחומא ואתחנן סי' ד') ואתחנן (דברים ג כג) למה, כדי שיכנס לארץ. על פי דאיתא במדרש (דב"ר פ"ב ח') דאמר הקב"ה נשבעתי, וא"ל משה שיתיר לו שבועתו כדרך שהתיר לו שבועת העגל. והנה נדר לא שייך כאן רק שבועה, דאיך שייך גבי השי"ת דאמר קונם וכו' אם יכנס משה לארץ ישראל. ובאמת איתא במדרש לשון נשבעתי, וכן גבי עגל היה שבועה, רק דלפעמים קורא בשבועה בלשון נדר וז"ל, והנה איתא בש"ך יו"ד סי' ר"ל בשם הבית יוסף בשם הריב"ש בשם הרמב"ן, דאין להתיר שום שבועה אלא לדבר מצוה, או מדוחק ומדוחק, ר"ל שהוא מוכרח לכך שיתיר לעצמו, והבן. והנה מוכרח לא שייך גבי השי"ת דאין שום דבר מכריחו, והנה איתא בש"ס בכמה דוכתא דהכניסה לארץ ישראל הוא מצוה (עיין כתובות). ועל פי זה יתבאר ואתחנן הלא כבר נשבע, ושמא תאמר שיתיר לו, הלא אין מתירין שום שבועה אלא מדוחק, ודוחק לא שייך גבי השי"ת. ומשני כדי שיכנס לארץ, והוא דבר מצוה ולדבר מצוה מתירין כנ"ל.

(ב) עוד י"ל על המדרש הנ"ל (תנחומא ואתחנן סי' ד), בהקדים ליישב קושית הרא"ם (פרשת חקת) למה לא התפלל כשנאמר לו עתה תראה (שמות ו א). ומה שתירץ דשם נגזר שלא יראה הכיבוש אבל יכול לכנוס, אבל במי מריבה נגזר שלא יכנוס כלל, הנה קשה לפי תירוצו וכי לאכול מפריה הוא צריך, כיון דהמצות עדיין לא נהגו קודם כיבוש, ואף דחלה נהגה, מכל מקום קשה מפני מה לא התפלל כשנאמר לו עתה תראה, כדי לקיים שאר המצות הנוהגות רק אחר כיבוש. והנ"ל דהא מהר"ם א"ש פרשת ואתחנן כתב דנתאוה משה לכנוס לארץ, משום דקיימא לן (מכות ז' ע"א) דברח אחר שנגמר דינו מחוץ לארץ לארץ, סותרין דינו, עיין שם. ודבריו אינם מובנים, דהא כיון דיכנס לארץ כבר נתבטל הגזירה, אבל לדברי הרא"ם אתי שפיר, דכשנאמר לו עתה תראה, שהוא רק גזירה שלא יראה בכיבוש, חישב דלמה יתפלל עתה, הלא כשיכנס לארץ ממילא יהיה נסתר דינו ואז יהיה לו בנקל לבטל הגזירה, אבל עכשיו דנגזר שלא יכנס כלל, התפלל. והשתא לא קשה מידי הא עדיין המצות לא נהגו, דהלא כיון דיכנס לארץ ויהיה נסתר דינו, אם כן מה שנגזר מעתה תראה, שוב יהיה לו בנקל לבטל, והבן. ועל פי זה מבואר המדרש ואתחנן למה, ר"ל הלא לא התפלל בעת שנאמר לו עתה תראה, לזה משני כדי שיכנס לארץ, ר"ל דאז לא התפלל דסבור היה כשנכנס לארץ ויסתר דינו ויהיה לו בנקל לבטל הגזירה, אבל עכשיו התפלל על זה גופא שיכנס לארץ, ודו"ק. וגם זה יש להעמיס בדברי המדרש ואתחנן למה, ר"ל וכי לאכול מפריה הוא צריך כיון שהמצות לא נהגו עד אחר כיבוש, לזה משני כדי שיכנס לארץ, וממילא יבטל הגזירה מכל וכל, והבן.

(ג) עוד י"ל, על פי הטעם המבואר במגיד משרים שמשה לא נכנס לארץ ישראל, לפי שאין ארץ ישראל כדאי לו, שארץ ישראל בבחינת מטרוניתא, ומשה בבחינת בעלה דמטרוניתא, ולכך נקרא איש האלקים (דברים לג א), עד כאן. ועל פי זה יתבאר הפסוק רב לך (דברים ג כו), ר"ל שאתה רב מאד מבחינת ארץ ישראל, שאתה במדריגה גדולה ואין ארץ ישראל כדאי לך. והנה משה בענותנותו חישב ואמר שאין מדריגה זו בעצמותו, רק השי"ת למען חסדו על ישראל שיוכל להפר לו נדרו (עיין ברכות), חשבו במדריגה זו כדי שיוכל למשוך הענפים אליו. וזה אמרו ויתעבר ה' בי שלא אבא לארץ ישראל למענכם, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש (פרשת תבוא ס"י) אם יש כאן אעברה נא, אין כאן סלח נא כו' (במדבר יד יט). ועל פי זה יתבאר גם כן כתבתי עליך שחכם אתה (קה"ר פ"י), לפי שמטרוניתא הוא אימא תתאה ושורש באימא עילאה, וכי אם לבינה תקרא (משלי ב ג), ובעלה דמטרוניתא שורשו באבא שהיא חכמה, והשם הטוב יכפר בעדי.

ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש (תנחומא ואתחנן סי' ד') ואתחנן למה (דברים ג כג), כדי שיכנוס לארץ, כי צדיק מושל כו' (שמואל ב' כג ג) ובכח זה מבטל הגזירה בלא תפילה ותחנונים, וכעין שמצינו ברבי שמעון בן יוחאי, והיינו צדיק מושל, והבן. והיינו מי שהוא בבחינת בעלה דמטרוניתא, שכל הדברים שלמעלה נעשין על ידי מטרוניתא ולכך הוי במדריגת מושל. ויומתקו הדברים על פי הילקוט פרשת ברכה (רמז תתקנ"א) למה נקרא משה איש האלקים, מה האיש מפר נדרי אשתו, כך משה. וכשם שגוזר איש על אשתו והוא עושה, כך היה משה גוזר והקב"ה מקיים, עיין שם, וכאמרם (ברכות י"ז ע"ב) והן ניזונים בזרוע, והיינו צדיק מושל ביראת וכו', היינו עם היראה דכתיב (איוב כח כח) הן יראת ה' הוא חכמה, והבן. והיינו הקושיא ואתחנן למה, לפי מדריגתו יכול לבטל בלא תחנונים. והשיב כדי שיכנס לארץ, דאם מחשב עצמו ומעלה את עצמו למדריגה זה, הרי אין ארץ ישראל כדאי לו, אלא ודאי צריך היה להשפיל עצמו ממדריגה זו, אם כן הרי היה צריך לתחנונים, והבן.

עוד י"ל כי רש"י (ד"ה בעת) פירש בעת ההוא כו' (דברים ג כג), דמיתי שמא הותר הנדר, עד כאן. אם כן מבואר דלכך התפלל אז, וקשה הלא בלא זה הוא היה יכול להפר הנדר כדרך שבעל מפר וכדברי הילקוט הנ"ל, ואם כן ואתחנן למה. ומשני כדי שיכנוס לארץ, ועל פי דברי המגיד משרים הנ"ל, אם כן לא השתמש אז בבחינת זו דבעלה דמטרוניתא, וממילא דלא היה יכול להפר, ודו"ק.

(ד) עוד י"ל, על פי מ"ש בעיר שושן על הילקוט ראובני, ואתחנן (דברים ג כג) בגימטריא חלה, ונ"ל דר"ל ואתחנן גימטריא תקט"ו, וחלה במילואה חי"ת למ"ד, היה עם הח' אותיות תקט"ו. והנה איתא במדרש דברים רבה ריש פרשה ב' (דב"ר פ"ב א') אמר ר' יוחנן יו"ד לשונות נקראת תפלה וכו', עיין שם. דהיינו דהיה קשה לו (תנחומא ואתחנן סי' ד') למה אמר בלשון ואתחנן, ולא ואתפלל וכדומה, עיין שם. והנה לפי הילקוט ראובני הנ"ל ולפי מ"ש בספר הנ"ל, לא קשה מידי קושיא זו, דנקט לשון הנ"ל משום דהוא בגימטריא חלה, כדי לרמוז מה שהיה מתאוה לכניסה דעלמא, דעדיין לא נהוג המצות התלויות בארץ. וזה דברי המדרש הנ"ל ואתחנן למה, ר"ל למה נקט לשון זה. ומשני כדי שיכנס לארץ, ר"ל משום דהתפלה היה רק על שיכנס דהיינו כניסה בעלמא, דהא על שלא יראה בכיבוש, כבר נגזר ולא ביקש כלל לבטל, ועל זה היה קשה וכי לאכול מפריה היה צריך, דהא המצות עדיין לא נהגו, לכך כתב בלשון ואתחנן דהוא בגימטריא חלה, דהוא נוהג מיד קודם כיבוש, ודו"ק.

(ה) ועוד י"ל, על פי המבואר במדרש רבה פרשה ב' (דב"ר פ"ב ד') שם דבר אחר ואתחנן (דברים ג כג), וכתב למה הדבר דומה למטרונה שילדה בן, כל ימים שבנה קיים היתה נכנסת בזרוע, מת בנה התחילה מבקשת ליכנס בתחנונים כו', עיין שם. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל (תנחומא ואתחנן סי' ד') ואתחנן למה, הלא אם בא בזרוע למה ה' יחרה אפך וכו' (שמות לב יא), ומשני כדי שיכנס לארץ, ר"ל דשם היה בשביל ישראל בא בזרוע, אבל כאן בשביל עצמו שהוא יכנס לארץ, בא בתחנונים, וק"ל.

(ו) ועוד י"ל, על פי המבואר בבעל הטורים ואתחנן (דברים ג כג), בגימטריא שירה. ועיין שם מה שנדחק ברמז זה. ונ"ל על פי מ"ש בעטרת שלמה בזה קצת בסגנון אחר, כי לא אמר שירה משום שהיה חוץ לארץ, על כן נתאוה לכנוס לארץ לומר שירה אף שהמצות אינם נוהגות אלא לאחר כיבוש, וכבר נגזר שלא יראה הכיבוש כמ"ש הרא"מ, מכל מקום נתאוה לומר שירה. ועל פי זה נתיישב גם כן קושית המדרש (תנחומא ואתחנן סי' ד') למה דוקא נקט בלשון ואתחנן, דהוא ליישב דלמה התפלל וכי לאכול מפריה הוא צריך, לכך אמר ואתחנן, דהוא בגימטריא שירה כנ"ל. ועל פי זה נתבאר ואתחנן למה, דהיינו למה דוקא בלשון ואתחנן, ומשני כדי שיכנס לארץ, דהיינו רק הכניסה כמ"ש לעיל, ואם כן המצות עדיין לא נהגו, ולא נתאוה רק לומר שירה, לכך נקט לשון ואתחנן דהוא בגימטריא שירה כנ"ל.

(ז) עוד י"ל, על פי הגמרא מסכת סוטה (דף י"ד.) וכי לאכול מפריה הוא צריך. ועל זה תירץ הגמרא כדי לקיים למצות התלויות בארץ, קשה הלא המצות אינם נוהגין רק אחר כיבוש, וזה כבר נגזר שלא יראה בכיבוש, כמו שמבואר מהרא"ם פרשת חקת שהבאתי. והיינו (דברים ג כג) ואתחנן למה (תנחומא ואתחנן סי' ד'), וכי לאכול מפריה הוא צריך. ועל זה משני כדי שיכנס לארץ, דהכניסה בעצמה מצוה, והבן.

פירוש ג

ואתחנן אל ה' וגו' (דברים ג כג). פירש רש"י (ד"ה ואתחנן) אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אינם מבקשים אלא מתנת חנם כו'. (א), יש להבין הטעם בזה. (ב), בעת ההוא לאמר, פירש רש"י (ד"ה בעת) לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג כו'. וגם אני אענה חלקי איך תולה הענין בזה. (ג), לאמר ברש"י (ד"ה לאמר) ובמדרש איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי. ותמהו המפורשים למה זה. (ד), ה' אלקים (דברים ג כד) פירש רש"י (ד"ה ה"א) רחום בדין. גם זה תמוה אם הוא מן הדין, למה צריך לרחמים, ואם אינו מן הדין, אם כן אמאי בדין. (ה) אתה החילות, למה אמר בזה הלשון, והיה די לומר אתה הראית. (ו), את גדלך. במדרש זה המן. והוא תמוה מאי ענין מן להכא.

והנ"ל בזה, בהקדים מ"ש בדרוש לפרשת ראה (ד"ה בילקוט), דביארתי שם הפסוק בפרשת דברים (א ד-ה) אחרי הכותו את סיחון כו', (דברים א ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. והמבואר מזה דקודם מעשה דסיחון ועוג, היה משה מקיים בנפשו אל תאמין בעצמך כו' (אבות פ"ב מ"ד), רק מן אותו מעשה ואילך הובטח שלא יחטא, עיין שם ביאור הדברים. ונקדים עוד דאמרו חז"ל במסכת שבת (דף למ"ד ע"א) דדוד המלך ע"ה ביקש הודיעני ה' קיצי כו' (תהלים לט ה), אמר לו אין מודיעין קיצו של אדם כו', עיין שם. ונ"ל ליתן טעם, כי אמרו רז"ל (סוכה נ"ב:) על פסוק (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק כו', כי בכל יום מתנקש עליו היצר הרע להפילו כו', והנה חושב מחשבות ללכדו אם התגבר על האדם עתה ואכבשנו כולו, הלא רשעים מלאים חרטה (עירובין י"ט ע"א), ואולי ישים על לבו גודל חטאו, על כן אניחנו עתה, וקרוב למותו אז אתגבר עליו באופן שלא ישוב עוד והכל הולך אחר הגמר, ולכך באמת קודם מותו מתגבר כמו שמבואר בספרים. אבל אינו יודע אימת ימות האדם, וביום המות ממש אז אין שלטון (קהלת ח ח), כי התאות בטלים, והבן. וההיפך לענין התשובה, אם האדם משוקע ברשעו, אז אין לו שלטון לשוב לפי שלא יניחנו, לכך אמרו (שבת קנ"ג.) ושוב יום אחד לפני מיתתך. והנה מזה יובן דמשה קודם שהובטח, לא רצה להתפלל על אריכת חייו, דדילמא מהן בקדושיו לא יאמין הוא (איוב טו טו), כדאיתא בחגיגה (דף ה'.). אבל כיון שהובטח התפלל, ולכך אמר בעת ההוא, ועל כן אמר לאמר שישוב לו ית"ש דבר ברור, שאף שיודיע לו מיתתו בזה כיון שהובטח כנ"ל, הרי יוכל להודיעו דהרי לא שייך הטעם הנ"ל דאין מודיעין, והבן. והנה כבר כתבתי במקום אחר דלאלו שמגיע להם בדין, הרי הקב"ה נותן במתנה, ושלהם שמור לעולם הבא ולבניהם, וכל האומר הקב"ה וותרן (ב"ק נ' ע"א), היינו מי שאינו עובד ואין מגיע לו מן הדין, דאם יוותר לכל, אם כן יבטל העבודה. אבל אם אדם משלים כל האפשר בחקו, ודאי השי"ת וותרן נגדו, והבן. והיינו הצדיקים שיש להם מעשים טובים, שלהם שמור לעולם הבא ולבניהם, ועל כן הם מבקשים רק מאוצר מתנות חנם. והיינו רחום בדין, והבן. והנה אמרו רז"ל (תענית ט'.) דהמן היה בזכות משה, ומובן דהגנה על הדור הוא מהפירות. והנה איתא במדרש סוף ברכה (דב"ר י"א י') דמשה טען שטרח על ישראל ארבעים שנה, והיינו שתבע הפירות מזה. ולכאורה הא נשלם לו הפירות בהמן שהיו ישראל נזונים על ידו, ומשה אוהב ישראל היה ומהראוי שיהא נחשב זה אצלו לשכר. אך איתא בתשובות הרי"ף סימן רי"ט, דאם מחילת האלמנה קודם, מחוייבת לשלם להיתומים (בעד מזונות). אם כן הכי נמי הרי המן היה קודם ארבעים שנה. והיינו אתה החילות, ר"ל קודם שעשיתי מאומה, והוי התחלה ממך את גדלך זה המן, ואם כן אינו משום זה רק וויתרנות בשביל אהבתך, אם כן מגיע לי הפירות על שטרחתי על ישראל כו', ובזכות זה אעברה נא, והבן.

ועל פי האמור, הנה מקום אתי לפרש הפיוט (ביום אחרון של פסח), וז"ל: לנים ומסתופפים בצל אל משוכים אחרי אל, ובצורריהם נלחם האל וירא ישראל. דקשה דלכאורה יראה לנים ומסתופפים בצל אל, הוא מדרגה ומעלה גדולה, כמו שאמר משה רבינו ע"ה לבצלאל בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה ע"א), ומשוכים אחרי אל, יראה מדריגה קטנה, דהפחות שבישראל גם כן נמשך אחריו יתברך (מלבד הפוקרים), ואם כן למה פוחת והולך.

והנ"ל בזה, בהקדים מה שפירשתי (תהלים פ"ד (פד יג) תפלה למשה שם) ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך. וגם הא דאיתא במדרש רות (רבה פ"ה ד') על הפסוק (רות ב יב) ישלם ה' פעלך. אמר רב חסא אשר באת לחסות. דיש להבין מה חידש בזה. על פי מה שפירשתי (תהלים קי"ח תפלה למשה תהלים ז') טוב לחסות בד' מבטוח באדם, והקשתי לשאול על פי דברי החכם על הפסוק (קהלת ז י) אל תאמר שהימים הראשונים היה טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת. כי אין שייך לומר זה טוב מזה באם שאינם מסוג אחד, כמו שאינו שייך לומר זהב טוב מאדמה. כמו כך הימים הראשונים אינם בסוג של עכשיו, כמאמר חז"ל (שבת קי"ב ע"ב) אם הראשונים כמלאכים כו', ואם כן איך שייך לומר טוב לחסות בה' מבטוח באדם, הלא אינו בסוג אחד כלל. והשבתי דפירושו דטוב שישים אלקים מעוזו אפילו בעת שיש לו בטחון מאדם, ולא ישעה רק אל עושהו. וזה שאמר טוב לחסות בה' אף מבטח באדם, ר"ל בעת שיש לו בטחון אחר, והוא פירוש נאה.

והנה המפרשים פירשו כי יש חילוק בין חסים לבטחון, כי חסיון נקרא מה שהאדם חוסה מאליו בצל מי שבידו להטיב לו אף שלא הבטיחו, ובטחון נקרא שבוטח במי שהבטיחו להטיב לו. וזה שאמר טוב לחסות בד' אף אם לא הובטח מאתו יתברך, מבטח באדם שהובטח ממנו. ועל דרך זה שמעתי לפרש שמרני ה' כי חסיתי בך (תהלים טז א), והבן. ולפי זה אין זה מדרך המוסר לומר לחבירו שאתה חוסה בצלו ית', כי יש להחזיק את חבירו לצדיק, וממילא יש לו בחינת בטחון בזכותו ובזכות אבות שהבטחנו יתברך בתורתו ובנביאיו, דמהאי טעמא אין נוהגין לומר לחבירו בראש השנה שחרית לשנה טובה תכתב, כדאיתא באו"ח סימן תקפ"ב (ס"ט) עיין שם, ומדוע אמר לה לשון חסיון. אך התירוץ כי ענין בטחון שייך רק בישראל, ולא בגר שבא עתה להתגייר, כי עדיין לא עשה מצות ומעשים טובים, ואין בידו על מה לבטוח כי אם ענין חסיה. וז"ש רב חסא אשר באת רק לחסות, והבן.

ולפי זה לא שייך בחינת בטחון רק לבני אדם, שהם בעלי בחירה ומגיע להם שכר ועונש, והקב"ה הבטיח לשלם שכר טוב לעושי רצונו כמבואר בתו"ק. אבל בעליונים שאינם בעלי בחירה ולא שייך בהם שכר ועונש, לית להו בחינת בטחון רק בחינת חסיון. וז"ש ה' צבאות, כלומר מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, (וכמו שדרשו ז"ל (ברכות ל"א ע"ב) גבי צבאות שאמרה חנה, שמואל א' א יא) אשרי אדם, והטעם שהוא בוטח בך, אבל העליונים לית בהו בחינת בטחון רק חסיון כאמור. והמורם מזה באלו שאין להם מעשים טובים בחיריים ברצון מוחלט, לא שייך גבייהו בטחון רק חסיון שחוסים בה', אבל אלו שיש להם מעשים טובים בחיריים ברצון מוחלט, שייך גבייהו בטחון. והיינו אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו יב) שדרשו חז"ל (ברכות י"ז:), ולדעתי יומתק מאד דאבירי לב היינו בעלי בחיריים, (דאותן שאינם בעלי בחירה אין להם גבורת לב שיגבירו לבם, שהרי אין להם בחירה ואין לבם ברשותם (עיין ב"ר פל"ד י'), והבן). ואם כן לפי זה יומתק מאד, דמשום שהם בעלי בחירה ורצון, לכך רחוקים הם מצדקה, ר"ל נזונים בזרוע כמ"ש רז"ל.

והנה כבר הקדמנו מאמרם הצדיקים אף על פי שיש להם לתלות במעשים טובים, אינם מבקשים רק מתנת חנם. והטעם בזה באם יבקשו בשכרם, הרי מחליפין עולם עובר בעולם קיים ונצחי. אבל כשמבקשים בעולם הזה רק מתנת חנם, לא ינוכה מחלקם בעולם הבא ויזכו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. וז"ש לנים ומסתופפים בצל אל, דהיינו שמבקשים רק מתנת חנם בגדר חסיון שהם חוסים בצלו יתברך, ושמא תאמר משום דאין להם במה לתלות, לזה אמר משוכים אחרי אל ויש להם במה לתלות, ואף על פי כן אינם מבקשים אלא מתנת חנם, לכך ובצורריהם נלחם האל כמו שמבקשים, ואף על פי כן וירא ישראל, היינו מה שראוי ומוכן לבר ישראל שיראה היינו לחזות בנועם ה'. או יאמר, על פי הקדמה ידועה (ב"ר נ' י"א) כי מי שנעשה לו נס בזכות עצמו, רואה במפלת שונאיו, מה שאין כן כשאינו בזכות עצמו, כמו שאמרו המלאכים ללוט אל תביט אחריך (בראשית יט יז) עיין שם ברש"י (ד"ה אל). וזה שאמר לנים ומסתופפים כו' משוכים כו' כמו שפירשתי, ואם כן באמת כדאים הם לכך, רק שמבקשין מתנת חנם מגודל עניוות, לכך ובצורריהם נלחם האל וירא ישראל, והבן.

פירוש ד

בעת ההוא (דברים ג כג). יל"ד מאי בעת ההוא. (ב), לאמר. (ג), (דברים ג כו) ויתעבר ה' בי. תיבת בי משולל הבנה. (ד), למענכם. (ה), ולא שמע אלי, הוא אך למותר. והנ"ל על פי שפרשתי (פסחים קי"ח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, על פי הגמרא סוף מסכת קידושין (דף פ"ב.) ראית מימיך חיה ועוף, עד הרעותי את מעשי וקפחתי פרנסתי. והנה בקריעת ים סוף מה שנראה כבחור, היה עיקר משום המקטרג, כמו שפירש היערות דבש בפסוק (בראשית יח יד) היפלא מה' דבר, ועיין מה שפיר' עוד שם בפרשת וירא. וכן במזונות של אדם דייקא, קושייתו הוא משום הרעותי את מעשי, והבן.

והנה המפרשים פירשו קשים מזונותיו וכו', על פי שפירשו כבקרת רועה עדרו, וכן פי' בפסוק (תהלים קיא ה) טרף נתן ליריאיו, על פי המשל של הזוהר ריש פרשת בא (זוהר ח"ב ל"ג ע"א) לענין איוב, דהוה ביומא דראש השנה לרעיא דבעא למיעבר עאנא בחד נהרא, אי עסק בי ההוא שטן ולא קטרג עלייהו דישראל, וברעיא מהימנא פרשת פנחס (זוהר ח"ג) דף רי"ח ע"א לרעיא דאתא זאב למטרף עאנא ולמיבד ליה, ההוא רעיא יהיב ליה אמרא תקופא וברעו לשלטאה על ההוא רעיא, בשעתא דאשתדל זאב בההוא אמרא, ברח רעיא עם עאנא ולבתר תב לאמרא ומשיזיב ליה מזאב. הכי עביד קוב"ה עם דרא, יהיב קוב"ה לצדיק ברשו מקטרגא לשזבא לדרא בגיניה, עיין שם. רק הוא בהורדת השפע כשבא השטן לקטרג נותן לו הכבש המיוחד, ובתוך כך זן עולמו. וז"ש (ברכות י"ז ע"ב) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני ד"י לו בקב חרובין, עד כאן דבריהם. ונקדים עוד דהמפרשים כתבו דתפלת משה היה בעת שהיה ענין בלעם אחר כבישת ארץ סיחון ועוג, כמבואר ברש"י על בעת ההוא (ד"ה בעת), ובפרשת בלק בפסוק (במדבר כב ב) וירא בלק וגו' (ד"ה וירא). ונקדים מה שפירשתי על פסוק (ישעיה נז א) הצדיק אבד וגומר. וכן בפסוק פקודי המשכן משכן (שמות לח כא), דעדיין המשכן קיים כיון שישראל קיימין בסיבתו, ואין זה אבידה כיון שיוצא ממנו דבר טוב. והנה לפי זה כוונות משה לא היה שיתקבל תפילתו, רק שלא יתקבל ויהיה מדת הדין מתוח עליו והמקטרג יריב בו, וביני וביני לא יכעוס על ישראל, והיא צדקה גדולה כמו שאמרו רז"ל (ברכות ז'.) דעו כמה צדקות עשיתי שלא כעסתי בימי בלעם הרשע וכו'. ואם כן לפי זה התפילה הזאת עשתה פירות במה שלא נתקבלה על כניסת הארץ, יותר מאם נתקבלה, דהוא סיבת קיום כל ישראל. והיינו ואתחנן וכו' בעת ההוא לאמר, ר"ל שהתפלה היה בעת ההוא רק לאמר ולא שתתקבל, ומבאר סדר התפילה ולזה אמר ויתעבר ה' בי דייקא למענכם והבן, ולא שמע אלי ר"ל מה שנוגע אלי, אבל עשתה פירות בתכלית יותר גדול. וזה השיב לו יתברך (דברים ג כו) רב לך, שהרבה יותר מזה שהתפללת פעלת בתפלתך זאת, (דעל פירוש רש"י [ד"ה רב] הרבה מזה שמור לך כו', קשה מאי אשמועינן בזה, ודאי שכרו של משה יותר מזכיה זו שיכנס לארץ דהפחותין שבישראל זכו לה. ולפי מ"ש אתי שפיר מאד). רק שאתה תרבה לדבר עוד בדבר הזה, ר"ל אחר שכבר פעלת בענין בלעם, תתפלל באמת עבורך, לכך אמר אל תוסיף לדבר אלי וכו', כי הוא עצה עמוקה שיקבר משה בכאן, כמבואר בדברי רז"ל (סוטה י"ד ע"א) לכפר על מעשה הפעור, והוא נצמח על ידי עצת בלעם מאחר שראה שלא יוכל לקלל, והוא נצמח על ידי תפילות משה, ואם כן ראוי שיכפר הוא שיגמר המצוה בשלימות שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור (תנחומא עקב סי' ו'), ובאמת כונת משה היה בעת ההוא לאמר, ואחר שיעבור הענין ההוא יתפלל עוד שיפעול את שלו, כי לא ידע בענין הבחירה שיחטאו על דבר פעור. וזה אמרו יתברך רב לך כמ"ש, רק בתנאי אל תוסיף דבר כדי שתכפר על אותו עון, דאם לא כן כמעט שיצא שכרו בהפסידו, והבן זה שמסיים (דברים ג כט) ונשב בגיא מול בית פעור, והבן כי אין זה רק לסימן דהא אסור לומר שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, ועיין רש"י (ד"ה ונשב) ועתה ישראל וכו' (דברים ד א).

פירוש ה

ורש"י פירש בעת ההיא, לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג, דמיתי שמא הותר הנדר, ועיין בפרשת דרכים בדרך הקדש שהשאיר בצריך עיון איך באמת נכנס לארץ סיחון ועוג שהוא מכלל שבעה עממין. ואני תמה עליו, דודאי אינו מכלל ז' עממין, דאם לא כן איך שלח לו משה דברי שלום אעברה נא בארצך וכו' (במדבר כא כב) והבן. ומה שהביא ראיה מתרומות ומעשרות, אינו ראיה דיתקדש בקדושת הארץ כמבואר במסכת מגילה (י' ע"א) ובחולין (דף ז'.) בענין בית שאן, ובתוספת שם (ד"ה והתיר). אך דברי רש"י הנ"ל קשה להולמן לפי זה.

והנ"ל לפרש, בהקדם בהפטרה דברו על לב (ישעיה מ ב-ג') וכו'. על פי הפרשת דרכים דרך הקדש דרוש חי"ת, דאם לא נחרב ירושלים, לא היה באים דור המדבר לעולם הבא, שעל ידי החורבן הוי כנפל ובנאו והותר השבועה, דכתיב (תהלים צה יא) אשר נשבעתי באפי אם יבואין אל מנוחתי. והיינו דברו על לב ירושלים, שלא ירע לה במה שנחרבה כי מלאה צבאה (ישעיה א') על ידי זה, ומפרש (ישעיה מ ג) קול קורא במדבר וכו', ר"ל שגם דור המדבר יבואו לארץ ישראל, והבן. ונקדים עוד מה שמבואר בפרשת דרכים, דפליגי הר"ן והרשב"א והריטב"א בנפל ובנאו, וסברת הר"ן כי היכא דדייקינן לביתך (נדרים מ"ו ע"א), להיתר לענין מכרו, הכי נמי ענין איסר בנפל ובנאו עיין שם, (ועיין לעיל פרשת פנחס ד"ה נתן תתן להם מבואר היטב), ונתבאר שם עוד בדרוש זיי"ן דעמון ומואב טהרו בסיחון מטעם דמכרו לו, ואם כן סברת משה היה כיון דדייקינן לביתך בהיתר, הכי נמי לאיסור, ואם כן אין תועלת לישראל במה שלא יכנס משה לארץ ויחרב המקדש, דאפילו נפל ובנאו אסור ליכנס בו ויש להתיר הנדר שעליו, והבן.

פירוש ו

הבעל הטורים ואתחנן (דברים ג כג), גימטריא שירה, שאמר שירה כדי שישמע תפילתו, עד כאן דבריו. נ"ל פירוש דבריו על פי הגמרא לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מנא לן ממשה שנאמר (דברים ג כד) אתה החילות, ואחר כך (דברים ג כה) אעברה נא והוא במסכת ברכות (דף ל"ב.). ועל פי דברי רש"י בפרק קמא דברכות (דף ד' ע"ב [ד"ה זה]) בשם הירושלמי (ברכות פ"א ה"א) בענין סמיכת גאולה לתפילה, משל לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, מבואר שם דעל ידי שמקרב אדם עצמו בשירות ותשבחות, נשמע תפילתו, עיין שם. וזה דברי בעל הטורים שאמר שירה אתה החילות וכו', כדי שישמע תפילתו אעברה נא. וזה נרמז בתיבת ואתחנן, והבן.

פירוש ז

אתה החילות להראות את עבדך (דברים ג כד). במדרש (ילקו"ש רמז תתט"ו) אתה באת אלי בתחילה בסנה, אעברה נא. והוא תמוה. ונ"ל כי באמת סיבת מיתת משה במדבר לא נודע, וכבר נבוכו המפורשים למצוא לו חטא, כי במי מריבה לא העוה, וגם בלמה הרעות (שמות ה כב), והדברים עתיקין. והאמת הוא כמו שאמרו חז"ל (במדרש רבה פרשה זו סי' ט') שהוא כדי שיבואו דור המדבר לעולם הבא. והנה לכאורה יש מקור למצוא לו איזה חטא ח"ו, אבל משה ידע כי באמת לא חטא, והוכחה לזה שמבואר במדרש (שמו"ר ב' ה') הסנה (שמות ג ב), בגימטריא ק"ך, רמז לו ימי חייו. וכבר פירשתיו לעיל פרשת שמות, שבזה הודיע לו שעברו רוב שנותיו ושוב לא יחטא, עיין שם ותבין. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל אתה החילות, אתה באת אלי בתחלה בסנה, דהיינו בתחילות השליחות שסירבתי מדאגה בדבר החטא מחמת עליות רוח המושל, באת אלי לרמז לו שלא אחטא, והבטחתך לא ישוב ריקם, אם כן מוכח שאין בענינים אלו שדברתי שום חטא ואשמה ועון, אם כן אעברה נא כיון שלא חטאתי. והשיב לו ית"ש רב לך כו' (דברים ג כו), כמו שאפרש לקמן (אות ד' ואות זיי"ן עיין שם), כדי שיכנס דור המדבר לעולם הבא.

פירוש ח

אעברה נא. (דברים ג כה) במדרש (פרשת תבוא ס"י) אם יש כאן אעברה נא, אין כאן סלח נא (במדבר יד יט). נראה לפרש על פי מה דאיתא בפירקי דר"א פרק מ"ה (פרקי דר"א פמ"ה), שנשבע הקב"ה למשה בעת שנגלה לו בסנה שיעשה כל מה שיבקש, לבד שני דברים כניסת הארץ ויום המות, עיין שם. והנה נראה ברור דלא ר"ל שפירש לו השני דברים, דהא לא נגזר עליו אז עדיין. רק דהכי פירושו דאמר לו לבד שני דברים בסתם, והוכיח סופו על תחילתו דאלו הן, וזה ברור. ועל פי זה מבואר דמה שבקש, נעשה כשבועתו יתברך מלבד שני דברים. והנה באמרו סלח נא, עשה יתברך בקשתו על פי שבועה. ועל פי זה מבואר אמרו יתברך ועתה הניחה לי (שמות לב י), והבן. ולזה מבואר אם יש כאן אעברה נא, ויש עוד מקום מהשני דברים שלא יעשו בקשתו, אין כאן סלח נא, והוא נתן נפשו עליהם.

פירוש ט

ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג כו). כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (ויק"ר י"ז ד'), אך זה יתכן אם מת בעונו, מה שאין כן אם מת בעון הדור, דאם יוזק בממונו מאי איכפת להו, מה שאין כן כשנעדר המגין וסר צילם. ואם כן כשמת עשיר ולא הוזק בממונו כלל קודם, זה מופת שנאסף בעון הדור. והיינו ויתעבר ה' בי דייקא, שמע מינה דהוא למענכם, והבן.

פירוש י

(א) רב לך. (דברים ג כו) עיין במגלה עמוקות באופן העשירי שפירש על דרך המדרש (דב"ר פ"ב א') אין ואתחנן (דברים ג כג), אלא מתנת חנם. ומפרש הטעם למה מבקש בחנם, וכי אין לו מצות ומעשים טובים. לזה אמר אתה החילות, כמו מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג, עיין ויק"ר פכ"ז ב'). ואמר לו השי"ת רב לך, שיש לך הרבה מצות ומעשים טובים, אף על פי כן אל תוסיף דבר אלי כו', עד כאן דבריו אף שאין זה לשונו. ונ"ל להוסיף נופך, על פי מה שבארתי בדרושים (בפרשת בראשית ד"ה ויאמר ה' לא ידון רוחי וכו'), דמי שהוא בעיניו אין ואפס, זה יכול להקדים להשי"ת בפסוק (מיכה ו' ו) במה אקדם לה' כמובן במדרגת מה. ואם כן לפי זה יפה השיב השי"ת רב לך, לך דייקא לפי בחינתך יש לך רב, רק עיקר בחינה זו כי לא יעלה ולא ידבר בשביל עצמו שום דבר, כי הוא בעיניו אפס ואין, רק הכל לכבוד השי"ת, ובאמת חשקו לא היה רק בשביל כבוד השי"ת כנודע. לכך אמר לו כיון שאתה בבחינה זו, אם כן אין אתה מדבר רק בשביל כבודי, אם כן אל תוסף דבר אלי, ר"ל בשבילי עוד בדבר זה, כי אם כך רצוני שלא תכנס לארץ ישראל, מה לך בזה, והבן כי נכון הוא בס"ד.

(ב) עוד יתבאר רב לך אל תוסף דבר כו' (דברים ג כו). על פי המגלה עמוקות באופן ג' בדרך דרש רב לך, שאתה רוצה להיות כדין רב שמתיר הנדר ביחיד (יבמות כ"ה ע"א), עיין שם. ולדבריו נ"ל באופן אחר, על פי מ"ש לעיל על המדרש (תנחומא ואתחנן סי' ד') ואתחנן (דברים ג כג) למה כו', הלא היה יכול להפר הנדר כי הוא בחינת בעלה דמטרנותא (זוהר ח"א רל"ו ע"ב). ועל זה משני כדי שיכנס לארץ, אם כן לא השתמש אז במדרגה זו, עיין שם (אופן ג'). וידוע שלח לך (במדבר יג ב) לדעתך כו' (תנחומא שלח סי' ה'), עיין שם. והנה בדרך התרה אי אפשר, כי צריך פתח או חרטה, ולא אדם הוא להנחם והכל גלוי לפניו והבן, רק בדרך הפרה. וזה השיב לו יתברך רב לך, ר"ל לדעתך שאתה אינך כבעלה דמטרנותא, דאם לא כן לא יתכן לכנס לארץ כדברי המגיד משרים, ואם כן אתה רק כרב בהתרה ולא בהפרה, כמו שמבואר במגלה עמוקות באופן ג', וענין התרה לא יתכן אצלי כנ"ל, והבן. ומה שמצינו יכניהו (במדרש רבה צו פרשה יו"ד (ויק"ר י') סי' ה') שהתירו להש"י בפמליא של מעלה. היינו דהוא רק כנדרי זריזין לזרז על דבר התשובה, ואף על פי כן צריך התרה כאמוראי דסברי הכי, כי הכל דברי אלקים חיים וקב"ה אין עובר על דעתם, ותתהפך כחומר חותם למעלה הילכתא כהכי ולמטה ההיפך, כמו שהוא הענין בבית שמאי ובבית הלל, כי נמסר במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והבן. ועל פי זה מיושב מה דפסק הרמב"ם (פ"ב הלכות טומאת צרעת ה"ט) בספק דבהרת קדמה לשער לבן טמא. והיינו דאמר רבה יחיד אני בנגעים, ר"ל שהשיג שורש ביחוד למעלה מן הנבראים, עיין ב"מ פרק השוכר (דף פ"ו ע"א), אבל לפי המקבלים שפיר אמרו מתיבתא דרקיע, והא דקאמר מאן נוכח, היינו שיש כח באיזה נברא להשיג זה מדוע. וזה שאמר הש"י למשה שמא תאמר כי כונתי היה לזרזך על דבר התפילה והצדקה והתשובה, ואם כן מועיל התרה, אל תוסף כו' הרי אין רצוני שתצעק אלי בדבר הזה, ואם כן לא כונתי לזריזות, ואין לו התרה כנ"ל.

ועל פי זה נפרש הפסוק בתהלים (ק"ב ד') נשבע ד' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כי על דברת ראוי לומר. והנ"ל דקאי על הבטחות שהבטיח ית' לאברהם, כמו שדרשו חז"ל (נדרים דף ל"ב:) ואמרו שאי אפשר להשתנות דהא נשבע ה', ושמא תאמר אפשר בהפרה שהוא על ידי אדנות וממשלה כמו בעל לאשה ואב לבתו, וכן צדיק מושל (שמואל ב' כג ג), לזה אמר אתה כהן לעולם, ר"ל אתה וזרעך נגיד ומלך, (כמו ובני דוד כהנים היה, וכמו שפירש הרד"ק גם כן לדרך הפשט), ולא (אחר), ואם כן מאן יפר, ומפרש מפני מה אתה האדון על דברתי מלכי הוא צדק, ומי שמתלבש בו הוא כביכול מלכי, כאמרו ית' מי מושל בי (מו"ק ט"ז ע"ב), והבן. ולכך אמר צדק, כי אין האדם מסוים, רק הרשות נתונה וכל ישראל ראוים לאותו איצטלא, רק שהענין מסויים שהוא צדק, והבן כי נכון הוא בס"ד.

(ג) ועוד נ"ל רב לך (דברים ג כו). על פי האמור לעיל בהפרת נדר בשם מגלה עמוקות באופן ג', שרצה להפר. והנה עיין במגלה עמוקות אופן ששי שיפרש רב לך שהיית מתפלל אז על רבים. ואני בעקבותיו אלך לדרכו, כי משה גרם לעצמו כי אמר שלא יוכל לשאת לבדו, ועל ידי כך האציל יתברך על ע' זקנים מרוחו והיה הרבה נביאים (במדבר יא כט). ואיתא במסכת סנהדרין (דף פ"ט ע"ב) דמה שגוזר השי"ת, אודועי מודעי לכולהי נביאי. ואם כן הוי נדר שידעו בו רבים, ואיתא בגיטין (דף ל"ה ע"ב) בסוגיא דנודרת ליתומים, נדר שידעו בו רבים אין לו התרה, הוא הדין הפרה כדמוכח שם מהא דרב הונא ומהברייתא דנשאת נודרת. והנה ברבים אין לו התרה אף לדבר מצוה, כדמוכח ממעשה דהגבעונים, והיינו רב לך, כי על ידך הוי רבים שידעו בהנדר, ולכך אל תוסף דבר כי אין לו התרה בשום אופן, והבן.

וי"ל עוד באופן אחר קצת, על פי מ"ש מהרימ"ט חלק א' סי' ד' הטעם לחלק בין נדר על דעת רבים, דיש חילוק בין התרה להפרה, ובין נדר שידעו בו רבים, דאין חילוק. דהתם הוא הגורם בהחומרא, ובידעי בו רבים הוא דגרמי. והיינו רב לך (דברים ג כו), שהרבים הוא דגרמי לך החומרא, והבן.

(ד) ועוד יתבאר רב לך אל תוסף דבר אלי (דברים ג כו). נ"ל רמז נכון דהנה אמרו רז"ל (במדרש רבה פרשה זו (דב"ר) סי' ט') שלכך לא בא משה לארץ ישראל, כדי שיבוא עמו דור המדבר לעולם הבא. והנה ראיתי מי שהקשה דהא כונת משה היה לקיים מצות התלויות בארץ (עיין סוטה י"ד ע"א), וגם הליכה גופא בארץ ישראל הוי מצוה (כתובות קי"א ע"א), אם כן קשה וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך (שבת ד' ע"א). והנ"ל בזה, כי השי"ת הקדים רפואה למכה, ועל כן בשעת שליחת מרגלים שהיה צפוי לפניו יתברך שעתידין לחטא בזה, ויגזור עליהם במדבר הזה יתמו כו' (במדבר יד לה), ולרפואתם הוא שימות משה וכו', וכדי שלא יקשה וכי אומרים לו לאדם חטא, על כן אמר שלח לך דתיבת לך מיותר, ופירושו כמו שפירש רש"י (ד"ה שלח) לך לדעתך כו', ונמצא הוי משה קצת גורם, ולא שייך לומר חטא כדי שיזכה כו', כדאיתא בשבת ד' ע"א גבי רדיית פת בשבת, כמ"ש התוספת שם (ד"ה וכי) דלא תקשה מפרק בכל מערבין (עירובין ל"ב ע"ב) דניחא ליה לחבר ליעבד איסור קל, כדי שלא יעבור עם הארץ איסור חמור, משום דחבר הוא הגורם בדבר, והבן. ונקדים דעשו אמר יש לי רב (בראשית לג ט), ויעקב אמר יש לי כל (בראשית לג יא), דכל משמע כפי שהוא די, ורב משמע יותר מדאי. והיינו רב לך, דתיבת לך הוא רב יותר ומיותר, רק דהכונה היא לדעתך ואתה הגורם כנ"ל, לכך אל תוסף דבר אלי, והבן.

(ה) עוד יתבאר רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג כו). על פי שכתבתי בדרוש אך טוב לישראל (בתפלה למשה תהלים עג א). והנה ידוע דברי הרמב"ן בתחלת ספר בראשית בפסוק (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים, שנמסר למשה כל מ"ט שערים חוץ מאחד (ר"ה כ"א ע"ב), הוא בידיעת הבורא ית"ש שלא נמסר לו. ועל פי זה מי שיודע כל המ"ט שערים, יודע כל השתלשלות העולם, אבל היודע שער הנו"ן נקרא ידע שמי (תהלים צא יד), וביה כתיב (תהלים צא טו) יקראני ואענהו. ונ"ל שלכך לא נגלה למשה שער הנו"ן בחייו, כדי שלא יהיה מכריח את הבורא בתפילתו, וחכמת הבורא חייבה שלא יכנס לארץ. והנה איתא במגיד משרים שלחלוק כבוד למשה, לא הכניסו לארץ ישראל שהוא בעלה דמטרנותא (זוהר ח"ו רל"ו ע"ב). ועל פי זה בארתי הפסוק (תהלים ח') ותחסרהו מעט מאלקים, משום וכבוד והדר תעטרהו, היינו שלא יכנוס לארץ ישראל שהוא כבוד לו, והבן. והנה קודם מותו גילה לו שער הנו"ן, והיינו רב לך, גימטריא נו"ן כמ"ש המגלה עמוקות. והנה יש חשש שאחר שנגלה לו שער הנו"ן יתפלל ואז יעניהו, לכך אמר לו אל תוסף דבר אלי וכו'. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיהו נ״ט:א׳) הן לא קצרה יד ד' מהושיע (ישעיה נט ב) וחטאתיכם הסתירו פנים מכם, היינו שער הנו"ן משמוע כדי שלא ישמע, והבן עד כאן.

(ו) עוד יתבאר רב לך אל תוסף דבר וכו' (דברים ג כו). נ"ל כי ערב רב עלה אתם (שמות יב לח). פירשו על ר"ב ניצוצין קדושין שהעלה משה, ועדיין נשאר פ"ו, ועל כן נאמר (הושע ב כה) וזרעתם בארץ (עיין פסחים פ"ז ע"ב). והנה אם בא משה לארץ ישראל לא גלו, ואם כן לא היה נגמר הפעולה שהתחיל משה. ועל פי זה יומתק הכתוב הנ"ל.

(ז) עוד יש לפרש כפשוטו, כי על ידי הערב רב חטאו ישראל, ונמצא הוא הגורם ח"ו, על כן ראוי להיות חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם (דברים לג כא).

או יאמר כי רב טוב צפון למשה על שהעלה ר"ב ניצוצין הנ"ר רק אם לא באו דור המדבר לעולם הבא על ידי זה, היה יצא שכרו בהפסדו ח"ו על ידי זה. וזה אמרו רב לך (דברים ג כו), היינו ר"ב ניצוצין הם לך, ובודאי רב לך כמשמעו רב טוב צפון לך, רק באופן אל תוסף דבר, והבן.

פירוש יא

המדרש רבה פרשת ואתחנן וגו' (דב"ר פ"ב א'), הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול. כך שנו חכמים כו', כבר פרשה חנה וחנה הוא מדברת על לבה (שמואל א' א יג). והנ"ל דהנה בגמרא ברכות (דף ל"א.) כמה הילכתא גברותא איכא למישמע מקראי דחנה, עיין שם. והנה הקשה המהרש"א והאלשיך מדיליף מחנה שאין להתפלל רק בלחש, נילף איפכא. ותירץ המהרש"א דחשבה לשיכורה משום דהרבתה להתפלל, והשיבה קשת רוח אנכי, והיכא דמריר ליביה טובא, יש לאפושי ברחמי, עיין עליו. והנה יש לדקדק במקראות אלו דחנה (שמואל א') א', מה שאמר עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך, דמה הוי לה למיעבד. וגם שמדקדק הש"ס (ברכות ל"א ע"א) מזה דשכור אסור להתפלל. וגם תשובתה (שמואל א' א טו) אשה קשת רוח אנכי, אינו מובן זולת פירוש המהרש"א. והנ"ל בזה, על פי דאיתא במסכת (ברכות דף כ"ד ע"ב) המגביה קולו בתפילתו, הרי זה מקטני אמנה. אך הלא מבואר בפוסקים דקול מעורר הכונה, עיין באו"ח סימן ק"א סעיף ב', ועיין בבאר היטב שם סק"ו מ"ש בשם הרמב"ן. והנה עיין במסכת עירובין (דף ס"ה ע"א) שם מדין תפילה, עיין רש"י (ד"ה מדין). ושם (עירובין ס"ה ע"א) כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, שנאמר בצר אל יורה, עיין רש"י (ד"ה בצר), ועיין במהרש"א, ועיין ברי"ף שם בחידושי אגדות שכתב דאף על פי כן אינו דומה לשכור שיהיה תועבה, עיין באו"ח (סימן צ"ט ס"א) משום דשם אפשר להמתין, מה שאין כן אחר החורבן, עד כאן דבריו, ואם כן לפי זה בעת צרה אחרת שאפשר שתעבור, יש להמתין, ולכך אמר רב דאל יתפלל, והבן. והנה הסכימו שם מהרש"א והרי"ף, דאף בעת צרה תמידית שאין פטור מהתפילה, מכל מקום פטור מדין תפילה בכונה, וכן משמע ברש"י, ואם כן לפי זה אין להגביה קול, כיון דמכל מקום אין יכול לכוון ופטור מתפילה בכוונה, אם כן הדר הוי מקטני אמנה, מה שאין כן אדם אחר. והנה לפי זה י"ל ויחשבה עלי לשכורה, משום שהתפללה בלחש סבר דשיכורה הוא, ולכך סברה דפטורה מכוונה כמו בשכורת ולא מיין והבן, ולכך תתפלל בלחש. לזה אמר לה דזה טעות, דאין לה להתפלל כלל בשכרות כיון דיכולה להמתין, וזה אמר עד מתי תשתכרין וכי לנצח יהיה כן, לכך הסירי את יינך ואחר כך תתפללי. והשיבה לא אדוני כמו שדרשו רז"ל (שם ברכות ל"א ע"ב) רק אשה קשת רוח אנכי, היינו צער הוה ותמידי, ואם כן אינו פטורה רק מכונה, לכך אני מתפלל בלחש כנ"ל. ואם כן לפי זה באדם אחר יש להגביה קולו כדי לעורר הכונה, אבל מואתחנן וגו', דרשו שם במדרש רבה לאמר לדורות שיהיו מתפללים בעת צרה, לפי זה מוכח שפיר מחנה לכל אדם, דהנה איתא במשנה מסכת ברכות (דף כ"ח:) העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ויש לדקדק למה לא אמר אין תפילתו תפילה. והנ"ל דידוע דבלשון הקודש יש שמות הנרדפים, יש לכל אחד הוראה מיוחדת. והנה תפילה יש לה כמה שמות, והנה תחנה הוא מורה על הכונה, כי אין תחינה אלא בלב, והיינו שיסדו תחנונים ידבר עמך ובקש סליחה בלב מר, ור"ל דתחנונים דייקא הם מדברים, כי מבקשים סליחה בלב מר, והבן. ולכך אמר אין תפילתו תחנונים, והבן. ולפי זה כאן נאמר ואתחנן דמורה על הכונה, ועל זה אמר לאמר לדורות שיהיה מתפללין בעת צרתן ר"ל כמו שהתפלל משה, אם כן מוכח על כרחך דבעי כונה, אם כן לפי זה ממילא מוכח ממנה לכל אדם שאין להגביה קולו בתפילתו, והבן. ויתבאר המדרש כך שנו חכמים דנלמד מחנה לכל אדם, זה תולה בהפסוק ואתחנן.

פירוש יב

בילקוט אמר משה לפני הקב"ה, עצמותיו של יוסף נכנסין לארץ, ואני איני נכנס. אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו יקבר בארצו, יוסף שהודה בארצו שנאמר (בראשית מ טו) גונב גונבתי מארץ העברים, יקבר בארצו. מי שלא הודה בארצו שכן בנות יתרו אמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים (שמות ב יט), לא תקבר בארצך. אמר לו הקב"ה אם אתה תקבר במדבר, בזכותך הן באין עמך, משל למה הדבר דומה כו'. והנה על תחלת המדרש יש לדקדק למה דוקא קנא על יוסף, ולא באנשי דורו. ועוד מאי קושיא, הא נאמר לו בחטא מי מריבה יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו (במדבר כ יב), ויוסף לא חטא בזה. ועוד המקרא צווח יען לא האמנתם, והמדרש אמר על שלא הודה בארצו. ועוד יש לדקדק למה דקדק לומר עצמותיו של יוסף. והנ"ל בזה על פי מ"ש בספר שפת אמת בסי' י"א פ' כ"ד, על המדרש בפרשת בשלח (שמו"ר כ' י"ט) כי השבע השביע (שמות יג יט), למה שני פעמים כו' עיין שם, הוא נשבע להם והם נשבעו לו וכו'. ותוכן דבריו שנשבעו להעלות עצמותיו, ובאמת יהיה בלבם עליו שהשבועה לשוא הוא כי ירקבו עצמותיו, על כן אמר שאין בלבו עליהם, דהיינו שאין לו קנאה ואין עצמותיו נרקבים כו' (עיין שבת קנ"ב ע"ב). והנה ידוע כי קנאה הוא ענף מן גאוה, ומשה ראש לענוה כאמור (במדבר יב ג) ואיש משה ענו מאד, ולא היה בו רושם קנאה, ומקרא מלא הוא (במדבר יא כט) המקנא אתה לי. והנה על חטא מי מריבה נאמר לכן לא תביאו, אבל מכל מקום למה יקבר בחוץ לארץ, ישאוהו עמהם כמו שנשאו עצמות שאר שבטים, ושמא תאמר כי שמא יתארך הזמן עוד מאיזה סבה ואולי ח"ו לא יתקיים, על זה אמר עצמותיו של יוסף כו', מטעם שלא היה בלבו קנאה, ואני איני נכנס בתמיה. על זה השיב לו מי שהודה כו' יקבר בארצו דוקא, וזה אינו מחטא מי מריבה, ודוק. והנה בתשובת הקב"ה יש לדקדק שמרכיב שני ענינים ולא אמר דבר אחד, ועיין בספר שפת אמת בסימן הנ"ל פ' כ"ב דאיתא שם תוכן דבריו, דבאמת איתא בזוהר הק' איש מצרי, היינו על ידי שהרג את המצרי וברח לכאן, על ידי זה הצילנו. ואם כן אם בשביל טעם זה, היה אמר משה שנבואה הוא בידם, ואמרו על המצרי ולא עליו. ועל הטעם האחר היה אומר מפני מה דוקא בזכותו הן באין, על זה מצרף גם כן קצת עבירה הנ"ל. והמעיין יראה דאינו מיושב עדיין רק בדוחק גדול, כי הם לא הבינו רק שנצנצה רוח הקודש בפיהם. אבל לי יראה להוסיף נופך ולומר דמיושב שפיר, דהא משה לא היה אז בשעה שאמרו בנות יתרו, רק אם תאמר דהיה יודע ברוח הקודש, אם כן ידע דקאי על מצרי ממש, ואין חילול השם אף לפי הבנתם דהא הם לא ידעו דהוא ידע. אך דיש להבין דלמה לי ניצוץ רוח הקודש הזה למה ולמה. אבל נ"ל דהוא להורות למשה כח הצלתו, דהנה המצרי שלא כיון לזה ולא לטוב, רק לרע והיה סיבה רחוקה נתלה בו, כיון שמכל מקום נסבב על ידו, על אחת כמה וכמה מי שמכוין להצלה והוא סיבה ראשונה, ומזה ראיה כמה יש להשתדל בהצלה, כנ"ל ברור.

ועכשיו מבואר המדרש מי שלא הודה כו', ודאי ראוי שלא לקבור כו', ואם כן על כרחך אתה צריך לומר כתירוץ הנ"ל שהם כיוונו על המצרי שהוא היה סיבה להצלה, אם כן צריך אתה להודות בהפלגת כח הצלה, ואם כן כיון שכך אם אתה נקבר כו', ואין לך הצלה גדולה מזה להציל ס' רבוא מישראל ממיתה עולמות ח"ו, והוא נכון בעזה"י.

פירוש יג

המדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תעבור את הירדן (דברים ג כז), אמר משה יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו). על פי המבואר בחלומו של יוסף, דאיתא דאמרו השבטים דמהירח הוא דבר בטל, עיין ברש"י בנימוקי החומש (בראשית לז י, ד"ה הבוא). ועיין בב"ר פרשה פ"ד סי' יו"ד (ב"ר פ"ד י') אמר ר' יצחק אמר יהושיע לשמש, לא כך ראה אבא בחלום השמש והירח משתחוים (בראשית לז ט), אף אתה דום מלפני, שנאמר (יהושע י יג) וידום השמש והירח עמד וכו'. נ"ל שכוונתו שאז נגמר קיום החלום שהשמש והירח נכנעו לו, והבן. ועיין בנזר הקודש שם לדרכו דהחלום השני על זרעו, עיין שם. ואם כן ליכא דבר בטל. והנה שם בבראשית רבה (ב"ר פ"ד) סימן ט"ו איתא אמר ראובן הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה, והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים כו'. מבואר שראובן היה תולה בקיום החלום, ועיין שם בנזר הקודש מה שפירש על פסוק (בראשית לז ל) והילד איננו ואני אנה אני בא. והנה אם הוי אמרינן דיש בו דברים בטילים, גם לראובן אין ראיה, אבל כיון דאין בו דבר בטל, וצריך לומר דעל ידי מלאך אין בו דבר בטל כמ"ש נזר הקודש שם סי' יו"ד, אם כן גם לראובן יש ראיה. וזה דברי המדרש דבשעה שאמר הקב"ה למשה לא תעבור וכו', (דברים ג כח) וצו את יהושיע כי הוא יעבור וגומר כמפרש בקרא, אם כן ידע דהעמדת החמה ולבנה יהיה על ידו של יהושיע, ואם כן יתקיים חלומו של יוסף לגמרי ואין בו דבר בטל, אם כן אמר יחי ראובן וכו', והבן.

פירוש יד

כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגומר (דברים ד ו). אמרו ז"ל (שבת ע"ה ע"א) איזה היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. יש להבין שלא יהיה סותר לפשוטו של מקרא דמפורש ביה אשר ישמעון את כל החקים וכו' (דברים ד ח) ככל התורה הזאת. ועוד קשה הלא החקים נקראו שעטנז וכלאים ופרה אלו שהם מונין את ישראל בהם כפירוש רש"י במקום אחר (במדבר יט ב, ד"ה זאת), ונ"ל בהקדים דברי הבינה לעתים בדרוש שלישי לפרקים, מה שהביא שם אמרם ז"ל (גיטין ס' ע"ב) על הפסוק (הושע ח יב) אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו, על דרך משל כי ברצות המלך לשלוח איגרת לקרובו שלא יבין אותו שום אדם מבלעדי קרובו, יש בין המלך וקרובו דברים ורמזים בהבנת איגרת נאמרו מפיו לפיו ביחוד, כן רצה ית' שיהא סודו כמוס לבני ישראל עם קרובו בלבד, ואלו היה הכל כתוב, היה יד הכל שוים בה, מה שאין כן עכשיו שעל כל פנים נצטרך אל המקובל איש מפי איש שלא ידעוהו גוי הארץ. ועל פי זה פירש הוא ז"ל הפסוק (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב וכו', והפסוק (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה וכו', עיין שם. ועל פי מה שפירש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בסוף מסכת נדה אמתניתין דאבות (פ"ג מי"ח) דחשבון תקופות אינן אלא פרפראות לחכמה, דאף אם יטעה בהן אין בכך כלום, כדאיתא (ר"ה כ"ה ע"א) אתם (ויקרא כג ב), אפילו מוטעין. אבל קינים ופתחי נדות הן גופי הלכות, כי אם יטעה בהן קרוב לבוא לידי ספק כרת, עיין שם על מה שהביא שם הגמרא (נדה ע"ג ע"א) התנא דבי אליהו. ודבריו המה נפלאו ליישב הא דמסכת מגילה (כ"ח ע"ב) דנסיך להא דר' זירא, והא דמסיים כן בסוף מסכת נדה, ודפח"ח וש"י. ועיין במרכבת המשנה בפ"י מהלכות איסורי ביאה הלכה א', מה שהביא ראיה ממשנה זו קנין ופתחי נדה וכ' לדרך רבינו הרמב"ם בפתחי נדה. והנה יש להבין כיון דבאמת אתם אפילו שוגגין, אפילו מזידין, אפילו מוטעין, ורק ברצון הבית דין תליא מלתא, אם כן למה לן החשבון גימטריא. וצריך לומר דבדיעבד מה שעשה עשוי, אבל לכתחלה יעשו על פי חשבון ולא ישנו שלא לצורך והבן, כמו שדרשו רז"ל (ר"ה ז'.) שמור את חודש האביב (דברים טז א), שיהיה אביב בזמנו. ועדיין יש להבין, כיון דבאמת אין קפידא בזה דהא בדיעבד מה שעשה עשוי, אם כן למה לי כל הרעש הזה לכתחלה. והנ"ל בזה, על דרך משל מה שהביא הבינה לעיתים באגרת שיש ביד בנו. והנה יש להוסיף על המשל הנ"ל, שאביו הוא חכם גדול, ויש בהאגרת הנ"ל חכמות רמות ונשגבות עמוק עמוק מי ימצאנו, אבל לא נודעים ונעו מעגלתיה, לבד מבנו שיש לו ממנו קבלה פנים אל פנים בהסימנין ומסורת, ואחר זולתו נראה לו כדברי שטות והבל ודברים של מה בכך. והנה הבן מתפאר בחכמת אביו הרחבה מני ים, וכל רואיו ילעגו למו ולא יאמינו לו כי יש תפוחי זהב במשכיות כסף ולפידים בתוך הכדים, ולומר להם תוכן הענין כבר נצטוה מאביו ואין לזרים אתך, ואביו החכם כי ראה את כל אלה בחכמתו כי יהיה ח"ו ללעג ולקלס ולשמצה בקמיו, על כן הטמין בהאיגרת הנ"ל דבר אחד שאין לו בו צורך כל כך, כי אין לו ערך לשאר החכמות הנטמנים בתוך האיגרת ואין קפידא בגילוי, על כן יוכל הבן לגלות אותו החכמה, וממנה יראו כי חכמתו של אביו רבה הוא, וממנו יוקש על השאר כי לא בשיגעון ינהג ולא בשטות ידבר, כי כבר יודעין כי חכם גדול הוא וילמדו קל וחומר, אם זה שהגילוי מותר בו ואין בו קפידה, על אחת כמה וכמה דברים העמוקים שמקפיד על גילוי', כמה מהחכמה יש בהם, והבן זה. וזה הוא הטעם של חשבון הגימטריא שנמסר לחכמי ישראל בסוד עיבור, אשר כל חכמי אומות תמיהין עליו, ומזה יבינו איכות חכמות התורה עצמה שאין בהם השג יד כלל וכלל והוא בעיניהם כדברי הספר החתום, על אחת כמה וכמה שיש בו מהחכמה הנפלאה חכמתו של יוצר בראשית. ועל פי זה יובן כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, הוא כפשוטה על כל התורה כאומרו אשר ישמעון את כל החוקים האלה, וכן להלן ככל התורה הזאת. רק דהגמרא מקשה איזה חכמה ובינה שהוא לעיני העמים, דהא חכמת התורה נסתר מעיניהם ומשפטים בל ידעום, ומתרץ זה חישוב תקופות וכו', דמזה יבינו חכמות התורה כולה כמה עמוקה וכמה גדולה ורחבה. ויתכן לפרש דכל הדברים שכתבתי הוא מפורש בקרא, והפירוש דהאי קרא כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ר"ל זאת אשר הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, דהיינו חכמת הגימטריאות הוא רק משום אשר ישמעון קאי על העמים, שהעמים ישמעון את כל החוקים ואמרו רק עם חכם ונבון כמ"ש, ואם כן דברי הגמרא היא כפשוטו, דמקשי איזה חכמה ובינה שהוא לעיני העמים, הוי אומר זה חשוב וכו' כנ"ל. ולפי זה החכמה ובינה שהוא רק חישוב וכו', רק דעל ידי זה מאמינים על השאר, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד. ולכך חכמות הגימטריא רשאים ללמד לעכו"ם, דאינן מעצם חכמת התורה רק פרפראות, ועל כן אברהם שקיים כל התורה, לימד במצרים חכמת הגימטריא כמבואר בספר נחמד ונעים, אבל עצם התורה לא לימד רק לאלו שנכנסו תחת כנפי השכינה ונתגיירו, דבעצם התורה כתיב (תהלים קמז כ) משפטים בל ידעום ואסור ללמד דברי תורה לעכו"ם (חגיגה י"ג ע"א), והבן זה.

פירוש טו

כי מי גוי גדול וגומר (דברים ד ז). בהקדם הא דאיתא במסכת ברכות (דף ח'.) מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס, וכתיב (תהלים נ"ה) פדה בשלום נפשי וגו' כי ברבים היה עמדי כו'. והנה להמשיך לזה (תהלים נה כ) ישמע אל ויענם (כפירוש הרד"ק ויכניעם) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלקים, על פי מהר"י מינץ דרוש ט' בסגולת תפילות הרבים א', שאם יש בזה עבירה, ויש בחבירו ההיפך באותו ענין. ב', שבצירוף הרבים יש קיום כל המצות, עיין שם. והנה א' הוא בבחינת סור מרע, והב' בבחינת עשה טוב. והנה זה דוקא בישראל שהמחצב קדוש ולא יסכימו לתכונה רעה, מה שאין כן באומות העולם אין ההיפך בסור מרע, כי כולם מנאפים וכדומה. וגם בבחינת עשה טוב אין בהם עושה טוב גם אחד, לכך אין ברבים שלהם תועלת. והיינו אין חליפות למו, והב' ולא יראו אלקים, והבן.

ועל פי זה יתפרש כי מי גוי גדול כו' כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ונדרש במסכת ר"ה (דף י"ח.) על תפילת הרבים, ונמשך לזה שפיר (דברים ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, והיינו בחינה הב', והבן.

והנה כבר פירשתי (ישעיה סד א) כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך. כי התורה נקרא מים, שנאמר (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונקרא אש שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש (סוכה נ"ב ע"ב). ונ"ל על פי הגמרא דסוכה (דף מ"ט ע"ב) כי הלומד ומלמד לאחרים הוא תורת חסד, שאינו מלמד אינו תורת חסד (משלי לא כו). והנה בבראשית רבה פרשה ד' סי' א' (ב"ר ד' א') בנזר הקודש דמים מצד החסד ואש מצד הדין, ולכך נקרא רקיע שמים ביום שני (בראשית א ח), עיין שם. ונמצא המלמדה נקרא מים, שאינה מלמדה נקרא אש. ולכך דברי תורה בעצמותו נקרא אש, אבל כל צמא לכו למים, היינו להמרביץ תורה שאצלו נקרא מים, והבן. והנה לפי זה תשובה ברבים שאחד מעורר את חבירו, נקרא מים כמבואר בב"ר (פ"ב ס"ד) ואין מים אלא תשובה, עיין שם בפסוק (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת כו'. והנה התורה נקרא אש לבעור בהמורדים, והיינו כקדוח אש המסים, היינו המסום עצמם ממנה כמו רפאים שמרפין עצמן ממנה, רק מים תשובה דרבים תבעה אש היינו מכבין, כי דרך המים שבא על אש בשעת כיבוי מרתיחין, רק שהתשובה יהיה רק להודיע שמך לצריך, היינו כדי שיתקדש שם שמים, והבן.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה