ישמח משה על טור ושולחן ערוך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
חושן משפט · סימן ג
מה שהקשו על הרמב"ם דפסק כר' אחא וכר' אבוהו ולי נראה לתרץ דהמעיין בגמ' יראה דאין הכרח כלל לומר דר' אחא סובר כשמואל וכן כתבו הכ"מ ול"מ יעו"ש וא"כ איך מצי לומר א"ב בהכי דלמא גם ר' אחא סבר כר' אבוהו דתקנתא דרבנן הוא לעכב ועוד יש לדקדק במה שהביא סוף דבריו אלא שנקרא ב"ד חצוף דא"ע לכאן לכך נראה דעיקר הנ"מ הוא מסוף דבריו לכך צריך להביא כל דבריו אבל הך דשני' שדנו א"ע לכאן דאף ר' אחא מצי סבר כר' אבוהו כמ"ש אך דנ"מ הוא במה דאמר שמואל אלא שנקראו ב"ד חצוף דקשה למאי נ"מ ומאי קמ"ל בזה ונראה דיש נ"מ גדולה לדינא עפימ"ש הרא"ש בסנהדרין פ' אד"מ דף ל"ג והובא בש"ך חו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ד אות ח' דבהדיוט וקבלו עליו דאין הגדול יכול להחזיר את דינו ומכש"כ בלא קבלו חייב לשלם ואף במומחה ולא קבלו יעו"ש בש"ך דכיון שהחציף עצמו לדון יחידי שאין לו לדון כן לכתחלה אף שדינו דין ביחיד מומחה מ"מ כיון שלכתחלה אין לו לעשות כן והוא השתדל לדון ראוי שיתקיים הדין וישלם מביתו ומכ"ש ביחיד הדיוט או בשנים ודו"ק וא"כ נ"מ גדולה במה שאמר שנקראו ב"ד חצוף שעשו שלא כדין לכך אם טעו אף הגדול אין יכול להחזיר וחייבין לשלם והוא נכון בע"ה אך קשה לי דבאיזה טעות מיירי אי בטועה בדבר משנה הא בסי' כ"ה מסיק הש"ך בס"ק א' אות ב' דגם באינו מומחה ולא קבלו יפטור בטועה בדבר משנה א"ו בטועה בשיקול הדעת ואכתי קשה דנפטור דמ"ט אתי החיוב בטועה בשיקול הדעת היינו כמו שכ' הש"ך שם אות ג' דאפי' הוי לפנינו הוי קם דינא ואין צריך להחזיר דכיון דלא הוי טעות בדבר משנה הוי דינו דין לענין שאין צריך להחזיר ע"כ וא"כ לפ"ז דוקא במומחה ולא קבלו או בהדיוט וקבלו דדינו דין בדיעבד שייך שפיר לומר דבטועה בד"מ לא הוי דינו דין כלל לכך פטור אף אם אי אפשר למיהדר דטעין אילו הוי בעין כמ"ש הש"ך אבל בשה"ד דהוי דינו דין לא מצי טעין כלל כן אבל בהדיוט ולא קבלו עלי' מה לי בד"מ או בש"ה הלא אף אם לא טעה כלל לא הוי דינו דין כלל כמו שמפורש כאן סי' ג' וכן שם סי' כ"ה וא"כ לפ"ז יטעון אלו הוי בעין כמ"ש דאין לומר דמטעם קנס לא הוי פסקינן להחזיר דא"כ אפילו טועה בדבר משנה נמי דבזה ודאי קשה קושי' הרי"ף וכי מפני שטעה בדבר משנה נשכר ודו"ק וגם בנשא ונתן ביד ליכא נ"מ כלל במ"ש כמו שמפורש שם בש"ע סי' כ"ה סעיף ד' דהוא משלם וחוזר וגובה אף בלא גדול ודו"ק אך לשמואל דסבר דדיניהם דין א"כ א"ש דחייב בשיקול הדעת וכ"מ שפיר במה שנקראו ב"ד חצוף ודו"ק אך לדידן דקיי"ל כר' אבוהו כמ"ש הרמב"ם שם בפ"ג מה"ס הלכה יו"ד וכתב הכ"מ הוכחה לזה מהגמרא אם כן ליכא נ"מ כלל דיקראו ב"ד חצוף דיהיו חייב לשלם דהא מ"מ פטורין כמ"ש וקושי' עצומה הוא על הש"ע בסי' כ"ה ס"ד והש"ך ועי' בש"ך שם ס"ק מ"ה ודו"ק.
ונלע"ד דלר' אחא ראוי להתחייב שפיר בטעה בשיקול הדעת דהא מדין דאורייתא ראוי להתחייב דבחד סגי ואם כן הוי דינו דין ולא יכול למיטען אלו הוי בעין אך מכח תקנתא דרבנן ראוי לפטור והלא כיון שדנו לא רצו התקנה וחייבו עצמם כמו שהוא אדין תורה ואוקמי' אדיני' דהם עקרו התקנה אבל בדבר משנה פטורין שפיר דאף מדין תורה פטורין וזה נכון מאוד בע"ה ומיהו היינו דוקא לר' אחא אבל לרבא ליכא שום צד חיוב כלל דבין מדאורייתא ובין מדרבנן ראוי לפטור לכך פטורין בשיקול הדעת וז"ב לפענ"ד ודברי הגמרא יתפרשו הכא ר' אחא אית לי' דשמואל שנקראו ב"ד חצוף [ואף למאי דקיי"ל כר' אבוהו] ולא יכול הגדול להחזיר וגם לר' אחא הנ"מ במה שנקראו ב"ד חצוף אף אם ליכא גדול כלל דכיון שנקראו ב"ד חצוף דעקרו התקנה לכך חייבין לשלם בטעה בשיקול הדעת לרבא לית לי' דשמואל הך דנקראו ב"ד חצוף שיהי' חייבין לשלם בטעו בשיקול הדעת ודוק היטב ואם כן לפ"ז לק"מ על הרמב"ם ז"ל שפ' כר' אחא וכר' אבוהו ודו"ק.
ובדרך חידוד אמרתי בדרך אחר גם כן על פי קו' שכתבתי לעיל ועפ"י סגנון דלעיל דמ"ש אלא שנקראו ב"ד חצוף הוא עיקר הא"ב אך נקדים די"ל דרבא לא סבר דבעי חד דגמיר הא לא"ה פסולין רק דר' אחא מוכרח לזה רק דהש"ך כתב דגם רבא מודה לזה דאל"כ הול"ל הך א"ב והנלפע"ד די"ל דהך א"ב כלול בהך א"ב דאמר הגמ' דא"ב דגמ' אינו רק אם נימא זה דהא דאמר שמואל דנקראו כו' פירושו כמ"ש מקודם ונקדים דהש"ך כתב בסי' כ"ה ס"ק י"ד אות יו"ד טעם אחר דגדול אינו יכול להחזיר דהחזרתם אינו חזרה יעו"ש ובאות י"א שם כתב דבאית בהו חד דגמיר לא שייך טעם זה ע"כ וא"כ לפ"ז לר' אחא ודאי צ"ל בשני' דאית בהו חד דגמיר דאל"כ אף בשלשה אין דינו דין וא"כ צריך לטעם דב"ד חצוף דלא שייך הטעם של הש"ך אבל לרבא לית לי' דשמואל הך דב"ד חצוף דהא בלא חד דגמיר מצי איירי לדידי' א"כ בלא"ה גדול אין יכול להחזיר מהטעם שכ' הש"ך ודו"ק וא"כ לק"מ על הרמב"ם אך דזה אינו עולה יפה כמבואר להמעיין והוא רק לחדודא בעלמא שהוא דבר נאה והעיקר כמ"ש בראשונה