ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שבועות
[דף ל"ח ע"ב] רש"י ד"ה שבועת הדיינים שהדיינים משביעין ע"י הודאת מקצת הטענה שלימדוה כו' ולכאורה שפת יתר מה דכתב רש"י ע"י הודאת מקצת הטענה יהי' באיזה שבועה שיהי' וכש"כ מה דכתב שלימדוה הוא ודאי מיותר וכן מ"ש שהדיינין משביעין מאי כיון רש"י בזה שהופך דברי המשנה אף דכפשוטו כיון דלא תימא שהדיינין בעצמן נשבעין מ"מ יש עוד מילין לאלקי דמי פתי יסור הנה לפרש דברי המשנה שהדיינין בעצמן נשבעין ונראה ליישב דלשון המשנה קשיתי' לרש"י דא' שבועת הדיינים כו' ולא אמר סתם שבועת הטענה שתי כסף כיון דבכל שבועת כן הוא ומיהו בזה י"ל כפשוטו משום דבפרקים הקודמים מפרש דבשבועת הפקדון ובשבועת העדות דחייב ואם נתני כאן בסתם ה"א דגם שם אין חייב רק בשתי כסף לכך נאמר כאן שבועת הדיינים ומפרש רש"י שהדיינים משביעין ולא שבועת דלעיל שהם או מפי עצמן או מפי אחרים או מפי הבע"ד כמבואר שם ודו"ק דרש"י סובר כדעת הרמב"ם והש"ע בחו"מ סי' פ"ח סעיף דו"ה דבשבועה דע"א ובשבועת השומרין לא בעינן שתי כסף וזה ברור בדעת רש"י דהא לא נקט רק מודה במקצת אך ידוע דרש"י לא כיון רק לברר דברי המשנה וגמרא ולא לפסוק כמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי' לכך צ"ל דלשון המשנה קשי' כמ"ש לכך כ' שהדיינים משביעין ע"י הודאה כו' דשבועה הנ"ל בא ע"י הדיינים מאחר שהודה לפני הב"ד ולא חל עליו החיוב כלל קודם שבא לב"ד משא"כ בשאר שבועת שהחיוב חל מצד עצמו שעל מה שכפר הוא נשבע אבל הכא גזירת הכתוב הוא שע"י הודאה בב"ד הוא נשבע והבן זה אף דהודאה בלא ב"ד נמי מחייבו בשבועה ע"י שהודה לפני עדים תחילה בדרך דמהני ומתחייב אח"כ ע"י העדאת עדים ואף דאין בזה ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה וכו' והבן מ"מ הא מסיק במציעא ג' ע"ב דאתי' בק"ו מע"א וע"א ודאי מחייב שבועה בכה"ג דהא שנים מחייבים ממון דאלת"ה לא הוי מקשה הש"ך בסי' ל' סק"י דאפשר לומר דעדים העידו שהודה לפניהם ודוק א"ו כמ"ש (ואף דמסיק דאתי' במה הצד מפיו וע"א א"ש והבן מי' אף אם הוי נפיק מפיו לחודי' א"ש דהא כיון דהוי הודאה גמורה והעדאת עדים הא אתי' בק"ו דהוי כפיו מה"ת לפטור ועוד דק"ו מעלי' הוא שלא תהא הודאת פיו גדולה פירוש אם הודה לפני ב"ד שהודה דשוב אינו יכול לטעון שאינו חייב כמבואר בחו"מ סי' ע"ה סעיף י"ז ובש"ך סי' פ"א סק"ח ואין להקשות להש"ך דפסק בסי' פ"א סק"ב דהודאה בפני ע"א לא מהני לח"ש על מה שמעיד א"כ לפ"ז בב"ע דאתי מני' כדמסיק שם ב"מ אין לחייבו שבועה על מה שכפר ע"א ה"ט דלא הוי הודאה משא"כ בשני עדים דהוי הודאה וזה ברור) מ"מ ע"י דייני' מקרי כיון שאם הודה קודם שתבעו התובע בב"ד פטור כמו דמבואר בחו"מ סי' פ"ח סעיף ט"ו ועיין בש"ך סי' כ"ד סק"א ואף בהעדאת עדים ודאי דלא מחייב רק בכה"ג שהעדים העידו מאחר שתבעו התובע דהא לא יליף רק מע"א ומפיו ודיו לבא מן הדין כו' דהא ע"א אינו מחייב רק על מה שהעיד ואם כן האיך יכול להיות דהם מחייבין במקום דשניהם אין מחייבין עי' בב"מ ותבין ואם כן השבועה זו אתי' החיוב דוקא מחמת שהם ב"ד והוא תבעו לפניהם אבל בשאר שבועות החיוב מצד עצמו רק שהם פסקו את הדין ודו"ק ולמ"ש פי' לדברי דבע"א ל"ה הודאתו הודאה כלל כמו שכתב הש"ך שם דאמרינן דהוי השטאה ואף אם נאמין לדברי העד שהאמת כדבריו ואף אם מודה לדברי העד שהודה פטור ולכך אינו מח"ש אבל הכא בעדים דהוי הודאה גמורה ומחייבים לשלם מה"ת לא יחייבו שבועה על השאר דכוותי' גבי העד אם הוי הודאה עיין בש"ך סי' ט"ו עוי"ל דהוי שפיר ק"ו מע"א אם העיד העד לפני ב"ד דהודה לפניו ועוד לפני אחד בהודאה גמורה והאחר אינו לפנינו והוא מכחישו ודאי דמחיוב לשבע ש"ד כיון דהוא מעיד על הודאה בפני שנים ואם כן א"ש ק"ו על שנים שהעידו על הודאה בפני שנים דמחוייבין שבועה וז"ב ועוי"ל לפמ"ש הרא"ש ב"ק דף ו' ע"א דדבר דאתי במה הצד יהבינן לי' כל מה שיש בתחלת הדין עיי"ש וא"כ הכא הא פיו הוי תחלת הדין דהא ר' חייא לא נקט רק שלא תהא הודאת פיו כו' וכן בש"ע סי' ע"ה סעיף ד' לא נקט אלא שלא תהא הודאת פיו כו' ודוק וכן מוכח דחייב בכה"ג בהעדאת עדים מסי' ע"ה סעיף ה' שם שהרי ב"ד עדים שהוד' ואף דלא צריך לטעם זה דהא הוי הודאת פיו ממש דהא הודה לפני הב"ד כמ"ש הש"ך ס"ק י"ט מ"מ הא כתב הש"ך שם דהטעם הנ"ל אתא לאורויי אף שאין מתחייב מתוך הודאתו לפני הב"ד] כגון ע"י חשבוני' רק עפ"י דין תורה שאין בטענתו שטען שנתן עבורו ריבית ממש דשם הוי ממש הב"ד כעדים שהודה וא"כ מוכח שפיר כמ"ש וז"ב ועוד מוכח מהך דסי' ע"ה ד' שם דין דהעדאת עדים שכ' והעדים מעידים שחייב לו חמשים ולא א' שהלוה לו חמשים משמע כל שחייב לו בין ע"י הודאה בין ע"י הלואה וכן בגמרא דא' שיש לו בידו חמשים וז"ב.
ואם נפרש בהמשנה דנקט שבועת הדיינים כמ"ש בפי' הראשון צ"ל הא דכ' רש"י ע"י הודאה מקצת דסבר רש"י להלכה דדוקא במודה במקצת או העדאת עדים בעי שתי כסף וכמו שאפרש הטעם וקשה לרש"י מה דקתני שבועת הדיינים בסתמא הלא איכא שבועת דאינן כן לכך מפרש רש"י שבועת הדיינים היינו שהדיינים משביעין דהיינו שהשבועה בא מצד הדיינים ולא שאר שבועת בכלל ודו"ק ועוד אפשר לומר משום דקתני בסמוך וההודא' בשוה פרוטה לכך מפרש דאיירי במודה במקצת אך לפ"ז קשה מה דכתב רש"י שלמדוה הוא טעם מודה במקצת דהא לא סבר בל"ה כן להלכה מסברא דנפשי' דהא ניידינן מתי' הנ"ל וגם ממתני' לא מוכח כלל דהא דנקט שבועת הדיינים מפרשינן עכשיו כפירוש הראשון וממאי דנקט ההודאה שוה פרוטה לא מוכח דהיינו היכא דאצטריך הודאה וי"ל דלשון המשנה מוכח דהאי דא' דבעי הטענה שתי כסף לא סגי בלא הודאה מדקתני וההודאה משמע דלאו ענין נפרד הוא וההודא' פירושו ואותה הודאה דהיינו של הטענה הנ"ל ואם הי' ענין נפרד הוי קתני והודאה בש"פ דהיינו במקום שיצטרך הודאה ואע"ג דבפרק הזהב דף נ"ה ע"א קתני גם כן בחמשה פרוטות ההודא' היינו גם כן משום דברישא שם קתני הטענה שתי כסף וההודאה בש"פ והשתא קא מתחיל וחוזר על הך ההודא' דהיינו אותה הודא' על טענה האמורה לעיל כנ"ל וכצ"ל להרמב"ם והמחבר סי' פ"ח סעיף ה' דפסקו בשבועת שומרין אינה צריכה להיות שתי כסף וה"ט כדכתבו ה"ה והסמ"ע שם סק"ח דעירוב פרשיות כתיב כאן בדרש דכי הוא זה מה"נ דרש דכסף או כלים דרשינן נמי אמלוה ולא אשומרין ע"כ וקשה דמנ"ל זאת דלא מצינו בגמרא דעירוב פרשיות כתיב כאן רק אדרש דכי הוא זה וחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ומנ"ל להוסיף א"ו דצ"ל דהוציאו כך מהמשנה או מדנקט שבועת הדיינים כמ"ש או מלשון ההודא' דמשמע דלא סגי בלא הודאה אך אין זה דיוק כלל כל כך דנידוק מני' דין חדש וגם משבועת הדיינים הא י"ל שפיר כמ"ש פי' הראשון לכך צ"ל כמה שאכתוב בגמ' ל"ט ע"א דמשם הוציאו וכן רש"י אם ס"ל כך להלכה משם הוציאו וק"ל.
בא"ד ע"י הודאה במקצת. דהיינו או שהודה או ע"י העדאת עדים והטעם שלמדוה כו' ושתי כסף מפורש בהאי קרא כמבואר בגמרא לכך דוקא בשבועה זו בעינן שתי כסף ודו"ק ואף דהאי פסוק בשומרין נאמר מ"מ אמרינן דעירוב פרשיות כתיב כאן כמש"כ הה"מ פ"ב מהלכות שכירות ה"ח עיי"ש ודו"ק ומיהא לכאורה קשה דא"כ לפ"ז יהי' מוכח דרש"י פוסק כמ"ד עירוב פרשיות ובהגוזל קמא ק"ז ע"א מפ' רש"י למ"ד הנ"ל דאף כופר הכל חייב בפקדון ואם כן ק' הלא בכתובות ק"ח ע"ב בפלוגתא דאדמון ורבנן בטוען את חבירו כדי שמן אם הוי מודה במקצת הטענה מפ' רש"י שם ד"ה בטוענו מדה שמן הפקדתי אצלך וקשה ע"ז דאם איירי בפקדון אף כופר הכל חייב ובמאי פליגי ורש"י אינו מוכרח שם לפרש כן דיכול להיות בהלוה לו שמן שיפרע לו שמן אחר א"ו דרש"י סובר להלכה דלא כמ"ד עירוב פרשיות וגם בפקדון בעינין מודה במקצת ואם כן סתרי דבריו שבכאן ושבכתובות אהדדי ומי' י"ל דהא למ"ד דלא סבר עירוב פרשיות גם שבועת שומרין בא ע"י הודאה במקצת כמו שמפורש שם בהגוזל ולא ממעט אלא שבועה דע"א ודוק היטב ועוי"ל דרש"י באמת סובר דגם בשבועת השומרין בעינן שתי כסף אף אם נימא דלא בעי מודה במקצת בשומרין והא דנקט מודה במקצת היינו כמ"ש משום כדי שיתפרש בתר הכי וההודאה בש"פ והא דכתב שלמדוה היינו כדי לתרץ דלא תקשה דבמודה במקצת מנ"ל דבעי שתי כסף הלא לא כתיבה רק [בשומרין] וק"ל.
ד"ה הטענה כתב שעל ידה ובדיבור הסמוך שמחייבתו לשבע י"ל מה דאמר שהשבועה בא על ידה דשפת יתר הוא נראה לתרץ דר"ל אם טענו כסף וקרקעות אין הקרקעות מצטרפי' רק במה שהשבועה בא ע"י צריך להיות שתי כסף אבל לא הקרקעות דאין נשבעין על הקרקעות וא"ל דמנ"ל זאת דמהאי קרא גופא דאמעטי קרקעות משבועה כתיב בה שתי כסף וכיון דאמעיט מהאי קרא (דלא) דאיירי בה גם לענין שתי כסף אמעיט ודו"ק.
באו"ד לא תהא פחות ולא א' צריך להיות שתי כסף דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דוקא שתי כסף ולא פחות ולא יותר קמ"ל לא תהא פחות כו' דהא בכלל מאתים מנה וכן בד' הסמוך.
ד"ה וההודאה כו' ובגמרא פליגו כו' הקדים זאת כדי לפרש בתר הכי אין לך בידי אלא פרוטה דלא הוי ממין טענה דלרב אתי כפשוטו ואין צריך לפרש כלל וק"ל.
במשנה מנה לי בידך אין לך בידי פטור וקשה לי הא כבר שמעינן לה מרישא דשתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור כיון דלא הודה ממין הטענה מכש"כ כופר הכל לגמרי ולכאורה רציתי לומר דמרישא לא מוכח כופר הכל דנימא דשאני רישא דיש לו מיגו דאי בעי כופר הכל דכיון דלא הודה ממין הטענה הוי מעיז ושפיר יש לו מיגו והבן ואף דכפר הכל חייב. מ"מ ה"א דלא אמרינן ערומי קא מערים וכדאיתא במציעא דף ח' דה"א כך וקמ"ל בבא יתירא עיי"ש ואף דכבר אשמעי' שם מ"מ כבר כתבו התוספת ריש ברכות ד"ה והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא דדרך של משניות לאשמעי' בקיצור אף למה שמפרש כבר מ"מ ז"א דהא לא אשמעינן הך מילתא גופא ודו"ק היטב לכך נראה דמלעיל לא מוכח כלל דה"א דבכופר הכל שבועה עליו דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו אבל לעיל דהודה לו אף שאינו ממין הטענה מ"מ אזלא הך חזקה דהא יש לו כפי הודאתו רק במודה מקצת חייבה התורה שבועה מטעם אין אדם מעיז לכך קמ"ל כאן דגם כופר הכל פטור ואפכא ודאי ל"ק ודו"ק.
במשנה מנה לאבא כו' מפני שהוא כמשיב אבידה עי' רש"י ורש"י לשיטתו דרש"י פי' כן במציעא דף ג' ע"א וכן בשאר מקומות דפירש מפני מה אמרה תורה מודה במקצת כו' ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו צ"ל הא דלא הוי מיגו משום דמיגו מממון לממון לא אמרינן כמ"ש הש"ך סי' פ"ב אות י"ג בשם ר"ש בעל התוס' עיי"ש ואף דמודה במקצת כתב שם דא' מ"מ י"ל דרש"י לא סבר כן ועוי"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כמ"ש הש"ך שם באות וא"ו לכך א' בכולם משיב אבדה אבל להתוס' שם במציעא דפירושו דהקושי' מכח מיגו קשה הכא דכיון דבבנו מעיז איכא מיגו דאל"כ אף משיב אבדה ל"ה כמו שסבר ראב"י כתובות דף ח"י וראיתי בהפ"י במציעא דכ' דלהתוס' משיב אבדה ל"ה ע"י תביעה רק בהמוציא מציאה דאינו ע"י תביעה דמעצמו החזיר וכה"ג באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס דהיינו נמי שלא ע"י תביעה עכ"ל עיי"ש דכתב זאת ליישב מה דלא פירשו התוס' שם מכח משיב אבדה ומשמע להדי' מדבריו דבתובעו מנה לאבא בידך לא הוי משיב אבדה ועוד קודם דידעי' מסברא דאינו מעיז שאר מודה במקצת שוה למנה לאבא בידך כו' והבן ואפ"ה כתב דלא הוי משיב אבדה כיון דהוי ע"י תביעה ותימא איך נעלם מעינו הטהור והבהיר כעין הבדולח משנה מפורשת דכאן מנה לאבא בידך כו' מפני שהוא כמשיב אבדה ויש לעיין בש"ך חו"מ סי' פ"ח ס"ק נ"ה עיי"ש גם מה שכתב עוד שם תירוץ אחר דמלשון התוס' בכתובות משמע דמשיב אבדה היינו מיגו א"כ קשה ממתני' דגיטי דמפורש בה המוציא מציאה כו' מפני תיקון העולם הלא מיגו דאורייתא היא.
אך נראה ליישב דשם בגיטין לא הוי מיגו אף אם החזיר האבדה דהוי מיגו למפרע עיין בסי' פ"ב בש"ך אות חי"ת אך אין נראה לומר דזה הוי מיגו למפרע דהא תיכף בשעה שהחזיר המציאה הוי כאומר לא מצאתי יותר מדלא החזיר יותר והבן ועוד אמאי נקט במקום דאיכא מיגו משיב אבדה הלא באבדה ליכא מיגו דאי בתובעו והבן א"כ אין אדם מעיז אך המעיין בגיטין דף כ"א בגמ' ותוס' ומהרש"א שם תוס' ד"ה תני' נמי הכי ע"א וע"ב ד"ה ור' אליעזר בן יעקב יראה דבשיטת התוס' במתניתין לא הוי מיגו דאיירי ע"י תביעה ואמרינן אין אדם מעיז אך מפני תיקון העולם יש שם כמ"ש מהרש"א שם בתוס' תנ"ה ונראה לפ"ז דשפיר סברי דמשיב אבדה היינו מיגו דכל מיגו נקרא משיב אבדה והיינו משיב אבדה בלא תביעה כלל דאית לי' מיגו וכן משמע שם דפריך וראב"י לית לי' משיב אבדה כו' ופי' התוס' מטעם מיגו עיי"ש ומתני' דהמוציא מציאה ל"ה משיב אבדה כלל כמו שכ' שם ד"ה וראב"י אף דלית לי' מתניתין מ"ע מיגו דאורייתא לשיטת הרשב"א שם בחידושיו לגיטין ג"כ כך הוא רק דסובר דע"י תביעת ברי אף תיקון העולם לא הוי דלא הוי אלא כשאר מודה במקצת דאין יכול לכפור דאין אדם מעיז רק דתיקון העולם הוי כשטוען ראיתי שהגבהת וא"ו יודע כמה ומדהגבהת א' ודאי דגם השני הגבהת ונראה לפרש דבריו דלכאו' קשה מאי תיקון העולם יש בכאן טפי מטוען טענת ברי לגמרי דשם אין יכול לכפור לגמרי וכאן ג"כ אין יכול לכפור לגמרי דכיס א' עכ"פ הגביה דהא ראהו שהגביה ונראה דלדידי' הוי תיקון העולם ששום אדם לא ירצה להגביה מציאה אם ידע שהוא של ישראל כדי שלא יתחייב שבועה ע"י דמה לו ולצרה הזאת דשמא נאבד לו יותר וא' יראה אותו שהגביה יהי' צריך לשבע אבל זה אינו חושש שיטעון כנגדו טענת ברי בשקר כנ"ל ברור בדעת הרשב"א וא"כ יש לנו ג' שטות רש"י ותוס' והרשב"א דשיטת רש"י ודאי דבכה"ג לא הוי מיגו רק דכל משיב אבדה דתנן היינו מפני תיקון העולם דתנן במתני' דגיטין כמו שמפרש רש"י בהדי' כאן במתני' דידן כדאמרי' בגיטין וכן שם בגיטין על קושי' הגמ' וראב"י לית לי' משיב אבדה ודו"ק.
ונראה דפלוגתא דרש"י ותוס' תלי' באידך פלוגתא דפליגו בפירושא דאין אדם מעיז דרש"י פי' בכמה מקומות אין אדם מעיז היכא שעשה לו טובה והתוס' חולקי' עליו ומפרשי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו וא"כ לשיטת רש"י קשה שפיר במתני' דגיטין דקתני המוציא מציאה כו' מפני תיקון העולם הלא דאורייתא הוא דאית לי' מיגו דאין לומר דאיירי ע"י תביעה דמ"מ קשה הא אית לי' מיגו ומה בכך ואי משום דאין אדם מעיז הא לא עשה לו טובה לכך צ"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' או שאר דברים שכתבתי לעיל וא"כ בכל מקום דאמרי' משיב אבדה צ"ל מפני תיקון העולם דבכולהו הוי לאפטורי משבועה או מממון לממון אבל התוס' לשיטתו סברי שפיר דאמרי' מיגו כה"ג ומתני' דהמוציא מציאה איירי ע"י תביעת ברי ולא הוי מיגו דאין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו לכך לדידהו משיב אבדה הוי מיגו ודוק היטב.
ולהפוסקי' שם בסי' פ"ב דלא אמרינן מיגו מממון לממון קשה לדידהו ממציעא דף ח' דא' שם בחצי' שלי מיגו דאי בעי אמר כולה שלי אי לאו משום דערומי קא מערים עיי"ש צ"ל להפוסקים הנ"ל דשם באמת לא הוי מיגו רק משיב אבדה וכמו דאמר שם בגמ' אימא להוי כמשיב אבדה והיינו מפני תיקון העולם כמו שפי' רש"י אבל לקושי' התוס' דף ב' ד"ה וזה נוטל רביע לק"מ דשם לא הוי משיב אבדה דבשלמא בגמ' אמר דלא יטול אלא רביע בלא שבועה איכא שפיר תיקון העולם דאם יטעון כולה שלי יפסיד שכנגדו דיטול החצי אבל קושי' התוס' הוא דיטול החצי בלא שבועה א"כ לא הוי תיקון העולם דמה יפסיד אם יטעון כולה שלי הלא לא יטול ג"כ רק החצי ומיגו ל"ה דאין אומרי' מיגו מממון לממון ודוק היטב.
וקשה לפ"ז על הש"ך שם באות י"ג דכתב דלפעמים אמרינן מיגו מממון לממון דהיינו להציל עצמו והביא ראי' מה דא' מפני מה אמרה תורה מודה במקצת כו' עיי"ש ולפי דברי קשה דאין ראי' מכאן דיש לפרש כפי' רש"י מפני תיקון העולם ואי דלא סבר מפני תיקון העולם רק באבדה כמ"ש מהרש"א שם בגיטין או כמ"ש הרשב"א שם דא"כ קשה מדף ח' ושם איירי במקח וממכר ודוק כי כראה כי הוא דברי הר"ש עצמו ונראה דלק"מ דבאמת סבר הך תיקון העולם אך שם במודה מקצת הטעם לא מסתבר לו לומר כך דהוא אמר מפני מה אמרה תורה כמו שאקשה על רש"י ואף שאיישב על פי דברי הרמב"ן שהביא ראי' מ"מ סברו התוס' דלא דמי' דבשלמא התם מ"מ יש רמ"ז בהתורה כמו דדריש בסוכה רמז לניסוך המים מן התורה מנין וכן בר"ה לענין מלכיות מדברי קבלה דכדברי תורה דמי' כמו שמבואר בכמה מקומות אבל משיב אבדה דפטור לא מצינו רמז מן התורה ואף דרשב"א שם בחידושיו לגיטין מביא ירושלמי דדריש מקרא או מצא אבדה וכיחש בה עיי"ש מ"מ על שורים דרשי דמנתחי מהדדי ולא הוי טענת ברי לכך פטור משבועה עיי"ש ולא מחמת התקנה דמוציא מציאה ודו"ק.
ועדיין יש לי לפרש דקשה לי על רש"י קושי' עצומה לכאורה דפי' על הא דמקשו הגמ' מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא חשבו כמשיב אבדה הלא לשיטת רש"י ודאי דמשיב אבדה היינו מדרבנן מפני תיקון העולם וא"כ מאי מקשה מפני מה אמרה תורה ויש ליישב דכבר כ' הרמב"ן בהשגתו הראשונה לס' המצות בשורש הראשון דגם לדרבנן יקראו תורה כמו אמרה תורה נסכו מים לפני בחג וכמו א' תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות כו' אף שאינם אלא דרבנן ומביאו הש"ך חו"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד עיי"ש אף שכ' שם הש"ך אעפ"כ לא שייך שיקשה ש"ס בלשון קושי' דאוריי' הוא ש"ה דעיקר קושי' היא זאת ודו"ק היטב בכל מ"ש כי בררתי הכל בס"ד מה שלא ביררו כל המחברי' מה הוא משיב אבדה ומה הוא זה מיגו וזה הוא כלל גדול בכל הש"ס ודוק היטב.
במשנה נתת'' לך פטור, קמ"ל דלא נימא דוקא בכופר הכל לגמרי דליכא דררא דממונא כלל אבל בכאן אימא לחייב קמ"ל, ועוד י"ל דשאני כופר הכל שאין הכפירה פוטרתו רק שאינו מחייב עצמו בהודאה דהא פטור ועומד הוא ואינו בחזקת חייב כלל אבל זה שכבר אמר הן וחייב עצמו א"כ בא הכפירה לפטור ולהוציא מחזקת חייב ה"א דצריך שבועה וק"ל. ועוד י"ל דכופר הכל אית לי' חזקה דאוקי ממונא בחזקת מרי' אבל כאן אתרע החזקה וק"ל, ועוד י"ל דה"א דאמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועותא אך די"ל שמא ספק הוא לו כתי' הגמ' בב"מ שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשו אינשי מספק שבועתא ולא מספק ממונא לכך בכופר הכל פטור דהא אם אמת הוא כך שספק לו פטור מלשלם ולמה נטל שבועה כדי שיפרוש לא יהא אלא כטוען א"י אם נתחייבתי לך דפטור ופטור ממ"נ משא"כ בשכבר אמר הן ה"א דחייב שבועה דהא אם הוי טעין א"י אם פרעתיך חייב לשלם קמ"ל דפטור כשאר כופר הכל וקמ"ל דלאו היינו טעמא דכופר הכל רק או כפרש"י בפ' הגוזל דף ק"ז או כמו שפירשו התוס' בכמה דוכתא ודו"ק ואין להקשות דאיך נימא כך דמטעם זה כופר הכל פטור א"כ מודה במקצת אמאי חייב ואף דאם טעין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב לשלם היינו אחר שהטילה התורה שבועה משום דהוי משויל"מ והבן די"ל דמודה במקצת שאני דאשתמוטי כו' אבל בכופר הכל לא אמרינן אשתמוטי כל כך כמו שכתבו התוס' במציעא דף ג' ע"ב ודו"ק.
הא דלא תנן מנה לי בידך נתתיו לך פטור למה חלק אותו לב' טענות ולב' תירוצים אמצעים א"ש ונראה לי דאם השיב תיכף נתתיו לך ליכא רבותא כלל דפטור דהא יש לו מיגו דאי בעי אמר להד"מ אבל כשהשיב לו הן ולמחר אמר נתתיו לך לית לו מיגו דאי בעי כו' דאין אומרי' מיגו למפרע ה"א דחייב קמ"ל דפטור כשאר כופר הכל ודוק ולמחר לאו דוקא אלא אחר שיצא מב"ד דקודם שיצא אף שהוא תכ"ד דל"ה מיגו למפרע מ"מ לשון הן משמע שעדיין חייב לו כדא' אח"כ במשנה אין לך בידי חייב ודוק:
דבר זה צ"ע בח"מ דנראה דתכ"ד ודאי יכול לחזור ואחר כ"ד א"י לחזור ולטעון עיין ש"ך סי' פ"א ס"ק ט"ו ודו"ק.
[ל"ט ע"א] בגמ' אלא כדקתני טעמא וקשה דאיתא ביומא דף פ"ו ע"א בחילוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש דגם בכריתות תשובה ויוהכ"פ תולין ויסורין ממרקין וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דלא חמירא מכריתות ומיתות ב"ד דגם שם אינו מנקה לשבים רק בפרעון עונש וי"ל דהך ברייתא דידן סברה כהך ברייתא דתני' שם לעיל מני' דגם בכריתות ומיב"ד תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר עיי"ש וק"ל.
[שם] הכא בדינא דידי' כאן נמי במשפחתו היוצאין ונכנסין ויודעין בעסקיו ויודעין שנשבע על שקר והניחוהו דאל"כ קשה ג"כ משפחתו מה חטאה דמנא ידעו דנשבע על שקר וק"ל.
הכא בדינא דידי' וכן מדוקדק בלשון הברייתא דקתני כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו הלא עיקר חסר מן הספר והכי הול"ל כל עבירות שבתורה אין נפרעין ממשפחתו אבל השתא א"ש דאינו יכול לומר האי לישנא דהא גם בשאר עבירות נפרעין ממשפחתו לכך אמר בכל עבירות נפרעין ממנו דהיינו ממנו בפ"ע בדין החמור וכאן ממנו וממשפחתו בחדא מחתא ושוב לא רצה לשנות ותנא גם בסמוך בלשון זה וק"ל.
[ע"ב] התם שיש בידם למחות כו' וקשה דא"כ בשבועה גם אם אין בידם למחות א"כ קשה אם הוא חטא כל העולם מה חטאו כקושי' ר' שמעון לעיל במשפחה אם איש אחד יחטא כו' ועיין בספ' ת"ח שפירש לגמ' דידן רשעי' דעלמא כו' בדרך נכון וכללא דמלתא רשעי' דמשפחתו היינו אותן שעוזרין אותו לעברה קרו להו הכי ורשעי' דעלמא היינו שיש בידם למחות כו' וצדיקים היינו שאין בידם למחות כלל עיי"ש ומ"מ קושי' דידי לא מתורצת דאמאי צדיקים בדין הקל, והנ"ל בזה דהעולם נידן בתר רובו ובהדי הוצא לקי כרבא וכמה פעמים מצינו צדיקים נאספים בעון הדור לכך כאן ל"ק אבל לעיל מקשה שפיר אם הוא חטא משפחתו מה חטאה דכולם יהיו נענשים בשביל היחיד וזה נראה פי' הפסוק איש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף ולא אמר אחרים חטאו ועל אחרים יקצוף אלא דעיקר הקושי' דרבים נענשים בשביל היחיד או בשביל המיעוט וראי' ברורה לדברי מתורתינו הקדושה בפ' שלח לך נאמר זולתי כלב בן יפונה יען אשר מילא אחר ד' דהיינו שדבר טוב על הארץ וקשה נתינת טעם למה מה"ת יהי' נענש הא הוא לא חטא א"ו דבהדי הוצא לקי כרבא וכאן הוציאו מהכלל מהרוב משום דמילא אחר ה' והוא כפתור ופרח.
ועוד יש ליישב דבאמת הצדיקים אינם נענשים כלל רק דהדין הקל הוא ממילא ולא סגי בלא"ה דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק ופירשו המפורשים אלמא דרעה הוא לגבייהו לראות בצרת הציבור ממילא לעיל דעלמא דהעונש עליהם הוי רק דין הקל א"כ לגבי הצדיקים דלא חייל עלייהו לאו כלום הוי אבל בשבועה דעונש על העולם דין חמור לגבי צדיקים דין קל מיהא הוי שרואין בצרת הציבור וגם זה נכון אבל הא' נראה עיקר.
[שם] קאי באיסורא פי' דאף גם התובע אפשר דקא טעין שקר מ"מ השתא לא קאי באיסורא וק"ל.
למה לי' למימרא הכי פירוש דאף אם יש לו מחשבה אחרת מ"מ הא קיי"ל דברים שבלב אינם דברים ומשני משום קני' דרבא דלא דברים שבלב הוי ודוק וכן מפורש לעיל דף כ"ט ע"א.
לעיל דף כ"ט ע"א הקשה התוס' ד"ה כשהשביע מה מועיל השבועה עיי"ש ומה שתירץ הת"ח דבלא זה אינם ראוים לעונש על כל המצות משום דקבלו בדיבור בעלמא אינו מובן כלל דהא ע"ז שקבלו שלא לשבע על שקר ג"כ לא הי' רק דיבור בעלמא וא"כ גם אם עוברי' אשבועה אינם עוברים רק אדיבור א"ו דז"א ולי נראה לתרץ כיון שא' כאן כל העולם כולו נזדעזע בשעה שא' הקב"ה לא תשא וא"כ ודאי דגם ישראל קבלו הדיבור באימה יתירה לכך חשב משה שיהי' מתיראין לעבור זה הדיבור יותר עכשיו ולדורות וכמו דמצינו בגמ' כל מצוה שקבלו בשמחה עדיין עושין בשמחה הה"נ י"ל במצוה שקבלו באימה יתירה וכן כ' התוס' במציעא דף ד' דשבועה חמורה לפי שהעולם נזדעזע כו' עיי"ש לכ"נ דלכך השביען, ועוד נראה דמשום דהוי בזה עונש חמור כדאמר לעיל שנאמר ולא ינקה לכך מתיראין לעבור לכך השביען וק"ל, ועפ"ז יתורץ מה דהוי קשה לי דהא הוכחתי לעיל דבאמת לא הוי בשאר עבירות עונש שבועה דאל"כ כולהו חמורות הן וקשה מ"ט ועוד ק' דא"כ צדיק מה פעל זה משה האיש במה שהשביען וכמה פעמים מצינו שהקשה הגמ' דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ומכש"כ זה שנכתב בתורה ובפרט שכ' התוס' בשבת דף פ"ח בשם ר"ת שעל פי הדיבור השביען עיי"ש ויש ראי' לזה מדלא קא חשיב לי' בהנך דברי' דעשה משה מדעתו ולפי מ"ש א"ש דאמת הוא דאינם נענשים בעונש שבועה דהיתה באונס כדאי' שבת דף פ"ח במודעא רבה לאורייתא וכמש"כ התוס' שם דגם השבועה הוי באונס ועי' בפ"ד דרך הערבה שפי' לדברי התוס' הנ"ל אך דאעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש וגם הא אמרו נעשה ונשמע קודם שכפה הר כגיגית אך דגם בימי אחשורוש וגם אז כשאמרו נעשה כו' לא הי' שבועה אך דכוונת השבועה היתה כמ"ש כדי שיקבלו כל התורה באימה יתירה וישאר זה תקועה בלבם וכמו שהבאתי מכל מצוה שקבלו בשמחה ודוק והוא כפתור ופרח.
ואין להקשות אמאי דאמר שם מכאן מודעא רבה והיינו על קבלת התורה כמו שפרש"י הא אמרו נעשה ונשמע קודם וי"ל דקודם הקבלה שלא ידעו מה נצטוו הוי רק אסמכתא ודוק והתוס' שם ד"ה כפה הקשו דלמה כפה דודאי יקבלו כיון שהקדימו ותירצו דלכך כפה כדי שלא יחזרו ועליו אני דן דלמה יכולין לחזור ונ"ל כתירוצי ודו"ק, ואין להקשות דלפ"ז לא הי' ראוי לעונש כלל קודם ימי אחשורוש כבר האריכו בזה המפורשים וביותר הפ"ד דרך הערבה והעיקר נ"ל דלא בעינן דעתם כלל לעונש דבלא"ה ראוי' לעונש על שעברו על גזירת מלכם אף דלא קבלו עליהם מ"מ מחויבין לקיים גזירת הקב"ה ותיתי לי דקיימתי מסבראי ואח"כ מצאתי בפ"ד שהביא כן בשם הרשב"א ומ"ש הפ"ד מכח דינא דמלכותא דינא נראה דא"ע לכאן דאף אם לא נימא דד"ד מ"מ בהקב"ה שגופינו ורוחינו ונשמתינו וכוחינו הכל משלו היא בודאי שהדין והסברא נותן שמחויבין אנחנו לקיים ציוויו ועי' בחוה"ל בשער עבודת אלקי' איך שמחוייבין אנחנו לעבדו משני פנים א' מצד הקבלה שקבלנו עלינו ב' מצד השכל חוץ מצד הקבלה וזה נכון אך מה שהקשה הרשב"א והפ"ד דא"כ בטלה המודעא נראה דלזה כיון רש"י בלשונו הצח בשבת ד"ה מודעה רבה וז"ל שאם תזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס עכ"ל דהיינו על זה שקבלוה יש להם תשובה דהיינו על עונש המגיע מצד הקבלה אבל לא מה שמגיע מצד השכל ודברי רש"י כפתור ופרח ועיין בישמח משה פ' אמור דכ"א ע"ד] ומכאן יש נמי ראי' למ"ש לעיל דקשה מה פעל צדיק צדיקו של עולם שאנסם לקבל כיון דלא היו נידונים כמקבלים עד ימות אחשורוש ובפרט לפמ"ש התוס' שם בד"ה כפה דלכך כפה כדי שלא יחזרו מחמת אש הגדולה קשה דלא לכתוב לא ה' ולא וא"ו דלמה לו האש הגדולה דיצטרך לכפות ההר ויהי' אנוסי' על הקבלה יותר טוב הי' שיקבלו ברצונם הטוב א"ו דגם זה היתה כוונתו ית' כדי שיקבלו ברתת ובזיע וישאר תקוע בלבם כמו שא' ית' מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים ודוק ועפ"ז נ"ל לומר ג"כ טעם על מה דאזדעזע דוקא בלא תשא אף דבגמ' נתן טעם לזה מ"מ כיון שראיתי בס' ת"ח שנתן ג"כ טעם וכ' דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע בכן גם אני אענה חלקי דרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיקבלו התורה כולה באימה יתירה ובודאי ישראל השיגו אז כשנזדעזע העולם וא"כ הי' צריך שיזדעדזע העולם בכל מצוה ולא מצינו בכל התורה שום מצוה פרטיות שיהי' מועיל כשיזדעזע העולם בה לכל המצות לכך חייבה חכמתו ית' שיזדעזע בשבועה וישביע אח"כ את בני ישראל שיקיימו כל המצות ויועיל זה לכולם והוא ברור ונכון בס"ד.
רש"י ד"ה כי יתן כו' ב' כסף כי הוא ס"ד דבר חשוב דב"ע.
רש"י ד"ה מה כסף כו' אלמא הודאה כו' לפי האמת הוי הוכחה דהא לא הוי נתינה יותר משתי כסף אף דעכשיו לא אסיק אדעתי' הך דחסרה להטענה עד לבסוף וה"א דהוכחת רבא מדכתיב כי הוא זה קמ"ל בזה דהודאה הוי מן הכפירה ולזה אצטריך כל השקלא וטריא דכאן הוי רק לברורי מילתי' דרבא שפיר ודרך הגמ' כך הוא וק"ל ועי' במהרשש"ך.
בגמ' ולאו ממילא שמעת כו' א"כ לפ"מ דמסיק כל הוכחת רבא הוא מכח דלא הוי נתינה רק שתי כסף א"כ חסרה לה טענה ונראה דמכאן הוציאו הרמב"ם והמחבר בחו"מ סי' פ"ח סעי' ה' דבשבועת שומרין לא בעינן שתי כסף והטעם כתב הסמ"ע שם כיון דעיקר קרא דכי הוא זה אמלוה קאי מה"נ גם לימוד דכי יתן איש אל רעהו דרשינן אמלוה ולא אשומרין עכ"ל וכבר הקשיתי לשאול במשנה דר"פ דמנ"ל זאת דגם בזה אמרינן עירוב פרשיות עיי"ש וא"ל דאל"כ מנ"ל דבמודה במקצת בעי שתי כסף די"ל דהא כי הוא זה דכתיב בקרא קאי אכפירה דמקמי הכי ונראה דמגמ' הנ"ל הוציאו דגם כי יתן כו' הוא עירוב פרשיות למ"ד עירוב פרשיות דאל"כ קשה מה הקשה על רב הא חסרה לה טענה דה"פ כיון דתחילת נתינה לא הוי רק שתי כסף כמו שפרש"י דכי יתן איש אל רעהו כסף כתיב וא"כ כשמודה קצת חסרה לה טענה די"ל דהא האי קרא דכי יתן דמשמע שהנתינה הי' רק שתי כסף היינו משום דבשומרין נאמר ושם ודאי דלא בעינן רק שתי כסף דהא לא בעינן הוא וא"כ הוי התביעה בכולו ונשבע אכל השתי כסף ואשר יאמר כי הוא זה קאי אמלוה דעירוב פרשיות כתיב כאן דהכי קיי"ל וה"פ דבמלוה בעינן ג"כ אשר יאמר כי הוא זה דהיינו שיודה קצת וממילא הטענה דמעיקרא שתי כסף ופרוטה דהא התביעה דנשבע עלי' צריך להיות כמו שם שתי כסף ואשר יאמר כי הוא זה הוא לבד מתביעה האמורה למעלה והא דכתיב כי יתן שהנתינה לא היתה יותר היינו בשומרין א"ו מדלא משני הכי ש"מ דלמ"ד עירוב פרשיות הך כי יתן כולו עירוב פרשיות דבשומרין לא בעי שתי כסף כלל וא"כ קשה הא הנתינה לא הוי ביותר משתי כסף וא"כ חסרה לה טענה ודו"ק וא"ל דכי יתן הוא גופי' דקרא וכסף או כלים הוא עירוב פרשיות וקאי אכפירה דמנ"ל זאת ומה"ת נימא כך דקאי אכפירה ולחלק מכי יתן אבל לפימ"ש למעלה א"ש דמדחזינן בשומרין דלא חייבה התורה שבועה רק בתביעת שתי כסף ה"ה במלוה ודו"ק.
אי אמרת בשלמא שוה מש"ה חייב הקשה א' מן התלמידים הא לשמואל לא א"ש אף אם נימא שוה דלמה נקט שתי כסף ופרוטה בשתי כסף לחודי' נמי חייב והשבתי לו דזה ודאי ל"ק דה"פ א"א בשלמא שוה תנן וכרב דכן נ"ל דלשמואל בלא"ה ליכא למימר שוה משום הרישא אלא אי קשי' הא קשי' לישנא דאי הכי קשי' לי דמשמע דאם לא הרישא ל"ה קשה מסיפא הא גם בלא הרישא כלל קשה מסיפא לחודי' לשמואל ממ"נ אי מוקים לה בשוה א"כ למה נקט שתי כסף ופרוטה ואי דוקא קשה ג"כ הך ועוד אמאי חייב כקושיית הגמ' מי' י"ל דאה"נ דמסיפא לחודי' קשה אך דע"י הרישא הוי קושי' עצומה יותר על גוף הדין אמאי חייב משא"כ בלא הרישא הוי יכול לומר דשוה תנן ולא הוי קשה אלא לישנא יתירא דנקט ועוי"ל דבלא הרישא לא הוי קשה דהוי מצי למימר דוקא קתני והא דחייב י"ל דאתי' כר"ג ואע"ג דסיפא רבנן מ"מ לא הוי קושי' עצומה כ"כ דכמה פעמים מוקי שמואל למתני' כן עי' בב"ק דף ט"ו ע"ב ובכמה דוכתי וג"כ לא קשה למה נקט שתי כסף ופרוטה י"ל דרבותא קמ"ל דאף בזה חייב דיש סברא לומר דבכה"ג פטור אף דשם חייב וכמ"ש במשנה דר"פ לכך מקשה מהרישא דמוכח דאתיא דלא כר"ג וא"כ קשה סיפא ובזה א"ל רישא רבנן וסיפא ר"ג כיון דהוי דבר והפוכו וק"ל.
מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו עיין במהרשש"ך מ"ש על הא דנקט דבר והפוכו פי' על הא דכופל הש"ס ומה שהודה כו' דהוא שפת יתר לגמרי ולמה לי' לכפול ענין א' במלות שונות ודקדוק עצום הוא לפענ"ד ותירוצו אינו עולה יפה לפענ"ד חדא מאי ענין לרמז הזה כאן ועוד דאמאי הוי יותר מה שהודה לו טענו ממאי דהוי טענו ממה שהודה לו דמה לי זה או זה ועוד דגם מ"ש שייטא דלעיל נקט בפומי' הוא דוחק וכל המעיין יראה דדבריו אינו מתקבלים על הלב כלל ויותר טוב הי' לו להניח בקושי' ולכאורה רציתי לומר דיש לומר דלפמ"ש התוס' בב"ק סוף המניח דאף ר"ג דמחייב שבועה בטענו חטים והודה לו בשעורים מ"מ מודה דפטור מדמי שעורין א"כ הפלוגתא קאי לענין שבועה וא"כ צ"ל דבבא הנ"ל קמ"ל דפטור מדמי שעורין לשמואל דמוקי בכה"ג דאל"כ תרתי למה לי ועוד דאם לענין שבועה איירי א"כ הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין ראוי להיות הלכה כסתם ולמה קי"ל כוותי' א"ו כמ"ש והטעם דפטור מדמי שעורין דהוי כמחל לו שעורין וקשי' לי' קושי' הרא"ש סוף המניח שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואינו רוצה לתבעו בפעם אחד ותירוץ הרא"ש דאיירי שטענו בשעה ידיעה הוא דחוק וצ"ל כמו שתי' הש"ך בסי' פ"ח ס"ק י"ט וז"ל כיון שיצא מב"ד ולא תבע השעורים שהודה לו הוי כאלו הודה שאין בידו שעורים דאל"כ הו"ל להשיב אחר שהודה בשעורים אמת שאתה חייב לי שעורים ג"כ ולא הי' בדעתי לתבעך בפעם הזה עכ"ל וזה מדוקדק בלשון הגמ' דאמר מה שטענו לא הודה לו וקשי' קושית הרא"ש לכך אמר מה שהודה לו לא טענו דהיינו תירץ הש"ך דאף אחר שהודה לו לא טענו ונכון בע"ה והמקשה דבתר הכי דאיירי מטענו חטים ושעורים והודה באחד מהן ושם ודאי קאי אשבועה ומקשה אמאי חייב שבועה וקאמר ג"כ הך לישנא מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו נראה דשם א"ש כפשוטו דאמר מה שטענו לא הודה וקשה הא טענו ומפרש דבריו ומה שהודה לא טענו דהיינו אחר שהודה לא טענו במין זה כלל וא"כ יפטר משבועה וג"ז נכון.
ולהרמ"ה ז"ל דפירש הטעם דפטור מדמי שעורים משום דהודאתו לאו הודאה הוא דמצי טעין משטה הייתי בך והסכים עמו הש"ך ז"ל נראה לפרש בע"א דהא קשה הא קיי"ל דבמשטה אי לא טעין לא טענינן לי' והכא סתמא קתני דפטור משמע דאף אם לא טעין כלל וצ"ל כמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ב וז"ל ונראה דלהרמ"ה אפי' לא טען משטה טענינן לי' ואע"ג דלעיל סי' פ"א אי לא טען משטה לא טענינן לי' היינו משום דהתם א"ל מנה לי בידך וא"ל הן וזה תובעו כבר בב"ד על הודאתו שהודה כבר לכך בעינן שיטעון משטה אבל הכא שתובעו בחטים והודה לו בשעורים ויצא מב"ד ובאים לשמוע הפס"ד אומרי' לזה בסתם פטור אתה שהרי התובע אינו תבעו על מה שהודה לו בשעורין ונראה דגם מה שהוזכר בדברי הרמ"ה ואי לא טעין משטה לא טענינן לי' היינו כשאחר שאמרו הב"ד פטור חוזר ותובע יתן לי עכ"פ שעורין שהודה לי אז צריך לטעון משטה עכ"ל וזה פירוש הגמ' מה שטענו לא הודה וקשה הא אנן לא טענינן לי' משטה לזה תירוץ ממה שהודה לו לא טענו פירוש שאינו תובעו הרי כבר הודיתה לי ודו"ק ולפמ"ש לעיל במשנה דלא כהתוס' שם בהמניח רק דהבבא דשם אשמעינן דפטור מדמי שעורין וא"כ הכא קאי אשבועה י"ל דקשה שמא עשה כמערים לכך אמר ומה שהודה לו לא טענו דאף אחר הודאה לא טענה ודו"ק.
בגמ' ותנן נמי ההודאה בפרוטה עי' מהרש"ל דקאי אמתניתין ב"מ דף נ"ה ע"א דקא חשיב ה' פרוטות ההודאה כו' לכאורה קשה לי איך דהאי הוי תיובתא דשמואל ודיקא כוותי' דרב משמע דמ"מ תיובתא לא הוי אדשמואל וי"ל דמצינו למימר דבכפירה הוי בכלל גזל כמו דמשני שם הגמ' דישיבת הדיינים הוי בכלל גזל כיון דאשמעינן דממונא הוא ומקרי גזילה מה"ת לא ישבע עלי' אם כפר אבל בהודאה דלא כשבע עלי' וגם הא אינו רוצה לגזול מה שהודה רק דגזירת הכתוב הוא דאינו חייב שבועה רק בכפירה שיש בה הודאה לכך אינו בכלל גזל וק"ל.
תוס' ד"ה מה כלים שנים שם באו"ד אין נראה דבלא יתורא כו' כמו קדושי אשה כו' ולכאו' רציתי לתרץ דכמו דכתבו התוס' דכסף אפי' פרוטה במשמע וכאן מחמת יתורא משמע דבר חשוב ה"ה די"ל אפכא דכסף דבר חשוב משמע ובקדושין מכח יתורא אמרינן דהיינו פרוטה עפמ"ש התוס' קדושין דף ד' ע"ב ד"ה מעיקרא דדינא פירכא כו' דהקשו למה לי כי יקח הא נפקא מהקישא דאמה העברי' ותירצו דאי מהקישא ה"א דבעי ב' פרוטות עיי"ש וא"כ לא אצטריך קרא רק על פרוטה וכבר טיילתי ארוכות וקצרות בדברי התוס' הנ"ל בחיבורי על סדר הפרשיות פ' חיי שרה עיי"ש ותמצא נחת חבל על דאבדין כו'].
אבל אחר השקפה ראשונה דברי תוס' נכונים דאם נימא דכסף דבר חשוב דוקא משמע א"כ י"ל אפכא דג"ש לאפוקי מההיקש אתי דלא מקדשה רק בדבר חשוב ודו"ק וראי' לזה דאם נימא כמ"ש מעיקרא א"כ לא הקשה הגמ' שם בקידושין דף י"א ע"ב נימא ר' אסי דאמר כב"ש עיי"ש דהא י"ל דכאן מודה ר' אסי לב"ה דכבר ידעינן מהקישא דאמה העברי' דמקדשא בשתי פרוטות א"ו כמ"ש דמזה ליכא הוכחא די"ל אפכא כמ"ש ודו"ק.
ושמואל אמר אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב ועי' במהרשש"ך שתמה ע"ז מה אשמעינן במה דאמר ולא הודה אלא בפרוטה הא מתני' בהדי' קא תני וההודאה בשוה פרוטה ע"כ וקושי' אלימתא הוא לפענ"ד ותירוצו לא נראה כלל כמבואר למעיין בדבריו כמה מהדוחק יש מהיכן הטעות אתי לשמואל דלפענ"ד ליכא ה"א כלל לפרש כן ולא יעלה על הדעת כלל גם מ"ש די"ל דבתובעו כל המטבעות איירי לא נראה כלל עיי"ש והנלע"ד בזה דשמואל אשמעינן בזה רבותא גדולה דהא יש להסתפק לשמואל דחולק ארב וסובר דהכפירה לא בעינן שתי כסף רק אף פרוטה והשאר הודאה אם נימא דעכ"פ הכפירה וההודאה צריך שיהי' בין שניהם שתי כסף אבל אם ליכא בין שניהם שתי כסף אף שהטענה שתי כסף פטור משבועה או דלמא כיון שהטענה שתי כסף והכפירה וההודאה כל חד בפרוטה חייב והיכי משכחת לה כגון שטענו שתי כסף וכפר בפרוטה ועל שתי כסף חוץ משתי פרוטות א"ל הילך ופרוטה אחת נשארה בידו וא"כ על מה דא' הילך אף דלא מחשב כהודאה לחייבו שבועה ע"י הודאה כזו מ"מ גם לכפירה לא מתחשב דהא לא כפר והגע עצמך לרב דבעי כפירה עצמה שתי כסף מלבד הודאה דפרוטה אם כפר כסף א' וכסף א' אמר לו הילך ופרוטה הודה אם נימא דמצטרף הך דא' לי' הילך להכפירה א"ו כמ"ש ואף שכ' רש"י במציעא דף ד' כיון דאמר לי' הילך הו"ל כופר הכל ע"ש היינו בהנשאר דזה לא מחשב להודאה וזה ברור וא"כ בכאן הכפירה בפרוטה וההודאה בפרוטה והטענה שתי כסף דהא הוא טענו שתי כסף ואיך נדייני' דייני' להך דינא אליבא דשמואל לכך נ"ל ברור דזה דברי שמואל דהא רב אמר דהכפירה לחודי' שתי כסף וע"ז קאמר שמואל ל"מ דהכפירה לחודי' לא בעינן שתי כסף אלא אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה דהכפירה וההודאה ל"ה שתי כסף רק כל חד בפרוטה כיון שהטענה שתי כסף חייב ובכה"ג שכתבתי ומאי דאמר ולא הודה לאו מחלקת הוא ודוק היטב כ הוא כפתור ופרח.
תוס' ד"ה בטוענו ושם דחסר מה שצריך ליתן כדי להטביעו ול"ל דהטענה שתי כסף היינו ג"כ משקל דא"כ מאי פריך בסמוך על רב בדף ל"ט ע"ב אי נימא דוקא וכן לעיל מני' על שמואל א"א שוה הלא אם נימא שוה אף אם הודה בפרוטה הוי כפירה משקל שתי כסף עכ"פ כמ"ש התוס' כאן דדוחק לומר שאין שוה פרוטה כו' ועוי"ל כפשוטו כמ"ש תוס' בסמוך סתם ב' כסף טבועים הם ודו"ק ונראה לישב קושי' תוס' על פרש"י דמשקל שני מעות כסף לבד בלי שום תערובות הוא שוה שתי מעות דשכר הטביעה היינו שמערב בה מעט נחושת ודו"ק ומתני ר' חייא דבסמוך יש קצת ראי' לתו' מדאמר סלע חסר ב' כסף ודו"ק.
[מ"ט ע"ב] נשאלתי ברש"י ד"ה איתא בלאו והן פי' נגנב ולא נגנב ובד"ה ליתא בלהבא פי' ימות ולא ימות והשבתי משום דמסקינן במסכ' כתובות ד' ל' ע"ב אר"י וגנבו בידי אדם וא"כ נגנב איתא בלהבא שבידו להיטב ובכוונה פי' רש"י על איתא בלאו והן נגנב ועל ליתא בלהבא פי' ימות כדי להורות בזה הדין כנ"ל.