אור ברסלב

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

בשלח

בא

פירוש א

ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג יז). איכא מאן דאמר במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב) דכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא צרה, דכבר כתבתי דממה שהיה צריך לשליחת פרעה, נשמע שלא נשלם הזמן וצריכין להשלים, אך החירות באמצע הזמן הוא על שני דרכים, או זכו, כמו שמצינו (סנהדרין צ"ח ע"א) בקץ המיועד זכו אחישנה (ישעיה ס כב), והוא הדין בגלות מצרים, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כתיב (מיכה ז טו), אלמא דבסוג אחד הם, ואז לא היו צריכין להשלים, כמו שבגאולה העתידה אין אחריו גלות אף בבחינת אחישנה, רק שיש בחינה של מהירת החירות מחמת שלא זכו, כמו שידוע מפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ואז מן הצורך להשלים. וידוע מהמדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) דכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, והיינו ויהי בשלח פרעה את העם, דכיון דפרעה שלחם וגם את העם, על כן ויהי, וזה ברור ודוק. ועל פי זה יובן הסמיכות (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחזק יד וגו', דהעיקר שצריך לאות להזכרון, היינו שלא ישתכח בהגלות שאינו ניכר החירות, והיינו והיה לאות וגו' משום ויהי בשלח פרעה, ואם כן יובן דיהיה עוד גלות, לכך צריך אות לזכרון כנ"ל. ועל פי הדברים האלה יובן אמרם במדרש (שמו"ר כ' ח') ויהי בשלח פרעה, משה צווח ווי שלא יכנס לארץ, והוא תמוה דמה שאייטיה הכא. ולפי מ"ש אתי שפיר, כי על ידי בשלח פרעה שהוצרכו שהוא ישלחם, הבינו כי אין הגאולה שלימה וניצחית, כי יהיו עוד בגליות אחרות להשלים הזמן, ועל ידי זה הבין משה שלא יכנס לארץ, כי אם היה נכנס היה הגאולה ניצחית, כמ"ש בעשרה מאמרות בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז), והבן.

פירוש ב

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים וכו' (שמות יג יז), ויסב אלקים וגו' (שמות י יח), ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' (שמות י יט). נ"ל קישור הפסוקים, על פי מה שיתבאר (להלן ברש"י [ד"ה השבע] במ"ש ולמה לא השביעם שישאוהו מיד עיין שם), כי אם היה נשלם הזמן, היה נקרע הים סוף כפשוטו שתנאי התנה עמו מששת ימי בראשית שיקרע באותו זמן (ב"ר ה' ה'), אך כיון שהיה קודם הזמן, היה צריך יד חזקה, ונתבאר לעיל כי אם היה נשלם הזמן, לא היה צריך לשליחות פרעה, וידוע (ב"ר פ"ז ח') דהים ראה וינס (תהלים קיד ג), ארונו של יוסף ראה, דכתיב ביה (בראשית לט יב) וינס ויצא החוצה, עד כאן. ועל פי זה מבוארים הפסוקים הנ"ל ויהי בשלח פרעה דייקא, ר"ל שפרעה שלחן שהיה קודם זמנו, ואם כן לא היה ראוי שיקרע להם הים סוף, והיה לו להוליכו דרך אחר, ואף על פי כן ולא נחם וגו' מהטעם המוזכר בפסוק, רק ויסב וגו', ואם כן היה צריך לארונו של יוסף, לכך ויקח משה את עצמות יוסף וגו' כנ"ל. והא דיהיב קרא טעמא למילתא כי השבע וגו'. י"ל דהא אמרו רז"ל (פסחים דף ס"ז.) טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ואפילו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, עד כאן. וגם אמרו רז"ל (סוטה י"ג.) וכבר היה ארון של שכינה, וארון של מת מהלכין זה בצד זה, ושל שאר שבטים היה כל אחד בצד שבטו. ויש להבין מ"ש של יוסף. והנ"ל כיון דהיה ניצרך לקריעת ים סוף, היה מהלך עם משה לפני מחנה ישראל, וכיון שעלה שוב לא ירד דמעלין בקודש וכו' (עיין ברכות כ"ח ע"א). ועל פי זה יתפרש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו דייקא כדי שיקרע הים כמ"ש, ושמא תאמר הא בלאו הכי היה צריך ליטלו מפני השבועה, לזה אמר כי השבע השביע וגו', ר"ל כי השבועה היתה רק לאמור וגו' והעליתם את עצמותי מזה דייקא, אבל לא שיוליכם דוקא לפני המחנה, רק הא דמשה לקח עמו, הוא מפני קריעת ים סוף ודוק, ועיין מ"ש בדברי רש"י על פסוק ויקח משה וגו', ולמה לא השביעם שישאוהו מיד עיין שם, ועל פי זה שכתבתי כאן מיושב קושית רש"י הנ"ל, למה לא השביעם שישאוהו מיד כמ"ש שם, והא דאמר כי השבע השביע, פירושו כמ"ש ודוק היטב. וגם כן י"ל כפשוטו דבאמת כונת משה היה רק משום השבועה, דאפשר שלא היה ידע שיקרע הים סוף מחמתו, רק דבאמת משום זה היה קריעת ים סוף מבאר לן הפסוק על אומרו ויסב וגו', ושמא תאמר איך ינצלו מהים סוף כיון שהיה קודם זמנו כמ"ש, לזה אמר דבלא זה ויקח משה וגו', כי השבע, וממילא היה קריעת ים סוף על ידו כנ"ל. עוד י"ל אהא דיהיב טעמא כי השבע השביע וגו', דהא קיימא לן (ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד) אין מפנין את המת מקבר לקבר, לכך אמר כי השבע, אם כן הוי נתנהו על דעת לפנותו דקיימא לן (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) דמותר לפנות, והבן.

פירוש ג

ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (שמות יד יז). המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז רכ"ו) שנאמר (תהלים קמח יד) לבני ישראל עם קרובו. ויובן דמפרש כי קרוב הוא, ר"ל דהוא ית"ש קרובן של ישראל. והוא תמוה דמה זה נתינת טעם לולא נחם אלהים. ועל דרך הפשוט יש לפרש, שהיא אהבה הנבחרת שבאהבות, להכריח לטוב לאדם על מה שאין ברצונו, והבן. אבל עוד נ"ל, דהנה איתא במדרש (ילקו"ש, רמז רכ"ז) ויסב אלקים וגו', ר' יהושיע אמר כדי ליתן להם התורה במדבר ולהאכילן את המן. ור"ל שלא יעסקו בישובו של עולם רק בהתורה, וכאמרם (תנחומא בשלח סי' כ') לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, ואם כן זה טעם נוסף על הטעם שמפורש בתורה הק' פן ינחם העם וגו'. וצריך לומר דשני טעמים יש בדבר, והיכן מרומז טעם זה, ומנא לן להוסיף עוד טעם על המפורש. לכך דריש במדרש ילקוט כי קרוב הוא כנ"ל, וקיימא לן גאולת קרובים לשיעבוד, דהא פליגו במסכת קדושין (קידושין דף ט"ו:) בפסוק אם לא יגאל באלה (ויקרא כה נד), דרבי יוסי הגלילי סבר באלה, דהיינו בקרובים לשחרור ושאר כל אדם לשיעבוד, ורבי עקיבא ס"ל בהיפך גאולת קרובים לשיעבוד, ושאר כל אדם לשחרור, וקיימא לן כרבי עקיבא מחבירו (עירובין מ"ו ע"ב). ועל כן נאמר (ויקרא כה נה) עבדי הם אשר הוצאתי וגו'. וכן פירש רש"י בפסוק ראשון של מתן תורה (ד"ה אשר) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' (שמות כ ב), וז"ל: כדאי הוצאה זו שתהיו משועבדים לי, והיינו כרבי עקיבא שהשי"ת שומר תורתו, ואם כן צריכין לקבל התורה, על כן ולא נחם וגו', כי לזה צריכין להיות במדבר, ועוד טעם כי אמר פן ינחם כנ"ל.

ועל פי זה יש לפרש המדרש רבה (שמו"ר כ' י"ח) ויסב אלקים וגו' (שמות יג יח), מכאן אמרו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלקים וכו'. וקשה הא הסיבה אינו רק בליל א' של פסח. והנ"ל כי הנה בהמשנה ריש ערבי פסחים (פסחים צ"ט ע"ב) יש שני פירושים אי אפילו עני שבישראל וכו', קאי אלקמיה או אדבתריה, עיין שם בתוספת (ד"ה ואפילו). והנה לפי מ"ש קשה על רבי יוסי הגלילי מפסוק כי עבדי הם וגו', וכן מפסוק אשר הוצאתיך, וצריך לומר שסובר דאדרבה עבדות זו היא חירות אמיתי, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב). ועל פי זה יתפרש אמרם (עירובין דף נ"ד.) אל תקרי חרות אלא חירות, דהכי פירושו שאין אתה יכול לקרות חרות על הלוחות, דהיינו שנתן להם תורה ועול מלכות שמים, אלא אם כן תאמר שהיא חירות ממלאך המו' ומשיעבוד מלכיות, כי היא חייך כתיב (דברים ל כ), וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות (אבות פ"ג מ"ה), דאם לא כן קשה הא גאולת קרובים לשחרור, אלא ודאי דהיינו השחרור האמיתי. והנה ידוע דהסיבה מורה על חירות, והנה אם היינו אומרים דהוא רק בשביל חירות הגוף, אם כן עני שהוא עתה נדכה ושפל ומשועבד לעשירי עם, הסיבה למה לו, אבל אם מורה על קבלת התורה דהוא חירות אמיתי, הרי כולן שווין בה, כי ממדבר מתנה (במדבר כא יח), ודרשו (עירובין נ"ד.) מה מדבר הפקר לכל וכו'. ועל פי זה יבואר, דהיה קשה להמדרש דלמה שינה הלשון לויסב, היה ראוי לומר וינחם אלקים דרך המדבר, לכך פירש דהוא מורה לדרשה, דלעיל אמר כי קרוב הוא, וקשה הא גאולת קרובים לשחרור, על כן אמר ויסב אלקים, ר"ל דאדרבה עשה להם הסיבה וחירות, דרך המדבר היינו במה שנתן להם התורה שם, ועל כן אדרבה משום דקרוב הוא וגאולת קרובים לשחרור, נתן להם התורה, והבן. ואם כן מכאן אמרו אפילו עני שבישראל וכו', כיון דזה הוא חירות, הרי כולן שווין כמ"ש. וגם דרך המדבר, ר"ל בדרך של המדבר שהיא הפקר, כן עשה לכולן חירות, על כן אמרו אפילו עני שבישראל כנ"ל. ועל כן דרשו ברפידים (שמות יז ח), בשביל שרפו ידיהם מן התורה (סנהדרין דף ק"ו:), דבעסקם בתורה חירות מן הכל, ועל כן תרגום יונתן דשוור בליל חד ד' מאה פרסי, והיא ודאי על ידי כישוף, והנה אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד לה), ואמרו במסכת חולין (דף ז' ע"ב) דר' חנינא נפיש זכותיה עיין שם, וכל שכן כל ישראל, רק בשביל שרפו ידיהם, הועיל הכישוף ובא, והבן.

פירוש ד

ויסב אלקים את העם וגו' וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג יח). ויש לדקדק מה ענין זה לזה, ואצל היציאה בפרשת בא היה לו לומר דחמשים עלו, דהיינו שהיו מזוינים כשיצאו (שמו"ר כ' י"ט), אבל מה ענין זה לויסב. ועוד קשה מה אשמועינן התורה הק' בזה דאמר דהיו מזוינים. ועוד קשה למה הזיון הזה ומה מועיל וכי בחרב ובחנית עשו מלחמה, הלא יד ה' עשה הכל בעמוד אש ובעמוד ענן, ובמלאך אלקים, ובקריעת ים סוף. וליישב כל זה נקדים לבאר הפסוק (בפרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. דאין ענין זה לזה דסיפא לאו רישא, ורישא לאו סיפא. וגם מה שתמהו דמהיכי תיתי כיון שראה שה' עמו ועושה לו ניסים נוראים כאלה, יתיירא. והנ"ל בזה, על פי המדרש (בפרשת נשא (במ"ר פי"ב ח') ובשיר השירים רבה מובא ברמב"ן על שיר השירים שם), ר' יהושע דסכנין בשם (ריב"ל) [ר' לוי] בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה ועשו לי משכן (שמות כה ח), היה לו לעמוד ד' קונדסין ולמתוח המשכן עליהם, אלא מלמד שהראה הקב"ה אש אדומה, אש ירוקה, אש אחורה, אש לבנה, אמר לו בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות כה מ). ר' ברכיה אמר משל למלך שהיה לו לבוש משובח עשוי במרגליות אמר לבן ביתו עשה לי כזה, אמר לו אדוני המלך יכול אני לעשות כמותו, אמר לו אני בכבודי ואתה בסממנך. לכך אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה אוכל לעשות כאלה, א"ל בתבניתם בתכלת ובארגמן ובתולעת שני ובשש. וכן נכלל העולם בבנין המשכן, בעולם כתיב (בראשית א א) ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד ב) נוטה שמים כיריעה, ובמשכן יריעות עזים לאוהל (שמות כו ז), בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל (בראשית א ו), ובמשכן והבדילה הפרוכת לכם וכו' (שמות כו לג), עיין שם עכ"ל המדרש. וביאור המדרש הוא לדעתי דהראה הקב"ה למשה אורות שלמעלה אורות הקדושים הנאצלים וגוונין דלעילא, ואמר לו וראה ועשה בתבניתם, ומי יכול לעשות כמוהם זולת המאציל ית"ש, על זה אמר משל למלך וכו' שהיה לו לבוש יקר כיד המלך באבנים טובות ומרגליות משובצים בעדי עדים, ואמר לבן ביתו האהוב לו עשה לי כמותו, שמרוב אהבתו רוצה להשתעשע בהבגד שיעשה לו, והשיב וכי אני יכול לעשות כמותו, כי מנין להדיוט אבנים טובות ואבני אקדח כמותם, והשיב לו אני בכבודי ואת בסממנך, שיעשה רק ציור מרגליות ואבנים טובות בסממנים שמציירין בהם, ואף שהוא דבר קטן ואיננו אף כקוף בפני אדם נגד אבנים טובות ומרגליות ממש, ואין זה כבוד המלך, מכל מקום מגודל אהבת בן ביתו, משתעשע בו כמו בלבוש היקר מרוקם באבנים טובות ומרגליות נפלאים ממש, אף שהוא רק ציור ודוגמא לאבנים טובים ומרגליות, מכל מקום ישתעשע בהציור והדוגמא כמו בהם בעצמו, ועוד יותר ויותר כמו שאבאר. כך תכלת וארגמן ותולעת שני וכו', הם דוגמת אורות עליונים בהשתלשלות אלף אלפי אלפים כמו תכלת דומה לים וכו' (סוטה י"ז ע"א), והבן והוא משל נפלא.

ועל פי זה יתבאר אצלי אמרם ז"ל כתובות (דף ה' ע"א) דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים, ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, עד כאן. היינו על פי המבואר במדרש הנ"ל הובא שם ברמב"ן, דהיה נכלל בהמשכן כל בריאת שמים וארץ, אם כן הרי משכן ומקדש דוגמת בריאת שמים וארץ. לזה אמר גדולים מעשה צדיקים יותר וכו', דהדוגמא חשוב אצלו ית"ש מרוב אהבתו לצדיקים ישראל עמו, יותר מהמקור של הדוגמא, דאלו במעשה שמים וארץ כתיב וכו', ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך והבן, ועיין שם בהרמב"ן דבהמשכן היה כלול עולם העליון והתיכון והשפל עיין שם, אם כן בהמשכן היה כלול כל העולמות, וחשוב אצלו ית"ש יותר מן המקור, והבן. והנה ללמד על הכלל כולו יצא בכל מעשה איש ועבודתו ליוצרו, הוא רק דוגמא לעניני אלקים, ומבואר שם בהרמב"ן דבאדם נכלל עולם העליון והתיכון והשפל, דהראש עולם הראיה והשמיעה והריח והדיבור, ומשכן נפש האלקית נגד עולם העליון אשר שם שכינת עזו, ועד הטבור הסימנים והלב והריאה והכבד עולם החיות משכן נפש החיונית נגד התיכון, והטבור ולמטה עולם הטבע, בית המאכל נגד עולם השפל, עד כאן דבריו. ויש להבין בדוגמא הלזו אשר באדם, הוא הכל מעשה ידי יוצר ב"ה וב"ש, והאדם הצדיק מה פעל. אך דעת לנבון נקל כי אם יקשור חכמתו, ובינתו, ודעתו, וחסדו, וגבורתו, ותפארתו, וכל מדותיו, וכל רעיוניו ומחשבותיו, ותנועותיו, וחושיו, וכחותיו, ועשיותיו וכל פעולת אבריו, וקריצותיו, ורמיזותיו, ושבתו וקומו, והילוכו, ועמידתו, וישיבתו, ומאכלו ומשקהו, רוחניותיו, וגשמיותיו, באין סוף ב"ה שיהיה הכל לה' לבדו, הרי מקשר כל העולמות אשר הכל בו ית"ש וממשיך אותו כח עליהם, וכיון שעושה כן בהדוגמא ופועל הדמיוני, ממילא דנעשה כן בכל העולמות שהן המקור של הדוגמא והכל תולה בהצדיק, והבן.

והנה אבאר אמרם ז"ל (פסחים דף נו"ן (נ') ע"א) על הפסוק (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא אמר הקב"ה בעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בי"ה ונקרא באל"ף דל"ת, ובעולם הבא כשאני נכתב אני נקרא, עיין שם. ויש להבין התינח ושמו אחד, אבל ה' אחד מאי איכא למימר דקשה אטו האידנא לאו אחד הוא. והנ"ל בזה דיש שני מיני בחינות אחדות, אחד שאין ערוך אליו ית"ש בעליונים ובתחתונים, והוא לבדו אלקי האלקים ואדוני האדונים. והב', שאין במציאות רק הוא לבדו ית"ש בלי שום השתנות מקודם הבריאה שהיה הוא ושמו בלבד (עיין פרקי דר"א פ"ג), עיין בליקוטי אמרים מהתניא (חלק א' פרק ל"ד). כן עכשיו לאחר הבריאה הכל הוא אפס ואין המוחלט והכל כלא קמיה, כי אין ישות לשום דבר בכל העולמות רק רצונו ית"ש, והוא רצונו ורצונו הוא. ולהבינך יותר, נמשיל לך משל מטיפה נגד הים הגדול, שבודאי הוא כלא אף שהים יש לו סוף, ואם כן נתברר בשכל שיש לו גבול חלקיי להטיפות נגד הים אף שאין נודע לנו, משום שכמות של ים נעלם מאתנו, וגם יש חכמים שיודעים לשער כמה טיפות בים, כמו שמצינו במסכת הוריות (י' ע"א) ברבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגודא, מכל מקום יודו כל העולם דהוי הטיפה כלא כנגד כמותו של הים הגדול, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר נגד אין סוף ואין תכלית ב"ה, שאין להנמצאים גבול חלקי כלל דהוי כלא קמיה, ומה גם כשהטיפה בתוך הים ואינה נפרדת ממנו, ודאי דאין לה שום מציאות בפני עצמו, וכאן הרי הכל בו שהוא ממלא כל עלמין הן קודם הבריאה הן לאחר הבריאה, רק דיש לבושים וכסויים המסתירים אורו ית"ש כדי שלא יתבטלו הנמצאים במקורם, ואף בעולם העליון שבעליונים יש לבושים וכסויים יותר, עד שהעולם הזה הוא חומרי וגשמיי ונראה לבריות שיש ישות בעולם מחמת שאין המקור נראה, אבל באמיתית אין שום ישות נמצא בכל העולמות רק ית"ש. ולעתיד יתגלה אורו ב"ה ויראו עין בעין בחינת אחדות הלזו, איך שאין שום דבר נמצא זולת ית"ש מחמת גילוי כבודו, שנאמר (ישעיה מ ה) ונגלה כבוד ה' וגו'. והמציאות לישראל מחמת התורה שמקיימין עכשיו, הוא יועיל שמתקיימין בפני גילוי אלהותו ית"ש, עיין בליקוטי אמרים שם, ואמונה של עכשיו צריך להיות כמו הגילוי לעתיד. ועל פי זה יובן הטעם שהכתיבה ביו"ד ה"א, והקריאה באל"ף דל"ת, כי הכתיבה מורה על אמיתת הענין היה הוה ויהיה, כמבואר בש"ע או"ח סי' ה"א (ה' ס"א) והבן. והוא הדבר אשר אמרנו כמו שהיה, דהיינו קודם התהוות פעולותיו ית"ש רק נמצא הוא לבדו, כך הוה ויהיה רק נמצא לבדו ית"ש.

ועל פי זה יובן הפסוק (פרשת ואתחנן, דברים ו ד) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ה' הב' למה, והיה די לומר ה' אלקינו אחד. אבל היה משמע רק אחדות הראשון שאין ערוך אליו, אבל מכל מקום יש מציאות בעולמות, לכך אמר ה' אלקינו ה' אחד, דהיינו שם הויה, שהוא היה הוה ויהיה אחד, כשם שהיה היה רק לבדו, כך הוה ויהיה, אבל הקריאה היא רק מה שמגולה לנו, דלא יתכן הקריאה במה שאינו מגולה לנו, כמו שמצינו באנשי כנסת הגדולה במסכת יומא (דף ס"ט ע"ב) דלא רצו ירמיה ודניאל לומר הגבור והנורא, לפי שאמרו איה גבורותיו איה נוראותיו, אף שהיו מאמינים בודאי שהוא גבור ונורא, מכל מקום לא רצו לומר כמו שמבואר שם בגמרא משום שיודעין בו שהוא אלקי האמת לא כזבו בו, וכבר ביארתי הגמרא הנ"ל בטוב טעם ודעת בדרושים. על כל פנים מבואר שאין לומר רק מה שנגלה להאומר, ומבואר הוא שגלוי האחדות לעת עתה הוא רק על ידי האדנות שרואין פעולותיו שמראה אדנותו בהם, נודע שאין כמוהו כמו שמצינו בתורה הק' (שמות יח יא) שאמר יתרו כששמע ניסי מצרים עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, כי אף שטועים עתה בדעתם וסוברין שיש מציאות להנמצאים זולתו ית"ש, מכל מקום נודע ומושג אחדות הזה שאין ערוך אליו, ואין כמוהו ית"ש כי הוא אדון ומושל בכל, לכך נקרא באל"ף דל"ת המורה על אדנות, אבל לעתיד יתגלה הבחינה של אחדות כי אין שום דבר נמצא רק הוא ית"ש, והיינו יהיה ה' אחד שיתגלה הבחינה זו של אחדות, ועל כן ושמו אחד, והוא תירץ הגמרא, והבן. והנה מי שמשריש בנפשו בכל עת כי הכל כלא קמיה, ואין דבר נמצא בעולם זולתו ית"ש, ומבטל עצמו בכל עת נגד אורו ית"ש, ויודע כי בטל בהמקור אלקים חיים ומלך עולם, ואינו נפרד ממנו ואין לו ישות בפני עצמו, ואם כן אינו מפריד שום עיון ומחשבה ודבור והילוך ועשיה ותנועה ופעולה ממנו ית"ש, ונרתע וחרד מאד מגדולתו שתמיד לנגד עיניו, ומשתוקק לדבקותו באהבה עזה ונפלאה ונזדרז מאד למצותיו, ואין נפרד מזה כל ימי חייו אף רגע אחת, הוא מרכבה לשכינה. ועל כן אמרו (ב"ר מ"ז ו') האבות הן הן המרכבה, ועל כן היו כמעט בטלין במציאות בעיניהם וכלא חשיבו, ועל כן אמר אברהם ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), אך אף שמקשרין עצמן כל כך, כיון שעצמותן הוה דבר קטן בעיניהם, על כן נחשב בעיניהם ששכרן מועט, כי מה הן ומה תיקונן. אך כפי אמרינן שהפועל דמיוני הוא דבר גדול שנעשה בהמקור שממנו לוקח הדמיון, אם כן הם מקשרין כל העולמות בו ית', אם כן מזה יובן רב טוב הצפון להם. והנה מבואר במדרש (ב"ר מ"ד ה') ובנזר הקודש שם, כי אל תירא אברם נאמר כלפי זרעו מאימת ד' מלכיות, כי כבר היה הפועל דמיוני בהד' מלאכים, והיינו אל תירא במה שאנכי מגן לך והבן, ומזה שתדע כי פועל דמיוני כל כך גדול, תדע ששכרך הרבה מאד כנ"ל.

ונחזור לענינינו, כי איתא במדרש רבה (שמו"ר כ' י"ח) ויסב וגו', מכאן אמרו חכמים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכן עשה להם הקב"ה בצאתם ממצרים שנאמר ויסב וגו' וחמשים, אין חמשים אלא מזוינים, עד כאן דברי המדרש. והנה קשה דמאי ענין הסיבה להליכתם בדרך שלא היה בליל א' של פסח, והלא ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג). אך באמת קיימא לן הסיבה דרבנן, ומכל מקום יש לו רמז בתורה, ושיעור הרמז כך ויסב אלקים לדורות, בזה שחמשים עלו כמו שאבאר, דהנה יש להבין על הסיבה שתקנו רז"ל לפי שהוא דרך חירות, למה זה הלא די בזכרון הגאולה במצה דאורייתא, וגם בהא דרבנן לא הוי זכרון, רק דהוי חירות סתם, ובמצה דאורייתא הוי זכרון גם באיכות החירות. ונ"ל על פי הרמב"ן שהבאתי לעיל בשיר השירים (ב ד) על הפסוק הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, כי באדם יש שלשה עולמות, ועל פי המבואר שם בהמדרש אני בכבודי ואתה בסממנך, דרצה לומר כי צריך לעשות רק דוגמא, אם כן אם מכניס האדם השלשה עולמות שלו בקדושה ובקרבו קדוש, הרי ממשיך אורו אין סוף ב"ה וב"ש כדוגמא זו על שלשה עולמות הנ"ל, וכל המצות הם פועל דמיוני כנ"ל. והנה מבואר בחן טוב פרשת יתרו על הפסוק (תהלים עה ב) הודינו לך אלקים הודינו, כי לכך נזכרה יציאת מצרים תמיד, לפי שלא היה הכלי אומנות בידם שהיא התורה, לכך היה בקשיות גדול. ועל פי דבריו נ"ל לפרש אמרם (פסחים דף קי"ח ע"ב) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דהא קשיות של קריעת ים סוף היה לפי שלא היה להם כלי אומנות, הכי נמי קשיות מזונותיו הן מחמת רוע מעשיו, כמבואר בקדושין (דף פ"ב ע"א). והנה מבואר בירושלמי (מסכת שבת פ"ו ה"ד), ובבעל הטורים זה לשונו: וחמשים עלו, שהיו מזוינים בחמשה מיני זינון, חרב, וחנית, ותרים, וחצים, ומקל יד. ועיין שם בספר עיר בנימין שהיא כנגד חמשה חומשי תורה, דר"ל לפי שלא היה הכלי אומנות שהיא התורה בידם, עשו לו פועל דמיוני והועיל להם שבזה עלו, לכך ויסב דהוא פועל דמיונו על העתיד כנ"ל, כמבואר במדרש כי ויסב הוא הסיבה וד' כוסות. והנה הובא באגדת ירושלמי (פסחים פ"י ה"א) בענין ד' כוסות, נגד ד' מלכיות, ונגד ד' כוסות של פורעניות, ונגד ד' כוסות של נחמות, עיין שם. ואם כן הוא פועל דמיוני על העתיד.

והנה קיימא לן מדינא דגמרא דלא הוי קבועת סעודה לענין זימון רק בהסיבה, אם כן החירות דהסיבה רומז על חירות קבועה, וחירות מצרים לא היה רק על ידי בני אדם, כמבואר במדרש בפרשה זו (תנחומא אחרי סי' י"ב) אמר הקב"ה לשעבר לא הייתם נושעים אלא על ידי בני אדם, ולכך לא היה גאולה נצחית, אבל לעתיד יהיה הגאולה על ידי השי"ת לבדו, ולכך יהיה נצחי כמבואר שם. אבל הסיבה הוא פועל דמיוני על חירות העתיד הקבועה, ומצה על חירות מצרים שהיה עראי בחפזון כדרך עשיית עראי שעושה בחפזון, ומצה רומז על חפזון, והסיבה רומז על לעתיד, שנאמר (ישעיה (נב יב) נ"ב י"ב) כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה שרומז על עראי לא תלכון, כי ה' אלקיכם מאסיפכם כי הוא נצחי כנ"ל, ואם כן הסיבה הוא פועל דמיוני על העתיד. ונחזור לענינינו דמפני שלא היה להם הכלי אומנות, עשו לו פועל דמיוני בחמשה מיני זינון להועיל להם, ומזה יובן הצטרכות הסיבה, כדי שיהיה פועל דמיוני על לעתיד כי יהיה ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה יז), וכל עיקר גאולת מצרים היה רק הכנה לגאולה העתידה שיתגלה כבוד ה', כדי שעל ידי יציאת מצרים יוכלו לקבל התורה. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל בטוב טעם ודעת, ויסב מכאן אמרו אפילו עני שבישראל צריך הסיבה, דבלא זה הוה אמינא דהסבה רומז על חירות של היציאה ממצרים, אם כן העני גם עתה מדוכה ושפל ולא בן חורין הוא, ולמה לו הסיבה. אבל כיון דמבואר מהאי קרא דרומז על חירות דלעתיד, ולעתיד ונס יגון ואנחה וכולם ששון ושמחה ישיגו (ישעיה לה י), אם כן עני ועשיר שווין בזה, ודוק. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (תהלים ק"מ (קמ) ח') אלקים ה' עוז ישועתי, היינו התורה ששמענו מפי הגבורה היא עוז של ישועתי האמיתית, כדי שעל ידי יציאת מצרים יוכלו לקבל התורה ויתן עוז להם, לכך עשו לו פועל דמיוני בהעלם הזיון. והיינו סכות לראשי, דהיינו להתחלתי ביום נשק דהיינו ביום הזיון והבן, והיינו (ישעיה מ"ו (מו) י') מגיד מראשית, דהיינו מושך מראשית אחרית, כמו נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז י), והבן כי נכון הוא בס"ד.

עוד ביאור על המדרש הנ"ל (שמו"ר כ' י"ח) ויסב (שמות יג יח), מכאן אמרו וכו'. כי יש להבין דמלבד שקשה האיך מוכח מכאן הא דאמרו חכמים, קשה גם כן גוף הענין הסיבה במדבר מה טיבו, הלא לא היה אז ליל פסח, כי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים, ובליל פסח אכלו את הפסח במצרים. וצריך לומר דהיה קשה להמדרש הלשון ויסב, דהיה לו להקרא לומר וינחם, כמו דאמר לעיל (שמות יג יז) ולא נחם. אלא דרומז גם כן על הסיבה, דהסיבה רומז על חירות, ומחמת מורך לב שהיה אז לישראל מפני המצרים לא האמינו בעצמם כי נגאלו משיעבוד לחירות, והיו חושבין שירדפו מצרים אחריהם ויחזירם לעבוד בהם ביתר שאת, ולכך הסיבן דרך חירות, כדי שיקבע בלבם אמונה זו דכבר נעשו בני חורין ולא יוכלו המצרים להם, וזה נכון. ונקדים מ"ש בספר בנין אריאל בדרוש לפסח על השאלה שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים וכו'. ותורף דבריו דיש עוד טעם על הסיבה, כדי למהר האכילה, עיין שם. ועיין בתוספת (ריש פרק ערבי פסחים, פסחים צ"ט ע"ב) ד"ה ואפילו עני שבישראל, שכתב בזה ב' פירושים, דיש לומר אפילו עני שבישראל קאי אדלקמיה דלא יאכל עד שתחשך, או אדבתריה לא יאכל עד שיסב, עיין שם. והנה בספר ברית שלום פרשת בא, הביא פירוש דקאי אדלקמיה, על פי הגמרא בריש ברכות (ב' ע"ב) משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, ופירש רש"י (ד"ה משהעני) שאין לו נר להדליק בסעודתו, מקדים לאכול. והכי קאמר אפילו עני שאין לו נר ותמיד אוכל מבעוד יום, אפילו הכי בערב פסח לא יאכל עד שתחשך, משום דכתיב (שמות יב יח) בערב תאכלו מצות, עד כאן דבריו. והנה אם אין לו נר וממתין עד צאת הכוכבים, ודאי ממהר באכילה ולא צריך הסיבה לטעם זה, אך מכל מקום צריך להסב מטעם השני. ואם כן לפי זה י"ל דשני הפירושים הם אמת, דקאי על למעלה ולמטה והיא היא, והבן כי נכון היא מאד בס"ד. והיוצא מזה דאם נימא טעם הסיבה משום חירות, אתי שפיר שהסיבן במדבר כמ"ש, מה שאין כן אם נימא דהטעם של הסיבה משום מהירות, אם כן קשה הסיבה של המדבר דרך ים סוף מה טיבו, הלא לא היה אז ליל פסח, ולא היה אז קרבן פסח ומצה של מצוה שנאכלין עד חצות, ואם כן מוכח דהטעם של הסיבה משום חירות, ואם כן אתי שפיר מכאן אמרו חכמים אפילו עני שבישראל וכו', ודוק כי נכון הוא בס"ד.

פירוש ה

וחמשים עלו וגו' (שמות יג יח). פירש רש"י (ד"ה וחמשים) אין חמשים אלא מזויינים. דבר אחר אחד מחמשה יצאו וכו'. ועיין בתרגום יונתן במפרש דכל חד וחד עם חמשה טפלין סליקו. ונ"ל דכולן שווין לטובה ועולים יחד כאחד, דהנה יש להבין הטעם על ענין נפלא שיהיו ששים ריבוא כולן שווין בחמשה בנים, ובודאי דלא דבר ריק היא. ונ"ל על פי מ"ש בפסוק (שמות י א) בא אל פרעה וגו' למען שיתי אותותי וגו', ובפסוק (תהלים קה לז) ויוציאם בכסף וזהב וגו' (עיין שם אות ז'), ותורף הדברים כי טעם העינוי והעבודה במצרים, היה לבל יתערבו ויתחתנו באומות, וכן מצאתי בזוהר הק' (ח"ב י"ד ע"ב) כמבואר שם (בפרשת בא אות זיי"ן). ובהקדים עוד דברי האלשיך בפסוק (ישעיה נא א) הביטו אל צור חוצבתם וגו'. כי כח ההולדה של ישראל, הוא רק אות ה' הן באברהם והן בשרה, עד כאן. ולרמז זה היה לכל אחד חמשה בנים, להראות כי הכח של ה"א בם בתולדה, ולא נתערב בם זרע אחר, והבן. ועל פי זה רמז זה יוצא מהפשוט אין חמשים אלא מזוינים, על פי שפירש בעטרת שלמה בשם חכם אחד, כי העם היינו הערב רב היה עליהם החשש פן ינחם וגו' (שמות יג יז), אבל בני ישראל הלכו בבטחון חזק ומזויינים לרשת את ארצם אשר ניתן לאברהם, עד כאן. ועל זה יפול לב האומרים אם בגופן שלטו וכו', ואם כן אינם זרעו של אברהם כלל, לכך היה לכל אחד חמשה בנים להורות כנ"ל, ונרמז גם כן בתיבת וחמשים. ועל זה קשה הא ילדו ששה בכרס אחד (שמו"ר א' ח'), ואיך יתכן שיצא כל אחד רק עם חמשה בנים, והלא מסתמא ילדו כמה נשים ב' או ג' פעמים, לזה צריך לומר דנשתיירו רק אחד מחמשה, ואם כן כל הפירושים בתיבת וחמשים בקנה אחר עולה, ודוק.

פירוש ו

בהפטורה (ישעיה כ"ז ו-ח) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל וגו', עד ביום קדים (ישעיה כז ח). נ"ל בהקדים האי דכתיב (ישעיה מד כג) כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר. דקשה גם כן מה דמתחילה נקט שם יעקב ואחר כך ישראל. ותו דקאמר גאל ה' יעקב, ובתריה (ישעיה מז ד) כתיב גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, משמע דבעת הגאולה יקראו בשם ישראל. והנ"ל בזה על פי המבואר ביערות דבש (ח"ב דף י"ד ע"ג ל"ד), כי מתחילה יהיה גאולה וחירות, וכמאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות (ברכות ל"ד ע"ב), ועדיין יהיה יצר הרע, ואף על פי כן יהיה צדיקים, וזו אמיתת התשובה על מה שחטאו, אחר כך יעביר רוח הטומאה ויהיה כל היעודים של הנביאים, עד כאן דבריו. ותנא דבי אליהו (פרקי דר"א פמ"ב) שאמר אין ישראל עושין תשובה שלימה עד שנגאלין, מסייע ליה והבן. ולפי זה יהיו שני גאולות, תחילה גשמית ואחר כך רוחנית, והבן. והנה ידוע דמדריגת יעקב קטן ודל (עמוס ז ה), ומדריגת ישראל רבה כי שרית עם אלקים (בראשית לב כט), והמתגבר על יצר הרע שהוא שרו של עשו, נקרא ישראל, והבן. והנה ידוע (ב"ר צ"ד ה') דהקב"ה אינו מיחד שמו על הצדיקים בעולם הזה דאולי יחטא ח"ו, מה שאין כן כשיעביר רוח הטומאה ויהיה קדושת ישראל בעצם ולא יחטאו. ועל פי זה יתבאר מקודם כי גאל ה' יעקב, ואחר כך ובישראל יתפאר כנ"ל, וזה שאמר אחר כך גואלינו, הוא גאולה הרוחניות כנ"ל, ה' צבאות מכל צבאי צבאות שברא שמו קדוש ישראל, והבן. עוד נקדים מ"ש הבינה לעיתים (בעת ספוד דרוש ע"ד) על הפסוק (בראשית יח יט) למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, עיין שם. והיוצא מזה דהשכר הוא מדה כנגד מדה, והוא התבואה והפרי של המעשה, כאמרו (הושע י יב) זרעו לצדקה וגו', וכן (תהלים קכו ה) ברינה יקצורו. והנה כאשר יתגברו בימי המשיח בתכלית התגברות על רוח הטומאה הפרי הוא שיתבער, אז וימלא כבוד ה' את כל הארץ (במדבר יד כא), ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה). וכן הוא מדה כנגד מדה כאמרם (יומא פ"ו ע"ב) היכי דמי בעל תשובה וכו', וכן בעת שלום בימי המשיח, הוא תשובה האמיתית על מה שחטאו בזמן הבית, אבל בזמן הגלות לא הוי מדה כנגד מדה. והנה אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ז ע"ב) אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, ולכאורה הוא היפך מהתנא דבי אליהו. אבל לא קשה מידי כי זה תשובה קלה, וזהו תשובה שלימה, וממש מבואר כן בתנא דבי אליהו להדיא.

ועל פי זה יתיישב הכפל שאמר יוסף (פרשת ויחי, בראשית נ כה) פקוד יפקוד, היינו כמו שפירש רש"י בפרשת קרח בפסוק (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא, עיין שם (ד"ה יברא), הכי נמי או פקוד היינו הפקידה שמכבר כנ"ל, או יפקוד ובין כך ובין כך והעליתם את עצמותי, ודוק. ועל פי זה יובנו דברי (השי"ת למשה) (משה) שאמר (שמות ג' (טז) ט"ז) פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, דהיינו שיש פקידה מכבר דהיינו הד' מאות שנה, אך פקדתי אתכם דייקא שאין אתם יכולין להתמהמה, ובאיזה אופן אוציאכם קודם זמן, לזה אמר ואת העשוי לכם וגו', דהיינו שקושי השיעבוד השלים. ועל פי זה מיושב גם קושיות הרמב"ן על המסורת שבידם מהפקודה הכפולה, דשמא גם משה ידע מהמסורה, (מדרש רבה פרשת שמות, שמו"ר פ"ג ח'), ועיין בפרשת דרכים (דרך מצרים דרוש חמישי). ואף אני הלכתי בעקבותיו ובדרך אחר, דהיינו שפירש להם משה טעם של הפקודה הכפולה של יוסף, ודוק. ועוד יש לומר שפירש להם משה פירוש הפקודה כפולה, על פי מ"ש בעשרה מאמרות פקוד יפקוד, דמנין פקוד דהיינו ק"ץ, יחסר מד' מאות, והבן.

ויש לומר עוד ביאור אמרם (פרקי דר"א פמ"ח) כל מי שיבא ויאמר פקודה כפולה, כי נאמר (משלי (יד כג) י"ד כ"ג) ודבר שפתים אך למחסור, דהנה כל האומר דברים שהם נצרכין לומר, יקרא דבור או אמירה. אבל האומר דברים שאינן נצרכים ושפת יתר, לא יקרא דבור או אמירה, רק דבר שפתים. והיינו דבר שפתים אך למחסור, ר"ל זה הדבור שראוי לחסר ואיננו נצרך, הוא רק דבר שפתים. ועל פי זה יובן כל מי שיבא ויאמר פקידה כפולה, כלומר אף שיהיה כפולה, יהיה אמירה ולא דבר שפתים, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

או יאמר פקוד פקדתי אתכם (שמות ג טז). וגם לפרש הפסוק (שמות ד לא) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. והוא דמסורת היה בידם מאברהם שיהיו גרים בארץ לא להם ד' מאות שנה ואחר כן יצא, ועתה בא באמצע הזמן וראוי היה שלא יאמינו, וגילה להם משה האמת שהם נתקלקלו כל כך עד שלא יכלו להתמהמה, וקושי השיעבוד משלים כמ"ש בפסוק פקד פקדתי אתכם. והיינו ויאמן העם וישמעו, ר"ל ויבינו כי פקד ה' את עמו טבעם ומהותם ואיכותם לראות כי לא יכלו להתמהמה, וכי ראה את ענים היינו קושי השיעבוד שמשלים, ואם כן הוא חסד כפול וגאלם קודם זמנם, ובעת פחזותם וקלקולם, לכך ויקדו וישתחוו הודאה כפולה, והבן.

פירוש ז

במסכתא סוטה (דף י"ג ע"א) חכם לב יקח מצות (משלי י ח), זה משה וכו', ומנין היה יודע משה היכן יוסף קבור וכו', עיין שם. והנה דקדקו דבלא זה קשה קושיא זו. ונ"ל כפשוטו דבלא זה לא הוי קשה מידי, די"ל דמשה על פי הדבור עשה, והוא כבר נצטוה ליקח עצמות יוסף והדבור הודיעו, אבל מדקרי ליה חכם לב, שמע מינה שמעצמו עשה מקשה שפיר, והבן.

פירוש ח

ושלישים על כולו (שמות יד ז). ויש לדקדק מה אשמועינן קרא בזה. ונ"ל על פי שכתב בהקדמת נחמד ונעים, דאז היו המצרים חכמים גדולים בהשלשה חכמות מספרי, והנדסים, ותכונת כוכבים ומזלות, וענין זה נצרך מאד למלחמה, הנדסי לרובה קשת, מספרי לחלק העם ולידע מספר שכנגדו, ותכונת כוכבים ומזלות לידע שעה הראוי, ולכך הם היו ראשים. וספרה התורה איך שהיה שלמים מאד במלחמת האנושי, והיינו ושלשים שהיו משולשים בחכמות הנ"ל, ועל כולו יתבאר כפשוטו. או יבואר על כולו כדרך שפירש בעל שבט מישראל (בתהלים סי' נ"ח) על הפסוק (ישעיה ב יב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, והבן כי הם היו יכולים לעשות ולחשב כמה יכול האויר לישא החץ על פי מספרי והנדסי, ולכוון לאיזה מקום, וגם לידע שעה הראוי, ולכך אמרו במדרש (מכילתא) כי היה הענן מקבל החצים ואבני בליסטראות של מצרים, והבן.

פירוש ט

(וירדפו מצרים וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה וגו' (שמות יד ט), נתבאר יפה בפרשת צו במ"ש על הטור או"ח סי' ת"ל, עיין שם).

פירוש י

כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג). בזוהר הק' (ח"ב נ"ג ע"ב) הקשה הא כתיב (שמות יד ל) וירא ישראל את מצרים מת. א"ר יוסי מתין חמו להו, כלומר דהא דכתיב לא תוסיפו לראותם, היינו בחייהון. והקשה בתשובת בית יעקב סי' וא"ו, מהא דאיתא בכתובות (דף פ"ג ע"א) רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירות ופירי פירות, עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפרי פירותיהן עד עולם, ושם (כתובות פ"ג) ע"ב איבעיא להו וכו', ואי כתב לה עד עולם, ולא כתב לה פרי פירות, הוי אמינא עד עולם אפירות קאי. ופירשו התוספת (ד"ה הוה) שבחייה ובמותה לא יאכל פירות עיין שם, אם כן הכי נמי כיון דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, משמעו בין בחייהון בין במיתתם, והדרא קושית הזוהר לדוכתא אהא דכתיב וירא ישראל את מצרים מת, (והובא בתשובת מקום שמואל שער התירוצים במסכת כתובות, ועיין שם מה שתירץ).

והנ"ל בזה, דכבר מבואר בש"ך חו"מ דלשון בני אדם לחוד ולשון תורה לחוד, וקיימא לן בחו"מ בשטרות הולכין אחר לשון בני אדם, והנה לשון בני אדם הוא עולם ממש נצחית, מה שאין כן בלשון תורה מצינו לפעמים בלשון נצחי, ולפעמים על זמן, כמו עד עולם דנרצע (שמות כא ו, קידושין ט"ו ע"א). וטעם כמוס יש בדבר, כי בז' הקפות של שמיטות, הוי היקף של שבע ספירות הבנין דמרמז עליהם, ויובלא עלמא דחירותא בונה עולם חדש הוא, וכן מצינו לפעמים עולמו של אדם נקרא עולם. והנה לפי זה כל חד כדאיתא, דבהשטר בנכסיך משמע כל זמן שהוא נכסיך, והיינו בחיים ולא לאחר מיתה, כמו דאמר רב אשי שם בכתובות, או לאביי שם משום יד בעל השטר על התחתונה עיין שם, ובפירותיהן של נכסיך קאמר ודוק, ולכך הוה אמינא דאין בכלל זה לאחר מיתה, ואתא עד עולם לומר אף לאחר מיתה. מה שאין כן כאן דלא תוסיפו לראותם, סתמא משמע בין בחיים בין במותם, ודאי דאתא עד עולם לומר דוקא כל ימי עולמם, מה שאין כן לאחר שכלה עולמם, ובפרט הרשעים דאין להם עולם אלא זו, והבן כי נכון הוא בס"ד.

פירוש יא

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות יד טו). במדרש (הובא מקצתו בילקוט וכולו בספר נחלת יעקב פרשה זו), אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה לי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך (שמות יד טז), באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח). והוא תמוה מאד וכלו מוקשה, חדא מה זה שאמר הקב"ה שני טעמים הים סוער והשונא רודף. (ב), מה שאמר ואתה עומד ומרבה בתפלה, קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל. (ג), להבין מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך. (ד), למה באותה שעה אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. והנ"ל דהנה יש להבין בשלמא במצרים היה הכל על ידי משה, לפי שאין הרשע כדאי להיות נגלה אליו השי"ת, ולהיות המופת מעצמו על ידי מאמרו יתברך לא יאמינו שבשביל ישראל הוא. ועוד כיון שהכל היה לרעה, אפשר דאין מיחד שמו (עיין ב"ר פ"ג ו'), והיה צריך להיות על ידי שליח. אבל כאן המטה למה, ומשה למה, יהיה נקרע הים סוף על פי מאמרו, ומי פתי יסור הנה להאמין דבקיעת הים היה מעצמו, וגם היה לטובה. ועוד דהיה להם גילוי שכינה אז בלא זה, דכתיב (שמות טו ב) זה אלי, ועל כל פנים המטה למה, ומי מריבה יוכיח. והתירוץ לזה נראה דכל מעשיו ית' בעצמו ראוי להיות ניצחי כמוהו, כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד (תהלים לג ט), ופעולה שאינה נצחי הוא פחיתות ח"ו לו ית' אם יהיה על ידי עצמו וצריך להיות על ידי שליח, ומטעם זה אמרו רז"ל (מדרש רבה שיר השירים פ"א ס"ד) (שהש"ר פ"א ד') אלמלא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (שמות כ יט), לא היה שכחה, וק"ל. ובביאור אמר שלמה (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכאן היה בקיעת הים רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך להיות על ידי שליח, וגם על ידי מטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודבורו הוא דבר ה' בעצמו, כעין מ"ש המפרשים הטעם שהכה משה את הסלע, על פי מ"ש רז"ל (ב"מ דף פ"ו ע"ב) מפני שאמר אברהם (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים על ידי שליח, שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח, ואם היה משה מדבר אל הסלע, היה הענין נעשה על ידי הקב"ה בעצמו כי השכינה מדברת מתוך גרונו, אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), אם כן שוב היה לו לדבר והבן, עד כאן דבריהם. והנה מה שהיה נחוץ שישוב הים לאיתנו להטביע את מצרים, מלבד הפשוטו, כי אם היה נשאר בחרבה היה המצרים רודפים אחריהם, עוד דברים בגו על פי הקדמה מהזוהר (ח"א קע"ד ע"ב) דמדת הדין אינו חוזר ברקניא, וידוע (ילקו"ש רמז רל"ד) דהים היה סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי עבודה זרה והללו עבדו וכו', וגם חמה חסר כתיב (שמות יד כט), ולזה היה צריך יד חזקה לכבוש מדת הדין, וכיון דאינו חוזר ברקניא, לזה באו המצרים בתוך הים, ובהדיא נאמר (ישעיה מג ד) ונתתי כפרך מצרים. ועוד איתא בילקוט (פרשה זו סוף סימן רל"ד) והמים להם חמה, ד"א שטען סמאל הלא עבדו עבודה זרה, ונתמלא הים עליהם חימה להטביען, והשיב הלא לא עבדו אלא מתוך שיעבוד, וכיון ששמע שרו של ים, אותו חימה החזירו על מצרים, הדה"ד (שמות יד כו) וישיבו המים, ששבו המים מן ישראל על מצרים, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדברי, ועל פי זה מדוקדק כיון ששמע שרו של ים ואינו חוזר ברקניא, אותו חימה החזירו על המצרים, ודוק. ועל פי זה נ"ל לפרש (שמות טו ו) ימינך ה' נאדרי בכח דייקא כידוע, על ידי ימינך ה' תרעץ אויב. ועל זה סובב כל השירה (שמות טו א-ג) סוס ורוכבו וגו' על ידי כך (שמות טו ב) ויהי לי לישועה, על ידי (שמות טו ג) שה' איש מלחמה על מצרים, על ידי כך ה' שמו לרחם על ישראל, (שמות טו יב-יג) נטית ימינך תבלעמו ארץ, על ידי כך (שמות טו יג) נחית בחסדך, כי לולי זאת לא חזר מדת הדין ברקניא. ועכשיו מבואר אומרו (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים עליהם דייקא, לכך ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דבלא זה היה קשה שהכתוב משנה הסדר דמתחילה בני ישראל הלכו ביבשה, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים, ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל.

ועל פי זה מתורץ גם כן הקושיא המפורסמת למה בפעם הראשון כתיב חומה מלא (שמות יד כב), ועיין בספר אבני שוהם בשם ראש יוסף מ"ש. אבל הנ"ל על פי מ"ש הרשב"ם בפסוק כ"ט, וז"ל: ובני ישראל כבר הלכו ביבשה בתוך הים עכ"ל, וכן דייק קראי, דהא לעיל מיניה כבר כתיב (שמות יד כח) וישובו המים ויכסו את הרכב. ויש להבין למה חזרה התורה וכתבה. אלא להורות זה, והכי פירושו וישיבו, ועל ידי זה ובני ישראל כבר הלכו וגו', ומפרש האיך הטביעה של מצרים הוא סיבה להצלת ישראל, והמים להם חמה חסר כתיב, ודוק. ואם כן כאן איירי מסיבת הצלה, לכך נכתב חמה חסר, אבל שם מהצלה מיירי, נכתב חומה מלא שהמים עמדו באמת כחומה ממש, ושם הסיפר נאמר על הסדר שאחר כך וירדפו מצרים, ועוד שהחמה לא נתגלה אז רק עכשיו, ודוק. ואם כן לפי זה לא יתכן בקיעת הים להיות נצחי, דהא צריך להטביע את מצרים משום שני טעמים, א' מחמת שהים סוער ואין מדת הדין חוזר ברקניא, ועוד כפשוטו שהשונא רודף, ואם לא יטבעו המצרים בים וישאר הים בחרבה, ירדפו עוד אחר ישראל משם, ואם כן לא יתכן להיות על ידי עצמו רק על ידי שליח. ועל פי זה יובן המדרש שאמר הקב"ה מה תצעק אלי דייקא, הלא הים סוער ומדת הדין אינו חוזר ברקניא, וגם השונא רודף וצריך להטביעו, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני שאקרענו, הלא זה לא יתכן, כי אז יהיה נצחי וכנ"ל. א"ל משה מה לי לעשות, כלומר הלא גם דבורי הוא דבורך כי השכינה מדברת מתוך גרונו, ואם כן גם אם יהיה נקרע על ידי דבורי, גם כן יהיה נצחי. על זה השיב לו השי"ת ואתה הרם את מטך, ולא על ידי הדבור כלל, באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד, ר"ל שהבינו שלא יתכן להיות רק על ידי מטה, מפני שמעשה ה' נצחי והטעם הואיל והוא נצחי, והבן.

עוד יש לפרש מה שאמרו באותה שעה (שמות טו יח) ה' ימלוך לעולם ועד (ילקו"ש רמז רל"ג). על פי המדרש ([שם רמז רנ"ג] הביאו אהבת דודים נ"ט ע"ב) דאלו גאולת מצרים היה נצחי וגאולה שלימה, היו אומרים ה' מלך עולם ועד. והשתא מבואר באותה שעה ששמעו ישראל שנעשה על ידי שליח אינו נצחי, אם כן הבינו דהגאולה אינו נצחי כי היה על ידי שליח, לכך אמרו ה' ימלוך לעולם ועד, והבן. ועל פי הדברים האלו נראה לפרש וליישב המדרש (ב"ר ה' ה') וישב הים לאיתנו (שמות יד כז), לתנאו שהתנה הקב"ה עם הים בתחילת הבריאה שיקרע לפני ישראל. והקשה בידי משה דלמה לא כתיב לאיתנו בהבקיעה ולא בהשבה, כיון שהתנאי היה על הבקיעה, עיין שם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דודאי אין צריך לסיבה האיך יבקע ית' לים, דמי שציוהו לילך יצוה שלא ילך, וגם אין צריך לתנאי כלל להבקיעה, רק דעיקר התנאי היה שיבקע כדי שיוכל לשוב לילך, דהא אם לא היה תנאי לא היה יכול שום נברא לשנות מעשה ידי יוצר, רק הוא ית' בעצמו, ואם כן היה צריך להיות נצחי, והיה נעקר ממקום זה לעולם, ואם כן הבריאה היתה נשארת נצחי וגם הבקיעה, והמצרים לא היו נטבעים, לכך התנה עם כל הטבעיים בעת שיצטרכו ישתנו, ואם כן אין כאן שינוי להבריאה, ויוכל להיות על ידי שליח ואינו נצחי ולכך שב, ואם כן אף שהתנאי היה על הבקיעה, מכל מקום לא נצרך רק משום השבה, ואם כן אתי שפיר ולא קשה מידי, ותירץ זה הוא פלא בעזר השי"ת. ולפי זה יובן גם כן הא דכתיב (שמות יד כו) נטה את ידך וגו' וישובו המים, דלמה היה צריך להשבה נטיית יד משה הלא טבעו בזה, וכדמוכח מעובדא דרבי פנחס בן יאיר במסכתא חולין (דף ז'.) דהולך לעשות רצון קונו. אך שהיה שרו של ים ירא כי שמא צריך להיות נצחי, דמכל מקום על ידי הקב"ה הוא אף שהוא על ידי שליח, לכך (לא) היה צריך להמטה, מה שאין כן ברבי פנחס בן יאיר כבר ידע מהא דמשה, לכך (לא) היה צריך לומר לו חלוק נמי להאי, דאם לא כן היה שב תיכף, ועוד מדברי רבי פנחס בן יאיר גופא ידע שאמר אם אי אתה חולק גוזרני וכו', משמע שאם יחלוק יעברו המים בו אחר כך, ודוק.

פירוש יב

ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם וגו' (שמות יד יט). ובמדרש חזית (הובא בנזר הקודש בפרשה ל"ב סי' ד') (שיר השירים ד ב) שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה אלו ישראל שעלו מן הים, שעל ידי השירה נמחל עונותיהם, שכולם מתאימות שהיו כולם מתאומות בין שכינה למלאך, הדה"ד ויסע מלאך האלקים וגו', ושכולה אין בהם שלא ניזוק אחד מהם, עד כאן. בהקדים המדרש רבה (פרשה ל"ה סי' ד' (שמו"ר ל"ה ד')) כבר כתיב ויסע מלאך האלקים וגו' וילך מאחריהם, ומה תלמוד לומר ויסע עמוד הענן וכו', אלא אותה מדת הדין שהיתה מתוחה כלפי ישראל, הפכה הקב"ה ומתחה כנגד המצרים.

ובהקדים המדרש (שמו"ר כ"ג ו') (הובא בנחלת עזריאל פרשה זו) (תהלים נט יז) ואני אשיר עוזך זו שירת הים, וארנן לבקר חסדך זו בוקרו של מתן תורה, עד כאן המדרש. והנה לבאר כל זה, נקדים מאמרם ז"ל במסכת אבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ויהיה מורא שמים עליכם. ופירשתי המשך הדברים, על פי מה שכתב השל"ה הקדוש בפסוק (תהלים קטז טז) ואני עבדך בן אמתך, כי בענין העבודה יש ד' מדריגות, דהיינו העובד מאהבת השכר ויראת העונש, וזהו נקרא עובד את עצמו לטובתו, ועל זה אמר ואני. בחינה הב' עבדך, היינו העובד מיראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט וכו'. בחינה הג' בן, היינו העובד מאהבה כבן לאביו. בחינה הד' בן אמתך, העובד בבחינה יראה הגדולה מאהבה בחינת עבד הגדל בפלטין של מלך, עד שמרוב היראה והפחד, האהבה מסותרת והשמחה היא כעצמים בבטן המלאה ואינה ניכרת, עד כאן דברי השל"ה. והנה אמרו אל תהיו וכו', שהיא אזהרה לבל יהיה בבחינת אני, שעל זה שייך אזהרה דהוי כעובד את עצמו, אבל שלא יהיה במדריגת עבדך, לא שייך אזהרה דצדיק גמור הוא, וגם ציוה לא רצה לומר התנא, דהא טוב יותר המדריגה העליונה, לכך אמר אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, דהוא מדריגת בן והיינו בקיום המצות מאהבה, ושמא תאמר מפני מה כעבדים ולא כבנים, לזה אמר ויהיה מורא שמים, ר"ל שהיראה יהיה שמים היא כינוי להשי"ת השוכן בשמים עליכם, והיינו בן אמתך, והיא מדריגה העליונה, דהנה מדריגת בן נצרך אף למדריגת בן אמתך דהוא עבד הגדול מהבן, דלהוי שניהם בקנה אחד עולין רחימו ודחילו, והבן. והנה מדריגה זו של היראה הגדולה מאהבה, היא מדריגת בתי גוואי ששם (איוב כה ב) המשל ופחד עמו (עיין חגיגה ה' ע"ב), וכן אנו אומרים בברכה מעין שבע לפניו נעבוד ביראה ופחד, עיין ביערות דבש (חלק שני דף ו' דרוש א'), ועיין מה שפירשתי על פי זה (בפרשת יתרו) (דרך הרביעי) הפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו', והפסוק (ישעיה מ' ל"א (לא)) וקוי ה' יחליפו כח וגו', והחיות ישוררו ושרפים ירונו כי החיות הם בבתי אבראי, על כן ישוררו, והשרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו ב) בבתי גוואי, על כן ירונו כי רנה שם משותף שמחה מסותרת. ועל פי זה יתפרש (משלי י"א (יא) י') באבוד רשעים רנה, וגם הפסוק (ישעיה ל"ה (לה) י') ופדויי ה' ישיבון ובאו לציון ברנה, היינו בבחינת בתי גוואי ששם בחינת רנה הואיל ושמחת עולם על ראשם. ועל פי זה נ"ל לפרש (תהלים קכ"ו) בשוב ה' את שיבת ציון וגו' (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו, ר"ל שיהיו שמחה פנימיית ולא יתגלה, רק ולשונינו רינה היינו שמחה מסותרת שנהיה במדריגת בתי גוואי, ואומות העולם לא יבינו זאת כי היא שמחה שאין לה תכלית, ויסברו שאין אנו שמחים וח"ו כפויי טובה, ויתמהו על זהו ויאמרו (תהלים קכו ג) הגדיל ה' וגו' לעשות עמנו היינו שמחים, והם אינם שמחים כלל, והוא פירוש נפלא בס"ד. והיינו ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה, ר"ל שנעלה משיר למדריגת רננה, והבן. והנה היערות דבש שם כתב כי התורה היא בבחינת בתי גוואי, ולכך (שבת ל' ע"ב) מקמי דפתח בשמעתתא הוי אמר מילתא דבדיחותא לשמוח, כי אז הוא בבתי אבראי, ולבתר דנכנס לבתי גוואי, היו יתיב באימתא ופתח בשמעתתא, ששם המשל ופחד, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המדרש ואני אשיר וכו', וכונת המדרש ליישב למה לא אמרו ישראל שירה בשעת מתן תורה, על זה אמר ואני אשיר עוזך זו שירת הים, וארנן לבקר חסדך זו בוקרו של מתן תורה,, שאז נכנסו לבתי גוואי בחינת רנה שמחה מסותרת, והבן.

ונקדים דאיתא במדרש (ילקו"ש רמז רל"ד) שטען אז הס"מ מה נשתנו אלו מאלו וכו' (הובא בפרשת דרכים), ורצה השי"ת לשתקו, וידוע מה דאיתא בזוהר דבזמן השבטים לא תבע דינא, דהוי דחיל מקמייהו מן קדם דהוי חיליהון תקיף והיו בבחינת בתי גוואי, ועל כן היו עליהם מורא שמים, כמו שפירש במדרש שמואל ויהי מורא שמים עליכם (אבות פ"א מ"ג) עיין שם, ועל כן נפל פחדם על כל. והנה ישראל כשיצאו ממצרים, היו מלוכלכים בחטא ולא היו ראוים לבחינה זו, ואף לא לבחינת המלאכים שאין בהם חטא, עד אחר השירה שנמחל להם הכל. והנה במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי (הובא בפרשת דרכים דרוש רביעי), בא וראה כיצד מתנהג הקב"ה עם בריותיו, בשעה שצופה שעתידים לעשות רצונו, הוא מטיב עמהם, וכו', עיין שם. והנה אז דנם השי"ת על שם העתיד אחר השירה, והכניסן למדריגה זו ונפלה חיתתן על המקטרג והאויב נהפך לאוהב, כמו שאמרו רז"ל (שבת דף ל"ב ע"א) אבב חנוותא וכו', וכמו שנדרש (עיין איכ"ר פ"א כ"ז) כל רעיה בגדו בה וכו' (איכה א ב), והבן, ואף על פי כן צריך לפעול כמדתו לקטרג, וקיטרג על האויבים. והנה היה קשה להמדרש ויסע עמוד הענן למה כמ"ש הנזר הקודש, על כן פירש ויסע מלאך האלקים וילך המלאך מאחריהם, והיינו שהמלאכים שהיו במדריגה יותר גדולה, הלכו עתה לאחוריהם, כי ישראל נתעלו למעלה מהם, ויסע עמוד הענן הוא כפשוטו, ולא קשה מידי. והיינו אותה חימה וכו' דהוא על ידי שהכניסן לבחינה זו כמ"ש, והבן. ולפי זה יש לפרש המדרש ואני אשיר עוזך זו שירת הים וכו' קצת בדרך אחר, דהיינו שהשירה היה על ידי וארנן לבקר חסדך, דדנם על שם העתיד בבחינת בתי גוואי ונסתם פה המקטרג, וזולת זה לא היו ניצולים ולא היה שירה.

ועל פי זה יתבאר המדרש חזית, בהקדים מה שאמרתי על אמרם (שבת ל' ע"ב) כל תלמוד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור, תכוינה (יבואר בפרשת יתרו על הפסוק אתם ראיתם בדרך הרביעי), ומה שאמרו (סוכה כ"ח ע"א) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו נשרף, כי כבר אמרו כשהעליונים נכנסין לתחומא דלאו דיליה, מיד נשרפין, וידוע כשהיו עוסק בתורה, היו בבחינת בתי גוואי. וזה שאמרו כל עוף, היינו המלאך שהוא בבחינת טיסה ועיפה בחינת בתי אבראי, אם יפרח עליו ויגש אצלו, מיד נשרף דנכנס לתחום דלאו דיליה. וזה דברי המדרש חזית שיניך וכו' שנמחלו עונותיהם, ולכך שכולם מתאימות בין שכינה למלאך דייק, כמו שפירש הבינה לעתים המאמר (שבת פ"ח ע"ב) מה לילוד אשה בינינו, דר"ל שהוא יהיו אמצעי, על דרך גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צ"ג ע"א), ושכולם דייקא ולא הבני עליה לבד, הדה"ד ויסע מלאך האלקים וילך מאחריהם, ר"ל שהכניסן אז לבחינה זו למעלה מהמלאכים אף שלא היו ראוים על שם העתיד, וזה נס בתוך נס, ושכולה אין בהם שלא ניזוק אחד מהם, אף שנכנסו לתחום דלאו דיליה, והוא פירוש נפלא בס"ד.

פירוש יג

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה וגו' (שמות יד כב), ולהלן כתיב (שמות יד כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה. והנה הדקדוק ידוע דלמה בפעם הראשון כתיב חומה מלא, ופעם השני חסר, וכבר כתבתי לתרץ זה, אבל דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ועוד מה שמדקדקים למה בפעם הראשון נאמר בתוך הים ביבשה, ופעם הב' ביבשה בתוך הים. והנ"ל על פי דאיתא (ילקו"ש רמז רל"ד) שנתמלא עליהם הים חימה להטביעם לומר הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו'. והנה זה ודאי שלא היה כולם עובדי ע"א, והיו ביניהם הרבה צדיקים כמבואר בכמה מקומות. והנה איתא (סוטה ל"ז ע"א) שהלכו עד צווארן במים והיא אמונה רבה וחזקה, ומשום זה זכה יהודה כי נחשון קפץ לתוך הים, כמו שדרשו היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב) וגו' (סוטה דף ל"ו). ובודאי דת"ר אלף אינם נכנסין ברגע אחת, ובודאי דהצדיקים בעלי אמונה הקדימו לתוך הים, וכשהלכו עד צווארן נבקע ונעשה כולו יבשה, ממילא דאלו העובדי אלילים בודאי דהם באו לתוך הים כשהיה כבר יבשה, דבודאי הם קטני אמונה. ואם כן בפעם הראשון נאמר ובני ישראל הלכו בתוך הים ואחר כך ביבשה, כי כן היה שהלכו בתוך הים קודם שנעשה יבשה, ואחר כך נעשה יבשה, ועל אלו הצדיקים לא נתמלא חימה, מה שאין כן אחר כך נאמר על ההולכים באחרונה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אחר שכבר נעשה יבשה הלכו בו והם הרשעים, ועל אלו נתמלא חימה, והוא נכון ואמת לדעתי. ויותר נכון ממה שמפרשין על שבט דן, דעל זה קשה חדא, דהא איתא (תנחומא בשלח סי' י') דנגזר לי"ב קרעים, ואם כן שבט דן הלכו בפני עצמם ובזמן אחד עם שאר השבטים. ועוד קשה דלמה להתורה לספר ממה שהלכו ביבשה קודם שנכנסו לים, ואחר שיצאו מהים צריכה למימר. ועוד קשה דאם כן העיקר דהפך ים ליבשה חסר מן הספר, והם תמיהות גדולות על הפירוש הזה, ולפי מ"ש אתי שפיר הכל כנ"ל, והבן.

פירוש יד

במדרש (פליאה) היה ראה וינס (תהלים קיד ג), מה ראה ראה ברייתא דר' ישמעאל, (והובא בספר מאמר מרדכי). והנ"ל דאיתא עוד במדרש (תנחומא אחרי סי' ט') כשהעמיד יהושיע את החמה, אמרה לו אני קשיש ממך, אמר יהושיע וכי אומר עבד זקן לאדון קטן אני קשיש ממך, שהרי נשתעבדת לזקני יוסף שנאמר (בראשית לז ט) והנה השמש וגו', עד כאן. והנה איתא במדרש (שמו"ר כ"א ו') כי הים טען גם כן אני קשיש ממך, וז"ש מה ראה לסתור טענתו, ראה ארונו של יוסף דנשתעבדו לו כל הנמצאים השמימיים, וכי תימא ים מנא ליה, ראה ברייתא דרבי ישמעאל דדריש קל וחומר. וידוע דאיכא תרי קל וחומר, קל וחומר דחומרא וקולא, וקל וחומר דסברא, כמו ואביה ירק ירק וגו' (במדבר יב יד). ואם כן הכי נמי קל וחומר דסברא, ומה גרמי השמימיים שהם נמצאים נכבדים נשתעבדו ליוסף, מכל שכן הנמצאים בעולם היסודות, ועל כן נס מפניו והבן.

פירוש טו

עוד במדרש (פליאה) מה ראה, ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם. ונ"ל על פי מה דאיתא (תנחומא ניצבים סי' א') אלמלי היו ישראל באגודה אחת לא שלטה בהם כל אומה ולשון, והטעם לזה כי על יעקב נאמר (בראשית לב כט) ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלקים ועם אנשים, והנה הוא זכה לזה לאשר כי היו בו כל מיני שלמות וכל המדות הטובות. והנה אחר כך כאשר נאסף אל עמו, נתחלק בחינתו לי"ב שבטים, ומהם לששים ריבוא צינורות הם הנפשות של ישראל, זה יש לו מדה טובה זו וזה מדה טובה זו, עד שבכללם תמצא כל המדות הטובות והשלימות שהיה בישראל סבא, ולכך הם נקראים ישראל על שמו, ואז נאמר עליהם כי שרית וגו'. אך זהו דוקא כשהם באגודה אחת וחזי לאצטרופי בהדדי, אמנם כאשר יפרדו איש מעל אחיו ואינם מצטרפים, לא יקרא עליהם שם ישראל, והבן. וזהו שאמר אלמלא היו ישראל באגודה אחת וכו', דר"ל דאז יש להם בחינת ישראל סבא, ואז לא שלטה בהם כל אומה למטה ולשון מלמעלה, כי אז נאמר עליהם כי שרית וגו'. והנה בהיותם בבחינה זו, בדין הוא שהים והשר שלו יכנעו מפניהם ולהקרע להם, אך מי יאמר שהיו באגודה אחת להיות נקראים בשם ישראל, אולם המופת לזה כי הדבור וישאלו ממצרים וגו' (שמות יב לה), נאמר להם כמה חדשים קודם צאתם, ועם כל זה לא היו בכל הששים ריבוא אחד שיהיה מגלה סוד זה למצרים, כי אלו ידעו לא השאילו להם, וכמאמר רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שנגאלו בזכות ד' דברים, ואחד מהם בשביל שלא היה בהם דלטורים, וכבר פירשנו על פי זה הפסוק (תהלים קה לז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, דר"ל ממה שהוציאם בכסף וזהב, מוכח שלא היה בהם כושל היינו מגלה מסתורין, וכמו שביארנו באריכה בפרשת בא (בפסוק (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו, עיין שם). וזה דבר המדרש מה ראה להכנע מפניהם, על זה אמר ראה ישראל באים, ר"ל ששמם ישראל, והיינו שהיו באגודה אחת כנ"ל, והמופת לזה ורכוש מצרים בידם, דאלמלא לא היו באגודה אחת והיה אחד מהם מגלה מסתורן, אז לא היה מגיע הרכוש לידם, ולזה נקרע מפניהם, ודוק.

עוד נ"ל ביאור על זה, דהנה קשה האיך נטלו שכר עבודתם, דאם כן מגיע לעשו חלק בארץ, ואי משום שהם פרעו השטר הלא קבלו שכר עבודתם. ועוד לכתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. אבל הנכון על פי מה שכתבתי בדרוש דפרשת תולדות (בפסוק (בראשית כו לד) ויהי עשו בן ארבעים וגו'), לפרש הקרא הנאמר בפרשת וישב (בראשית לז יד) וישלחהו מעמק חברון, עיין שם. ואם כן כיון שכבר נטמעו זרעו של עשו ונדחו מזרע אברהם ויצחק, שוב אין לחוש, וזה דוקא אם יצאו מכלל בני נח משנת מ"ח של אברהם, אם כן בנך הבא מן הנכרית קרוי בנה (יבמות י"ז ע"א), דאם לא כן באומות הלך אחר הזכר כמ"ש בתשובת מהרי"ט שהבאתי שם, ומגיע להם חלק בארץ ולא היה להם ליטול רכוש, אלא ודאי מדנטלו, שמע מינה הכרעה דיצאו מכלל בני נח. וכבר כתב הפרשת דרכים בדרוש ראשון דקריעת ים סוף תלוי אם יצאו מכלל בני נח, אז יש לו להקרע מפניהם, ואם כן מבואר ודוק.

(עוד ביארנו המדרש הנ"ל בכמה דרכים בפרשת בא אל פרעה, עיין שם).

והנה בספר נחלת יעקב הובא המדרש הנ"ל בזה הלשון, ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, ועצמותיו של יוסף מונחים בארונו וכו'. ונ"ל על פי מ"ש בפרשת ויחי (בפסוק ויאמר ישראל אל יוסף וגו', (בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו'). על פי המבואר במסכת ב"ב (דף קכ"ג.) דניתן הבכורה ליוסף, משום שמחשבתו של יעקב היה על רחל עיין שם, והיינו משום דאזלינן בתר מחשבה, ונקדים דאיתא בספר נחלת עזריאל פירוש על המדרש (שמו"ר כ"א ו') שטען אני קשיש ממך אני בשלישי ואתה בששי, אם כן אינו מועיל התנאי דהוי כמזכה לעובר דלא קנה (כתובות ז' ע"ב), עד כאן. והנה עיין שם מה שכתב דאם אזלינן בתר מחשבה אדם קודם, כי ישראל עלו במחשבה תחלה (ב"ר א' ד'), עיין שם. והנה עוד י"ל דבו ית' לא שייך הא דמקנה לדבר שלא בא לעולם, משום דטעמא דמילתא דלא גמר ומקנה, דהוי כמו אסמכתא וספק דשמא לא יצא לאויר העולם חי, אבל הקב"ה יודע עתידות. והנה אף שמירושת הארץ אין להוכיח זה, די"ל דהקנה תיכף לאברהם, אבל מרכוש מצרים דנתקיים, ודאי דיש להוכיח זה דהשי"ת מקנה אפילו לדבר שלא בא לעולם. והנה עוד איתא בגמרא (בב"ק דף צ"ב. ועיין בחידושי אגדות סוטה דף י"ג) שאף עצמות שאר השבטים העלו עמהם, רק ארונו של יוסף הלך אצל ארונו של שכינה כדאיתא (סוטה דף י"ג.) שני ארונות היו מהלכין זה בצד זה, נמצא ארונו של יוסף היה מהלך קודם המחנה, והטעם שהיה הבכור ונמצא המחשבה עיקר וישראל קדמו. והיינו ראה שרכוש מצרים בידם, ונמצא מוכח מזה דבהשי"ת אפילו במקנה לדבר שלא בא לעולם נמי קנה, ולא עוד אלא שעצמותיו של יוסף מונחים בארון שראה הים אותו, דהיינו שהיה לפני המחנה, ואם כן שמע מינה שהמחשבה עיקר, ואם כן לא הוי דבר שלא בא לעולם, לכך וינס, והבן.

פירוש טז

וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות יד כז). ואמרו רז"ל (ב"ר ה' סי' ה' ובפרשה זו פרשה כ"א) לאיתנו, לתנאו, תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, עד כאן דבריהם. והנה במעשה בראשית לא נמצא רמז ורמיזא לזה התנאי בתורה הק'. והנ"ל דנרמז שם על פי המדרש רבה (בסדר בראשית פרשה ג' סי' וא"ו (ב"ר ג' ו')) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א ה), אמר ר' אלעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ועיין קושיית הנזר הקודש מהפסוק (בראשית א י) ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים, ועיין בבנין אריאל בפרשת בראשית מה שתירץ על זה, ודבריו נראים נכונים ואמיתים. והנה מובן על פי דבריו, דלפי האמת והמסקנא קיימינן בזה דליבשה ארץ קרא הקב"ה בעצמו, ולמקוה המים קרא ימים על ידי מלאך, והנה נעלם הטעם דלמה בהיבשה קרא הקב"ה בעצמו ארץ, ובמקוה המים קריאת השם היה על ידי מלאך הלא דבר הוא. והנ"ל על פי מה שביארתי (בפסוק (שמות יד טו) מה תצעק אלי) על המדרש (ילקו"ש רמז רל"ג) הים סוער וכו', דמה שנעשה רק לפי שעה, לא יתכן שיעשה השי"ת בעצמו ובכבודו, כי כל אשר יעשה אלקים הוא יהיה לעולם, רק על ידי שליח. והנה כבר ביארתי (בפרשת ואתחנן) בפסוק (דברים ה כה) הטיבו כל אשר דברו, דמה ששמענו מהשי"ת בעצמו, אין לשמוע לשום שליח שישתנה לפי שעה עיין שם, אם כן לפי זה איך יתכן שישנה הים אף לפי שעה את מהלכו, הלא בכבודו ובעצמו ית"ש אינו עושה שום דבר לפי שעה, ועל ידי שליח לא ישתנה, לכך מעיקרא בהמאמר לא נאמר רק יקוו המים אל מקום אחד (בראשית א ט), ולא פירש לאיזה מקום, ולא הוי השתנות אם מקווים למקום אחת או עומדים כמו נד, דמכל מקום הוי למקום אחד דאינם מפוזרין על פני כל הארץ, רק אחר כך כשנקוו והיה קורא בעצמו למקוה הלזו ימים, הרי היה דבר בפירוש מפיו ית' שיהיה ימים, ולא ישתנה אף לפי שעה על ידי שליח, לכך קרא על ידי שליח כדי שיוכל להשתנות על ידי שליח, והיינו התנאי שיקרע לפני ישראל, ואם כן מרומז שפיר בתורה הק' בבריאת הים ובקריאת השם, והוא נכון בס"ד.

ואין להקשות דאם כן האיך היה המבול מים על פני כל הארץ, והלא ביבשה קרא אלקים ארץ, ואם כן אין ראוי להשתנות מיבשה לים על ידי שליח אף לפי שעה, ובכבודו ובעצמו לא יתכן דלא היה נצחי. דשתי תשובות בדבר. א', דבהקריאה ליבשה לא נאמר בה"א ידיעה להיבשה, דיהיה משמעה היבשה שיש עתה, רק ליבשה ארץ משמעו מה שיהיה יבשה יקרא ארץ, ואם כן אין השתנות להציוו אם איזה יבשה יכוסה בים, ואף שמכל מקום משמע שיהיה איזה יבשה תמיד בעולם, הלא גם אז בארץ ישראל לא היה המבול, שנאמר (יחזקאל כב כד) לא גושמה ביום זעם, רק דמתו מהבלא כדאיתא בגמרא (זבחים קי"ג ע"א), וגם בגן עדן התחתון לא היה מבול, אבל בקריאת השם להימים כתיב ולמקוה המים קרא ימים בה"א הידיעה והבן זה, ואין להקשות דלא נכתוב ה"א הידיעה במקוה מים, ויקרא בכבודו ובעצמו השם ימים כמו ביבשה. לא קשה מידי, דהא ידוע דטבע כל יסוד קל מקף מכל צדדים, ולכך מברכינן בכל יום רוקע הארץ על המים, רק שהציוה שם גבול לים, ואי לא היה כתיב בה"א הידיעה לא היה שם גבול, רק מה שהוא מקוה מים קרא ימים, לכך צריך להיות המים בה"א ידיעה, דהיינו מה שהוא עתה ולא יותר, והוא הגבול ולא ישתנה בלי שליח מהשי"ת על כל פנים, ולכך כיון שנאמר בה"א הידיעה, צריך להיות קריאת השם על ידי מלאך, אבל בהיבשה שאין מטבעה לשנות הים, לא היה צריך לומר בה"א הידיעה ויכול לקרות השם בעצמו, ומכל מקום לא היה מוכרח קריאת השם ימים על ידי שליח, רק משום קריעת ים סוף לישראל ולא משום המבול, דבמבול לא היה השתנות מהימים שלא עברו הגבול, רק גשם מלמעלה ומעיני תהום מלמטה, והבן זה, ועוד י"ל דבמבול לא עשתה היבשה שום השתנות, רק שהמים כיסה אותם, אבל בקריעת ים סוף המים שינו מידתן ולא הלכו בהרגל רק עמדו כמו נד, ולא יתכן אם הוא קריאת השם בעצמו ובכבודו כמ"ש, והוא נכון מאד בס"ד. ועל פי מ"ש מבואר הא דכתב קרא גבי חשך, היינו להורות דלא קאי אדלעיל, דאם היה קאי אדלעיל היה ייחוד שמו על החשך כמו על האור והבן, וכן במקוה המים כתב קרא, להורות ולהבין גם כן דלא קאי אדלעיל, דאם היה קאי אדלעיל היה קריאת השם של ימים גם כן בכבודו ובעצמו, והבן. והנה המפרשים הקשו על המאמר רז"ל הנ"ל שדרשו לאיתנו לתנאו, דלפי זה לא יתקשר עם וישב הים כי זה טבעו, והתנאי הוא שיקרע היפך הטבע, ולמה לא נכתב אצל הבקיעה, וכבר תירצתי זה למעלה באופן נאה, ועתה נאמר באופן אחר. וגם נישב האיך דרשו מלאיתנו לתנאו, דילמא לאיתנו כמשמעו. וכבר הקדמתי בכמה מקומות דהסגנון הוא כך על דרשת רז"ל דאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רק מעומק הפשוט יובן הדרש, והדרש הוא הפירוש של הפשט, דבלא הדרש לא יובן הפשוט, והרמז הוא סעדו להפירוש, דמה שמוכח מתוך עומק כונת הפשוטו על ידי הרמז, הוא מפורש. וגם כאן הוא כך, דהא יש לדקדק מאי אשמעונין קרא במאי דאמר לאיתנו דהיינו לכחו ולתקפו, מה הוא החידוש בזה בודאי כיון ששב הלך בכחו, וכי נחסר כחו על ידי חולי כאדם שנחלש. אלא דהענין הוא דהנה אמרו רז"ל תנאי התנה עם הים שיקרע לפני ישראל, ולכאורה היה ראוי לומר שציוהו מששת ימי בראשית, אלא ודאי דהתנאי היה בהבריאה, וק"ל. והנה זה מבואר דמי שנותן מתנה בתנאי, כל זמן שלא נתקיים התנאי אף שזה מחזיק בהמתנה, מכל מקום עדיין המתנה ברפיון, ומבואר בדברי רז"ל בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז עיין שם במסכת קדושין (קידושין דף ח' ע"א). ואם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקיים התנאי, עדיין הבריאה היה תולה ברפיון, מה שאין כן אחר שנתקיים התנאי, אז נתחזקה כח הבריאה. והיינו לאיתנו שאז הגיע לאיתנו, והיינו וישב הים אז הגיע לאיתנו, ועל ידי מה, על ידי שכבר נתקיים התנאי והיינו לתנאו, והיינו אחר ששב הים, אבל בעת הבקיעה אי אפשר לומר לאיתנו, אף שאז נתקיים התנאי, מכל מקום הא אז בטל מהילוכו, ולאיתנו הוא לאיתנו ממש, ודוק כי נכון מאד הוא בס"ד והוא כפתור ופרח. והנה התנאי בהבריאה ודאי פירושו דאם לא כן יבטל במציאות, ובודאי דפירושו על כל עת שיצטרך, ועל פי זה תבין תשובת רבי פנחס בו יאיר אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ודוק.

ועיין בדרשותיו של מהר"י מינץ (דרוש ח') פירש על מה שהתנאי נכתב בהשבה, שהכונה בזה שהקב"ה התנה עם יסוד המים, שבכל עת שיגזור עליו איזה נביא וצדיק שיקרע, יסור למשמעתו, על דרך משל על הים למשה, ועל הירדן ליהושיע (יהושע ג טז), ועל נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר (חולין ז' ע"א). וזה שאמר הכתוב וישב הים למרוצתו הטבעית, אך לתנאו דהיינו להקרע עוד כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עד כאן דבריו וש"י. ואני אבא אחריו ואמלא את דבריו ליישב איך דרשו לאיתנו לתנאו, דילמא לאיתנו כמשמעו למחיצתו הטבעית. כי הנה נ"ל לפרש מה שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ח ע"א) צדיקים במיתתן קרוים חיים, רשעים בחייהם קרוים מתים. כי מבואר כי החיות של הכל הוא אורו ית"ש המתלבש בלבושים וצמצומים רבים, כאמור (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כולם. והנה המרוחקים נקראים מתים בגדר המקורבים, כי עיקר ענין החיות הוא הארתו ית"ש, והבן. והנה הארתו ית"ש הוא רק למי שנתבטל נגדו ית"ש, כמבואר בספר תניא ממש בכל הספר, והנה מבואר דביטול זה יש בו מדריגות עד אין ערך, ואברהם, דוד, ומשה יוכיחו, ולמטה מהן מדריגות בביטול זה עד אין שיעור, והנה שבירת הטבע או התאוה, היא גם כן ביטול והיא מיתה לכח המתאוה בעת ההיא, ועל ידי זה מושך כח וחיות, כי אתכפיא ס"א ואורו ית"ש מתגלה. והיינו במיתתן קרוים חיים, היינו על ידי מיתתן, וההיפך ברשעים, והבן. ועל פי זה ששבירת כח המתאוה היא מיתתו, יובן אמרם (ברכות דף ס"ג ע"ב) בפסוק (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באוהל, דדרשו אין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה, דר"ל ששובר וממית תאותו בשבילה, כמו תאות השינה ותאות האכילה, והבן. והנה כן הוא בכל הנבראים כח חיותו שהוא התמדת טבעו, הוא בכח ביטולו שיש בו לבטל טבעו לכבודו ית"ש בעת הצורך, והיינו תנאי התנה, והבן כי עמוק הוא, והוא הכח והחיות של כל דבר, כי ה' הוא האלקים אין עוד, כמו שפירש בתניא הפסוק (דברים ד לה) אתה הראת לדעת וגו', על כן החיות הנמשך מאתו ית"ש, הוא רק מי שהוא אין נגדו ית"ש. והיינו וישב הים לפנות בקר לאיתנו, היינו לכחו והיינו לתנאו שנשאר התנאי גם להלן כדברי מהר"י מינץ, והיינו לאיתנו, כי הוא הכח של כל דבר כמ"ש, והוא פלא והפלא ואמת בס"ד. ומזה יובן כי שבירת הטבע הוא החיות של הטבע, על דרך משל אם שובר השינה לכבודו ית"ש, אזי גם מה שישן יש לו חיות, כיון שכח ההוא מבטל עצמו בעת האפשרי לו, על כן דוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה כ"ה ע"א), ומותא לא שריא עליו. וכן אם מתענה לכבודו, אזי כל מה שאוכל יש בו חיות, כיון שכח ההוא מבטל עצמו בעת התענית לכבודו ית"ש. והנה שבת פירושו מנוחה, וידוע מה שפירשו בא שבת בא מנוחה (ב"ר י' ט'), היינו גלוי רצונו ומחשבתו ית"ש, על דרך משל שאין לך דבר נח יותר ממחשבה שהיא בלי תנועה והבן, והיא החיות של הכל כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והיא פנימיות רצון העליון סבת הויה וסבת הקיום של הכל. והנה בעת שמבטלין תאותם, נתגלה עליהם פנימיות רצון עליון כיון שמבטלין עצמם וכחותם לכבודו ית"ש, וממשיכין החיות של הרצון על שאר הימים, על דרך משל מה שמענין עצמם ביום הכיפורים לכבודו ית"ש, נתגלה עליהם הרצון העליון ונמשך עד יום הכיפורים הבא, והיינו (פרשת אמור, ויקרא טז לא) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב, ר"ל מערב מתשעה לחדש בערב הנ"ל, עד ערב היינו עד ערב הנ"ל לשנה הבאה תשבתו שבתכם, ר"ל תמשיכו המנוחה שהמשכתם ביום הכיפורים, שהיא פנימית רצון העליון על כל השנה, וכפי הבחינה שהמשכתם ביום הכיפורים, כי אלו דברים שאין להם שיעור, על כן אמר שבתכם וכפי הבחינה שהמשיכו ביום הכיפורים זה, כפי ערך נמשך על כל השנה חיות רק שלא יקלקלו, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. עוד ביאור על אמרם (ברכות י"ח ע"א) צדיקים במיתתם קרוים חיים רשעים בחייהם קרוים מתים. נ"ל על דרך שאמר דוד המלך ע"ה כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פ"ד (פד) ג'). דהיה לו לומר חשקה נפשי. אלא שחשק האמיתי הוא עד שאין הנפש יכול להשאר בנרתקה, רק שהקב"ה מחזירה ברוב רחמיו ונותן לה חיות חדש ממקור החיות, וכל שאין בגדר הזה עדיין לא טעם טעם חשק. והיינו כלתה נפשי. והיינו צדיקים במיתתן, ר"ל על ידי מיתתן שמתין בכל פעם, קרוים חיים כי זה דבקותן במקור החיות. והרשעים בחייהם, על ידי חיותן שהם חיים ואינם מתים כלל כל ימי חייהם, קרוים מתים כי הם נפרדין ממקור החיות, (כן אמרתי בחלומי אור ליום וא"ו ערב שבת קודש פרשת מקץ יום ה' חנוכה ערב ראש חודש טבת תקס"ב לפ"ק שינאווא יצ"ו, ועיין מ"ש בהפטורה בביאור הפסוק (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו).

פירוש יז

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים וגו' (שמות יד כט), אז ישיר משה וגו' (שמות טו א). עיין בספר ברית שלום, ואני הוספתי נופך קצת, כי על נס שבחוץ לארץ אין אומרים שירה (מגילה דף י"ד.) לכך לא אמרו על נס יציאת מצרים גופא, אבל על נס שנעשה במים דהוא כארץ ישראל, אומרים. והיינו הלכו ביבשה בתוך הים, ואם כן נעשה נס בים דהוא כארץ ישראל, לכך אז ישיר, וק"ל. ועל פי דברי ברית שלום הנ"ל יש לפרש אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, וגם אז ישיר, דפירש רש"י (ד"ה אז) עלה בלבו שישיר. דהוא תמוה. ועל פי זה יובן כי נ"ל ליתן טעם להא דכל הארצות לא הוכשרו לומר שירה רק ארץ ישראל, על פי דאיתא במדרש (ב"ר ל"ב ג') ואף שבחו של הקב"ה אומרים כן מקצתו בפניו וכו'. וידוע מה שכתבו דבפניו שרי לשבוחי, דלא שייך לומר סיימתינהו וכו', מה שאין כן שלא בפניו. והנה ארץ ישראל עיני ה' אלקיך בה (דברים יא יב), ורוח נבואה שורה והבן, והיינו טעמא דברייתא דעד שלא נכנסו הוכשרו כל הארצות וכו', דהא איתא בהא דאין הנבואה שורה בחוץ לארץ, והא הוי משה, ומשני עד שלא נתקדש הארץ וכו', ואם כן היה יכול להיות התגלות השראת שכינה בכל מקום, לכך הוכשרו, מה שאין כן אחר כך. והנה אם נחזיק התירץ דמים מקום טהרה, והיינו דמשה לא אמר שירה קודם, רק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים אז ישיר וגו' עלה בלבו שישיר, ר"ל דעלה בלבו דלא הוי בחוץ לארץ, ופירש בשפתיו אשירה לה' כי גאה גאה, ר"ל כפירוש רש"י כי גאה גאה על כל השירות, וכל מה שאקלס יש בו תוספת, ואם כן אין לשיר רק בארץ ישראל מטעם הנ"ל, מכל מקום אשירה דהרי סוס ורוכבו רמה בים דייקא והוי כארץ ישראל כנ"ל.

פירוש יח

במסכתא סוטה (ריש פרק כשם בהמשנה ושם בגמרא דף למ"ד (סוטה ל') ע"ב בברייתא) דפליגי רבי עקיבא ור' נחמיה בענין השירה, דלר' נחמיה שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו לדבר אחד, מה שאין כן לרבי עקיבא עיין שם ברש"י (ד"ה כסופר). ונ"ל הא דדריש רבי עקיבא דרשה זו ביום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, נ"ל כפשוטו דהרי אז חלקו על סברת רבן גמליאל שאמר שאין ללמד תורה למי שאין תוכו כברו כמבואר במסכת ברכות (דף כ"ח.), והנה לכאורה ראיה עצומה לזה ממשה בעת נתינת התורה, שהוציא כל המון ישראל לקבלת התורה איש לא נעדר, ולא בירר מי שאין תוכו כברו. אך לדעת ר' נחמיה יש לדחות דלא היו צריך לברור, כיון דכבר שרתה שכינה (חסר תיבה אחת) הכל בעת קריעת ים סוף, שמע מינה דכולם דוברי אמת בלבבם היו דהיינו תוכו כברו, דהרי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא ז), ולא יצוייר שתשרה עליו רוח הקודש, דמי שאין תוכו כברו הרי מרמה בפיו ידבר ובקרבו ישים ארבו, ואין שקר גדול מזה, לכך דרש רבי עקיבא לאפוקי מרבן גמליאל, אם כן מוכח שפיר דלא כרבן גמליאל, ודוק. ועל פי זה יש לפרש לשיטת רבי עקיבא הפסוק (שמות טו א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, ויומתק מאד דרשת רז"ל (סנהדרין צ"א:) שר לא נאמר אלא ישיר לעולם הבא, והיינו דלעתיד ודאי ישפוך רוחו על כל בשר ונבאו בניכם וגו' (יואל ג א), ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה), אם כן ודאי יכונו כולם לדבר אחד. והיינו אז ישיר לעולם הבא משה ובני ישראל כולם ואין הפרש ביניהם, אבל את השירה זאת ויאמרו לאמור, כמו דדריש רבי עקיבא שהיו עונין ראשי פרקים, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד. והנה נראה עוד לומר דרבי עקיבא לשיטתו, דעיין בעיר בנימין מה שכתב בסימן רנ"ז בסוף מסכת סוטה, טעם על שאמרו לרבי עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות (חגיגה י"ד ע"א), ותמצית דבריו דהנה יש פלוגתא במסכת גיטין (ס' ע"ב), ר' אלעזר ס"ל תורה רובה בכתב ומיעוטו בעל פה, ור' יוחנן ס"ל רובה בעל פה וכו', עיין שם. ומקשה הגמרא למאן דאמר רובה בכתב, הא כתיב (שמות לד כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ומשמע דבעל פה הוי רובא. ומשני ההוא משום דתקיפו למגמרינהו. ופירש הוא ז"ל דתקיפו למגמרינהו, כי חביב אצל הקב"ה הלמודים החמורים, וכמו שבקש דוד המלך ע"ה שיהיו חשיב אמירת תהילים כאלו עוסק בנגעים ואהלות (שוח"ט מזמור א'), ועיין שם, ופירש רש"י על דברי ר' אלעזר דס"ל דרובא בכתב, ואף כי זה החוש מכחיש ועינינו רואות כי דברים שבעל פה המה מרובים, ותירץ לפי שכל הלמודים הנרמזים בכתב הוה ליה תורה שבכתב. והנה זה נמצא וידוע ליודעי חן (עיין במ"ר פי"ט ו') כי ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה עינו של משה, כי משה רבינו ע"ה ידע הלימוד, אך לא ידע את מקומה היכן רמיזא בתורה שבכתב, אבל רבי עקיבא ידע מקומה לדרוש כתרי אותיות על כל קוץ וקוץ תילי תילים וכו' (מנחות כ"ט ע"ב). והנה לרבי עקיבא אחרי שרמוז הכל בתורה שבכתב כנ"ל, קשה לדידיה הפסוק כי על פי הדברים וגו', אלא ודאי צריך לומר כתירץ הנ"ל משום דתקיפו למגמרינהו וחביבים ההלכות החמורות כנ"ל, ושפיר אמרו לר' עקיבא מה לך אצל אגדה, כלך אצל נגעים ואהלות ההלכות החמורות והבן, עכ"ל בקצרה. והנה לפי זה צריך לומר דרבי עקיבא גופיה שהיו רגיל גם באגדה, היה סובר דכריתת ברית על בעל פה הוא משום דרובה בעל פה, ולא משום דתקיפו למגמרינהו, אף על גב דאיהו הוא דדריש על כל קוץ וקוץ תילי תילים, צריך לומר דסובר דרמז לא הוי מפורש ועדיין רובה בעל פה הוא. אבל ר' נחמיה מצי סבר דרובה בכתב כר' אלעזר, משום דרמז הוי כמפורש, ואם כן על כרחך מוכח דכולם כיוונו ברוח הקודש, דהא דרשו במסכתא ברכות (דף ד' ע"א) עד יעבור עמך ה' עד יעבור וגו' (שמות טו טז), מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל וכו' אלא שגרם החטא וגו'. וכבר תמה על זה המזרחי הא על ידי נביא אי אפשר שישתנה על ידי חטא, ותירץ דהוא רק ברמז, עד כאן. והנזר הקודש תירץ דעל ידי נביא הוי הטעם משום הכזבת נביא, וכאן דשרתה רוח הקודש על כל ישראל וכולם התנבאו, בזה לא שייך זה, והוי כמו בינו לבין הנביא, עד כאן. והנה אם סובר ר' נחמיה כר' אלעזר דרמז הוי כמפורש, אם כן נדחה תירץ המזרחי, ועל כרחך צריך לומר כתירץ הנזר הקודש, אם כן ממילא מוכח כר' נחמיה. אבל רבי עקיבא לשיטתו דסובר דרובה בעל פה אף דדריש תילי תלים על כל קוץ וקוץ, אם כן על כרחך סבר דרמז לא הוי כמפורש, אם כן אתי שפיר כתירץ של המזרחי ואין צריך לומר דשרתה רוח הקודש על כולם, וכיון דאינו מוכרח, מהיכי תיתי לומר דכולם כיוונו דהוא דבר תמוה מאד להיות כל עם ה' נביאים, ובפרט בעת צאתם ממצרים שקועים במ"ט שערי טומאה, כנ"ל נכון בס"ד. והנה ר' נחמיה גם כן לשיטתו אזיל, דר' נחמיה היינו ר' מאיר, כמבואר בגמרא דלא ר' מאיר שמו אלא ר' נחמיה שמו (עירובין דף י"ג ע"ב), והנה בתורתו של רבי מאיר כתוב כתנות אור באל"ף (ב"ר כ' י"ב), ומפרשין בספר תורה פסול שלא ניתן לקרות כתב זה, לבאר הרמז שיש בהפסוק דאחה"ע מתחלפין, ועדיין קשה הא דברים שבעל פה אסור לכתבן ואף בדברי אגדה, עיין באגדת ירושלמי ריש פרק כל כתבי (ירושלמי שבת פט"ז ה"א) דאמר רבי יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, ועיין שם ביפה מראה דהטעם דדברים שבעל פה אין לכתבן, ועיין מה שכתבתי שם על הגליון, (וזה לשוני שם, הפירוש האמיתי הוא כמו שפירש היפה מראה דאכתיבה קפיד, דאין לומר דכוונתו שלא יעסקו באגדה כלל כדי שלא יבטלו מן ההלכות, דאם כן קשיא דידיה אדדיה, דהא בש"ס בבלי מסכת ב"ק (דף נ"ה ע"א) איתא בזה הלשון, שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיו בקי באגדה עיין שם, ועיין בש"ס דידן מסכת תמורה (דף מ"ד ע"ב, עכ"ל). והנה אף דהיפה מראה כתב שם דלא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי, רק כר' יוחנן ורשב"ל עיין שם, ואגדת הש"ס בבלי וירושלמי יוכיחו והבן, מכל מקום הא בימי רבי מאיר עדיין לא התירו אף להלכות, אלא ודאי צריך לומר דס"ל דרמז הוי כמפורש ולא מקרי תורה שבעל פה כלל, ואם כן נדחה תירץ המזרחי הנ"ל, ועל כרחך צריך לומר כתירץ הנזר הקודש, וממילא מוכרח דשרתה רוח הקודש על כולם, והוא נכון בס"ד.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה