אור ברסלב

ישמח משה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

אמור

קדושים

פירוש א

אמור אל הכהנים (ויקרא כא א). במדרש (ויק"ר כ"ו ז') הראה לו הקב"ה למשה דור ודור ושופטיו, ודורשיו, ומנהיגיו, והראה לו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מלך הראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, אמר לו הקב"ה משה לי אתה אומר, אמור אל הכהנים בני אהרן שהרג נוב עיר הכהנים, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאד הגם שהוא רק דרך מליצה על הפסוק אמור אל הכהנים, וגם כונת המדרש ליישב הכפל אמור ואמרת, לכך דריש להאי אמור אל הכהנים לדרשה בפני עצמו, ואם כן ואמרת אליהם הוא אמירה בפני עצמו ואין כאן כפל, מכל מקום הוא בעצמו תמוה מאד. וליישב דברי המדרש הנ"ל, נקדים לפרש הגמרא ביבמות (דף ע"ח ע"ב) אמר רב חנא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם וכו', עד שם (שמואל ב' כא א) אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, וכי מצינו בשאול שהמית את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, ומקשה קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקתבע אל בית הדמים שהרגן שאול, אין, דאמר ריש לקיש אשר משפטו שם פעלו (צפניה ב ג), באשר משפטו שם פעלו. ושם בגמרא אמר שאול כבר עברו תריסר ירחי שתא, ולאו דרכיה למספדיה גבעונים נקרי להו ונפייסינהו וכו', שם מיפייס ולא פייסינהו, אמר שלשה סימנים יש באומה זו וכו', כל שיש בו ג' סימנים הללו, ראוי לדבק באומה זו, (פירש רש"י (ד"ה הרחמנים) והני גבעונים כיון דלא מרחמי, אינן ראוין לדבק בהן), מיד גזר עליהן דוד, לכך נאמר (שמואל ב' כא ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה, עד כאן.

וקשה טובא בגמרא הנ"ל. (א), בהא דמשני אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים וכו', דהנה בהורג רשע ואותו רשע היה מפרנס לצדיק אחד, יתכן לומר דאף שבהריגת הרשע הזה לא היה בו מן המרי כל כך, דקוצים כילה מן הכרם ואולי היה מן המורידין ולא מעלין, אך כיון דפרנס לצדיק, מעלה עליו כאלו הרג להצדיק והוא מרי גדול מאד. אבל אם הורג להצדיק וזה הצדיק היה מפרנס לאיזה רשע, ודאי לא יתכן לומר שיש מרי גדול בההריגה להצדיק משום שהיה מפרנס להרשע זה, ומעלה עליו כאלו הרג לרשע זה, דכל שומעיו ישחקו למאמר זה, דלמה לתלות הריגת צדיק בהרשע כדי להגדיל האשמה, הלא בעצם הריגת צדיק הוי אשמה אלף אלפי אלפים פעמים. וכן כאן שהרג צדיקים כהנים משרתי ה', ותולה הריגתם במה שספקו מים ומזון להגבעונים השפלים ונבזים האכזרים ולא נתגיירו רק מאימת מות, והיא תמיה גדול לענ"ד. (ב), דמקשה קתבע אל שאול וכו', דהיינו דהיה נראה להגמרא לכאורה דהוא כמו סתירה בהדברים דאיך תובע כבודו וחטאו, ועל זה משני באשר משפטו שם פעלו ואין זה סתירה, אבל עדיין קשה איך מישך שייכי הני שני תביעות להדדי. והנה חוץ לדרך הדרוש אמרתי ליישב זה במאי דמישך שייכי הני ב' תביעות להדדי, דהא במסכת מגילה (פרק קמא דף י"ד.) בגמרא והנה רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר (שמואל א' כה כ), מן ההר מבעיא ליה, אמר רבה בר שמואל מלמד שנטלה דם והראתה לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה, אמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה, אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למידייני, אמרה לו הרי עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, עד כאן לשון הגמרא. הרי מבואר דדוד ואביגיל היו מחולקין בדין, שדוד היה סבור שיש לו דין מלך משעה שנמשח על ידי שמואל, ואביגיל סברה שאין לו דין מלך כל זמן ששאול קיים. והנה מובן דאם דוד היה לו דין מלך משעה שנמשח, אם כן אין לשאול דין מלך מאותה שעה, דאין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא (ברכות מ"ח ע"ב), ואם לא היה לדוד דין מלך כל זמן ששאול קיים, אם כן היה לשאול דין מלך כל ימי חייו, וזה פשוט. והנה איתא באגדת שמואל (הביאו הפרשת דרכים בדרך המלך ובדרך הרבים) דשאול הרג לנוב עיר הכהנים, משום דשאלו לדוד באורים ותומים ואין נשאלין אלא למלך (יומא ע"א ע"ב), ואם כן מורדים במלכות שאול המה, עד כאן. אבל אם היה לדוד דין מלך ולשאול לא היה דין מלך, ודאי אינם חייבין מיתה אף לפי דעת דואג ושאול, דאין נשאלין גם למי שהציבור צורך בו רק למלך, כמבואר באגדת שמואל (הובא בפרשת דרכים דרך הרבים דרוש י"ג והוא דף ל"ט ע"א וע"ב בדפוס זאלקווא), ואף שבשעת משיחת שמואל לדוד היה בהסתר משאול, מכל מקום אחר כך נתפרסם, כמו שפירש רש"י (שמואל א כג יז) על הא דאמר יהונתן לדוד וגם שאול אבי יודע כן, עיין שם. והנה במסכת סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) אבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוא, או יקרא דשכבי הוא, הקשו התוספת (ד"ה הספידא) תימא הא דאמר בפרק הערל אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואי יקרא דחיי הוא, הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו. ותירצו דאפילו הוי יקרא דחיי, שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה, עכ"ל התוספת. ואם כן לפי זה מבואר הסמיכות שפיר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמרו אנן סבירא לן יקרא דחיי וישראל מחלו על כבודן, הלא מלך שאני, וכי תימא דכבר אין לו דין מלך משעה שנמשח דוד, אם כן מגיע עונש אל בית הדמים וגו' דקטיל לנוב, מאי תאמרו שהיו מורדין במלכות, אם כן על כרחך צריך אתה לומר דהיה לשאול דין מלך כל ימי חייו, אם כן הדר מגיע עונש על שלא נספד, וממה נפשך מגיע עונש על אחד מהן כנ"ל. ועל פי זה יובן הגמרא מסכת ברכות (דף י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו וכו', שם ואלו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים, עיין שם. ואינו מובן דמשום דקטליה לנוב וכו', יתבייש לומר אורים ותומים, הא לא הזכיר נוב וכו'. ואי משום דבאותה מדה חטא, יתבייש משום דישיב לו מדה כנגד מדה היא זו, אם כן לא היה לומר גם בנביאים, משום דישיב לו משום שעבר על דברי הנביא כשחמל על אגג. ועל פי האמור אתי שפיר דנתבייש לומר שלא השיבו לו האורים ותומים, דזה מורה דלא חשיב מלך משעה שנמשח דוד, לכך אין משיבין דאין נשאלין אלא למלך, אם כן הרי נתברר דשלא כדין הרג לנוב עיר הכהנים, לכך נתבייש, ודוק. ועוד יש להוסיף נופך, דאם יאמר דהיה להם להשיבו משום דיש להציבור צורך בו, אם כן הרי גם לדוד כדין עשו הכהנים ששאלו לו כשהיה משוח מלחמה ודוק, ואם כן הוא החזיקו מה דפסק אנפשיה דאין נשאלין אלא למלך והוא לאו מלך הוא, דלחובתו מהני הודאתו של אדם ולא לזכותו, כמו גבי טוען לא לויתי ועדים אמרו שלוה ופרע, ודוק היטב.

ובהמשך הדרוש יתורץ קושיא הנ"ל גם כן באופן אחר, ואפרט עוד מה דקשה לי בסוגיא זו מלבד שני הקושיות הקודמות, דקשה לי עוד קושיא (ג) על דברי דוד אדונינו דאמר שלשה סימנים יש באומה זו, וכי הגר נולד מבני ישראל שיהיה בו בטבע סימנים אלו. ועוד קושיא (ד) הלא עיקר יסוד של דרש זה שדרשו רז"ל דדוד רחקן מלבא בקהל, הוא משום דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה, והוא תמוה מאד דמאי ענין זה לזה, הלא גם אם מותרין היו לבא בקהל כשאר גרים, מכל מקום לא מבני ישראל הם, דאטו שאר גרים מבני ישראל הם. וכדי ליישב כל זה, אקדים הסתירה דבמדרש פרשת נשא איתא בשביל שחתך דוד כנף מעילו של שאול, נחלקה מלכות בית דוד, ובגמרא (שבת דף נ"ו ע"ב) איתא בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה (שמואל ב' יט ל), יצאתה בת קול רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. וקשיין אהדדי. והנ"ל בזה, דהא בשבת (פרק ר' עקיבא דף פ"ח ע"א) איתא ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז), אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא, פירש רש"י (ד"ה מודעא) שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס, עד כאן לשון רש"י. אמר רבא אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו', עיין שם. והנה דקדקתי על דברי רש"י הנ"ל מה דדייק לכתוב למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, דהנך ג' תיבות מה שקבלתם עליכם הוא שפת יתר, דבמה שכתב למה לא קיימתם, די וקאי על אורייתא דאיירינן ביה. והנ"ל בזה דרש"י כיון ליישב קושית הרשב"א אם קודם אחשורוש לא היה הקבלה מועלת, למה נענשו, ואי משום שעברו על גזירת מלכם, אם כן בטלה המודעא, עד כאן קושית הרשב"א. ומ"ש הרשב"א משום שעברו על גזירת מלכם, ר"ל דהא קיימא לן (בב"ק דף קי"ג., וב"ב נ"ד ע"ב, ובנדרים דף כ"ח ע"א) כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא, ואם כן אין צריך לקבלתם, על זה מקשה אם כן בטלה המודעא. ונ"ל לרש"י לתרץ דבאמת נענשו קודם שקבלו בימי אחשורוש מכח דינא דמלכותא, והא דאמר מודעא רבה, לאו לפטור לגמרי רק להקל העונש, דודאי הדעת נותן דיותר חמור העובר על גזירת המלך שקבל על עצמו מרצונו ושיעבוד עצמו לכך, ממה שחייב אם עובר על גזירת המלך שלא קבל על עצמו. וזה כונת רש"י למה לא קיימתם מה שקבלתם על עצמיכם, ר"ל דרק לענין הזמנה זו שלא קיימו קבלתן מהני מודעא, אבל לא לענין מה שעברו על גזירת מלכם, ומיושב קושיות הרשב"א, כנ"ל בכונת רש"י. והנה אם ישאל השואל הלא האי דינא דדינא דמלכותא דינא, הוא דין אחד מדיני התורה, וכיון דאינם מחוייבים לשמוע להתורה מצד קבלתן, אם כן גם לדין זה לא ישמעו, ואם כן הדרא קושית הרשב"א לדוכתיה. לזה אומר לך דלא קשה מידי, ואבינך על פי מושכל דמבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דיש הערת השכל, ששכל אדם מעיר דראוי לכוף למצות אלקיו, כי השכל גוזרת השתעבד הפחות להנכבד, ויש הערת התורה, עיין שם אף שאין זה לשונו. אם כן אף אם הקבלה נעדרת, ראוי העונש מצד הערת השכל שהשכל מעיר וגוזר שראוי לשמוע למצות מלכו, והיינו דינא דמלכותא דינא, והבן זה כי נכון בס"ד. ונחזור לענינינו דר' אבדימי הוא שחידש דרש זה דכפה עליהם ההר וכו', ובנימוקי החומש על הפסוק ויתיצבו בתחתית ההר פירש רש"י (ד"ה בתחתית) לפי פשוטו ברגלי ההר, ומדרשו (שבת פ"ח ע"א) שנתלש ההר ונכפה עליהם כגיגית, עכ"ל. והנה אם נפרש כפי פירוש הפשוטו של רש"י, אם כן הקבלה הוי קבלה מעליא, ומעולם היו נענשים משום שעברו על קבלתם. והנה איתא בתשובת מו"מ של פלפול אם מהני קבלת אבות על בניהם אחריהם, ועיין ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף ל"ה) לענין שבועה ולענין נידוי וחרם, עיין שם. והנה המורם מתוך התשובות להלכה, דמה שנהוג אצלם ומקבלים על עצמם ועל זרעם, מהני קבלתם, וזכר לדבר וכאשר קיים עליהם ועל זרעם הנאמר במגילת אסתר (ט כז), אבל מה שאצלם אינו נוהג רק שיקבלו על זרעם לחוד, לא מהני קבלתם. ולפי זה נחזי אנן מה חטא דוד במה שכרת הכנף מעיל של שאול, ובודאי דעת לנבון נקל שעבר על מצות עשה שום תשים עליך מלך (דברים יז טו), ודרשו רז"ל (כתובות י"ז ע"א) שתהיה אימתו עליך. והנה מצוה זו לא היה נוהג במדבר שלא היה להם מלך, דהרי שאול היה המלך הראשון של ישראל, ואם כן לא היה בקבלה רק על זרעם לחוד ואינו מועיל, ואם כן לא היה דוד ראוי לעונש. אך אם אמרינן דינא דמלכותא דינא, אם כן אף שאין הקבלה מועיל, מכל מקום אנחנו מחויבים לקיים גזירת מלכינו ית"ש, ומה בכך שאין הקבלה מועיל. ונקדים דהא דהובא (במקומות שרשמתי לעיל) הא דשמואל לפסק הלכה, הנה מקומו ממש היכא דאמרה שמואל להא מילתא הוא בגיטין (דף יו"ד ע"ב) על המשנה כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם וכו', ומקשה הש"ס קפסק ותני לא שנא מכר וכו', ומשני אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעית אימא תני חוץ מגיטי נשים, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה). ואם כן לפי זה האי בעית אימא הנ"ל חולק על הא דשמואל, עיין שם. והנה הא דאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה, אף שהאמין לציבא משום דדברים הניכרים חזא ביה כמבואר בגמרא, מכל מקום קשה איך גזל שדהו. אבל לא קשה מידי, דהא מבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות גזילה ואבידה הלכה י"ג) וז"ל: וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ולקח שדהו או חצירו, אינה גזל עיין שם, והיינו בדין החקוק למורד במלך עיין שם בחו"מ, וכן הוא בש"ע חו"מ (סימן שס"ט סעיף חי"ת, עיין שם). והיינו הכל משום דינא דמלכותא דינא. ולפי זה נתיישב סתירת המאמרים ובקנה אחד עולין, דמשום הא דכריתת הכנף מעיל לחוד, לא היו מחייבים את דוד משום הא שכתבתי דקבלת אבות על זרעם במה שאינו נוהג גבי דדהו, ודאי לא מהני, ושמא תאמר אף דהקבלה לא מהני, מכל מקום דינא דמלכותא דינא, יש לומר דדוד לא סבר כשמואל רק כדעת האי בעית אימא, ועל הא דאמר אתה וציבא תחלקו וגו', אין לחייבו דדברים הניכרים חזא ביה ודינא דמלכותא דינא, רק מכח שניהם חייב ממה נפשך, דאם סובר דדינא דמלכותא דינא, אם כן חייב על מה שחתך כנף מעיל, ואם אינו סובר דינא דמלכותא דינא, אם כן חייב על מה שאמר אתה וציבא תחלקו את השדה, ומבין שניהם יצא חלוקת המלוכה ממה נפשך, כנ"ל בס"ד.

ועכשיו נחזור לענינינו ליישב הסוגיא הנ"ל דיבמות, ומקודם נישב קושיא הב' איך מישך שייכי הני ב' שבועות להדדי, דהא קשה מאד על שאול דהיה מאבד עצמו לדעת ח"ו במה שנפל על חרבו, כמבואר בשמואל א' (סימן ל"א פסוק ד') (שמואל א' לא ד). אבל ח"ו לא יאונה לצדיק וגו', דהרי היה יודע ממה שאמר לו שמואל שבודאי ימות מחר, וכיון שבין כך ובין כך ימות, עשה כן שלא יתעללו בו הערלים שלא יתחלל שם שמים כנ"ל, (אחר אומרי תירץ זה הנ"ל, מצאתי כן ברד"ק שם סימן ל"א, וכתב וכן אמרו רז"ל (ב"ר ל"ד י"ג) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט ה), יכול כשאול, תלמוד לומר אך, עכ"ל הרד"ק שם והנאני). ומיהו קשה דאף אם נאמר לו על ידי שמואל שימות מחר, מכל מקום לרעה איכא חזרה אף מה שנאמר על ידי נביא, כמבואר ברמב"ם (פרק יו"ד מהלכות יסודי התורה הלכה ד') דאין לך דבר שעומד בפני התשובה ואם ישוב וניחם, אם כן לפי זה הדר הוה ליה שאול מאבד עצמו לדעת ח"ו. מיהו לא קשה מידי, דהא מבואר בגמרא דיבמות דמחמת שהרג להמספקים מים ומזון להגבעונים שהם גרים, היה חילול השם גדול בפני האומות שאמרו אין אומה זו ראוי לדבק בה, כמבואר שם ביבמות (דף ע"ט ע"א) דמקשה והא כתיב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים וגו', אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מהתורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, פירש רש"י (ד"ה ואל) שהיו אומרים אין אומה זו ראוי לדבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם, עיין שם. נמצא לפי זה היה ביד שאול עון חילול השם, ואם כן לא קשה מידי, דהא טעמא דהא מילתא דיש חזרה לרעה, הוא משום דיכול לעשות תשובה, והרי בחילול השם אינו מועיל כמפורש בגמרא מסכת יומא (פרק יום הכיפורים דף פ"ו ע"א) בארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש שם, אבל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה וביום הכיפורים וביסורין, אלא מיתה שנאמר (ישעיה כב יד) ונגלה באזני ה' צבאות וגו' עיין שם, אם כן לזה העונש שמעון חילול השם אין חזרה, והיינו כי אחזני השבץ (שמואל ב' א ט), שדרשו (תנחומא מצורע סי' ב') עון מלובשי תשבץ, והיינו משום חילול השם הותר להמיתנו והבן, אם כן שוב לא הוי מאבד עצמו לדעת. והנה מבואר בשו"ע יו"ד (סימן שמ"ה סעיף א') והיא ברייתא (מסכת שמחות פ"ב), דהמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. והשתא מבואר השייכות להדדי דאמר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמר דהוי מאבד עצמו לדעת ולא היה ראוי להספד אף דאמר לו שמואל ביום אתמול מחר ימות, הלא לרעה איכא חזרה, לזה אמר על אשר המית את הגבעונים, דקטל לנוב וכו' שהיו מספקין מים ומזון להגבעונים, ואם כן היה בידו חטא חילול השם וליכא חזרה ולא הוי מאבד עצמו לדעת, ושפיר ראוי להספד ומגיע עונש על שלא נספד, ואם כן מיושב קושיא השניה, וגם קושיא הראשונה דלמה נקט על אשר המית את הגבעונים, הלא הריגת כהני ה' חמור יותר, ולפי מ"ש לא קשה מידי, דעיקר חילול השם היה משום הגבעונים, דעל הריגת הכהנים היו סבורין דמורדין במלכות הוי, רק חילול השם היה באומות העולם מפני הגרים, וכונת הפ' הוא רק על עון חילול השם, כדי שלא יהיה מאבד עצמו לדעת, כנ"ל נכון בס"ד.

ועוד י"ל קושיא שניה הא דתלה הריגת נוב עיר הכהנים בגבעונים, משום דעל הריגת הכהנים יש לו תירוץ דסובר דמורדין במלכות הוי, אבל על הגבעונים אין לו תירוץ, דהם לא חטאו נגדו ולא היה לו לקפח פרנסתם, רק להעמיד להם פרנסה ממקום אחר כנ"ל. מיהו קשה על תירוץ הנ"ל, הלא אם נימא דעל עצם הריגת נוב עיר הכהנים אין לשאול אשמה, משום דסובר היה דמורדים במלכות הויין, אם כן לפי זה גם על הגבעונים אין לו אשמה כמו שאבאר, דהא ביבמות בפרק החולץ ליבמתו (דף מ"ז ע"ב) איתא שם איך שאמרה נעמי לרות אסור לן עבודת אלילים, על זה השיבה רות ואלקיך אלקי (רות א טז), עד כאן. והוא תמוה מאד דמה היה כונתה של נעמי במאמר זה, וכי רות לא ידעה זה, הלא זה עיקר הגירות להתייהד שלא לעבוד אלקים אחרים. והנה בספר עיר בנימין כתב על דברי הגמרא הנ"ל, וז"ל: נ"ל על פי מ"ש בספר נחלת בנימין הקדמה נפלאה על קבלת הגרים שהיא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים (דברים לב ח), מסר לכל אומה שר שלה, רק יעקב בחר לו יה (עיין פרקי דר"א פכ"ד), וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שיעבודם. אך לזה יש שני תירוצים, האחד הוא כי אין ביד האבות לשעבד לדורות הבאים אחריהם, לדעת כמה רבוותא כנזכר בטור יו"ד (סימן רכ"ח), או כמ"ש הגאון בעשרה מאמרות, כי גרים מינן הוו ואידחי. והנה בספר זרע בירך שני פירש על הפסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, ופירש רש"י (ד"ה) כל זמן שאני קיים. שלא תאמר שלא נצטוו ישראל אלא אותו הדור לבד, מביא הרב הנ"ל הלכה פסוקה זו אם היה כח ביד האבות לשעבד לכל הדורות אחריהם, לכן אמרה אסור לן עבודה זרה, ואף כי לא נצטוו רק אותו הדור, הרי ראינו שיש כח ביד האבות לשעבד דורות הבאים, ואם כן גם אתם אסורים להתגייר. לכן השיבה רות ואלקיך אלקי, כתירוץ הב' כי אין זה השגת גבול, כי גרים מנן הוו ואדחי, ודוק ודפח"ח. ולפי זה מבואר קושיתי הנ"ל, הלא מהא דאמרינן דעל עצם הריגת הכהנים אין לו אשמה, דחייבים מיתה היו לפי דעתו דמורדין במלכות היו, אם כן צריך לומר דקבלת האבות עליהם ועל זרעם מהני, ולפי זה אין לקבל גרים, אם כן גם על הגבעונים אין לו אשמה דמה לנו ולהם כיון דאין לקבל גרים, ועל כרחך צריכין לומר הא דמקבלין גרים הוא רק משום דמנן הוי ואדחי', אם כן לפי זה יפה אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו, כל מי שיש בו ג' סימנים הללו זה לאות דמנן הוי, אם כן ראוי לדבק באומה זו ולא הוי השגת גבול, אבל מי שאין בו ג' סימנים הללו, אם כן אות הוא דלאו מנן הוו, אם כן אין ראוי לדבק וכו' דהא הוי השגת גבול, כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, והיינו דפירש רש"י לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ר"ל דלא מנן הוו, ואם כן יש לרחקן כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, ומיושב גם קושיא ג' וד' ואתי שפיר הכל בס"ד. ועכשיו נחזור לענינינו לפרש המדרש הנ"ל שהצגנו בפתח דברינו, דהנה עוד חטא לשאול מבואר בפסוק במה שלא קיים מצות מחיית עמלק וחמל על אגג, דהנה איתא בגמרא (מסכת סנהדרין דף כ' ע"ב) תני ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (שמות יז טז) וישב שלמה על כסא ה' למלך, ואחר כך מלחמה לה' בעמלק, הוי להעמיד מלך קודם, עד כאן (הוצרך) [הנצרך] לענינינו פה. אם כן לפי זה קשה כיון דמצוה זו דמחיית עמלק אינה נוהגות אלא אחר הקמת מלך, ומלך לא היה אז כשקבלו התורה, ואם כן מצוה זו לא היה עליהם אז בשעת הקבלה, ולא הוי הקבלה רק על זרעם לחוד, ועל זרעם לחוד לא מהני קבלה. ועל פי זה יתבאר שאלת משה רבינו כיון שראה שאול ובניו וכו', היה סבור דהוא משום דלא קיים מצות מחיית עמלק, אמר מלך ראשון וכו', ראשון דייקא דלא היה מלך קודם לו, ואם כן ממילא דגם מצות מחיית עמלק לא נהגו כלל, אם כן הוי הקבלה רק על זרעם לחוד ולא מועיל הקבלה, אם כן אינו ראוי לעונש כל כך, דמשום שעבר על מצוות שמואל הנביא, הלא עובר על דברי הנביא אינו חייב רק מיתה בידי שמים כמבואר במסכת סנהדרין (במשנה דף פ"ט ע"א), אבל לא שיגיע ההריגה גם על בניו, וצריך לומר משום שעבר גם כן על מצוות התורה, על זה קשה כנ"ל. והשיב לו השי"ת לי אתה אומר סברא זו דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני כדי לזכות את שאול, אמור סברא זו אל הכהנים בני אהרן, ר"ל שתצטרף סברא זו אל מה שעשה שאול בבני אהרן, שהרי הרג נוב עיר הכהנים ואין לו אמתלא רק לומר שמורדים במלכות המה ועברו על מצוות מלך, ואם נימא דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני, הרי הרג אותם שלא כדין, ואם כן חייב ממה נפשך, או מחמת שהרג נוב עיר הכהנים, או מחמת שלא קיים מצוות מחיית עמלק, כנ"ל נכון בס"ד.

עוד ביאור על המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ז') הראה הקב"ה למשה דור דור וכו'. דהנה נראה לומר על מה שהובא (בשמואל א' ט' ה) עובדא דאתונות בשאול, וגם מה שדבר עם נערו כי עזב אבי את דבר האתונות לדאג לנו. נ"ל על פי מ"ש ביערות דבש (חלק ב' דף טי"ת עמוד ג') הטעם אהא דמרדכי שהיה אביו מבנימין ואמו מיהודה (מגילה י"ב ע"ב), כי איתא ברז"ל (ב"ב קכ"ג ע"ב) דאין זרעו של עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, והוא כי עשו יש לו שכר כיבוד אב, אבל איך יתכן הלא ציער את אביו במה ששלח אליפז אחר יעקב להרגו. אמנם גם שבטי יה לא חסו על צער אביהם במכירת יוסף, אך יוסף ובנימין לא היה ידיהם במעל הזה, על כן זרעו של עשו נופל בידם, כי למולם אין לו זכות כיבוד. אמנם עוד זכות יש לעמלק מצד תמנע אמו שבקשה להתגייר ולא קבלה יעקב ונעשית פלגש לעשו (סנהדרין צ"ט ע"ב). אך ידוע דאיתא במדרש על יהודה, למוד אותו שבט לקבל גרים, תמר, בועז, רות וכו'. ואם כן יהודה תיקן חטא תמנע כי הוא מקבל גרים, ולכן בא מרדכי אביו מבנימין להכניע כח של המן במצות כיבוד, ואמו מיהודה שמקבל גרים, עד כאן דבריו ז"ל ודפח"ח. והנה לפי זה ענין האתונות היה סיבה למלכותו, והבן. ועל פי זה יבואר מלך הראשון שיעמוד על בניך, דודאי הא שזכה בנימין להעמיד מלך ראשון, הוא משום טעם זה של זכות כיבוד אב, אם כן ידקר בחרב דהוא ברכתו של עשו אתמהא. ועל זה השיב לו יתברך (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים שהרג נוב וכו', ונמצא על ידי זה נדחו כמה אלפים גרים, ועל כן חיזק חטא הקדום בענין תמנע, ומה שויתר כאן בענין כיבוד אב, חיסר כאן בענין תמנע, ודוק.

עוד נ"ל ביאור נפלא על המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ז') שאמר הקב"ה למשה לי אתה אומר, אמור אל הכהנים (ויקרא כא א). בהקדים לבאר הא דאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ו ע"א) אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, וכאן הקב"ה אומר ומשה כותב. (ופירש הרשב"א בחידושי אגדות כי בכל מקום היה משה חוזר הדבור קודם שכותב מרוב חיבה, וכאן לא היה חוזר הדבור מרוב צער), ועיין מ"ש זקני מהרש"א בחידושי אגדות. ולי נראה דהלא מעלת משה היה שתינתן התורה על ידו, כאמרם (שבת דף פ"ח ע"א) על ידי תליתאי, וכמו שפרשו על רוב הדבקות שהשכל והמשכיל והמושכל אחד, עד שהתנבא בזה הדבר (ספרי מטות ל ב) כאמרם ז"ל השכינה מדברת מתוך גרונו, וכן היה בהכתיבה מיד ה' עליו השכיל, והבן. וזה היה נצרך לנתינת התורה, דהיינו באמירתו לישראל איזה מצוה, או הנעת היד ברוח הקודש בעת הכתיבה, מה שאין כן בעת אמירתו לעצמו מחמת חיבה דלא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם היה גם אז השכינה מדברת מתוך גרונו, אם כן גם זה לא מקרי באמת משה אומר, דהא גם זה הקב"ה אומר. והנה כבר ביארתי דאצלו ית' עתיד ועבר בסוג אחד ומה שהיה הוא שיהיה, מה שאין כן בנברא, ואם כן אם לא אמר משה לא מחזי כשקרא, מה שאין כן אם משה אמר, ומה שאמרו ומשה כותב בדמע, הכי פירושו מה שמשה כותב ולא אמר, היה בדמע, וזה מראה גודל צדקתו של משה שבכה מרוב הצער שהיה לו על שלא היה יכול לחבב התורה כמנהגו, כי גם באותן הפסוקים רצה לחבב בחשקות גדול מרוב צדקתו, ולא שבכה על גוף הדבר ח"ו, כי צדיק כמותו בודאי לאחר שידע שכבר נגזר, שמח וקבל באהבה כמו שמבואר בתנחומא (אמור סי' ב') בשאול ששמח על מדת הדין, כי אף שמקודם התפלל, כי גם זה רצונו ית' להתפלל לפניו אולי ישוב וניחם על הרעה כי רצונו להטיב, כמו שפירשתי (בפרשת וישלח) הפסוק (בראשית לב יג) ואתה אמרת היטב איטיב עמך, והבן דלמאי שכתבתי אדרבה נהפוך הוא, דהבכיה הלז מראה על גודל שמחתו על רצונו ית' לקבל באהבה, לכך כאן היה עוד חשקו יותר לחבב, והבן. ונקדים עוד, כי הנה בענין הבחירה צדיק ורשע לא קאמר אבל ידע (נדה ט"ז ע"ב), וכאמרם (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה, ואם כן אי אפשר לאדם לידע ענין בחירה, רק ביש לו דבקות לעצמותו יתעלה והבן, וזה אינו בחק אנושי, רק במתנה ובהשפעה כמבואר בעקרים על הפסוק (תהלים לו ט) ונחל עדניך תשקם, הובא למעלה ריש פרשת בראשית. והנה לפי זה בעת הקבלה שהשי"ת משפיע בלי אמצעי, סגי בפנים אל פנים, ואז אין לו למשה עסק בענין ידיעה בבחירה, מה שאין כן בעת שמשפיע, ורצה השי"ת שיחקק בלבם ויעשה רושם גדול להורות השפעת הלימוד בהם ואין זה בחק אנושי, הוכרח להיות דבקות עצמיית והבן, ואם כן לפי זה נתעלה מעלתו בעת דבר אל העם, ונתרבה השגתו יותר מעת קבלתו, וזה נשאר קיים לדורות כאמרם ז"ל (תענית ז' ע"א) ומתלמודי יותר מכולם, והבן כי דבר עמוק הוא. ומה שנתפרש בתורה (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו, היינו שזה היה מצד חקו, על כן היה יכול לבא למתנה זו, כי אין נותנין רק למי שהגיע עד גבול זה, והבן. ואם כן לפי זה אז בעת הלימוד שהיה משפיע, היה לו השגה אף בענין בחירה, אבל לא בעת שקבל דאז די בלי דבקות עצמי דלא עביד קב"ה ניסא למגנא. לכך כשהראה למשה דור ודורשיו וכו', ולא היה לו דבקות העצם שידע החטא העתיד להיות הגורם להעונש הזה, ואמר לו הקב"ה לי אתה אומר, ר"ל לי כשאתה מדבר עמי, אתה אומר דייקא שאז אין לך דבקות עצם, ואם כן אתה הוא האומר, לכך אין לך ידיעה בענין הבחירה העתידה, לכך אתה תמה, אמור אל הכהנים כפשוטו הדין המבואר בפרשה, ואם כן יהיה לך דבקות עצמית, ואז תדע הדברים על בורין ולא יהיה לך תמוה, וכמ"ש הרמב"ן בפתיחתו לפרשת בראשית על ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח ו), כי כל הנמסר למשה בשערי בינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וגמטריאות, עיין שם. והמובן מדבריו שמה שהראה הקב"ה למשה כל המאורעות עד סוף כל הדורות, היינו בהתורה הקדושה אשר שם מרומז הכל וכל דבר מענינו, ואם כן בפסוק (שמות טז יז) כי יד על כס יה, שמצווה על מלך (כדאיתא בסנהדרין דף כ' ע"ב), הראה לו כל השופטים וכל המלכים, וכמו כן בפרשת כהנים מה שיארע להם, וזה שאמר אמור אל הכהנים, ואז יראה מה שיארע להם, וגם יהיה במדריגה שכל ומשכיל ומושכל אחד שידע אף ענין בחירה, לזה מפרש המדרש שהם מקטריגין עליו שהרג נוב עיר הכהנים, ואם כן היא ענין בחירה העתידה, והבן.

פירוש ב

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א). והנה יש לדקדק (א), הכפל אמור ואמרת, ואף שדרשו רז"ל (יבמות קי"ד ע"א) להזהיר גדולים על הקטנים, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש יוצא מעומק הפשוטו כדרכינו בכל מקום. (ב), בני אהרן למה, מי לא ידע שהם בני אהרן. (ג), אליהם למה. (ד), דקדוק האלשיך דאמר לנפש ולא אמר למת. ותירץ כי יש להבין ענין טומאת מת באוהל בלי מגע ומשא, אך אין ספק כי יש כח טומאה אחוז במת ובנפשו אשר עליו תאבל הוא החלק הקרוב אל החומר, על כן יש בו כח להתפשט בכל האוהל, ועל כן נאמר בו לנפש, מה שאין כן מנבלת בהמה אין טומאתה רק במגע ובמשא ולא באהל, כי אין טומאתה רק על בשרה, עכ"ל הצריך לענינינו. ועדיין קשה, דזה היה ראוי לכתוב במקום המבואר עיקר דין אהל המת, אבל כאן אינו אומר רק לנפש לא יטמא, דהיינו כדין טומאתו, והבן. והנ"ל לתרץ כל הדקדוקים הנ"ל, על פי דאיתא במסכת ר"ה (דף ט"ו ע"ב) ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא ח), יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבלה וכו', ועיין שם בפני יהושע מה שפירש דלפי האמת אף כהנים אין מוזהרין על מגע נבלה, והבן. והנה נ"ל ראיה ברורה לזה, מדאזהר על מת דטומאתו חמורה, שמע מינה דאינן מוזהרין על מגע נבלה, ומהאי טעמא מוקם לקרא ברגל ולא בכהנים, והבן. והנה היוצא מהגמרא הנ"ל, דלולי האי קרא גם כן הוי ידעינן אזהרת טומאת מת אף לישראל, וכל שכן לכהנים מכל שכן דנבילה, ואם כן הכתוב הזה בא להקל בשתים, א' דישראל אין מוזהרין כלל על הטומאה, ושנית דאף הכהנים אינם מוזהרים רק במת ולא בנבילה. והנה לכאורה משמע מהברייתא הנ"ל דממעט ישראל מגוף הכתוב דמפורש דנאמר רק לכהנים, אך על זה קשה דהוה ליה למימר כהנים מוזהרין וכו' דכתיב מקמיה בני אהרן, והבן. והנ"ל דהא הראב"ע כתב ויתכן דנאמר למשה אמור הפרשה הלזו לכהנים שהתורה בידם, והבן. אך לפי זה בני אהרן למה דהוא כפל. לכך נראה דהכי פשטיה דקרא, כיון דנאמר כבר ובנבלתם לא תגעו, אם כן הוה אמינא דגם ישראל מוזהרין על הטומאה ואף על מגע נבילה, וכל שכן כהנים משרתי ה', לזה בא הכתוב להקל ואמר למשה אמור אל הכהנים שהתורה בידן, ומה היא האמירה בני אהרן, דהיינו כמו שדרשו רז"ל בני אהרן מוזהרין על הטומאה אשר יתבאר בהפרשה, ולא ישראל. והנה בבהמה גם כן נאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה, ונאמר (שמות כא לו) והמת יהיה לו, מה שאין כן נפש שאינו רק באדם, ושמא תאמר אם כן הכתוב ובנבלתם לא תגעו מדבר בכהנים, לזה אמר ואמרת אליהם, ר"ל ועוד קולא אחרת שגם אליהם לכהנים תאמר רק לנפש שלא יטמאו שהוא האדם, אבל אינן מוזהרין על מגע נבילה, לכך נאמר לנפש שהעיקר למעט טומאת נבילה, וגם מרומז בו שעל ידי זה טומאת אדם חמור כדברי האלשיך, ואם כן מזה יובן דאינן מוזהרין על מגע נבילה.

ויתכן עוד לומר קצת באופן אחר, כי הנה דין הראשון נאמר לכלל ישראל דאינן מוזהרין על הטומאה, רק שנאמר לכהנים שהתורה בידן, כמ"ש אמור אל הכהנים שהתורה בידן, ודין השני שייך לכהנים עצמן, לזה אמר ואמרת אליהם, דהיינו שתאמר עוד אמירה אחרת והשייך להם עצמן אליהם דייקא, והבן. ואם כן לפי זה פשט המקרא יתכן, אך עדיין קשה דשפת יתר היא, דאם הוי נאמר לא יטמאו הכהנים לנפש, היה נלמד כל הנ"ל, ואין הכתוב מאריך על מגן. לזה צריכין עדיין לדרשה להזהיר גדולים על הקטנים והוא שייך להפשוט, דהנה ביבמות (דף קי"ד ע"ב) מבואר בגמרא וז"ל: ואי אשמעונין הני תרתי, משום דאיסורן שוה בכל וכו', עיין שם. ואם כן לפי זה לולי האי קרא, הוי אמינא דישראל מוזהרין על מגע נבילה, ואם כן איסורו שוה בכל, ואם כן אין צריך לאזהרה גדולים על הקטנים, אבל כיון דכתיב אמור ואמרת והפשוט כמ"ש, ואם כן אין איסורו שוה בכל, והוה אמינא דהגדולים אינם מוזהרין על הקטנים, לזה בא הדרוש לומר דהם מוזהרין, והבן כל זה כי נכון הוא בס"ד.

פירוש ג

ובמדרש תנחומא (אמור סי' א') אמור אל הכהנים ואמרת אליהם (ויקרא כא א), הרי אמירה שני פעמים, משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך לא תראה במיתת אדם לעולם, מפני שאתה רואה פני שלא תטמא את הפלטין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים למקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. והוא תמוה דמאי ענין זאת להך קושיא דשתי אמירות הללו למה. גם מה דמסיים לפיכך הוא אומר וכו', צריך ביאור מה דרש בזה במשל הטבח. ובמדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') א"ר ברכיה בשם ר' לוי, משל לישראל וכהן שנכפו וכו', עד העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן די באמירה אחת, תחתונים שיצר הרע מצוי בהן הלואי בשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב אמור ואמרת, עד כאן. והוא גם כן תמוה דאם כן בכל המצות יהיה שתי אמירות, ומה נשתנה אזהרה זו דוקא, ויותר היה ראוי להיות כן גבי אזהרות שיש בהן חמדה ותאוה. והנ"ל ליישב הכל על נכון, ולהיות התנחומא והמדרש רבה בקנה אחד עולין, בהקדים הגמרא ב"ב (דף ע"ה ע"ב) אמר ר' אליעזר עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש וכו', שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר וגו' קדוש יאמר לו, עיין שם. והנה בסנהדרין (דף צ"ב ע"א) איתא תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם הם קיימין, עד כאן. ולכאורה נראה כמאמרים חלוקים, דאם נדרש כמשמעו שבאמת יאמרו לפניהם קדוש, אם כן שוב לא נשמע למדרש מה קדוש לעולם קיים והבן, וכן ההיפך. והנ"ל דבקנה אחד עולה, בהקדים המדרש רבה בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ח') ר' אבון אמר תרתי, העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן יש להם קדושה אחת, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו וכו', ר' אבין אמר אחרי משל וכו', כך בכל יום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, נותן בראשו אחת ושתים בראש בניו וכו'. ופירש הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ג' סי' ד') על פי מ"ש התורת חיים, כי הג' קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, כונן שמים הם המלאכים, בתבונה שנאצלו מבינה, לכך מלאכי השרת שיסודם ממדה השלישי, מזכירין ה' אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, שהם כלפי מדות הללו כתר חכמה בינה, ה' צבאות עילת כל העילות, וישראל שנאצלו מחכמה, מזכירין אחר ב' תיבות, עד כאן דברי התורת חיים. וידוע דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), זכו לב' מדות חכמה ובינה יחד, והיינו השתי כתרים (עיין שבת פ"ח ע"א), וזהו שאמר נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה, ואחד בראש עצמו היינו קדושת כתר, וזה שאמרו בגמרא עתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ר"ל שלעתיד יזכו גם לקדושת כתר ויאמר לפניהם ג' פעמים קדוש, כמו שאומרים לפניו יתברך שמו, עד כאן דברי הנזר הקודש בקצרה. והנה בסמיכות חכמים פירש אמרם ז"ל (בברכות י' ע"א) אהא דכתיב (שמואל א' ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, אל תקרי כי אין בלתך, אלא אין לבלותך, כי השלש קדושות פירש התרגום קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש בעלם עלמיא, וזהו שתים שנתן בראש בניו, כי גם ישראל קדושים בשמים ממעל שגדולים יותר ממלאכי השרת, וקדושים בארץ, ואחת בראש עצמו היינו בחינת הניצחית להיותו חי וקיים לעד, וזהו אין קדוש כה', דמשמע שיש קדוש אלא אינו כה', ואחר כך אמר כי אין בלתך דמשמע אין עוד מלבדו, ועל זה אמר כי אין לבלותך שאתה חי וקיים, והוא תואר קדוש הג' שהשאיר לעצמו. אמנם לעתיד הקב"ה בכחו הגדול יזכה אותנו בבחינת הניצחית גם כן, וזהו שאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', היינו שנזכה לבחינת קדושה השלישית, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה לכאורה הנזר הקודש והסמיכות חכמים חלוקים בפירוש העטרה השלישית, דלנזר הקודש היינו קדושת כתר, ולהסמיכות חכמים היינו קיום הנצחי. ואני אומר דאלו ואלו דברי א' חיים הן ובקנה אחד עולין, דהא אמרו רז"ל (שהש"ר פ"א ד') אלמלא לא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ יט), לא היינו שוכחים. והענין הוא כי המושפע מהשי"ת בעצמו יתכן בו הנצחית, מה שאין כן על ידי הפסק, אם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כתר, אם כן השתלשלות השפע השופע לנו על ידי עילול הנכבד, ר"ל מעלה הראשונה ית' לכתר ומשם לחכמה מקורינו, אם כן יש הפסק בין העילה הראשונה ובינינו העלול הנכבד הראשון, ולכך נעדר הנצחית, מה שאין כן כשנתקדש בקדושת כתר כמבואר בקנה, אם כן יהיה לנו התואר הנצחית והבן, ואם כן לפי זה אלו שני המאמרים אחד הם אף לפי פירוש הנזר הקודש, והבן. והנה המבואר בנזר הקודש כי שני העטרות של נעשה ונשמע, היינו חכמה ובינה עיין שם, לפי זה דעת לנבון נקל כי אם זה היה בעת אמירתם נעשה ונשמע שהיה קודם נתינת התורה, ממילא בעת נתינת התורה ממש לא יתכן שלא יעלו עוד לאיזה מדריגה, והיינו שנתקדשו בקדושת כתר כמו שיהיה לעתיד, ולכך חרות הוא (שמות לב טז) חירות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), והבן, רק אחר כך שחטאו נסתלק אותה קדושה, ונאמר (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון. והנה נ"ל לפרש הפסוק (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, כי אור פנים היינו הכתר כי הוא ראשון וקודם לכל והבן, והנה התנחומא אחז החבל בתרין ראשן, כיון שאתה רואה את פני וכו' שלא תטמא הפלטין והבן, ועיין בחן טוב (פרשה זו) מ"ש בשם מורו הרב בזה דשני טעמים הן. ועיין עוד שם שכתב סברא אחת, דעיקר טומאת המת הוא, לפי שהחטא הידוע הוא סבתו והחטא מטמא, אם כן לא שייך זה במת כהן, עיין שם מ"ש לדרכו. ואני אומר כי באמת טעם זה לא שייך בכהן, רק בכהן יש טעם אחר, כיון שאותו השבט לא חטאו, אם כן נשארים הם בקדושת כתר, אף שבעת רגע המיתה נסתלק דנגררים בתר רובא, מכל מקום בחיותם הם בקדושה זו, והיינו רואים פניו כאמור, ולא יראו במיתת אדם כהן שאז נסתלק אותו קדושה דודאי קודם מותו נסתלק, דאם לא כן לא היה מת כי באור פני מלך חיים, וטעם זה לא שייך בישראל שמת דאין בהם הסתלקות מאותה קדושה, דהרי גם בעודנו חי לא היה לו קדושה זו, והבן. ואם כן נצרך לשני אמירות לישראל ולכהנים, דהטעם דשייך בישראל לא שייך בכהנים, והטעם דשייך בכהנים לא שייך בישראל. והכי פירושא דקרא אמור אל הכהנים ואמרת אליהם בעצמם גם כן לנפש לא יטמא, ושלא תאמר שמא דוקא לנפש כהן לא יטמא מטעם האמור אבל לישראל שרי, לכך נאמר בעמיו משמע בכל העם, וזה שסיים לפיכך נאמר וכו' ומבואר התנחומא, והוא כפתור ופרח בס"ד. וזה גם כן דברי המדרש רבה כי ישראל על ידי שיש בהם יצר הרע, השפיע בהם השי"ת קדושות גדולות ויש בהם הבדל מדריגות גדולות בהמקור, ולכך נצרכו לשתי אמירות כל אחד לפי מדריגתו, מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר הרע, ודי להם בקדושה אחת ומקור אחד לכולם, די באמירה אחת, והיינו ממש כדברי התנחומא וכדברי ר' אבין בפרשת קדושים, והוא נכון בס"ד.

עוד יש לתרץ הכפל אמור ואמרת (ויקרא כא א), ויתר הדקדוקים, דידוע דמי שהולך בדרכי אביו נקרא בן כמו שמבואר בדרשת רז"ל, וידוע הגמרא (בקדושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב)) אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעת אלפי עבדים וכו', וכולם (נטמאו) [נטמעו] בכהונה, וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם, ופליגו דר' אלעזר דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח, אל תהרהר אחריו שנאמר (הושע ד ד) ועמך כמריבי כהן, עכ"ל הגמרא. ויש להבין שמואל איך יפרש להך קרא. ויש לומר דמפרש כהיש מפרשים שהביא המכלל יופי (בהושע סי' ד'), דר"ל כקרח וכעדתו שערערו על הכהונה, או כפירוש הראשון שמפרש שם, ור' אלעזר מפרש הפסוק כמשמעו, וידוע דאהרן אוהב שלום ורודף שלום היה, וכמו שמבואר במלאכי (ב ו) ובדברי רז"ל (אבות פ"א מי"ב), והנה לרב יהודה נפרש אמור אל הכהנים, ר"ל מצורף לתיבת הכהנים תאמר בני אהרן, שזה הוא הסימן שאם הם בני אהרן מתדמין לו הם כהנים, ואם לאו אלא שהם עזי פנים, אינם מהם. ולדברי ר' אלעזר יתפרש אמור אל הכהנים, אף שהם בעלי מריבה בטבע כמ"ש ועמך כמריבי כהן, מכל מקום יהיה בני אהרן ויגברו על טבעם ויהיו מתדמין לאהרן אוהבי שלום ורודפי שלום וגומלי חסדים, כי מי שהוא עושה מריבה עם כל ושונא לכל, אינו רוצה לגמול חסד אם לא שמצפה לתשלום גמול. והנה כבר פירש רש"י (בפרשת ויחי, בראשית מז כט, ד"ה חסד) דחסד שעושים עם המתים, הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, והנה השונא אינו רוצה לגמול חסד להשונא אף אחר מותו, כדמצינו בפרק הפועלים (ב"מ דף פ"ד ע"ב) ברבי אלעזר ב"ר שמעון דפקד לדביתהו, עיין שם. והנה אם מצא מוטל בדרך, אפשר דבעל כרחו מטפל עמו, אבל בעיר לא ירצה להטפל. ועוד דבדרך חושב מה אנקום במי ששנאתו וקנאתו כבר אבדה, אבל בעיר אינו רוצה להראות לקרוביו חבה ואהבה, אם כן לפי טבען של הכהנים שהם בעלי מריבה, לא היו צריכין כל כך לאזהרה זו לנפש לא יטמא, כי בלא זה לא רצו לעשות גמילות חסד אף לחיים מחמת שנאתם לכל, וכל שכן למתים שאינו מצפה לתשלום גמול, לכך ציוה יתברך שיהיו אוהבי גמילות חסדים ושלום עד שיהיו צריכין לאזהרה זו לנפש לא יטמא. וכך הוא שיעור הכתוב אמור אל הכהנים בני אהרן, ר"ל שיהיו בני אהרן אוהבי שלום ורודפי שלום וגמילות חסדים, רק ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, ר"ל שתהיו צריך להזהירם בכך וימנעו משום מצות ה' אשר לא תעשנה, הא בלאו הכי היו מטמאין כדי לגמול חסד של אמת אף בעמיו, דהיינו בעיר שיש לו מתעסקים יהיו צריכין לאזהרה זו, וגם באמת לא הוזהרו על מת המוטל בדרך כמו שקבלו רז"ל (תו"כ כ"א ד'), והבן. ועל פי פשוט יש ליישב הכפל אמור ואמרת, על דרך האמור כי ציוה ית"ש לאמר להם שיהיו בני אהרן גומלי חסדים ורודפי שלום עבדין עובדיה דאהרן ומתייחסין אחריו, והנה בכלל גמילות חסדים חסד של אמת הוא שעושין עם המתים, לכך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, שמצות גמילות חסד זה יניחו לישראל ולא יעסקו בו הם כל זמן שהוא בעמיו, יצא מת מצוה שיעסקו בו כיון שאין לו מתעסקים כמו שדרשו רז"ל, והבן.

עוד י"ל, על פי ששמעתי ביו"ד שבירבה (דברים יז יז) (הפשוט הוא שאות השם שיש בהפסוק או בהתיבה, הוא מרכזו וחיותו) על פי העשרה מאמרות. והנה בדרך פשוט נראה, כי בדרך נוכח מזהיר בתי"ו, ובדרך נסתר ביו"ד כגון בפרשת המלך שאינו מדבר אל המלך כעת כי כן משפט הלשון, לכך נאמר לא ירבה לו נשים וכן לא ירבה לו סוסים (דברים יז טז). אבל כאן צוה השי"ת למשה שאף שיזהיר לכהנים, יזהיר ביו"ד בלשון ברכה וגזירה שיהיה ברכות צדיק וגזירתו מסייע לטוב, כמו שנאמר (איוב כב כח) ותגזור אומר ויקם לך, ולכך בכהנים ובמלך כל האזהרות ביו"ד, לפי שכל הגדול מחבירו וכו' (סוכה נ"ב ע"א), ולכך צריך סעד ביותר, והבן כי זה אמת. וגם ציוה שיקראו אותם בני אהרן מטעם הנ"ל, שיהיה דבורו מסייע שיהיה מתדמין אליו. והיינו (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים בני אהרן כנ"ל, ואמרת אליהם דייקא דהיינו לנוכח, לנפש לא יטמא ביו"ד ולא בתי"ו מטעם הנ"ל, והוא פירוש נפלא בס"ד.

עוד יש לפרש בדרך רמז ויתישבו כל הדקדוקים, ומקודם נבאר למה לא נאמר כאן לאמר כמו בכל התורה. כי הנה בפרשה יש נגלה ונסתר ושתיהן אמת, והנסתר הוא הפנימיות, והנגלה הוא הלבוש ומורה על ההסתר, ומשה הוא עצמות התורה וחכם לב, והשיג מחשבתו ודבוק למעלה, ולא היה בו שום גשמית והשיג הרוחנית ואור תורה, ואין צריך לאמר לו, רק האיך לאמר לזולת שהם שוכני מטה בהלבוש שהם עניני מטה דהלבוש לא ידע מעצמו, דמי שהוא למעלה כל כך אינו למטה, רק האלקים הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אבל אין עוד (דברים ד לט), והבן זה. וזה הפירוש אצלי על הלאמר שבכל התורה, כמו וידבר ה' אל משה לאמר, ר"ל שהדבור היה רק איך לאמר לזולת, אבל אור התורה השיג מעצמו בבחינת הנבואה דבקות המחשבה בבחינת חכם לב, כמבואר אצלי במקום אחר והבן זה. ויש גם כן לומר באופן אחר קצת, כי באמת אינו צריך לדבור, כי היה יכול להשיג כמו אברהם, או על כל פנים השי"ת יכול להשפיע לו השגה כמו לאברהם (עיין ב"ר פס"א א'), רק משה נאמן בשליחותו, ואם היה אומר כך השגתי, וזה אינו מובן כל כך לההמון והיה מפקפקין, לכך דבר עמו פה אל פה והיה אומר להם כה דבר ה', וכבר הוחזק לנאמן כמו שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו ולא נשאר שום ספק. והיינו וידבר ה' אל משה, ר"ל שצורך הדבור היה רק כדי לאמר לישראל שדיבר עמו, וגילה זה הכתוב בכל מקום לידע מעלתו, כי השיג הכל ויהיב חכמתו לחכימין, ולא יגרע מעלתו של משה בשביל צורך הדבור כנ"ל.

ועד השלישי אני בא לפרש אומרו לאמר, כעין פירוש הראשון רק קצת באופן אחר, והוא כי יש בכל דבר פשט וסוד, והפשט הוא הפעולה של המצוה, והסוד הוא הכונה, והפשט הנגלה הוא בבחינת דבור שהוא נגלה וניתן בבחינת דבור, והסוד הוא בבחינת המחשבה ונמסר בבחינת המחשבה. והיינו וידבר ה' אל משה, או ויאמר ה' אל משה, ר"ל רק מה שהיה בבחינת דבור ואמירה, הוא נאמר כפי שפירשו המפרשים לאמר אמירה גלויה. ולדברי אתי שפיר, כי רק הפשוט ניתן לו לאמר אמירה גלויה לכל המון ישראל מחוטב עצים עד שואב מים איש לא נעדר, אבל סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד), ליחידי סגולה נמסר, והבן. לכך כאן לא נאמר לאמר, לפי שהמצוה לכהני ה' הוא שהם בני עליה, והרמז גם כן לבני עליה כמו שאבאר, ולכך אמר הכל אף מה שבבחינת מחשבה. ועכשיו נפרש מאמר הפסוק על מכונו, בהקדים מה שפירשתי (בתפלה למשה בתהילים סי' ד') על הפסוק ודעו כי הפלה ה' חסיד לו וגו', עד (תהלים ד ט) בשלום יחדיו אשכבה. על פי מ"ש אור החיים (בפרשה זו) בפסוק (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה וגו', כי הגשמיות מתנגד להרוחנית יותר מאש למים עיין שם, אם כן עיקר השלום בחיבור האדם בעצמותו בין הגשמית והרוחנית שבו. ומבואר בשמונה פרקים להרמב"ם כי חסיד הוא המוטבע אשר הכניע כל כחותיו ומדותיו אל הקדושה, וזה אמרו ודעו כי הפלה ה' חסיד לו וגו', על כן בשלום יחדיו אשכבה, והבן (ובמקומו יבוארו שם הפסוקים יותר באריכות). ועל פי זה מבואר בדרך רמז (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים, היינו בני עליה שהם כהני ה' בעלי נשמות קדושות, בני אהרן שיהיו תלמודי אהרן הולכים בדרכיו, והתלמודים נקראים בנים בכל מקום, והכונה שיהיו רודפי שלום דהיינו שלום בעצמותן בין הגשמית והרוחנית, ואמרת ר"ל שתאמר אליהם לנפש לא יטמא, ר"ל לעצמותן לנפש לא יטמא, ועל ידי מה הלא הם בני עליה ופרושים מכל עבירה, ומפרש בעמיו, ר"ל על ידי הנהגתם בעמיו בין אדם לחבירו, כי בין אדם למקום אינו יכול להכשילן כל כך, שהם יראים וחרדים ואוהבים את השי"ת ב"ה וב"ש, אבל מכשילן בענינים שבין אדם לחבירו ומתען לומר מצוה לבייש לזה או לריב עמו וכדומה, וגם זה מטמא לנפש ח"ו, וצריך לעיין על עצמו היטב, וה' ישמור נפשינו אמן.

פירוש ד

במדרש רבה (ויק"ר כ"ו ד') אמור אל הכהנים בני אהרן (ויקרא כא א) זה שאמר הכתוב (תהלים יט ג) יום ליום יביע אומר וכו'. והוא פלאי, ועיין ביפה תואר שנדחק מאד בזה. ולי נראה לפרש על דרך שפירשתי (בתפלה למשה תהלים סי' י"ט) הפסוק (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל וגו', ושלא תאמר סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך כדאיתא בברכות (דף ל"ג ע"ב), על זה אמר יום ליום יביע אומר, ואם כן לא מסיימי כלל, ולפי זה קשה איך אנחנו משבחין ומפארין ומהללין בפיוטים בהרבה שבחות וקילוסין, וכי מסיימהו וכו'. והתירוץ הוא על פי המדרש (פרשת לך, ב"ר פל"ב ג') ואף שבחו של הקב"ה אומרים מקצתו בפניו וכו', דלא כדעת רבא דאמר להאי דנחית קמי דציבורא סיימתינהו, ואם כן צריך לומר דאף שבגרמי השמים יש בהם משום קדושה שהם משרתיו עושי רצונו, ומשיגים את הבורא ב"ה וב"ש ומהללים ומשבחים ומפארים, מכל מקום אין קדושתן כל כך שיהיה דבוק בהם השראת שכינה דנהוי בפניו, מה שאין כן ישראל דעיקר שכינתו בתוכינו והוי בפניו. והנה נראה לפרש אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת וגו'. דקשה אמור ואמרת למה. וגם בני אהרן למה. והנ"ל דהא יש בכהנים תרתי למעליותא, ועל כן הזהירן מטומאה, א' שהם בני אהרן מצד מעלת אביהם כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז). והשני, שהם בעצמן כהנים משרתי ה' צבאות ית"ש, ואמר השי"ת למשה אמור אל הכהנים רק מעלה זו שהם בני אהרן, והטעם משום דאומרים רק מקצת שבחו בפניו, על כן ואמרת אמירה אחת להזהירן מטומאה. ועל פי זה יתבאר המדרש אמור אל הכהנים בני אהרן, דמזה מבואר דמקצת שבחו אומרים בפניו, זה שאמר הכתוב יום ליום יביע וגו' והיינו כמ"ש, וקשה איך משבחין ישראל, וצריך לומר גם כן משום דמקצת שבחו אומרים בפניו וכמ"ש כנ"ל.

עוד יש לפרש המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד'), ועל פי זה יהיה שייך לכאן כל המדרש, כי זה לשונו: זה שאמר הכתוב (תהלים יט ג) יום ליום יביע אומר, תניא בא' בתקופת ניסן ובא' בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ופורעין זה לזה בפיוסין הכל בלי שטר ובלי גזר דין, הוי יום ליום וגו', אבל למטה כמה שטרות וכמה גזר דין וכו', דלא כהיפה תואר שהוא רק דרך אגב. בהקדים מה שכתב היפה תואר בשם ש"ט, וז"ל: בשעה שהזקנים מעברים השנה, נוטלין מן היום ונותנים ללילה ומן הלילה ליום וכו', עד בכל הארץ יצא קוום (תהלים יט ה), והם אומרים מתי ראש השנה ואימתי המועדות, עד כאן עיין שם. ונ"ל דהמדרש רבה כיון לדברי הש"ט, דעל הפשוט קשה טובא, מאי מתמה דאינו צריך להם לפסוקי דינין ומה הלואה ופרעון שייך בה, הלא גלגל הוא דהדר בטבעו בלי השתנות מששת ימי בראשית ומה משמיעני. אבל הכונה בדברי הש"ט דמסכימין לדברי הבית דין, והכי פירושו בא' בתקופת ניסן וכו', מכאן ואילך וכו' ופורעין זה לזה בפיוסין וכו', כי זה מטבע ששם בהם הבורא בחק ולא יעבור מצד עצמם כמ"ש, אבל למטה משנין אותן מטבעם כמה שטרות דכותבין לגולה כמבואר במסכת סנהדרין (דף י"א ע"ב), וכמה גזרי דינין לעבר ולעשות מלא וחסר, והיינו כדברי הש"ט שמודיעין המועדים, בכל הארץ יצא קום הן למטה והן למעלה בגלגלים שמסכימין הליכתן לקביעות הבית דין, וכנ"ל ברור והוא נכון בס"ד. ועל פי זה נראה פירושא דקרא ומעשה ידיו מגיד הרקיע, דדרשינן בכתובות (דף ה' ע"א) מעשה ידיהן של צדיקים, מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר. ולפי דברי המדרש הנ"ל אין צריך לומר דהיינו מטר, רק דקאי על קבועות והשתנות הליכתן, והבן. והיינו יום ליום יביע אומר, שהיה ראוי להיות ארוך ונתקצר או ההיפך, או לפי דברי המדרש מי מגיד הרקיע, ומפרש ואזיל עד בכל הארץ וגו'. ונקדים דאיתא במסכת ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ואמר ר' יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר (ויקרא יא ח) ובנבלתם לא תגעו, תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן מוזהרין, בני ישראל אין מוזהרין, והלא דברים קל וחומר ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אין מוזהרין, טומאה קלה לא כל שכן, אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, ברגל, עד כאן. ולכאורה משמע דכהנים מוזהרין על מגע נבלה, אבל אין זה אמת, רק הפירוש הוא כמ"ש הפני יהושע שם, ותהילי"ת כיוונתי לדבריו, עיין שם. ועדיין קשה תרתי, א', דאמר שם בגמרא בני אהרן, בני אהרן מוזהרין וכו', משמע דמייתורא קא דריש, והלא בלא יתורא כיון דלא מזהיר רק לכהנים, מהיכי תיתי נימא דיהיו מוזהרין בה ישראל. ועוד קשה בהקושיא דאיתא בגמרא ומה על טומאה חמורה כהנים מוזהרין וכו', דהאי לישנא משמע דכהנים מוזהרין על טומאה קלה, ובאמת זה אינו דמדאזהיר להו על טומאה חמורה, שמע מינה דאין מוזהרין על טומאה קלה, אם כן הכי הוי ליה למימר אמור אל הכהנים וגו', מדאזהר לכהנים על טומאה חמורה, שמע מינה דאין מוזהרין על קלה, ומה כהנים אין מוזהרין על טומאה קלה, ישראל לא כל שכן. והנ"ל דמדאזהר לכהנים על טומאה חמורה, אינו מוכח דאין מוזהרין על קלה, דיש לומר דגם על קלה מוזהרין מכח ובנבלתם לא תגעו, והא דאזהיר על חמורה ולא סמך על קל וחומר דאתיא מקלה, משום דאין עונשין מן הדין (סנהדרין נ"ד ע"א), ואם כן איצטרך קרא רק לעונש, ואם כן ממילא הוה אמינא דגם ישראל מוזהרין על חמורה מכח קל וחומר דאתי מנבילה, והא דבאזהרה דחמירא נאמר כהנים, לא אימעטו ישראל רק מהא מילתא דבא הכתוב הנ"ל להורות דהיינו לענוש, אבל מהקל וחומר לא אמעוט, לכך איצטרך בני אהרן למעט, ומיושב שני הקושיות. וכיון דאמעטו ישראל לגמרי מחמורה, על כרחך גם בקלה אינן מוזהרין, ועל כרחך הקרא ובנבלתם וכו' דאיירי בין בישראל ובין בכהנים, איירי ברגל, וכיון דאיירי ברגל, ממילא דאין אזהרה לשאר ימות השנה גם לכהנים, וזה ברור. ועיין בסוטה (דף כ"ג ע"ב) שם בגמרא וכל מנחת כהן וכו' (ויקרא ו טז ב), כהן ולא כהנת. ושם בגמרא (סוטה כ"ג ע"ב) בני אהרן ולא בנות אהרן, ושם בתוספת ד"ה כהן, וכן הוא בקדושין (דף ל"ה:), ועיין בחולין (דף קל"א סוף ע"ב, ודף קל"ב ריש ע"א שם) ובמזרחי בפרשה זו בד"ה בני אהרן יכול חללים, ודוק היטב. ומכל זה מבואר דאף אם נימא דמכהנים לא אמעטו כהנת, משום דהשוה הכתוב אשה לאיש (סוכה כ"ח ע"ב), אבל זרים ודאי אמעטו, ועל כרחך כמ"ש. וגם צריך לומר דמבני אהרן תרווייהו ממועטי, בנות אהרן, וגם זרים, דבני אהרן דוקא, וזה ברור. ונחזור לענינינו דמפסוק הנ"ל אמור אל הכהנים וגו', מבואר דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, דמיניה מוכח דאי אפשר לפרש קרא ובנבלתם לא תגעו כמשמעו, רק דעל כרחך איירי ברגל, והא דלא מפרשינן דאיירי בשבת, על כרחך הקבלה היה ביד חכמינו ז"ל דאין החיוב הזה בשבת. ויש ליתן תבלין לזה דהא עונת תלמיד חכם משבת לשבת (כתובות ס"ב ע"ב), ויש רמז לזה מהאר"י ז"ל ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא טז) כנודע, והנה איתא בסוגיא דשמונה עשר דבר (שבת י"ד ע"ב) דטבול יום טמא הוי, דכתיב (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, מכלל דעד השתא טמא הוא, והבן. ויש להבין למה באמת לא הוי בשבת חיוב לטהר עצמו, וברגל הוי חיוב לטהר עצמו, והלא שבת קדושתו חמורה. וצריך לומר על פי הגמרא ברכות (דף מ"ט ע"א) שם אין חותמין בשתים, ומקשה מקדש ישראל והזמנים, ומשני ישראל דקדשינהו לזמנים, ופריך ממקדש השבת וישראל והזמנים, ופירש רש"י (ד"ה מקדש) דכאן אי אפשר לשנויי כדלעיל, דשבת לא מקדשי ליה ישראל דקדישא וקיימא, מה שאין כן המועדים דתליין בבית דין דאתם (ויקרא כג ד), אפילו שוגגין וכו' (ר"ה כ"ה ע"א), עיין שם. ומהאי טעמא מקדמינן שבת לישראל, וישראל לזמנים, והבן. ואם כן לפי זה שבת הוי רק מעשה שמים, ומועדים הוי מעשה צדיקים, כמו דדרשינן (יבמות ק"א ע"א) כולך יפה רעייתי ומום אין בך (שיר השירים ד ז), שצריכין הסנהדרין להיות מנוקים מכל חטא, ואף בדיני ממונות צריך שיהיה בו ז' דברים, כדאיתא בחו"מ הלכות דיינים, ואם כן הרי תולה בהסנהדרין, ולכך החיוב לטהר עצמו טפי משבת, משום דגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל אמור אל הכהנים וגו', דמזה מבואר דחייב לטהר ברגל, וקשה למה עדיף משבת, ועל כרחך צריך לומר משום דגדולים מעשה צדיקים דרגל מעשה צדיקים הוא, זה שאמר הכתוב יום ליום יביע, ופירושו כמו שמבאר המדרש וכמו שפירשתי לעיל בדברי המדרש, אם כן הרי מבואר דרגל מעשה צדיקים הוא, וגם מבואר כפי מה שפירשתי יום ליום יביע אומר, והא דמעשה ידיו מגיד הרקיע, דהיינו מעשה צדיקים שעל ידיהן נשתנה הליכות המזלות, אם כן מכאן גופיה מוכח דגדולים מעשה צדיקים יותר וכו'. והיינו זה שאמר הכתוב יום ליום יביע אומר, ואם כן הדרך הזה הוא בשני פנים, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.

אופן השלישי, כי נראה לפרש הכפל יביע אומר (תהלים יט ג), ומה שנא ביום דאמר יביע אומר, ובלילה דאמר יחוה דעת. כי יסוד המזמור השמים מספרים לפי דעת כמה מפרשים הוא, כי מתנועות השמים יסובב יום ולילה וערב ובקר וצהרים, ובני אדם משבחין ומפארין בעתות הללו, ועל זה מפרש מהות העתים הללו, והיינו כאמרם ז"ל דלילה איברא לגירסא (עירובין ס"ה.), דגרסא דלילה מתקיימת יותר מגרסא דיממא ושמעתתיה ביממא. והענין הוא כי לעיין, הדרך הוא שנותן לזה כל חושיו וכל רעיוניו, וכמו שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ס"ג:), וכמו שפירשו בפסוק (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים וגו', ואז אינו מזיק לו הומיה דעלמא, ובטבע הדיעה צלולה ביום יותר, אבל לגירסא הומיה דעלמא מבלבל ואינה שמורה כמו הלימוד דלילה שהארץ שקטה מהומיה, ואם רוצה שיתקיים גרסא דיממא, צריך לחזור כמה פעמים ולהוציא יפה מפיו, כמו שדרשו בפסוק (שמואל ב' כג ה) ערוכה בכל ושמורה (עירובין נ"ד.), מה שאין כן בלילה אף אם לומד ברמז, זוכר שאין לו בלבול הדעת. והנה ענין שינון התורה הן המה גבורותיו ונוראותיו, כמו שאמרו רז"ל (הוריות י"ג ע"ב) בעובדא (דר"ג) [דרבן שמעון בן גמליאל] במסכת עוקצין שרצו לומר מי ימלל גבורות ה' וגו' (תהלים קו ב). והיינו דמפרש הסיפור כבוד אל שעל ידי תנועות השמים, ואמר יום ליום יביע אומר שישראל עוסקין בתורה יום אחר יום, ולכך אמר יביע אומר, שביום צריך לחזור כמה פעמים וצריך לומר בפה מלא. ולילה ללילה יחוה דעת, כי יחוה הוא מורה על רמז בעלמא, (כמו מה דמחווי ליה במחוג במסכת סנהדרין, חגיגה ה' ע"ב), גם כן הוי דעת, על פי המבואר בספרים הקדושים דג' חללי גלגלתא, הם כלים לחכמה בינה דעת, דדעת היינו זכרון. ונמצא תורף הדברים, דביום שהעולם משוקע יותר בעסקי הבל, צריכין לשתי אמירות, מה שאין כן בלילה. והנה איתא במדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') (בסמוך למדרש הנ"ל) דאמור ואמרת הוא, דעליונים על ידי שאין להם יצר הרע, די להם באמירה אחת, שנאמר (דניאל ד יד) ובמימר קדישין וגו', והתחתונים הלואי בשתי אמירות יעמודו. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד') כנ"ל.

ובדרך המוסר נראה לפרש יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט ג). כי באמת יש לאדם לשום על לבו בכל יום את היום שעבר, אם יש לו איזה הנאה ותענוג ותועלת במה שהתענג את עצמו אתמול יותר מהכרחו, ויראה שהוא כולו אפס ואין, ובמה שהשתמש בו לכבודו ית"ש, הוא כולו קיים לעדי עד, ובודאי יתחרט על העבר למה לא השתמש גם באותו חלק במילי דשמיא, דעל העבר אינו מתאוה, וממילא יבין דאף שעכשיו מתאוה, הלא יהיה כזה יום מחר, שמחר אחר עברו תאות הדמיון יתחרט, ולמה לו לבלות במה שיעבור ברגע ולהתחרט אחר כך, והוי כאלו אתמול אומר לאותו יום של עכשיו ראה מה שעשית, כי מה שנאבד ממנו ומה שהוא קיים, וכן לילה ללילה, והוא מוסר גדול, והבן. וכן על דרך זה כל ימי החול, דרך ההמונים מבלים בהבלים, וגוזלים וחומסים ומשיגין גבול וכדומה, ושבת יום מנוח, ועקרו ציוה השי"ת שיניחו כדי שיהיה להם פנאי לחשב בעסקי נפשם מה שעברה השבוע, והוי כאלו שבת הזה אומר לשבת ראה שתהיה ראש ומלך לימים מכובדים יותר מאלו שאני ראש להם. והיינו (שבת קי"ח ע"ב) אלו שמרו ישראל שתי שבתות, ר"ל מה ששני שבתות אומרים זה לזה, אלמלא שמרו זאת, מיד היו נגאלין, והבן.

ומדי דברי בפסוקים אלו, אפרש הא דאיתא בפרק שירה השמים אומרים השמים מספרים כבוד אל וגו' (תהלים יט ב). ר"ל כי מעלתם היא כי על השמים כבודו תמיד באתגליא, והארץ משיבה ואומרת לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), כי יתגלה אלהותו גם על כל הארץ וישפוך רוחו על כל בשר, ואימת יהיה זה, לזה אמר ואומר מכנף הארץ וגו' (ישעיה כד טז), כמו שפירש האר"י זצוק"ל על פי המדרש (פרקי דר"א פמ"ח) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ' מורים על הגאולות, כ' מ' נ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה צמח אצמיח (זכריה ו יב). וזהו מכנף, ר"ל מהאותיות מ' כ' נ' פ', זמירות שמענו כבר, צבי פירוש רצון, לצדיק שתהיה הגאולה שעל ידי הצדיק, יום (שהוא רומז לגאולה), אומר יום ליום יביע אומר, כי גאולה אחת הכנה לחברתה, כמו שפירשתי בפסוק (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית וגו', ובפסוק (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו', ובפסוק (מלכים א' ח יג) בנה בניתי וגו', (תמצאנו בפרשת תצוה על הפסוק (שמות כז כ) כתית למאור, עיין שם). ולילה ללילה יחוה דעת, כי אם היה הכל גלות אחת, היו מייאשין עצמן ח"ו, אבל עכשיו גלות הקודם מחוה דעת לגלות שאחריו והבן זה, לילה (שהיא רומזת לגלות), אומרת (תהלים צב ג) להגיד בבקר וגו', ר"ל שפעולת הגלות גדולה, שבו יש לישראל שכר אמונה שהוא דבר יקר מאד, מה שאין כן בעת הגאולה כי במוחש לא שמיה אמונה, והיינו להגיד בבקר, היינו בעת הגאולה חסדך כי יהיה באתגליא ואין זה אמונה, ואמונתך בלילות דהיינו בעת הגלות, והבן זה.

פירוש ה

לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א). עיין באלשיך מ"ש על אומרו לנפש ולא למת. כי עיקר טומאת האדם הוא מכח נפשו אשר עליה תאבל, והוא החלק הקרוב אל החומר וכו'. ועל פי זה פירש אמרם (במ"ר פי"ט ח') תבא אמו ותקנח צואת בנה, כי מאז ברא אלקים אדם, גזרה חכמתו ית' שיהיה הוא וזרעו חי לעולם, אמנם כאשר חטא בא נחש והטיל זהומא טומאה מנפש עד בשר והמיתה מוכרחת לזכך זהומתו, ואמנם ידוע (שבת קמ"ו ע"א) כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהומתן, ועל כן היה חרות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), ובשעת העגל חזרה המיתה הכריכה באדם מכח הזהומא, והיא דבוקה בחומר ובנפש ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף. וזה אומרו כי העגל טונף פלטין הוא האדם, תבא אמו היא הפרה ותקנח וכו', עיין שם. ועל פי דבריו אמרתי לפרש הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל (תהילים מ"ט ט') ויחי עוד לנצח לא יראה השחת. דתמוה טובא, דמשמעו דמדבר בלשון בתמיה, ואם כן הוא כפל דבמה שאמר לא יראה השחת בלשון תמיה, דהיינו שיראה אם כן בכלל מאתים מנה, ונכלל בזה שלא יחיה לנצח. וגם תיבת עוד משולל הבנה. ונקדים מה שאמרתי במשנת עקביא דע מאין באת וכו' (אבות פ"ג מ"א) (וכמבואר בריש פרשת ויחי), והוספתי נופך בהויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב (אבות פרק ב' משנה ז') על אמרם (ברכות י"ח ע"ב) קשה רימה למת כמחט בבשר החי, דממקומו מוכרע דלא כהתוספות יום טוב, דאיתא שם במשנה (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רימה, דבשלמא לענין כאב ודאי יש חילוק בין רב למעט, מה שאין כן לענין בזיון, והבן. אלא ודאי דהעיקר דנשאר רושם חיות סגור ומסוגר, והוא הבלא דגרמי, והוא הפירוש (איוב י"ד כ"ב) ונפשו עליו תאבל, דהיינו הנפש אשר עליו תאבל והבן, ואין תימא כי מי שברא הכל יש מאין, אין נמנע אצלו להשאיר רושם ההרגשה אחר המות, והוא מוכרח הן לצדיק לקבל השכר כי אין הקב"ה מקפח שכר הגוף, והן ברשע לענין עונש, וכמו שביארתי בשוש אשיש (בהפטורת נצבים, ישעיה סא י). ועל פי מה שאמרתי (בפרשת צו) בפסוק (ישעיה נא יב-יג) מי את ותיראו וגו' (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך. ועל פי זה מבואר משנת עקביא הנ"ל, שהיא הצעה למה שבא אחריו, הן לאן אתה הולך, והן לענין ולפני מי אתה עתיד וכו', על פי שני יוצרין יש לנו דאיתא בסנהדרין (ה' צ"א ע"א), ועל פי הרכבת חיגר על הסומא (סנהדרין צ"א ע"א) והבן, ועל פי זה תבין דברי האלשיך באר היטב עיין עליו. והנה על פי דברי האלשיך נצמח לנו סברא חדשה היפך ממה שהיה עולה על דעתינו מעיקרא, דהשארת רושם החיות הוא דרך ניסיי. ועוד נתבאר לנו דטבע הבריאה (ה"ה) [היה] להיות נפש החיוני נקשר לעדי עד, ועל ידי החטא המיתה בהכרח לטובתו היפך טבע הבריאה, ואם כן הרושם שנשאר הוא מטבע הבריאה, ועל כן אחר התחיה יחיו לעדי עד, כיון ששוב לא יהיה המיתה בהכרח, אם כן יחזור טבע הבריאה למקומו. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל, דהנה דוד המלך ע"ה רצה לומר לא יראה השחת בלשון תמיה, להחריד לבבות בני אדם בחיבוט הקבר או בהגיהנם שנקרא שחת, ועל ידי זה ישיבו אנשי בליעל דבריהם לאמר דבודאי לא יראה ולא ידע, כי אז הוא מוטל כאבן דומם אין חרדה מזה, לזה אמר בהצעת הדברים ויחי עוד נצח, ולא בדרך תמיה, רק כמשמעו שהאדם יחי עוד לנצח לכשירצה האדון, ומזה יובן כי טבע הבריאה להשאיר חיות, ומזה יקחו מוסר לומר לא יראה השחת בדרך תמיה, והבן כי נכון הוא.

פירוש ו

ופאת זקנם לא יגלחו. "פאת "זקנם ר"ת פ"ז, (כי הוא"ו היא רק לשימוש), כי הוא מתיקונא רישא דאריך אנפין י"ג תיקונא דיקנא כנודע ראשו כתם פז (שיר השירים ה יא), וגם רומז לשפע עשירות, כנודע מהאר"י זצוק"ל דשערות הזקן הם צינורי השפע, ושאר האותיות של השני תיבות פאת זקנם חוץ מפ"ז, הם אותיות אנקת"ם, והוא השם הראשון של ברכת כהנים השייך ליברכך וגו' (במדבר ו כד), כנודע. ודרשו (במ"ר פי"א ה') יברכך בממון. והנה כל זה כשאינם מגלחין, והיינו לא יגלחו, מה שאין כן כשמגלחין אז נעשה פאת זקנם מגולח משני צדדין, דהיינו ר"ת וס"ת בפני עצמם, ואז נעשה פ"ז ת"ם, אפילו עשירות שאינו מצוי כפז שאינו מצוי כמבואר בגמרא (גיטין נ"ח ע"א), אף על פי כן תם לריק, והבן זה. וכשתראה מגולחי זקן בתער מישראל שמצליחין, אז נודע כי הם בבחינת ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), וכשתראה מגולחי זקן שנעשים דלים ורשים, אז אם הם עושים תשובה ועוזבים ומתחרטים על פשעיהם, ומגדלים זקנם מכאן ואילך, אז נודע כי לטובתם נעשה מה שנעשה כדי שיזכרו וישובו אל ה' להחיותם ולהטיב אחריתם. אבל אם עומדים במרדן ועדיין אינם שבים, אז נודע כי ביבוש קצירה תשברנה (ישעיה כז יא), ואין בהם לחלוחית ואין מה לשלם להם, ורשע גמור הוא רשע ורע לו בעולם הזה ובעולם הבא (עיין ברכות ז' ע"א), וכשתראה מגדלי זקן והם עניים, אז נודע ה' משפט עשה לגבות חובותיהם וחטאותיהם, (ואלמלא היו מגולחי זקן לא היה מתכפרים עונותיהם בהעניות), כי ראוי להם ודי להם בזה הרווח שעונותיהם מתכפרים. והיינו (דניאל ז ט) ושער רישיה, שעל ידי שערות של פאות הראש הזקן שהם מניחין, הם כעמר נקי שעונותיהם מתכפרים, והבן.

פירוש ז

במסכתא נזיר (דף מ"ח ע"א) על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא יא), בנפש אדם הכתוב מדבר, עיין רש"י (ד"ה ת"ל), ותוספת (ד"ה כל). ויש להבין כיון דבהמה נקרא נפש, כדכתיב (ויקרא כד יח) מכה נפש בהמה וגו', וכן מת דכתיב (שמות כא לה) ואת המת יחצון, ולמה לא תקרא נפש מת. והנ"ל בזה, דבחיותה נקראת נפש שיש לה נפש חיה, מה שאין כן אחר מיתה אין לה השארה ואין כאן נפש כלל, ואיך יאמר נפש מת, רק האדם יש לו השארה שייך להקרא כן, והבן. (ועיין מ"ש לעיל בשם האלשיך בפסוק (ויקרא כא א) לנפש לא יטמא, עיין שם).

פירוש ח

במדרש (ויק"ר כ"ז ג') שור או כשב או עז כי יולד (ויקרא כב כז), ר' אבא בר זבדי פתח כתיב (יחזקאל כט טז) ולא יהיה עוד לבית ישראל (למבטח) למזכיר עון, דכתיב (ישעיה ו' ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו בשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. בשתים יעופף לקילוס, ובשתים יכסה פניו שלא להביט בשכינה, ובשתים יכסה רגליו שלא יראו פני שכינה, דכתיב (יחזקאל א ז) וכף רגליהם ככף רגל עגל, וכתיב (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה וכו'. שם (ויק"ר כ"ז ג') וכי שור נולד, והלא עגל נולד, אלא משום עשו להם עגל מסכה, לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל, הדה"ד שור או כשב או עז, עד כאן. והקשה היפה תואר האיך חזא יחזקאל כף רגליהם כיון שמכוסין המה. אך זה מבואר להדיא בחגיגה (דף י"ג ע"ב) בגמרא שם, כתוב אחד אומר שש כנפים שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר וארבעה כנפים לאחת (יחזקאל א ו), לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים שנתמעטו כנפי החיות, הי מינייהו אימעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות שירה בהן וכו', ורבנן אמרי אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר (שם שם ז) ורגליהם רגל ישרה, ואי לאו דאימעוט מנא הוי ידע, דלמא דאיגלאי חזיא ליה, דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם, הכי נמי דאימעוט, אלא דאיגלאי וחזיה ליה, הכי נמי דאיגלאי וחזיא ליה. הכי השתא, בשלמא אפילו אורח ארעא לגלוייה קמיה רביה, כרעיה לאו אורח ארעא לגלויה קמיה רביה, עד כאן. (והובא גם כן ביפה תואר עיין שם). אך כבר הקשתי בגמרא הנ"ל דבשלמא לרב דאמר דאותן שאומרות בהן שירה אימעטו בחורבן בית המקדש, שפיר דמאי תקלסון למלך בשעת הזעם ואינו ערב לו וכו' קול שרים מחמת צער חורבן בית המקדש. אבל לרבנן דאמרי דאימעטו אותן שמכסים בהם רגליהם שהמה לסלק הקטרוג מעל ישראל, קשה מאד מ"ש דאימעטו בעת החורבן, הלא יותר צריכין לסילוק הקטרוג בעת הגלות, ומ"ש היפה תואר דלאחר החורבן לא חשש לכבודן של ישראל עד כאן דבריו, לא ידעתי הבן, וכי הכיסוי משום כבוד הוא, הלא הוא משום ולא יהיה לבית ישראל למזכיר עון, אם כן יותר צריכין לזה אחר החורבן כמ"ש, ואם נימא דאחר החורבן אינו שוקד לטובתם, חס וחלילה לומר כן, וכבר פירשתי (בתפלה למשה תהלים יא ד) בהפסוקים ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. על פי וה' בהיכל קדשו הס וגו' (חבקוק ב כ), ופירשו המפרשים כי אדנ"י היכל להויה ב"ה. וכבר המתקתי הדברים (בפרשת שמות (ג טו) על הפסוק זה שמי לעלם), כי הויה מורה על עצמותו, ואדנ"י מורה על פעולותיו שהוא אדון הכל, ועצמותו אינו מושג רק על ידי פעולותיו, ואם כן הויה שהוא עצמותו, שוכן בתוך היכלו אדני, ר"ל שמתוך אדני יושג לנו הויה. ועל פי דברי רבינו סעדיה גאון מ"ש בפסוק (שיר השירים ב ט) משגיח מן החלונות וגו', שלפעמים משגיח בהשגחה גלוי שאנחנו רואים על ידי ניסים נגלים שהוא משגיח עלינו, ולפעמים מציץ מן החרכים היינו השגחה מסותרת, והיינו ה' בהיכל קדשו, ר"ל הן אם ה', הן אם ה' בהיכל קדשו כנ"ל דהיינו שמראה אדנותו, והן ה' בשמים כסאו, דהיינו שגדולתו מתגלית רק בשמים, כמ"ש הרמב"ם כי מגדולת הכסא נראה גדולת היושב עליו, עיניו ר"ל עיני השגחתו יחזו, דהשגחה מתפלשת בשוה בכל העיתים, רק עפעפיו ר"ל השגחה יותר חזקה שהיא כינוי לעפעפים כנודע, הוא רק במה שיבחנו בני אדם השגחה זו ויודעים ממנו, והיינו חבה יתירה נודעת להם, אבל השגחתו בעצם היא בשוה, והבן זה. אם כן איך נימא דח"ו אינו חפץ בתקנתם, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה. (ב), המדרש שוחר טוב (שהובא בידי משה והיפה תואר בשם התנחומא, אמור סי' ט"ז) וז"ל: כתיב וארבעה כנפים, וכתיב שש כנפים, בשביל כפרתן של ישראל הוסיף להם שתים, לקיים ולא יהיה וגו' למזכיר עון, דמשמע דקודם העגל היה רק ד' כנפים, ושוב הוסיף שתים. והוא פליאה נשגבה לכאורה, וכי ישעיה אחר חטא העגל הוי ויחזקאל קודם החטא, הלא יחזקאל היה אחר ישעיה. (ג), ליישב גם כן מה דאיתא במסכת יומא (דף י"ט ע"ב) שם תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד וכו', שם תני רב חייא כמין קול נשמע וכו', בא מלאך וכו' ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו, עיין שם. דהוא תמוה לפי פשוטו וכי הכף גשמית הוא שיראה הכאת הכף, אלא ודאי דרמיזא דחכמתא היה בזה, וצריך להבין מהו. (ד), ליישב ולפרש דברי הפייטן והחיות ישוררו וכו', פני כל חיה וכו'. (ה), ליישב ולפרש דברי התיקונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דא הוא שית גדפין דחיוון, ופירשו בשתים יכסה פניו, היינו ברוך שם, ובשתים יכסה רגליו היינו כבוד מלכותו, ובשתים יעופף היינו לעולם ועד כסדרן, דמה ענין זה לזה.

והנ"ל דבשתים יכסה פניו, היינו ברוך שם, ר"ל כשמזכירין שם המפורש, מכסין פניהם מפני הפחד, דכן מצינו בכהנים ועם במסכת יומא (דף ס"ו.) שהיו נופלים על פניהם ואומרים ברוך וגו'. ובשתים יכסה רגליו, היינו כבוד מלכותו, כי בהיות עבדי ה' ברום המעלות, אז מלכותו נודע בכל, ולזה צריך שלילות הקטרוג, ואם כן זה היסוד של כבוד מלכותו. ובשתים יעופף הוא לעולם ועד, כי הקודמין מבואר בחגיגה (חגיגה י"ג ע"א) אפיה אורח ארעא לגלוי קמיה רביה, ואותן שמכסין רגליהן, אמרו רבנן דהן נתמעטו בעת החורבן, אבל אלו הן לעולם ועד, וקיימא לן כוותייהו דהלכה כרבים, כי מבואר שם דאומרים שירה בהן, ובודאי דאינם פוסקים דאף גלגלי השמים משבחין תמיד, כמו שכתבתי בהפסוקים (תהלים יט ב-ג) השמים מספרים וגו' (תהלים יט ג) יום ליום וגו'. ואף דנדרש שם (חגיגה י"ג ע"א) על חשמל (יחזקאל א ד), עתים חשות ועתים ממללות, עיין שם. הלא מאן דדריש הכי, אם כן היינו חשמ"ל, ואם כן אינו מוכח כלל דקאי על חיות הקודש, ומאן דדריש ליה על החיות, מפרש חשמל חיות אש ממללות, אם כן אדרבה משמע דממללות הם תמיד, והבן. ויתכן מאד דלעולם ועד הוא היסוד של השירה דשתים יעופף, דאם היה הפסק לא היו רשאין לומר כלל, דאם כן סיימתינהו והבן, ואף דבדף (חגיגה) י"ב ע"ב שם דרשו בפסוק (תהלים מב ט) יומם יצוה וגו', שחשות ביום, היינו מלאכי השרת שבמעון. אבל החיות, הא מבואר שם (בסוף העמוד) שהם בערבות, ושם (חגיגה י"ג ע"א) למעלה מהן חיות הקדש, היינו למעלה מכל הרקיעין עיין שם, ועיין שם (י"ג (ע"ב) [ע"א]) בתוספת בד"ה ורגלי החיות. ועל מלאכי השרת לא קשה סיימתינהו, כיון שאין מפסיקין מרצונם רק מוכרחין מפני כבודן של ישראל, אם כן לא נראה כמסיימיה לשבחא, כיון דההכרח נגלה וידוע, והבן. והטעם שנתמעטו אחר החורבן, דקשה כנ"ל דאדרבה בעת הריחוק היה ראוי לכסות טפי, נ"ל על פי מ"ש על וביום פקדי וגו' (שמות לב לד), על פי מ"ש בחן טוב (פרשת תשא דף קצ"ד) בשם חכמי קאשטיליא על הפסוק (שמות לד ט) ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, וז"ל בקצרה: שאמר משה להקב"ה למה יחרה אפך בעמך (שמות לב יא), ואם מפני קושוי ערפם ועודם מחזיקים בהטומאה שהורגלו במצרים, הלא אדרבה זו טענה חזקה לקרבם אליך, כיון שטבעם קשה עורף וחזקים להפוך פניהם מדבר שהורגלו, כמו כן יהיו עם קשה עורף שלא ימירוך, אזי אחר שיורגלו עבודתך ויהיו חזקים באמונתם ולא ישיבו מפני כל. וזה שאמר משה רבינו ע"ה ילך נא ה' בקרבינו, כיון שעם קשה עורף הוא כנ"ל, עכ"ל. ונמצא הוי מליצה לזכות, אבל ביום פקדי, דהיינו שיחטאו, אם כן יעדר המליצה אז ופקדתי, והבן. ועל פי זה פי' ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו (ירמיה טז יא), והבן. ובזה מבואר הא דמצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, היינו מפני שבא לשנות המסורת מימות משה, ואם כן דחהו המליצה של קשה עורף, והבן. ונחזור לענינינו דבעת שישראל מראין קשיותם לטוב, אז הוי מליצה ואין צריך לכיסוי, ואדרבה זה מורה על שאין להניחן, והבן. והנה בעת שלותן של ישראל, לא ניכר קשיותן לטוב, מה שאין כן בפחזותן שסובלין הכל ואינם מניחין אמונתם, אז אין כאן קטרוג ואדרבה זכות הוא להם, והבן. ובזה נתיישב גם כן המדרש שוחר טוב והתנחומא, דהמדרש סובר שניתוסף על ידי העון, ולכך ראה ישעיה שש, וממילא אחר החורבן דלא הוי קטרוג, רק מליצה כמ"ש ראוי שיעדרו, ולכך ראה יחזקאל רק ארבע. ונ"ל דרב ורבנן אלו ואלו דברי א' חיים, דמה דאמר רב אותן שאומרים בהן שירה, הוא אמת אף לרבנן, דבודאי קודם החטא היו להם שש כנפים גם כן מעת הבריאה דאין כל חדש, אך ודאי היו מעופפין רק בד' ואמרו שירה בהן, כי לא נצרכו להשתמשות רק לשתים לכיסוי פנים, ואחר החטא נחשב להם עבדות יותר לשלול קטרוג מעל ישראל, והנה בעת החורבן לא נצרכו לזה, ואדרבה יותר טוב לגלות כמ"ש, ולחזור לשירתן אי אפשר שיהיה הגורם להשירה חורבן בית המקדש, זה ודאי אינו ערב לו יתברך, ותחת אשר יקוו להיות הוד והדר עוז וחדוה על ידי שירתן, יגרמו עצב ח"ו, וענין לבטלה לא יתכן, לכך נתמעטו. ולעתיד שיבנה יחזרו לשירתן, כי כבר יוכר שישראל בכל אלה עמדו באמונתן, וגם כי יכלה לגמרי אותו החטא ולא ישארו ממנו, אם כן יחזרו לשירתן בארבע, ואם כן דברי רב ורבנן דברי א' חיים הן. ועוד יוסיפו, כי ידוע מה שדרשו רז"ל (פסחים נ' ע"א) בפסוק (זכריה יד ט) ושמו אחד, כמו שיכתב קרא, ואין צריך לעלם כי יהיו נגלה, ואם כן אין צריך לכיסוי פנים כמו בן כרך שראה את המלך, וגם ישראל יהיו ככלה בבית חמיה, כמ"ש בפסוק (ישעיה נד ד) כי בושת עלומיך תשכחו והבן, ומחמת שהיו מעוכבים על ידי ישראל כל כך בשני כנפים, שכרן לא יקופח וישפיעו ישראל מבחינתם על חיות הקדש, ולא יצטרכו לכיסוי פנים וישוררו בשש עדי עד, וכן השרפים עיין שם בחגיגה (י"ג ע"ב) ד"ה כתוב אחד אומר ודוק, והמשמעות מהתוספת שמסתמא כולן שווין אף שיש בהן מדריגות וגבוה מעל גבוה, כי שרפי הקדש הם ממעל כנודע, מכל מקום בדוגמא אחת הם, כי כל עולם דוגמא לעולם שלמעלה ממנו, והבן זה. ולכך אומרים והחיות ישוררו לשון עתיד, ור"ל מה שלא היה עדיין בעבר ובהוה. והנה כנפי הרגל היה בעבר, כנפי העופפות הם בהוה, רק כנפי הפנים שהם עתה ממש פניהם, והיינו פני כל חיה וכו', והבן כי נכון הוא מאד. ואם כן לכולם ראוי לשקוד על גאולת ישראל, וכי דבר קטן הוא בעיניהם שירבו בשבחיו יתברך ויראו בגאות ה', אם יקטן זאת בעיניהם, היש ח"ו זלזול גדול מזה כביכול בכבוד המלך, אלא ודאי דישקדו וימליצו טוב, כי זה טוב להם וטוב כי יתגדל כבודו ויתקדש שמו במהרה בימינו אמן.

תוכן העניינים

ישמח משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה