ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שבת
ב ע"א
נשאלתי בהמשנה דמפרש תחילה לשתי' שהן ארבע בחוץ ואח"כ לשתים שהן ארבע בפנים ולא על ראשון ראשון וכו' והשבתי דהא כבר פירשו הא דנקט בלשון עני ועשיר היינו משום דאשמעינן דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עלי' וא"כ נחזי אנן הלא בבבא דרישא אין כאן שום מצוה לא מבעי' נתן לתוך ידו של בעה"ב אלא אפי' נטל מתוכה כיון דמעצמו נטל ודאי דאין זה אלא חפץ של עני א"כ אין כאן מצוה וגם אם נוטל צדקה הלא העני אינו עושה שום מצוה וחיובו דעני קמ"ל א"כ אין כאן שום רבותא רק בסיפא אשמעינן רבותא זו וקיי"ל דתנא בתרא לטפוי אתא ע"כ שונה בסדר הזה וק"ל.
י ע"א
כל הדן דין אמת לאמיתו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כבר כתבתי בו פירושים וכעת לחדש באתי עפ"י פי' הרמ"ז בר"מ ריש פ' שופטים בפקודא דא מני שופטים כי המשפט לאלקים הוא ומרוב אהבתו את עמו הפקיד ונתן את הדין בידם עיי"ש וע"פ מ"ש במקדש מלך על הפסוק ועשיתם אותם כי המצות הם עצם המדות והמקיימן הוא נותן הכנה והשפעה להמדות לקבל ולהשפיע והקב"ה אינו מקפח שכר ולא זו שנותן לו שכר הכנה רק שמעלה עליו כאלו הוא עשה ומהוה והאציל את המדות עצמן והבן והנה ידוע דבריאת שמים וארץ הי' ע"י יחוד המדות כמו שמפרשים על פסוק עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והיינו בכח התורה שהם עצם המדות כמבואר בב"ר אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה והיינו כדי שיהי' התורה יסוד הכל כמבואר בנזה"ק והנה כתיב בראשית ברא אלקים וכו' וכתיב ביום עשות ה' אלקים ואמרו רז"ל מתחילה עלה במחשבה וכו' ונמצא ראשית היינו המחשבה והבן דהיתה ע"י אצילות מדות הגבורה אך הקיום ע"י החסד שנאמר עולם חסד יבנה והנה הדין דין אמת לאמיתו מקיים העולם במשפט הוא הנותן כח הקיום בגבורה ודין נהפך לרקעים והיינו אמרם כשיש דין למטה אין דין למעלה ממש כי נהפך לרחמים וע"ז קשה דהיא היפוך מה שקבלנו ה' צילך והבן אך לק"מ עפ"י אמרם מתחילה עלה במחשבה לברוא במדה"ד ונמצא דכח הבריאה הי' במדה"ד וכח הקיום במדה"ר נמצא זה הדיין המקיים עולם במשפט דזהו קיום הקיבוץ הכי ה' צילך ונותן כח הקיום במה"ד דלעילא א"כ נהפך לרחמים דזהו הקיום וא"כ ממילא ע"י ה' צילך אם יש דין למטה אין דין למעלה והבן א"כ לפ"ז כיון שנותן כח הקיום בהמשפט הר"ז מקיים המחשבה ומעלה עליו כאלו האציל ומהיה את זאת המדה] וזה אמרם כאלו נעשה שיתוף להקב"ה במעשה בראשית דייקא והבן.
א"י כפשוטו כיון שנותן בה כח הקיום הוא מקיים המחשבה והבן כי נכון הוא בס"ד.
והנה הדרוש של רז"ל ועשיתם אתם ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם ע"כ הדרוש הנ"ל יוצא מהפשוטו כי ועשיתם אותם היינו כאלו האצילו המדות שהם עצם המצות וידוע דמכח האצילות נתהוה הכל והאצילות הוא כח הבריאה ונמצא אם מעלה כאלו האצילו א"כ הרי מעלה כאלו בראו עצמם והבן וא"כ הדרש הוא ביאר של הפשוטו והבן.
והנה אמרו מאי שוחד שהוא חד וידוע הפירוש בשם האר"י [מובא בישמח משה משפטים ע"פ דאיתא במ"ד כל דיין הנוטל שוחד אינו מת עד שמטהר את הטמא ומטמא את הטהור והנה אז"ל מאי שוחד שהוא חד והנה לא תקח שחד הוא ס"ת אחד אבל הנוטל משבר תיבת לא ונשאר תקח שחד ס"ת חד ע"כ וזה מי יתן טהור מטמא לא אחד ע"כ] ואני לפרש דברי הקדוש האר"י באתי כי חד הוא כמו חרב חדה וכמו נעשה בשרו חדודין חדודין שהוא כחות הדין וידוע דאלף הוא פלא עליון שהוא רחמים גמורים ופשוטים שאין בהם תערובות דין כלל וגם רומז על הדבקות באלופו של עולם ועפ"י ששמעתי לפרש ת"ח צריך שיהי' בו שמינית שבשמינית היינו חלק אחד מס"ד שהוא שמיני שבשמינית כי ס"ד ח' פעמים ח' וכבר יצא מג"ס הרומז לגסות רוח וק"ל והוא בגימ' די"ן ועיין לקמן בסוטה דף ה'] ונמצא הדן דין אמת לאמיתו מצרף האלף כי אז אלקים נצב בעדת אל ומצטרף עם אלופו של עולם ונעשה אחד [ונראה שצ"ל ונעשה אדנ"י והאלף ממתיק אותיות דין עיין לעיל קהלת יו"ד פסוק ד' אם רוח המושל וכו'] כי גם הדין נעשה רחמים ונעשה מן השנים אחד והחד שהוא דין נצטרף להאלף וטובים השנים שהם מן הא"חד והבן משא"כ כשאינו דין לאמיתו נשאר חד והבן ועפי"ז תבן דברי התוספות לקמן דף י"א דהקשו מהא דעליה למערתא דדייני' עיי"ש דחסיד היינו שמגביר מדת חסד והיינו שמתחסד עס קונו דיותר ממה שהעגל וכו' והנה זה הנעשה שיתוף אף הדין נעשה חסד הוא עדיף יותר והבן.
וראי' לזה שהמצות הם עצם המדות העליונות מהמד"ר פרשה א' סי' א' אמון פדגוד עיין ביפ"ת אם הכונה שהתורה היא פדגוד א"כ אומן ראוי לומר א"ו שהיא לשון נפעל שהיא מגודלת בחיקו ית"ש דהיינו שהיא אצילה מאתו ומתייחדת בו והבן ויש לקשר סוף הפסוק ואהי' שעשועים ע"פ מ"ש על המדרש כד דמך ר"א [בישמח משה פ' חיי אופן שלישי על המד"ר הנ"ל עיי"ש בארוכה דברים נעימים ויונעם לך] כיון שאין שעשוע אלא שעשוע עצמותו כ"י מתייחדת בי' והבן או בנשמת הצדיקים והבן דמתייחדין בי' הוי כ"י כעצמותו והבן.
עוי"ל על כל הדן דין אמת לאמיתו וכו' כי התוספות כתבו לאמיתו לאפוקי דין מרומה והענין פשוט כי אם שהוא דין מרומה בעדים שקרים או בטענות מזויפות אף שהדין דין אמת לפי הטענות מ"מ אינו לאמיתו לאמיתת הענין ע"כ ויש להבין היכי מיירי אי שמרגיש הדיין ושם עצמו כאינו יודע גם דין אמת לא הוי ואם שאינו יודע כלל א"כ למה יגרע הלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והנ"ל דהא הבריאה הי' בשיתוף דין ורחמים והיינו צדקה ומשפט דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והנה גם הדיין עושה משפט וצדקה כמו שדרשו רז"ל ויהי דוד עושה משפט וצדקה לעמו ודרשו רז"ל משפט לזה וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו והנה אם הוא דין אמת לאמיתו הרי מוציא גזילה מת"י משא"כ אם הוא דין מרומה אף שהדיין אינו יודע מזה מ"מ הרי אינו מוציא גזילה מת"י ומשפט איכא דהדין דין אמת וצדקה ליכא והבן.
יג
תד"א מעשה בתלמוד אחד ששנה וקרה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו וכו' מפני מה מת בחצי ימיו כו' יש לדקדק הלא הי' די באמרו מעשה בא' ששנה הרבה ואנא ידענא דת"ח הי' ועוד בקוצר ימים הול"ל ומאי נ"מ בחצי דנקט ועוד למה נוטלת תפיליו הלא בתפילין לא כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך והנ"ל בזה ומקודם נפרש במס' ברכות פ"א [דף י"ז] כי הוי מסיים ספרא דאיוב כו' ועליו אמר שלמה טוב שם וכו' ויום המות מיום הולדו כמבואר בקונטריס לא מצאתיו ואולי כוונתו למה שנדפס לעיל במס' ברכות עיי"ש] ומקודם אפרש הקרא טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו כי ידוע דמתין הצדיקים בעון הדור והיינו כדי שישימו על לבם ויחזרו בתשובה וא"כ דוקא מי שיש לו שם טוב אבל לא צדיק הנעלם וק"ל [כי בהלקח צדיק הנעלם מהדור לא ידעו הדור שישימו על לבם לשוב בתשובה ולמה יותפס בעונם] וידוע דמיתה זמנית היינו מה שנקבע לו מיום הולדו ודו"ק (וז"ש טוב שם משמן טוב והוא לכפרת דורו ויום המות מיום הולדו, כמו או אם יום המות מיום הולדו טבעית ולא בחטאו] ויתבאר הצדיק אבד ואין איש שם על לב באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק [אפשר כוונתו כי כאשר נפטר הצדיק והעם לא ידעו מצדקתו ע"כ אין איש שם על לב לחזור עי"ז בתשובה ואז נקרא הצדיק אבד בדרך אבידה שלא בא שום תכלית מאבידתו ואנשי חסד נאספים באין מבין עליהם אז כי מפני הרעה נאסף הצדיק כמז"ל מפני הרעה העתידה לבא כי אין לומר על זה שהצדיק נתפס בעונם כי לא ידעו מצדקתו שיתכפרו ע"י העדר הצדיק ובאין מבין אז מפני הרעה נאסף הצדיק וכו' ועיין מה שפי' בסנהדרין קי"א על המאמר חבל על דאבדין ולא משתכחין עיי"ש] ועפי"ז הצדיק אבד לדורו אבד [מגילה ט"ו] כמבואר במדרש ע"פ משל ונקרב אל השכל מי שהוציא סך רב על בנין ביתו איך שייך לומר אבד סך רב כיון שיש לו תכלית המכוון אבל אם נשרף הבית שייך לומר אבד סך רב וכיוצא בזה והוא פי' נכון בעז"ה ודו"ק.
ונחזור לענינינו דיש כמה מיני סבות המסלקים קודם הזמן א' דלמא מהן בקדושיו לא יאמין כמו דאיתא ברפ"א דחגיגה ועוד דלמא נאסף בעין הדור דהא צדיק נתפס על הדור כמו דאיתא בכמה דוכתא ועוד יש סיבה כדאיתא באבות כל הנהנה מן התורה נוטל חייו מן העולם ועוד יש סיבה אם עוסק שלא לשמה דבשמאלה עושר וכבוד ולא אורך ימים ועי"ל כי הסיר אזנו משמוע תורה וכו' ועוד יש סיבה כדאשכחן בדוד דאמר לו השי"ת כבר הגיע מלכות שלמה בנך כו' וכן מצינו ברבה ור' יוסף וכן מצינו באלו מגלחין דקא דחקת רגלי' כו' ונקדים מאמר חז"ל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא ועוד כל מי שיש לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו תפלין בראשו לא במהרה הוא חוטא ונקדים דציצית ומזוזה כולם זהירין ונקדים מ"ש בעל מדרש שמואל בת"ח עיי"ש [בפ"ד משנה א' ותו"ד מה שמצינו לרז"ל שמכניס את החכמים בשם תלמידי חכמים כי לא יצדק שם חכם לבד מבלי שיצטרף עמו שם תלמוד כי אם אינו חושב שהוא תלמוד אינו חכם ע"כ לא יוכל למצוא שם חכם שלא יקרא בשם תלמוד חכם] ונקדים לפרש מאמר חז"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפך שליתו על פניו נ"ל הטעם שמהפך הסדר כדרך העוסקים שלא לשמה וגם לומד מכל אחד מעט כדי שיהי' לו ידיעה בכל ונקדים כנ"ל דמי שאין מפורסים אינו נתפס בעון הדור והשתא מבואר ודו"ק (וזה כוונתו בתלמוד אחד היינו שהי' מחזיק א"ע לתלמיד לבד שהחזיק במדת ענוה ושפלות שהי' רק תלמוד בעיניו אם כי שנה הרבה וקרא הרבה ועכ"ז שימש תלמידי חכמים הרבה כי קיים בעצמו מכל מלמדי השכלתי ולא הלך בגדולות ומת בחצי ימיו שהוא מחצה כרוב ושוב לא יחטא וגם לקחה תפליו להראות שהי' נזהר בתפלין ובודאי הי' נזהר בציצית ומזוזה כנ"ל ולא הי' חשש שיחטא כי הזהיר באלו לא במהרה הוא חוטא וגם לא נהנה מכבוד התורה כי הי' רק תלמוד וגם למד לשמה שקרא הרבה ושנה הרבה דייקא לא רק מעט מן המעט בכאן ובכאן כדרך הקוטפים מלוח עלי שיח וגם לא הי' מפורסם שיהא נתפס בעון הדור כי אם לתלמוד ע"כ שאלה מפני מה וכו' כנלפע"ד כוונתו] ועוד ראי' דלא עסק שלא לשמה דלא הי' לו כבוד עדיין והא דנקט ששנה קודם וקרא היינו ע"פ מאמר חז"ל בקדושין לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא כו' לא צריכא ליומא ע"ש ואיתא בכתבי האר"י דמקודם יש לעסוק במשנה דמשנה אותיות נשמה ודו"ק [ועיין בגליון הש"ס שם דגרסת הרי"ף והרא"ש שקרא ושנה].
ל ע"ב
אין השכינה שורה וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר והי' כמנגן המנגן וכו' כי מצוה היא לשון דבקות כמו לצוות לזה והבן.
במהרש"ל על הגמ' כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר א"ת שושנים אלא ששונים ולכאו' מהיכן מוכח מכאן דכל שאינו יושב במורא דתכוינה לזה פירש מהרש"ל מסיפא דקרא מוכח ידיו גלילי זהב כו' וכל רואה ישתומם דמהיכן מוכח ומאי נרמז בסיפא דקרא, ונ"ל ע"פ דאיתא בסוף חגיגה פושעי ישראל אין אור של גהינם שולט בהן ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב ואין אור שולטת בו ק"ו פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון דאין אור ש"ג שולטת בהן וזהו ידיו גלילי זהב שיהי' כמו מזבח הזהב דאין אור שולט בו.
לא ע"ב
נשאת ונתת באמונה ר"ל דבשעה שנושא ונותן בעסקי העולם צריך להיות אמונה תקועה בלבו כי לא כחו ועוצם ידו עושה וכמש"ה וזכרת כי הוא ה' כו' הנותן לך כח לעשות חיל וממילא כשאמונה זו תקועה בלבו ממילא דנושא ונותן באמונה ג"כ והבן.
לג ע"א
מה שדרשו עה"פ אם לא תדעי וכו' צאי לך בעקבי הצאן ואמרינן גדיים הממושכנים על הרועים דהוא תמוה דלא מצינו רק נתפסים בעון אביהם או בעין הדור אבל לא על הרועים והנ"ל עפ"י אור לישרים דרוש י"ג על המדרש אתם נצבים כו' כולכם ערבים זב"ז עיי"ש הנה נראה פירושו גדיים הממושכנים, הוא על הרועים, עליהם הקולר מוטל על שלא הוכיחו אותם דמם מידם יבוקש ומ"מ הוכיח הש"ס שפיר דתשב"ר נתפסים ח"ו והבן.
נה ע"א
מה שאמרו רז"ל מעולם לא יצא דבר מפי הקב"ה לטובה וחזר בו ותמהו ע"ז מכמה מקומות נ"ל בהקדים מ"ש בנזה"ק על המדרש נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה שישראל עולים לה ואחת בראש עצמו היינו קדושת כתר [מובא בישמח משה פ' קדושים ד"ה במדרש רבה עיי"ש] ובהקדם מ"ש בשערי אורה סוף שער ג' ד' דף ל"ו [ל"ב] ע"א דאם מדת נצח עומדות למטה במקומה וגוזרות גזירות טובות לפעמים מתהפכת כפי המעשה אבל כשעולה למעלה לנצח אשר בעין הרחמים היינו בכתר אז לא יתהפך בשום אופן וע"ז נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר כי לא אדם הוא להנחם ר"ל כי אינו במקום הנקרא אדם כי אינו למטה מתפארת הנקרא פני אדם ע"כ ועפ"ז מבואר מעולם לא יצא דבר מפי הקב"ה ר"ל מפי הקדושה אשר היא לבדו מתברך בו היינו קדושת כתר וחזר בו כי שם אין חזרה ודו"ק.
נ"ל ליתן טעם על הא דמדה רעה חוזר ומדה טובה אינו חוזר לפי שכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו ולהטיב זה כבודו א"כ הוא כפי סדר הבריאה ויתמיד משא"כ להרע שאין זה כבודו והוי שינוי ולא יתמיד כנ"ל:
זכות אבות תמה עיין בתוס' דברית אבות לא תמה והכוונה דאין לעשו וישמעאל שום זכות אבות דהא הברית לא הי' בוודאי עלייהו רק. ביצחק והבן. ולישראל נזכר הזכות דהא הברית הי' שיזכר הזכות לעולם והבן ועוד שעל ידיהן נבחרו זרעם וא"כ כל עבודותינו להשי"ת על ידם ואיך יתמה רק לאלו שאינם הולכים כלל בדרכיהם תמה והבן.
עב
ארבעה מתו בעטיו של נחש היינו בעצתו שאדם מוכרח ע"י לעסוק בעסקי העולם עיין בדרך עץ החיים והבן.
קיד ע"א
איזה ת"ח שמחזירין לו אבידה בט"ע זה המקפיד על חלוקו להפכו והובא בטור או"ח סי' ב' בזה"ל וידקדק בחלוקו ללבשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ ר"ל צהלותו בפניו ואבלו בלבו וכן בכל הענינים ולא ההיפך והבן.
קיח ע"א
כל המקיים ג' סעודות בשבת וכו' ולא אמר כל האוכל לפי שאם אכלי כדרך המונים הרי אחר שאכלו כבר נאכל ואינו קיים לכך אמר כל המקיים שאף אכילתן הם קיימין לעד כנ"ל. נ"ל טעם על שלש סעודות כי הוא נגד יותרת של נר"נ והלוית המלכה היא ליחידי סגולה למאן דזכי לחי' הרביעית ויחידה לית מאן דזכי לה עתה וגם אינו במיחש כלל כמ"ש [בע"מ] במאמר צבאות סי' ה' עיי"ש.
כל המענג את השבת נותנין לי נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג וכו' נחלת יעקב וכו' לא כאברהם שנאמר בו קים התהלך בארץ וכו' ולא כיצחק אלא כיעקב שנאמר ופרצת וכו' ונ"ל דהלא חלק ה' לכל אומה ארצו במצריו וגבוליו וא"כ שורת הדין נותן שלא יגע שום א' במה שמוכן לחבירו רק איתא במס' ב"ק ראה ויתר גוים וכו' הופיע מהר פארן כיין שלא רצו לקבל את התורה הופיע וגילה ממונם לישראל ע"כ והנה המחללי שבתות יש להם אמתלא שהוא מחייתם ופרנסתם והנה אם כן הי' אמתלא ג"כ לעשו שלא קבל התורה דהא נאמר על חרבך תחי' א"כ הוא מחייתם" וכן לשאר הי' אמתלא א"כ אין להתיר ממונם ועפ"ז מבואר דמי כאין שימר שבת א"כ אסור ליגע חוץ למיצר משא"כ השומר שבת והבן כי נכון הוא בס"ד.
עוד יש לפרש כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כי המענג שבת הוא תחת השי"ת לבדו כמו שפירשתי במדרש נתעטף בטליתו וכו' כוונתו להמדרש כשפגע אדם בקין וכו' א"ל עשיתי תשי ה ומביא מוזלל"ה הגירסא מיד נתעטף בטליתו ואמר מזמור שיר ליום השבת עיין לקמן מה שפי' על הטור א"ח סי' רמ"ב גירסתו כך ועיין בסמוך בפירושו על הגמ' דף קי"ט ע"א לא חרבה ירושלים וכו'] א"כ א"ס משפיע א"ס משא"כ המזלות כמו שאמר זו משלי והבן [הייני משה רבינו ע"ה אמר זו משלי כי בו"ד איני יכיל להשפיע בברכתו יותר וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם עד א"ס וק"ל].
קיט ע"א
אמרם זיל לא חרבה ירושלים עד שבטלו בה ק"ש שחרית וערבית נ"ל עפ"י שנתבאר בעקידה כי עיקר העונש שעזבם השי"ת לישראל תחת מערכת השמים והשרים והמה בעוכרם כי כולם שונאים לישראל ומתנגדים להם ועפ"ז יתבאר עפ"י מ"ש על המדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש משעת מתן תורה [בישמח משה פ' יתרו ותודה"ק כי ידוע דבשעת מ"ת הוציא הקב"ה את ישראל מתחת מערכת השמים ומתחת יד השרים והמה רק תחת יד הקב"ה בעצמו והנהגת התורה וידוע אמרם בירושלמי ברכות דעבד פטור מקר"ש משום דכתיב שמע ישראל וכו' ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד משא"כ זה שיש לו שני אדונים ע"כ ובזה יובן דפירושא דה' אחד הוא שאין לישראל רק אדון אחד ואינם תחת המזל והשרים כלל ומהיכן זכו לזה משעת מ"ת עיי"ש ועיין ישמח משה פ' תשא ד"ה שמן משחת קודש יהי' זה לי מה שמפורש המד' את שבתותי תשמורו וכו' אני ה' אני ולא מלאך אני ולא השליח עיי"ש] ושייך לזה ג"כ מ"ש על המדרש פגע אדה"ר בקין כו' עפ"י היע"ד ח"ש דף כ' ע"ג על אמרם ז"ל אפי' עובד ע"א כדור אנוש כו' [ותו"ד כל הש"ש כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו כי טעות דור אנוש הי' כי עזב ה' את הארץ ומסר הממשלה לכוכבי השמים ומזלות כי אין כבודו להשגיח בתחתונים והשומר שבת כהלכתו מבטל טעות דור אנוש כי ע"פ המזל ומערכת השמים הוא יום עצב ודאגה ויגון והשומרו כהלכתו ומעלגו ושמח בו מורה לדעת כי השי"ת מנהיג עולמו בהשגחתו וברצונו ולכן אמרו כל השומר שבת כהלכתו ומבטל בזה טעות דור אנוש מוחלין לו וק"ל ע"כ, ועפ"ז יובן המדרש פגע אדה"ר בקין ושאלו מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה וכו' מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת (ילקוט פ' בראשית) לא מצאתי פירושו בכתבי מוזלל"ה ואפשר כוונתו כי כאשר שמועיל תשובה זהו לאות כי הקב"ה מנהיג עולמו בהשגחתו בעצמו ולא ע"י מלאכי מעלה כי במלאך נאמר כי לא ישא לפשעכם והקב"ה אמר נפש החוטאת יעשה תשובה כידוע ע"כ אמר מזמור שיר ליום השבת שיר דייקא להיום בו שמח וטוב לב היפך הוראת המזל וק"ל] והבן ועפ"ז תבין מ"ש ביע"ד שם כ' ע"ב הטעם דבדברות האחרונות נאמר וזכרת כי עבד היית כו' ובדברות הראשונות נאמר כי ששת ימים כו' ותורף דבריו דשבת הוא הגינה לישראל מפני האומות עיי"ש [ע"כ נתן הקב"ה בלב כל או"ה שלא ישמרו יום השבת כי אם בחרו להם יום אחר למען לא יהי' פ"פ למה"ד לקטרג על ישראל כי גם או"ה ישמרו שבת ובדברות הראשונות שנתנו על אופן חירות משיעבוד מלכיות כאמרם חרות על הלוחות נאמר הטעם כי ששת ימים ואז גם האו"ה בכלל שמירת שבת כי גם המה מהנבראים אמנם בדברות האחרונות שנצרכו להגנה מאו"ה נאמר הטעם כי עבד היית בא"מ וזה לא שייך באו"ה רק לישראל נאמרה וק"ל] ומזה שכתבתי תבין למה הוא הגנה דה"ט דבשבת מראה שאינו תחת שר ומזל רק תחת הקב"ה בעצמו דאז אין אומה ולשון שולטת בהם ועפ"ז א"ש דאמר לא חרבה ירושלים עד שבטלו בה וכו' ולא אמר מפני שלא קרו בה ק"ש שחרית וערבית דבאמת קרו רק שבטלו הענין שהכניעו עצמן תחת שר ומזל כמו שאמרו (ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וכו' חסרנו כל טוב וכו'].
קיט ע"ב
אר"ש ב"א לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז וכו' אר"י לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח וכו' ועיין בבינה לעתים בעת צרה דרוש לשבת דברי [דרוש מ"ז] שהקשה דהלשון א' ר' יהוד' משמע דאינו חולק רק מוסיף דאל"כ הי' ראוי לומר ר' יהודא אמר והבן והנה זה סותר את זה דאם היו בוזים ת"ח תוכחתם אינו נשמעת א"כ לא ראוי' לעונש הת"ח מפני שלא הוכיחו ועיי"ש מ"ש והנ"ל בזה עפ"י מה שפי' בסמוך על המאמר (שבת דף נ"ה] א"ל ר' זירא לר' סימן לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א"ל לא מיקבלי מינאי והנה העלה שם דבמקום שהעוברים מזידין יש להוכיחם אף שאין רגילין לקבל דמוטב שיהיו שוגגין כו' לא שייך בזה דהא כבר מזידין הן אבל כשהן שוגגין ודאי דאין להוכיח כשקרוב הוא שלא יקבלו עיין עליו והנה לפ"ז א"ש דהמוני עם נענשו במה שהיו בוזים ת"ח ולפ"ז שכך הי' רגילתם הניחו החכמים אותם על שגגתם מהטעם הנ"ל [דמוטב שיהיו שוגגים] והנה איתא בגמ' ר"י בר' יהודא אומר חבר אין צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ע"כ אלמא דחבר מסתמא מזיד הוא ולכך נענשו מפני שלא הוכיחו זה את זה דייקא והבן.
עוי"ל כי באמת החכמים היו מוכיחים ובוזים דבריהם אבל אלו היו מוכיחים זא"ז הי' מועיל דיותר נכנס התוכחה בלב מאנוש כערכו והבן.
והנה להפי' הראשון שכתבתי י"ל דשני המאמרים הנ"ל הם אחד דמתחילה אמר לא חרבה ירושלים ר"ל שתהי' בגדר חרבה מכל וכל דזולת זה היו הת"ח ראוי' להצלה ואידך אמר דלא חרבה ירושלים שתהי' בגדר חרבה מכל וכל אלא בשביל שבוזים בה ת"ח זולת זה היו המונים ראוי' להצלה.
עוי"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז כי המוכיח ברבים אינו פועל כ"כ כי כל דרך איש ישר בעיניו וצריך להתווכח עמו בלב"ע להראות כי לא ישר הולך והבן וזש"ה הוכח תוכיח הוכיח ר"ל התווכחות צריך אם תוכיח את עמיתך את עמיתך דייקא והבן.
קמ ע"ב
מרז"ל בעניותא לא אכלי ירקא וכו' נ"ל דהוא מליצה על חכמות חיצונות.
קנג ע"א
אמר רב אחום בהספדאי דהתם קאימנא ע"פ מ"ש [בישמח משה] בפ' תצוה ובחדושי לחולין [נדפס ג"כ שם] על אמרם ואנן כדקאי קאי [עיי"ש בארוכה דברים נחמדים ותו"ד בקיצור נמרץ להבין כאן דבריו הקדושים כי יש שני מיני צדיקים כת אחת המסגלים כל מיני מצות ומע"ט שכליות ושמעיות וגזריות אבל מ"מ קצרה יד שכלם להבין גדולת הבוית"ש שיקיימו לאהבה אותו ולדבקה בו על אופן המעולה כמ"ש דהע"ה נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות וגו' והכת השני' הדבקים בו ית"ש בכל עת ובכל רגע בתוקף ובחשקות גדול עד שמתענגים בו שנאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וכל תענוגי העוה"ז המה כלא בעיניהם וכאפס וכאין נגד התענוג הגדול הנפלא שהם מתענגים באהבתו ית"ש והם מתעלים תמיד ממדריגה למדריגה ומכירים תמיד בכ"ע בגדולת הבוית"ש מה שלא הכירו מקודם ומתחדש להם זריזות ואהבה ואופני העבודה חדשים לבקרים והנה הצדיקים מכת הראשון צדקתם בטל לאחר מיתתן כי אין שם עולם המעשה כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם רק שמקבלים שם שכר פעולתם המצות ומע"ט שסיגלו בחיים חיותם לפ"ז לא יפול עליהם אז שם צדיקים בהוה רק בעבר שהיו צדיקים בחייהם משא"כ הצדיקים שמכת שני' עיקר הצדקות שלהם הוא היראה והאהבה והדביקות בו כי הוא עיקר התכלית ועיין בעקרים מאמר ג' פל"א א"כ לאחר מיתתם בהפרד המסך המבדיל הגוף הגשמי ובטלו כל המעשים מ"מ העיקר נשאר ביתר שאת ויתר עז דהיינו הדביקות והאהבה א"כ נופל עליהם שם צדיקים בהוה אף לאחר מותם כי צדקתם עומדת לעד ועליהם כוונתם גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כי צדקתם מתרבה אז יותר ויותר מבחיים חיותם לא כן הצדיקים שמכת הראשונה אשר צדקתם פסקה רק שמקבלים שכר נצחי חלף עבודתם שעבר וז"כ אמרם [פסחים דף נו"ן] עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה דהנה צדיקים הנפטרים הם שוכני מעלה והחיים הם נקראים תחתונים ואמר על כת הראשונה עולם הפוך ראיתי שהחיים חשובים יותר מהמתים כי החיים עוסקים במצות ומע"ט ובמתים חפשי ואנן ר"ל הת"ח הדבקים בה' ובתורתו כדאתינן הכי ה"כ איתני התם דהיינו עליונים למעלה ותחתונים למטה דבכת השני' גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וק"ל] ה"נ פירושו דהתם קאימנא [כמו הכא] והבן. ויש להמתיק עוד יותר ע"פ שנ"ל אמרם דברים היוצאים מהלב נכנסין אל הלב ע"פ שנ"ל לפרש המדרש כל בן נכר לא יאכל בו זש"ה לב יודע מרת נפשו ע"פ מ"ש בפ' ה' רועי לא אחסר ומ"ש בפ' כי חנם מזורה הרשת כו' ועפ"י מ"ש בע"מ הכהנים אוהלים והבעלים מתכפרים והבן, ובעניותא לא אכלי ירקא וכו' שכתב היע"ד ומ"ש הקנה בבל תשחית דגופי' עדיף [כדי להבין הדברים הנאמרים ברמז רמיזא ארשום תו"ד הקדושים בס' ישמח משה פ' נח ד"ה ומוראכם וחתכם וכו' ובפ' בראשית ד"ה וי"א תדשא הארץ דשא כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל דיש נפשות מתגלגלים בבע"ח המצפים לתיקון ע"י אכילת צדיק בכוונה או לש"ק ואכילת מצוה וע"י שחיטה וכיסוי הדם אכילה כדת מעלים את הנשמה המגולגלת לשורשה והנה הנשמה המגולגלת בבע"ח יודעת ומכירה א"ע וע"מ באתה בגילגול זה ויודעת ומשגת בטוב הבריות וכמבואר בבכור שור במס' בב"ק דף צ"ב ע"ב על הגמ' כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו כי עופות הטהורים דירתן אצל הצדיקים כאשר אז"ל סנהדרין דף ק"ח ובעופות הטהורים מגולגלים נשמת זכאים וצדיקים הצריכים איזה תיקון ורודפים אחרי צדיקים שישחטו ויאכלו ע"י לתקן אותם ע"כ וזשה"כ [משלי א'] כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ודרשו חז"ל בסוטה דף ל"ח שאפי' עופות מכירים בצרי עין שנאמר כי חנם מזורה הרשת וכו' ועיין רש"י שם כי הפורשים הרשת ונותנים שם חטים ושעורים כדי שיבואו העופות לאכול ואלו צרי העין מאבדים המזונות שזורים ברשתם בעיני כל בעל כנף שאף הם מכירים בצרי עין ואין נהנים מהם עיי"ש ויובנו הדברים ע"י הנ"ל כי הנשמה המגולגלת בהעוף תקרא הבעל עוף כנף כי הוא הבעל והאדון של העוף לכל אשר תחפוץ תטנו ותוליכנו והנה אם מזורה הרשת מצדיק וכשר אזי תוליך העוף למען ילכד בפח וישחט בכשרות וברכה כדת וזה תיקונה אמנם אם הצרי עין המה הרשעים זורו הרשת תברח כצפור נמלט מפח יוקשים וזהו כי מהצרי עין חנם מזורה הרשת בעיני כל בע"ל עוף כנף דייקא כי העופות בורחים מהם וש"ת כי לזה בורחים לצד שחסים על איבוד גופם ולזה אמר והם ר"ל הבעל כנף לדמם של עצמם יארובו שישפוך דמם כדת כדי שיתוקנו מהר ויצאו ממאסרם אך יצפנו לנפשותם ר"ל שמה שנטמנים העופות מן הצרי עין והרשע הוא בשביל נפשותם דייקא ולא בשביל גופם ומפרש הטעם שיצפנו לנפשותם כי כן אורחת כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח היינו נפש של עצמו ואם על נפשו לא חייס ופוגמה איך יתקן אחרים וז"כ הע"מ שכתב על אמרם ז"ל כי כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ר"ל הבעלים של הבהמה הנקרבת שהיא הגילגול עכ"ד כי כמו שמצינו באילו של יצחק דפרח בו לפי שעה רוחו של יצחק ה"נ בכל מקריב קרבן בכוונה הראוי לכך כמקריב א"ע יחשב ולכך הכהנים אוכלים הבשר בקדושה והבעלים מתכפרים ולכן אז"ל ששלחנו של אדם דומה למזבח שהוא ממש דומה למזבח לתקן נפשות המגולגלים כנ"ל וכבר פי' היע"ד על אז"ל בעניותי לא אכלי ירקא וכו' שמפורש בספר הקנה הקדוש על אמרם ז"ל מאן דאפשר לי' לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים הר"ז עובר בבל תשחית דכל מה שגס ועב ביותר בנאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומריות וקשה להעלותן וכל מה שהוא מאכל דק ביותר הניצוצות שבו מגולים יותר והוא בנקל להוציאם ועפי"ז יתבאר מאן דאפשר לי' למיכל פת שעורין והיינו שהוא בקי בסודות ואומן באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים אזי עובר בב"ת אם אוכל פת חטים כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו וכו' ומסיק הש"ס ולא הוא בל תשחית דגופא עדיף שמשחית גופו במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע עכדה"ק וזהו בעניותי לא אכלי ירקא וכו' כי באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא אשר הוא בנקל להוציא הניצוצות ולתקנם ובזה פי' מוזלל"ה צדיק אוכל לשובע נפשו היינו נפש המגולגל בהמאכל ובטן רשעים תחסר אדרבה מקלקל עוד להמאכל ואשר בתוכו והנה מבואר בשער הקדושה ענין רוחניות המאכל כי שם הוי' ב"ה הוא הכל ויש בכל דבר כח שם הקדוש הזה וממנו ניזון האדם ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיו כי י"ק עם שמי הוא שס"ה וה' עם זכרי הוא רמ"ח עכ"ד ונמצא לפ"ז הניזון מרוחניות המאכל הוא ניזון משם הוי' ב"ה והשם הקדוש הזה הוא הרועה ומפרנסו והן הן דברי דהע"ה ה' רועי ר"ל אם השם הקדוש הנ"ל הוא רועי אז לא אחסר ח"ו להמאכל ולהניצוצות אשר בתוכו היפך מהרשעים שנאמר בהם ובטן רשעים תחסר והבן עכתו"ד שם ובזה יובנו דבריו הק'] והצדיקים נקראים לב שנאמר אני ישנה ולבי ער והנה הצדיקים שהם הנקראים לב המבוארים בזוהר אית צדיקים דבלבא תליין ונראה שאלו הן הדבקים תמיד בו בלב כי ה' צלך והבן. [וז"כ בביאור המדרש כל בן נכר לא יאכל בו הה"ד לב יודע מרת נפשו כי יקלקל באכילתו כי בטן רשעים תחסר כנ"ל ומי יאכל בו צדיקים שנקראים בשם לב דבלבא תליין כי לב יודע מרת נפשו, של המאכל, היינו הנשמה המגולגלת בהמאכל וק"ל] והיינו דברים היוצאים מן הלב דייקא נכנסים ללב כי מאחר שדבק בחיות הבורא ית"ש הרי דבורו שהיא החיות שלו הדבוק בחיות הבורא בוקע כל המסכים כמו שנאמר ואתה מחי' את כלם ואף החלב שעל כסלם [של השומעים] בוקע דמבואר בפ' והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר כו' אלו דמחיצה של אבן מפסיק והבן. וצדיק כזה יכול לזכות את הרבים וכבר אז"ל הצדיק אבד לדורו אבד שאבדו הגנת זכותו והנה י"ל סברה להיפך דבחיו לא הועיל להם זכותו ואחר מותו מועיל ע"פ סברת הרשב"א הטעם בהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם [דמה"ט שכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דלא שלים עבידתי' כי אמרו ז"ל אל תאמין בעצמך וכו' ושכירות אינו משתלם אלא לבסוף נמצא כי לא יוכל זכותו להגן בחיותו משא"כ לאחר פטירתו כי יבוא על שכרו] והמדרש שאמר משה כתבת ביומו תתן שכרו וע"פ מ"ש בכה תאמשא משא"כ במזכה את הרבים כמ"ש שם [עיין ישמח משה פ' יתרו ופ' פנחס אריכת הדברים והיוצא מדבריו הקדושים כי להצדיק שזיכה את הרבים מגיע שכרו בעוה"ז כי הקב"ה מקיים תורתו ביומו תתן שכרו אך דלא שלים עבידתי' כי אל תאמין בעצמך וכו' אמנם כבר אז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כאשר פי' הגה"ק מבארדיטשוב זצלל"ה אל תפרוש מן הציבור [לזכותם] ואל תאמין בעצמך וכו' כי בזכות הרבים מובטח שאין חטא בא ע"י ע"כ ובזה פי' שם בפ' פנחס בדין הוא שיטול את שכרו כי פינחס זיכה את הרבים שהשיב חמתו מעל ב"י ושוב אין חטא בא ע"י ושלים עבידתי' ע"כ בדין הוא שיטול את שכרו עיי"ש] וא"כ אמר שפיר אחים לי הספדאי דהתם קאימנא כנ"ל דהיינו שהוא מהדבקים בו ית"ש [ובלבא תלי'] וא"כ ממילא דזיכה את הרבים [והי' זכותו מגין על בני דורו בחיים חיותו והתם קאימנא וק"ל]:
ועפ"ז יש לפרש הפ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה כי הצדיק אף שמאיר לארץ ולדרים שמעורר מאורי אור אעפ"כ הוא בבחינת זריעה שנאמר הזורעים בדמעה מחמת שמסופק שמא יתקלקל מחמת מקרה ברד ורוח זלעפות וקרירות ומניעת גשם או ריבוי גשם ככה מתפחד אולי יתקלקל כמו שאמרו חז"ל אל תאמין בעצמך כו' אבל ולישרי לב שמחה כי המכונין בשם לב מיישרים לעם ה' ומובטחים שאין חטא בא על ידם להם ראוי לשמוח והבן.
ועפ"ז יש לפרש ג"כ מה שאמר דוד בהספד שאול ויהונתן בחייהם ובמותם לא נפרדו היינו כדקאי קאי שאין ביניהם פירוד בין חיים למות כפי פירוש הראשון שפירשתי באנן כדקאי קאי והבן וג"כ אינו יוצא מהפשוט כי לא נפרדו מדבקות הבורא והוא הוא.
עוד יש לפרש אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא ע"פ מ"ש בספר הפלאה במס' כתובות דף ק"ג ע"ב ע"פ כי טוב יום בחצריך וכו' ע"פ המהרש"א עיי"ש (ור"ל דאף דהצדיק כשנספה בעון הדור נוטל חלקם בעוה"ב אפ"ה לא ניחא לי' ורוצה יותר בשלו עיי"ש) והנה לכאורה יש לתמוה כיון דלפי הנראה זה הוא פיוס לצדיק שנספה בעון הדור שנוטל חלקם וא"כ אם הם יעשו תשובה ע"פ הספדו ונוטלין את שלהם מה יש לצדיק חליפי חייו ומיהו דעת לנבון נקל כי בוודאי היכלות שיורש לא ניטלו ממנו כי המה חליפי ימיו רק אם עושין תשובה השי"ת נותן להם אחרים תחתיהם או דוגמתן או דעדיפי' מינייהו כפי התשובה והיינו דברי רב דאמר לי' אחים לי הספדאי ואל תחוש שעי"ז שהעם יתמרמרו בבכי' יונטל ממנו היכלות שירשתי כי יוחזר להם אל תחוש לזה דהתם קאימנא כי מיהב יהבי משקל לא שקלי וכמו שאמרו רז"ל בהדי' גמירי מיהב יהבי משקל לא שקלי ודו"ק.
עוד באופן אחר נראה לפרש אחים לי הספדאי דהתם קאמינא כבר פירשו העולם דשם הוי עומד ע"כ ונ"ל להמתיק הדברים ע"פ שכתבו בספרים דצדיק לא ינוחם במותו בכל הקורת רוח שיש לו בעוה"ב משום דיפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב והם כל ימיהם בתשובה ומע"ט רק ע"י שרבים מתעוררים בתשובה על ידם בזה ינוחמו כי אינו דומה יחיד העושה לרבים העושים והיינו אחים לי הספדאי לעורר רבים דהתם קאימנא כו' לכך אין לי נחמה רק בחימום ההספד.
פי' אחר ע"פ מ"ש [בתפל"מ] בפסוק יראוך עם שמש וגו' עפ"י מ"ש בספר הפלאה לכתובות בדף ח' ע"ב בגמ' על הפסוק בכל עצב יהי' מותר [בתהלים ע"ב ה' ותוה"ד שם בדרך השלישי ע"פ שפי' ההפלאה וזרח השמש שזרחה שמשו של צדיק אחר קודם ששקעה שמשו של הראשון, מ"מ שקעה השמש כי כבר אז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושיע כפני לבנה נמצא שהאור הראשון לא נתמלא ונמצא שקיעה הוי וזה הפי' וזרח השמש ואעפ"כ ובא השמש שקיעה הוי כי אינו דומה אור השני לאור הראשון שנלקח מאתנו וק"ל עכדה"ק] והוא דמיתת הצדיק נקרא ביאת השמש גם נקרא זריחה כמ"ש בפ' וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו הוא שואף זורח הוא שם [שם בתהלים עה"פ יראוך עם שמש שפי' וזרח השמש ובא השמש שדרשו ז"ל עד שלא שקעה שמשו וכו' וזרחה שמשו של וכו' ומפרש הפסוק וזרח השמש היינו שמשו של הצדיק הנולד ובא השמש ששקעה של הצדיק הנעדר ומדוע נקרא בשם ביאה שאומר ובא השמש הי' לו לומר ויצא השמש ע"י משיב ואומר ואל מקומו שואף ר"ל הוא מתאוה לבוא למקומו לאור העליון אשר מאיר ובא לשורשו ומקומו כי זורח הוא שם על כנפי השכינה רק לדורו אבד ועיין ישמח משה בהעלותך ולעיל מיכה ז' ב' עה"פ אבד חסיד וכו'] לכך אמר כאן סתם יראוך עם שמש דהיינו עם זריחה ועם שקיעה יחרדו ויתיראו אם בארזים נפלה שלהבת וכו' ולפני ר"ל זה שבא ונולד לפניו וקודם לו כונו דאמרן עד שלא שקעה וכו' זרחה וכו' הוא רק ירח נגד השמש דור דורים ור"ל כך הוא בכל דור ודור לכך ראוי להתעורר והיינו דהתם קאימנא אבל כאן לא יהי' דוגמתו ותמורתו כמו שאמרו [הוריות י"ג] ברזל מעפר יוקח כי לכל יש תמורה ת"ח שמת אין לו תמורה כיוצא בו והבן.
א"י עפ"י מ"ש [בישמח משה] בפ' ואתחנן בהפטרת נחמו נחמו עמי עפ"י שכתבתי ליישב קושית התוס' במס' שבועות בשגגת קרבן בשבועת ביטוי עיי"ש והנה הצדיק בחייו הוי הולך תמיד ע"י שמעלה תמיד ניצוצי קדושה ומדבקן בנשמתו וכמו שפי' ביע"ד ח"ש בפ' הוא ישופך ראש ע"כ בכל עת ניתוסף בו קדושה ואחר פטירתו אינו מקבץ עוד דהפעולה הוא רק בעוה"ז וזה הפסדו ובהספד נתבאר דמעלין ניצוצות קדושות הרבה מאוד כמ"ש הפסוק שימה דמעתי בנאדך וכמו שאמרו חז"ל כל הבוכה על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו [שבת ד' ק"ה] ואל כביר לא ימאס וע"כ מוסיפין בו קדושה דהוא הגורם וע"כ הספד אותיות הפסד דההספד מתקן ההפסד של הצדיק והיינו אחים לי הספדאי דהתם קאימנא עומד ולא הולך לפי שאין מקבץ ניצוצות ק' כנ"ל ע"כ אחים הספדאי דבזה יקובצו כל מה שהי' יכול לקבץ והבן כי כן הדעת נותן דאם עושין תשובה ע"י וקובץ הכל כנ"ל.
ועפ"ז יתבאר המדרש זכור ה' מה הי' לנו זכור בע"פ בתרין אנפין כי דרשו חז"ל מכה אשר לא כתובה זה מיתת הצדיקים וכתב בהפלאה בגמ' כתובות [דף ח' ע"ב] הטעם שאינה נהפך לאוה"ע כי בכל מכות הכתובות בתורה אם יטיבו מעשיהם כתיב והסיר ה' ממך כל חולי וכו' ונתנם בכל שונאיך ומש"ז נכתבו משא"כ מיתת הצדיקים שאחד שקול כמו הרבה ז"א אלא בישראל אבל בעכו"ם כתיב ידין בגוים מלא גויות ובישראל מחץ ראש על ארץ רבה שאחד נחשב כמו הרבה ע"כ] והיינו זכור בע"פ ר"ל זה מיתת צדיקים שנהרגו ונשפך דמן שהוא בע"פ מכה שלא כתובה שהוא אינה נהפכה הביטה וראה את חרפתינו כי תחת אשר ראוי שהקללות יתהפכו להם נתהפך להם נחלתינו [כי נחלתינו נהפכה לזרים] והבן.
ועוד נראה לפרש המדרש הנ"ל זכור בע"פ והמדרש נחלתינו נהפכה לזרים נהפכה כמהפכת סדום עפ"י כי ידוע דמפני הרעה נאסף הצדיק יש לו ב' פירושים א' שמתכפר ב' שלא יראה ברעה כמבואר במס' ב"ק פרק הכונס והנה הא דמכפר הוא מטעם זה נהנה וזה לא חסר [כמבואר בישמח משה הפטרת דברים כי הגנה שהצדיק מגין על הדור הוא מטעם זה נהנה וזה לא חסר] כי הצדיק אינו חפץ בחיי הבל אך הרי מפסיד מע"ט אך בהספד מרוויח תמורתו וא"כ עיקר הכפרה ע"י ההספד וכמו שפירשתי כבר מה פרה אדומה מכפרת כו' וכל זה כשגומלין חסד [ומתנהג עמהם ג"כ בגמ"ח] מדה במדה והבן והיינו זכור ר"ל מקונן על מיתת צדיקים וש"ת כי מכפרין לזה אמר נהפכה כמהפכת סדום [ובסדום היו מקפידים שלא ליהנות אף שלא חסרו ומדה כנגד מדה גם כן אינו מכפר עליהם שהוא משום זה נהנה וזה לא חסר] והבן וא"כ הוי כפי' השני [מפני הרעה שלא יראה ברעה העתידה ח"ו] והבן, וא"כ שיכפר צריך ב' תנאים א' שיתעוררו עי"ז כדי שיהי' לא חסר והשנית שיגמלו חסד משא"כ כשחסר תנאי אחד ומכל שכן בתרתי לריעותא וזה שמקונן הנביא הצדיק אבד ולא אמר נאבד רק הכוונה דאבד המע"ט שהי' יכול לעשות ואין איש שם על לב לעורר בתשובה שירויח כנגד זה א"כ הוי חסר וזה ריעותא אחת ועוד שנית ואנשי חסד נאספים כי אין עושה חסד הרי ריעותא השני' א"כ באין מבין כי מפני הרעה העתידה לבא כי הם חשבו שמכפר אבל לפ"ז הוא להיפך ח"ו והוא פי' נפלא בס"ד. ע"כ אחבנ"י התעוררו נא בתשובה וגם קבלו על נפשכם לגמול חסד כי ידוע דהצדיקים האלו כל חפצם וכל ישעם תמיד לטובת ישראל ולגמול חסד בכל האפשרי ע"כ נכבד נא אותם בזה.
ועפ"ז נ"ל לפרש הגמרא בכתובות דף ח' ע"ב קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים ר"ל לנחם הצדיקים שמתאבלים על מע"ט שנעדרו מאתם פתח ואמר אחבנ"י גומ"ח בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו להכניס נפשות תחת כנפי השכינה ה"נ אתם הרי גרמתם לתשובה ואין אתם חסרים ע"כ תקנו במדת ג"ח ובעל הגמול ישלם לכם ויתקלס עילאי ברוך אתה משלם הגמול, ועפ"ז יבואר ג"כ אחים לי הספדאי דהתם קאימנא דהוי עומד וא"כ הריני חסר ולא אכפר כנ"ל לכך אחים לי הספדאי שלא אהי' חסר ואז אכפר והבן.
ועפ"י הנ"ל יובן אמרם ז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו כי הנה החכם אם נספה קודם זמנו לעון הדור הרי לפי מ"ש בהספד מחזיר לו ההפסד חייו וא"כ זה שאינו רוצה להחזיר לו חייו נמצא ע"י נקבר קודם זמנו בעוד שהי' לו לחיות והבן ע"כ מדה במדה ראוי לקברו בעוד שיש לו זמן לחיות דהיינו קודם זמנו כנ"ל.
אחי וריעי זרע קודש עם ברוכי ה' עורו לבבכם עורו עורו התעוררו כי גדול כים שברינו מי ירפא לנו אשר בכל יום ויום אנחנו יורדים מטה מטה הוה על הוה שבר על שבר אשר ממש תנות צרות לא נוכל דלים געולים בוזים אין מנהל לנו ולא מחזיק בידינו ראו מה שנעשה בשנה זו כי בדבר ובחרב וברעב שפטנו יוצרינו כמה נדקרו בחרב מלחמה כמה היו נפוחי כפן וכמה מתו בחלאים גדולים כמו דבר ר"ל פנינו לימין ואין עוזר לשמאל ואין סומך ואנשי אמנה אבדו באים בכח מעשיהם אשר היו גבורים לעמוד בפרץ אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב חושך ואפילה מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה ועל מי יש לנו להשען איה שוקל ואיה סופר אי' שוקל כל דרכיו אי' סופר כל צעדיו אם דרך ה' הוא, מכל טוב נעדרנו והעולה על כולם אשר שכינת עוזינו גולה וסורה זה יותר מאלף ושבע מאות שנה ועד מתי נהי' מוכה בסנורים ואיך נמלא ידינו לעמוד בשמחה אפילו ברגע אחת בעלות על לבבינו חורבן בית מקדשינו ומיתת הצדיקים אשר הוא יותר משריפת בית אלהינו וגלות השכינה מר לנו מר אשר כ"י מייללת ומקוננות שמה פני' אל אלהיה באמרה מרי' דעלמא בתר דרבית וגדלית להון איך חמית לשונאיהן דאכלו להון שמה פני' אל בני' ואמרה בקול מר בני בני עד מתי לא תקימוני עד מתי לא תרחמוני ידיכם אסורין ורגליכון כפותין כי בחורף העבר הי' כן בעוה"ר ואני מתפלש באפר ואורייתא איתוקדן בנורא בגלות המר וצדיקים מתקטלין אחי ורעי זכרו נא והתאוששו וקוששו וקשו חזקו ואמצו לבבכם לשוב עד ה' אלהינו לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאינו כי אל חנון ורחום אתה ויפשפש כל אחד ואחד במעשיו אשר עבר ופשעיו אשר גבר ויבכה ויתאונן ויתמרמר בחרטה גמורה ולא יבוש מפני המלעיגים והסירו מנהגי הרעים, לפריצות ולחוקות העכו"ם אין בושת, ולעבודת ה' יש בושת, אוי לאותה בושה כבר פירשו שמתי פני ככלב היינו פריצות ועזות דהכלב עז שבחיות העזתי מצחי ואין בושה וגשתי לפניך הוא בבושת פנים וכי על זה אמרו סי' טוב לאדם שהוא ביישן או סימן אומה הישראלית ביישנים וכו' וכי בושה לעבודת ה' אמרו ולא לעבירה מי יתן ראשי מים כו' ואבכה את חללי בת עמי תרי מיני חללים א' שנהרגו ומתו ב' רשעים פרוצי דור בחייהם קרוים מתים נשפך לארץ כבדי בעטוף עולל ויונק כו' השי"ת ירחם עלינו בב"א.
תנן ר"א אומר ושוב יום אחד לפני מיתתך כו' שם אמר ריב"ז משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה [ולא קבע להם זמן פיקחין שבהם קשטו עצמן וישבו על פתח בית המלך וכו' שנאמר כה אמר ה' הנה] עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירננו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב לכאורה הי' די לומר עבדי ירונו ואתם תצעקו רק דשני מיני רינה יש רינה של שמחה כמו רני ושמחי ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ויש רנה של בכיה כמו קומי רוני בלילה לראש אשמורת הנאמר במגילת קינות לכך צריך לבאר ולפרש מטוב לב והנה יש שני מיני בכיות א' שצועק מחמת שמקוה שיהיה לו ישועה על ידי השעוה והצער שירחמו עליו ויש שהצועק יודע שלא יועיל לו כלל וכלל הצעקה ומ"מ צועק מחמת כאב לב. ומוכרח לצעקה מעצמו בלי שום רצון וצעקה כזו יש שם לרשעים שלא יועילו צעקתם יזעקו ואין מושיע כי אז אין זמן תשובה רק יצעקו מכאב לב והוא מוסר גדול הלא יותר טוב לצעוק עכשיו שמועיל הצעקה והבן.
הדרן עלך פרק מי שהחשיך וסליקא לה מס' שבת כי בריש המס' תנן בהמשנה בלשון עני ועשיר והנ"ל משום דמסיק כאן דשלא לצורך כלל פטור והיינו ודאי משום משאצ"ל וא"כ אסור הוא מדרבנן אך אדרבה עקירה וכו' אינו אלא מדרבנן ושרי בכה"ג לגמרי והנה כבר כתב בתשובת עה"ג סי' ק"ד דזה עוקר וזה מניח אינו אסור אלא בהוצאה דאורייתא ולכך קתני בלשון עני ועשיר כלומר דהוי הוצאה לצורך והוי דאורייתא ולכך אסור זה עוקר וזה מניח ודו"ק.
ירושלמי שבת פ"ב
שהביא היע"ד ריש ספרו ע"ע וזה לשון הירושלמי בהשפטו יצא רשע צדיק לא נאמר אלא רשע מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ומה שפירש בו ואני הוספתי נופך מה דנקט בלשון שלילה אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ולא בלשון חיוב השטן מקטרג בעת הסכנה נ"ל דה"פ דאיתא [במנחות מ"א ע"א] בעובדא דרב קטינא דאעשה לא מענשי רק בעידן ריתחא והנה י"ל כדעת התוספת דדוקא בציצית כידוע ונ"ל כמו שמבואר מכל בעלי הדרוש דלקחו זאת לכל עשה והנה קושי' התוספת נ"ל ליישב דבאמת בכבר עבר על עשה לא מצינו שום עונש על עשה בב"ד שלמטה רק באומרים לו עדיין קום ועשה ובל"ת המלקות הוא בכבר עבר והבן והנה ידוע דשבע שמות יש ליצה"ר ובודאי דכל אחד לפי עניניו והנה שטן נראה דוקא כמו בדרך לשטן לו דהיינו שרוצה האדם לעשות והוא מבטל משא"כ בל"ת נקרא יצה"ר כנ"ל ברור והנה נאמר בהשפטו כו' ותפלתו תהי' לחטאה דהיינו דאינו מכווין כראוי ובפיו ובשפתיו כבדוהו ולבו רחוק וזה אינו אלא ביטול עשה ולעבדו בכל לבבכם כו' והנה לכאורה לנגד הצדיק המכוון משפטו חמור אך מכאן שאין השטן מקטרג דייקא שלא כדעת התוס' והבן.
עוד יתבאר הירושלמי בהשפטו יצא רשע יצא צדיק לא נאמר אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה דקשה טובא א' אם הוא רשע בודאי יצא רשע ואם צדיק הוא למה יצא רשע וע"ק ממאמר ברורי' לר"מ בריש מס' ברכות מי כתוב יתמו חוטאים וא"כ הוי דוד סותר דברי עצמו אך זה יש ליישב דהנה ידוע דקלל לדואג ואחיתופל והנה ידוע אמרם ז"ל בחגיגה דף ט"ו ע"ב דאשכחי' שמואל לר' יהודה דקאי אעוברא דדשי וקא בכי' (ע"ש אי' סופר את המגדלים דואג ואחיתופל דתלת מאה בעי' בעי במגדל הפורח באוויר) שם א"ל שיננא טינא היתה בלבם והא כתיב וכל באי' לא ישובון ואמרו זה מינות אך עדיין קשה יצא רשע בוודאי הכוונה על יציאתם מן העולם דאי על יציאתם מן הדין הרי רשע הוא כקושי' רק על יציאתו מן העולם כמו ברוך אתה בצאתיך וא"כ משכחת דיצא צדיק דהא אמרו מאן דפריש ממינות מיית שנאמר כל באי' לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים והבן אך הטעם הוא מפני שעלול לחזור לסורו וא"כ הוי כתאנים דמטו זמני' דאמר ר"י בריש חגיגה היינו דכתיב הן בקדושיו לא יאמין והנה השי"ת אינו מעניש על העתיד רק בעת צרה כוללת וצריך לנס ואיכא קטרוג עליו על שם העתיד כמו שהיה על ישמעאל ואם אדם הזה עתיד להרשיע בעצמו אזי השי"ת מסכים למה"ד לטוב לו וכ"ז מבואר ביפ"ת ובנזה"ק ב"ר פ' כ"ה סי' א' וכבר כתבתי עפ"ז ענין נאה בפ' וישב בפ' וימשכו ויעלו את יוסף כו' ועפ"ז יבואר הירושלמי יצא צדיק לא נאמר כו' אלא שאין השטן מקטרג כו' וא"כ וכי משום שוטה אחד יבקש שיהי' שעת הסכנה בעולם יאבדו האפיקורסים ויהי' ריוח בעולם והבן.