ישמח משה על השס· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
כתובות
[ב' ע"ב] תוס' ד"ה לפיכך חלה הוא כו' נ"ל דהא דכתבו התוס' הך שלא במקומו הוא משום דתליא הך במ"ש התוס' בדיבור הקדום דהא מה שתירצו התוס' לרש"י דארוסתו אגידה בי' טפי הוא תמי' לכאו' דהא חיוב מזונות הוא משום דמזיק לה ומפסיד לה א"כ מה לי אי אגידה בי' טפי אי לא אבל לפמ"ש בדיבור הקדום א"ש דהא הקשו התוס' הא אדרבא לימא מזלה גרם ותירצו משום דהאשה היא שדה של הבעל ע"כ א"כ יתכן עכשיו דברי התוס' בכאן דהא באמת גם בחלה אין לחייבו במזונות מטעם מפסיד ומזיק דהא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' רק דעיקר החיוב הוא משום דנסתחפה שדהו ומזלו גרם וע"ז קשה קושי' התוס' דלימא מזלה גרם וצ"ל כתירוצם דהאשה שדה של הבעל והשתא א"ש תי' התוס' הנ"ל דארוסתו אגידה בי' טפי וא"כ הווית שדה שלו ושייך לומר נסתחפה שדהו ומזלו גרם אבל יבמתו לא אגידה בי' כ"כ א"כ לא היי' שדה שלו ולא שייך לומר נסתחפה שדהו ומזלו גרם דדילמא מזלה גרם א"כ הדרינן לכללא דאנוס רחמנא פטרי' ודו"ק.
[שם] דלמא לאפוקי מדרבותינו והקשו בתוס' דהא כמי מדרישא שמעינן ונ"ל לישב דבשלמא בהסיפא אם הוי כתוב בגט אם לא אבא ליום פ' יהא גט א"כ הוי גט שיש בו זמן דהא נכתב הזמן של חלות הגט והוי גט כשר א"כ למה נכתב מהיום יום פ' אם לא באתי כו' הרי מוכח דכווונתו מעכשיו אבל בהרישא ה"ז גיטך מחילי זה כו' דאין לו זמן מוגבל מתי יפסק החולי ומתי ימות א"כ אם לא נכתב זמן הכתיבה הוי גט שאין בו זמן א"כ ע"כ מוכרח לכתיב הזמן א"כ אין כאן הוכחה דכוונתו מהיום ומעכשיו ולא שייך בזה לומר זמנו של שטר מוכיח עליו ואף רבותינו מודים בזה וא"כ לא נשמע מהרישא לאפוקי מדרבותינו רק מהסיפא ודו"ק ועיין במהרש"א.
שם] רש"י ד"ה לא שמי' מתי' והוי גיטא ואם רצתה תנשא לאחר וגם נפסלה לכהונה מהיום עכ"ל ונעלם ממנו הסבה שטרח רש"י ז"ל לכתוב כן ולכאורה רציתי לומר דכוונת רש"י לישב מה שקשה מנ"ל לרבא להוציא מדברי שמואל הנ"ל דאין אונס בגיטין דלמא יש אונס ובאמת ל"ה גט רק דכוונת שמואל לא שמי' מתי' דביאה זו לא שמה ביאה ונ"מ במקום אחר אם לא הי' אונס והבן ועכצ"ל דידוע הי' לחכמי הש"ס דלנגד גט זה אמר שמואל דהוי גט וזה הוא כוונת רש"י לכאורה אבל מש"ז לא הי' צריך רש"י לפרש רק והוי גיטא והבן לכך נראה דרש"י סובר דלא כהסמ"ע [חו"מ סי' כ"א] בעבר האונס ולא בא רק כהט"ז וא"כ יש לומר דכוונת שמואל הי' דלא שמי' מתי' ואם לא יבא לאחר שיעבור האונס הוי גט לזה כתב רש"י ואם רצתה תנשא לאחר כו' מהיום ודו"ק.
ומ"ש רש"י וגם נפסלה לכהונה כו' ע"כ מוכח דבהשקלא וטרי' דרוצה לומר דרבא הוציא זה מאיזה מקום דאין אונס בגיטין סובר דהוא מעיקר הדין דמוכח דהיא הלכתא גמירי או מאיזה קרא רק לבתר שחידש דבהא סברא דנפשי' קאמר מוכרח לומר האי טעמא (דאפקעינהי) דאם הוי סובר גם קודם הטעם הנ"ל א"כ לא נפסלה לכהונה ממ"נ דאם אפקעינהו לקדושין א"כ לא הוית גרושה ולא קי"ל כר' אליעזר דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ודו"ק.
[ג' ע"א] תוס' ד"ה וסברה דאנוס כו' דרובן לא אנוס ע"כ ועכצ"ל דמיעוטא דאנוס הוי מיעוט דל"ש דאל"כ קשה נימא סמיך מיעוטא לחזקה לחזקת א"א וכמ"ש הרא"ש בחולין י"ב ע"א וביבמות קי"ט ע"א לענין משאל"ס ומי' יש לישב קושי' זו כאן אף אם נימא דל"ה מיעוטא דל"ש ויצמח דין חדש דאם קיום הדבר תולה בתנאי דשב וא"ת אז לא חיישינן לאונס ואם תילה בקים יעשה אז אף אם נעשה ניחוש לאונס והוא עפ"י סברת הר"ן בפ' המגרש [ופ' מי שאחזו דף ע"ד] דאם קיום הגט תולה בשב וא"ת תנשא מיד דחל הגט תיכף משא"כ בקים ועשה דלא חל עד אחר שנעשה ע"כ לפ"ז כאן בשב ואית דלא אבא לא חיישינן לאונס דאין כאן סמיכה לחזקה דכבר נפקא החזקה ע"י הגט בשעת נתינתי לכך סמכינן שפיר על רוב משא"כ בקום ועשה דלא חל עד אחר שנעשה א"כ חיישינן לאונס דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק.
[ע"ב] מאי שקדו היכן שנינו שקדו עיין רש"י ולכאורה קשה הא נשמע ממתניתן הך דשקדו כו' דאל"כ קשה קושי' הגמ' לעיל ב' ע"א ותנשא באחד בשבת ונ"ל דלק"מ דהא רש"י פי' לעיל בסוגיין ג' ע"א על קושי' הש"ס והא בעינן שקדו וז"ל והא בעינן שקדו שיהא טורח בסעודה שלשה ימים עכ"ל נראה כוונתו דאי ל"ה בעינן שקדו רק יום אחד ל"ה קשה מידי קושית הש"ס כיון דאין למנוע משום טעם הנ"ל רק יום א' דביום שלפניו הוא שבת ולא טרח בסעודה אפילו יום אחד אבל שאר הימים יכולה להנשא בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי שייך שפיר למיתני אשה נשאת בכל יום כיון דברוב הימים תנשא דהא בלא"ה בשבת לא תנשא ולר"י גם בע"ש לא תנשא כמבואר בתוס' ד"ה אי איכא ב"ד כו' עיי"ש רק אם שקדו ג"י אז הוי הקושי' שפיר כיון דלא תנשא באב"ג ולא מרוויחין במה שקביעות ב"ד בכל הימים שוה רק יום חמישי לבד א"כ איך שייך לומר נשאת בכל יום כנ"ל ברור וא"כ לפ"ז א"ש הא דמקשה הש"ס היכן שנינו שקדו דהא המהר"ם שיף הקשה לעיל ב' ע"א על הא דמשני שקדו שלשה ימים הלא בשקדו יום אחד סגי וצ"ל דבאמת יכול לשנוי' כן רק דבאמת הוא דשקדו ג' ימים כדתנן בברייתא ויש נ"מ לדינא עיי"ש במהר"מ שיף וא"כ לפ"ז שפיר מקשה היכן שנינו שקדו וכמו שפי' רש"י ונראה דמזה הוציא רש"י סברתו דקושי' הגמ' לעיל והא בעינין שקדו הוא דוקא משום דבעינין שקדו ג' ימים דאל"כ הוי קשה מאי מקשה היכן שנינו שקדו וזה כוונת רש"י לעיל במ"ש וה"ש שקדו ג"י עכ"ל כדי שיהי' א"ש קושי' הגמ' שאח"כ היכן שנינו שקדו כנ"ל ברור.
[ד' ע"א] תוס' ד"ה בועל בעילת מצוה כו' אבל קשה לרשב"א כו' עיי"ש ונ"ל ליישב קושי' הרשב"א דמרישא ל"ה סייעתא דאפשר לומר דחתן לא הוי כמועד כמ"ש התוס' לקמן ד"ה אבל דברים של צינעה נוהג עיי"ש אבל מכל אותן הימים דייק שפיר דהא איכא בינייהו שבת כמ"ש תוס' שם וכ"ש רגל ודו"ק.
[ה' ע"ב] תוס' ד"ה מהו לבעול בתחילה בשבת כו' א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר"י ור"ש עיי"ש והקשה זקיני מהרש"א ז"ל למאי דבעי למימר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא כו' קשה אכתי מאי בעי למימר ומאי קא מבעי' לי' דע"כ מוכרח דמתקן הוא דאי מקלקל הוא א"כ ברייתא דאוסר לבעול כמאן אתי' ותי' בדוחק עיי"ש ונ"ל ליישב ובהקדם ליישב גם קושי' התוס' ד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח ושרי כו' אע"ג דפטור אבל אסור עכ"ד התוס' די"ל דודאי פטור אבל אסור אפ"ה מבעי' שפיר דמתחלה מבעי אם מותר לבעול לכתחילה ואח"כ מבעי לי' לענין דיעבד להיכא דבעיל אם הוי כמקלקל והו"ל פטור אבל אסור או דלמא הוי מתקן וחייב ואף שהתוס' לעיל בד"ה דם מפקד פקוד כתבו דאיסורא דקאמר הכא אפשר לומר דהוי דרבנן ע"כ א"כ ממילא משמע דאינו חייב לק"מ דהתוס' כתבו כן לר"ש וכאן מיירי לר"י והשתא לפ"ז לק"מ קושית זקיני מהרש"א ז"ל דאף למאי דאמרינן כאן דהוי מקלקל מ"מ אסור לבעול משום דאיסורא מיהא איכא וא"ש הברייתא דלעיל דאוסר לבעול כר"י דאף דהוי מקלקל אסור כנ"ל לכאורה אבל ז"א דהא לפ"ז לר"י ליכא היתר כלל לכתחלה רק בדיעבד והלא לקמן בגמ' סוף וא"ו ע"א אמרינן ורב מי שרי והא"ר שימי כו' ומשני בההיא אפילו ר"ש מודה כו' ופריך והא ר"ח בר' אשי כו' הלכה כר"י ומשני לעולם רב כר"י ס"ל להך לישנא כו' עיי"ש הרי מבואר דלר"י מותר לכתחלה א"כ קו' התוס' הנ"ל במקומה עומדת ונ"ל דזה הי' כוונת רש"י בדף וא"ו ע"א ד"ה מקלקל הוא כו' ובמקלקל מודה ר"י עכ"ל דקשה מה בעי רש"י בזה וכי עדיין לא ידענו דר"י מודה במקלקל והלא בזה ליכא מאן דפליג ועוד יש לדקדק אמאי לא פירש רש"י לעיל בגמרא גבי ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא כולהו הו"ל לפרש דבמקלקל מודה ר"י לכך נראה דכוונת רש"י בזה דמה שפירש כאן הוא כתירץ התוס' לעיל דקשה הי' לרש"י ז"ל קושי' התוס' הא מקלקל פטור אבל אסור מי' לעיל גבי ואת"ל ל"ה צריך רש"י לפרש די"ל כמ"ש דהגמ' מבעי לענין דיעבד אם חייב או לא אבל כאן דודאי מיירי לענין היתר לכתחילה ואפ"ה קאמר דמותר משום דמקלקל הוא א"כ שפיר קשה קושי' התוספת דנהי דהוי מקלקל מ"מ פטור אבל אסור הוא לכך פירש רש"י דבמקלקל מודה ר"י ר"ל דאף ר"י דסבירא לי' בעלמא דבר שאין מתכוון אסור מ"מ כאן דמקלקל הוא מודה ר"י ר"ל דדבר שאין מתכוון מותר. משום דאיכא תרתי כמו שתירצו התוס' וז"ב וא"כ קושי' זקיני מהרש"א בתקפה.
ונ"ל לתרץ קושי' זקיני מהרש"א ז"ל באופן אחר גם לשיטת התוס' דסבירא להו דלמאי דמבעי' להגמ' דמקלקל הוא מותר לכתחילה משום דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאין מתכוון והקשו דהלא בגרירה אסר ר"י אע"ג דאיכא תרתי ומתרצין דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה עכ"ד הרי מבואר דעיקר ההיתר הוא כאן אף כשאמרינן דהוי מקלקל הוא רק משום מצוה והנה לעיל כתבו התוס' בד"ה מהו לבעול אע"ג דתקנו שתהא נשאת בד' מ"מ אם אירע שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו להמתין עד יום ה' אחר עכ"ד והשתא לפ"ז י"ל סברא דאף דלא חייבוהו להמתין על ליל ה' אחר מ"מ לא מקרי בעילה זו דמקמי הכי מצוה כיון דלא מתקיים תק"ח שתקנו שתנשא בד' משום דחיישינן לאקרורי דעתא וכיון דלא הוי מצוה [ממילא] (משום) דיש בו איסור כמו בגרירה דאית בי' תרתי ואפ"ה אסור אבל כאן בהאבעי' דגמרא דאיירי לדידן שקבועין ב"ד בכל יום ואשה נשאת בכל יום כדלקמן בגמ' ממילא הוי מצוה כיון דליכא תק"ח שתקנו דתנשא בד' ויש כאן מצוה ומותר כמ"ש התוס' אבל הברייתא דנשנית אחר תקנת עזרא כמבואר בהברייתא א"כ אסור לבעול אף דאיכא תרתי כמו בגרירה כיון דליכא כ"כ מצוה שהרי נעקר תק"ח ושפיר אתי' הברייתא דאוסר לבעול כר"י דאף דהוי מקלקל מ"מ אסור לכתחלה ודו"ק.
[שם] תוס' ד"ה לדם הוא צריך עיין פיר"ת ופר"י ולי נראה דר"ת לשיטתו בר"פ ב' ע"א תוס' ד"ה שאם הי' לו טענת בתולים כו' דסובר דעיקר התקנה רק באשת כהן ופחותה מג' רק בשאר נשים תקנו משום ל"פ א"כ איך נוכל לפרש כפירוש ר"י שצריך לו לראות אם היא בתולה קשה הא בשאר נשים לא נ"מ מידי בידיעתו זה ובכאן לא שייך לומר ל"פ דאין זה תקנה לכתחלה שתבעל בשבת רק אם עבר ולא בעל בד' לכך פי' ר"ת שלא יתלכלך וזה שוה בכל הנשים ועפי"ז ניחא לי תירץ התוס' שם ב' ע"א ד"ה הנ"ל שכ' וז"ל דהתם קא' זנות דאתי לידי מיתה כו' דלמ"ש כבר [בשו"ת השיב משה סי' סמ"ך דרך א' נתיב י"ב עיי"ש ותו"ד שם דלר"ת ל"ק קושי' זו כי ר"ת מפרש דטעם התקנה הוא משום אשת כהן פחותה מבת ג' שנים ומשום ל"פ תקנו בשאר נשים וזה ודאי סברת חוץ הוא דזנות בעדים לא שכיח דעוברי עבירה מסתירין מעשיהן אך. לפירש"י דפי' שיתברר בעדים קשה קושי' התוס' דזנות בעדים ל"ש אך גם לפירש"י לשיטתו ל"ק דביבמות כ"ד ע"ב סובר דבעדי כיעור מפקינין אתתא מבעלה לרבי ולרבנן בקלא דל"פ בצירוף עדי כיעור א"כ י"ל דריעותא דלא מצא לה בתולים הוי כריעותא דקדל"פ דע"כ בעינין לרבנן קדל"פ כדי שיהא עוד ריעותא בהדדי עדי כיעור וגם י"ל דמתניתין כרבי דסתם המשניות וגם י"ל אולי יתעורר עי"ז קלדל"פ וא"כ לק"מ קו' התוס' דשם בגיטין איירי לענין מיתה בודאי בעינן עדי טומאה ממש כמבואר בסנהדרין [ב"מ ל"א ע"א ומכות ד"ז ע"א] ובמנאפים משיראו כדרך המנאפים והיא ודאי ל"ש משא"כ במתניתין דידן לאסרה על בעלה דסגי' בעדי כיעור ופריצות דשכיח ושכיח וא"כ ל"ק קושי' התוס' משא"כ ר"ת לשיטתו דסובר שם ביבמות כ"ד דגם לאסרה על בעלה בעינן עדי טומאה ממש א"כ לא יוכל לפרש כפרש"י שיתברר ויבואו עדים דהוי קשה קושי' התוס' דהא לא שכיח ול"ש למעבד תקנות לכך צ"ל משום לא פלוג כנ"ל] אין צריך לתי' התוס' הנ"ל דלר"ת לא קשה קושי' זו ולרש"י ג"כ ל"ק דהא רש"י לשיטתו יבמות כ"ד ע"ב ולפי"ז א"ש דהתירוץ הנ"ל מוכרח לר"י בעל התוס' ז"ל דהא מוכח כאן דסובר כרש"י דהתקנה בכל הנשים משום שמא יבואו עדים ולא כר"ת רק משום ל"פ כמ"ש ושם ביבמות סובר ר"י ג"כ כר"ת עיי"ש וא"כ נשאר קושי' התוס' לדידי' וע"כ צריך לחלק בין זנות בעדים ובין זנות דאתי לידי מיתה ודוק היטב.
[ח' ע"ב] אחינו ג"ח כו' אחינו בעל הגמול ב"א משלם הגמול עכ"ל נ"ל עפ"י פירוש בעל מעשי ה' בפ' ולך ה' החסד וגו' [בפ' מ"ג מאמר מעשי אבות ותו"ד שם כי כל חסד שאדם עושה לא יכונה לו החסד ההוא כי חסד נקרא במה שאינו מצפה לתשלום גמול והחסד שאדם עושה הקב"ה משלם לו וא"כ לא יכונה כלל לאדם חסד כי הקב"ה משלם להאדם החסד שעושה ושייך החסד להקב"ה כיון. שהוא נותן התשלומין וזש"ה לך ה' החסד כל החסדים שאנו עושים לך המה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומי שמשלם שכר הפעולה הפעולה שלו ודו"ק] עיי"ש ור"ל אחינו אתם נראים ג"ח אבל באמת בעל הגמול ישלם לכם כו' א"כ אין משובחים באמיתות התואר ג"ח רק ב"א ר"ל רק אתה נתברך בזה כי אתה משלם ודו"ק.
[י"ז] ר"א ארכיב לי' אכתפי' ומרקד וכו' נשאלתי לפרש מה ששאלו אנן מהו למעבד הכי והשיב אי דמי' לכו ככשורא לחיי מאי עלה על דעתם לשאול לזה והשבתי בשני אופנים דהיו מסופקין אם הוא אינו מתיירא מהרהור או אף אם בא לידי הרהור המצוה מכרעת וא"כ אף הם מותרין לעשות כך או דהוי יודעין דאם בא לידי הרהור אסור רק דהיו מסופקין אם בטוח בעצומו כנ"ל או שסומך על זה דמצוה בעידנא דעסיק בה אצולי מצלי מן החטא וא"כ אף הם יכולין לסמוך ע"ז והשיב אי דמי' לכו ככשורא לחיי ואי לא לא דאין לסמוך ע"ז דהא דאצולי מצלי היינו מטעם דשלוחי מצוה אינן ניזוקין והיכא דשכיח היזיקא שאני והבן.
[כ"ט] בשם בני היניק וחכם כמר אלעזר ניסן שיחי' [הוא הגה"ק אבד"ק דראהביטש ז"ל] ליישב קושי' התוס' בר"פ אלו נערות [ד"ה ועל א"א] על הירושלמי דמפותה אינה יכולה למחול קנס מהא דמוקי הש"ס ביתומה ומפותה ואמר הוא נ"י דיש ליתן טעם להא דירושלמי כמו דאמרינן בכתובות דף י"א ע"א על הא דא' רב הינא הגדילו יכולין למחות ואקשינן מהא דאלו נערות דהגיורת יש לה קנס יהבינן לה ואזלה ואכלה בגיותה ומסיק הש"ס הטעם כדי שלא יהא חוטא נשכר עיי"ש אלמא כיון דקנס הוא לחוטא אף אם יש טעם לפוטרו לא פטרינן לי' ה"נ אם תהא יכולה למחול א"כ יהא חוטא נשכר וא"כ לפ"ז דינא דירושלמי נכון דוקא ביתומה ומפותה דעלמא דאין שם חיוב אחר וא"כ יהא חוטא נשכר אבל בהא דאלו הן הלוקין דאם לא יהי' כאן קנס יתחייב מלקות א"כ אין כאן חוטא נשכר ושפיר קאי אדינא דמחלה ואין כאן קנס ודו"ק [וא"ל למאי דמוקי] ביתומה ומפותה וסובר דממון ומלקות ממון משלם מלקא לא לקי א"כ סובר דממון חמור ממלקות כמבואר בש"ס שם א"כ עדיין יש חוטא נשכר מ"מ לק"מ דהא יש להבין דבאמת הך חוטא נשכר דדף י"א אינו ככל חוטא נשכר שבש"ס דהתם ע"י החטא הוא נשכר משא"כ הכא אלא צ"ל דהפירוש הוא דאיך יפטרנו בלא כלום ויקל לו לחטא פעם אחר כיון שלא יטעם טעם עונש כלל וזה פשוט ומוכרח א"כ לפ"ז היכא דנלקה שוב אין כאן פטור בלא כלום ולא שייך לומר חוטא נשכר ולא יקל לו לחטא פעם אחרת כיון שקבל מלקות כמו בכל חייבי לאווין עכ"ד ושפתים ישק.
[מ"ז ע"ב] מר עוקבא הוה לי' עניא בשבבותי' דהוי רגיל לשדורי לי' ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא וכו' עיין בעיר בנימין מסכת כתובות סי' ק"י מ"ש שם הטעם על מספר ארבע מאה [כי מספר ד' מאה זוזי הוא משקל דם הנפש ע"פ התוס' בשם ר"ח פ"ק דסוטה כי רביעית דם של אדם עולה כ"ה סלעים ועיין בנזיר דף כ"ג דלסתור ימי נזרו ולטמאים עושי פסח לא רצו חכמים להעמיד על דבריהם להיות רביעית דם ורובע הקב מטמאים כי אם בחצי לוג דם שהוא דם הנפש לכל דבר משקלו חמשים סלעים לפר"ת וזוזי מדינה הוא שמינית שבסלע צורי נמצא כי חמשים סלעים של תורה הוא ארבעה מאות זוזי מדינה וזה נתן משקל דמו ונפשו הטהורה עכת"ד שם] ובמחכ"ת טעה בזה דסלע מדינה הוא שמינית שבסלע צורי כמבואר במסכת ב"ק (דף ל"ו ע"ב] ונמצא זוז מדינה אחד מל"ב שבסלע צורי ע"כ נ"ל דנתן פדיון נפשו ונפש אשתו ע"ד ואהבת לרעיך כמוך וכמו שאמרו רז"ל יאהב אשתו כגופו דהיינו ארבע מאה זוזי צורי שהן ק' סלעים כנ"ל נמצא פדיון נפש הוא שני מאות זוזי צורי ולפי החשבון של הכתובות יתבאר כמה הוא פדיון נפש לדידן. ומזה יתבאר קצת סמך לתקנת הכתובות דהנה זה כל פרי אדם להיות דוגמתו קיים בעולם ונחשב כאלו הוא חי אבל כשאין לו בנים אמרו רז"ל דחשיב כמת והוא מטעם דאיתא בסוכה כיון דעבידי דמנתרי וכמו שפי' מהר"מ ממינסק ע"פ ועוד מעט ואין רשע וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי והנה הנושא בתולה מסתמא נושאה שיהיו כל הבנים ממנה א"כ היא תקיים כל חיותו ולכך נותן לה תמורתו דמי חיותו משא"כ באלמנה יתכן שכבר יש לו על כן תקנו החצי שגם ממנה יהי' לו ומשום ל"פ כולן שווין (וע"ז קשה א"כ הו"ל לחלק בין בחור לאלמן ולא בין בתולה לאלמנה ודו"ק).
[דף ס"ח] באו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים רק לנגדם ניכר צדקותינו כיתרון האור מן החשך: