ישועות יעקב עהת· רבי יעקב משולם אורנשטיין
פרשת בחקותי
אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה. נ"ל ביאור הדבר עם מה שפרשתי מאמר המלך שלמה ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל כאשר דבר לא נפל מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו והוא קשה שכבר אמר ברכתו על אשר נתן מנוחה לעמו ישראל כאשר דבר ומה הוסיף עוד באמרו לא נפל מכל דברו הטוב וגם בתחלה אמר אשר דבר ולא הזכיר ביד מי דבר ואח"כ אמר אשר דבר ביד משה עבדו. ונראה ע"פ מה שפרשתי לשין הש"ס שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של חזקי' אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר"י בר עילאי. ואמרתי דבאמת החן הוא ענין שמתדמה ליופי עד שמצא תן בעיני הרואים כאלו הי' יפה. ופירש הרב מוהרי"ע דקאמר כי אם הי' ענין היופי דבר תכלית א"כ הי' החן דבר חשוב מאחר שמתדמה ליופי אבל מאחר שהיופי בעצמו אינו דבר תכלית א"כ החן הוא שקר שאינו מתדמה רק לדבר הבל. וזהו שקר החן כיון שגם היופי הבל. והנה דרך בני אדם כשאחד ניזון על שלחן אביו או חותנו וכל מחסוריו על אביו והוא יושב חדר לפנים מן החדר ועוסק בתורה עם תלמידים כמה הוא נכבד בעיני כל באמרו ראה זה איש שהי' יכול לעשות לו תענוגי בני אדם והוא עוסק בתורה. עוד יש אחד שעוסק במסחר ויכול להרויח ע"י עסקו במסחר הון רב והוא קובע עתים לתורה וזה ג"כ נכבד בעיני העם אמנם העני שהעוסק בתורה ואינו יכול לעסוק במלאכתו לתת טרף לביתו זה אינו נחשב בעיני בני אדם ואמנם באמת נהפוך הוא כי מי שא"צ לעסוק במסחר ואינו עוסק בשום מסחר מהכ"ת לא יעסוק בתורה וכמו כן מי שהוא עשיר ויכול להרויח הרבה בעסקו במסחר והוא קובע עתים לתורה אם כי הוא גדול מאיש אשר גם במסחר אינו עוסק עכ"ז הוא אינו חשיב נסיון גדול כ"כ מאחר שיש לו גם עושר גם נכסים אף אם יקבע עתים לתורה (כאן חסר וחבל. על דאבדין):
ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא והוא מתברך במעיו ביאור הדברים ע"פ שפרשתי מאמר הכתוב ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא וידעתם כי בקרב ישראל אני ולא יבושו עמי לעולם. דבאמת לכאורה בעת הברכה אינו מן הצורך שהמעט שבמעיו יתברך. ואמנם ביאור הדבר דבאמת מלבד שהאכילה היא לשבר רעבון גם החיך נהנה בעת האכילה וכשהוא אוכל הרבה נהנה באכילתו והובא בס' דרך חכמה שתפלת הפרסיים הי' שיהי' כרסם רחב להכיל רוב מאכל כדי ליהנות בעת אכילתם הרבה. והנה בזמן היוקר אף כשאדם אוכל הרבה אינו נהנה כ"כ כי יודע כי ע"י זה יתמעט הונו לסבת היוקר. ובעת הזול בודאי ירבה האדם באכילתו כי המותרות היא בזול גדול הקב"ה רצה לקדש ישראל אף במותר להם למען לא יהי' אכילתם רק לשבר רעבון ולא להנאת החיך. ע"כ בעת הזול עשה הקב"ה גם זה לטובת ישראל להיות כשאוכל קימעא מתברך במעיו למען ימעט באכילתו ובהנאת החיך. והנה ענין ריבוי התבואות והברכה והגשמים מגיע הטובה לאוה"ע כמו לישראל וא"כ לא נדע אם הברכה באה בשביל ישראל ואמנם דבר זה שאוכל קימעא ומתברך במעיו הוא רק לטובת ישראל שיהיו פרושים מהנאת עוה"ז וצדיק אוכל רק לשובע נפשו. וזהו ואכלתם אכול ושבוע שבאכילה אחת יהי' שבע והללתם את שם אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא שיהיו פרושים מן מותרות הנאה בעוה"ז וכמו שאמרו לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וידעתם. כי בקרב ישראל דהיינו שבשביל ישראל באה כל תוספת ברכה וזה נכון:
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. מדרש רבה משאני גואל אתכם שוב איני מואס אתכם. נראה לי ביאור הדברים עם מה שפרשתי תהלי' מ"ח כאשר שמענו כן ראינו בעיר אלהינו וגו' דמינו אלקים חסדך בקרב היכלך כשמך אלקים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך ישמח הר ציון וגו' למען משפטיך. דבאמת ראינו חסדי ה' בירושלים ובבית המקדש יותר משאר ארצות כי הי' המקום משובח לא תחסר כל בה כמו שפירשו הקדמונים. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה ד' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה. דבציון כל מין ומין והוא נקרא בשם איש ואיש דהיינו גם מה שיספור בכתוב עמים בדברי הימים שלהם שאירע שם פעם א' דבר נפלא זה יולד שם כדבר ההוה ורגיל. וזהו ירושלים הבנוי' כעיר שחברה לה יחדיו עד שאמרו מפני מה אין פירות גנוסר בירושלים מפני מה אין חמי טברי' בירושלים שהכל מהראוי שימצא בתוכה והיינו כי חסד ה' בה כל היום לסיבת השראת השכינה שבתוכה כי בני פלטין של מלך יזכו לחסדי המלך יותר משאר מקומות. והנה בשאר ארצות ומכ"ש בח"ל שם מתנהג ברוב הזמן בשם אלקים ע"פ הטבע כי אלהים והטבע מספרן אחד והיינו כפי הדין. אמנם תהלת ה' בקצוי ארץ ואיים רחוקים שהוא אלקים ובתהלת שמו יובן שכל הדברים מתנהגים כמו שהוא מטביע הטבע כי ע"ז מורה שמו לבד ובציון מכלל יופי ששם ניכרים חסדי ה' ביותר והוא מתנהג בשם העצם יוכל להיות מצד השראת שכינה בהיכל ה' חסדו גבר עלינו ומעתה תהלת ה' בקרב היכלו כמו תהלות ה' בשאר ארצות בקצוי ארץ שתהלתו שהוא אלקים כמו כן בקרב היכלו תהלתו ששוכן במקום קדושת היכל וממילא במקום שכינתו ניכר חסדו ביותר וכמו שהנהגת שם אלקים בשאר אדנות ניכר ונודע כן הנהגת חסדי אל שהוא מתנהג במקום המקודש תהלתו בהנהגת ימין ד' שהיא חסד ה' ואמנם באמת תהלת ה' בקהל חסידיו שנלחם להם בזרוע ועושה משפט בכל הקמים עלינו להצילנו מיד מבקשי נפשינו בחסד ה' עמנו ומשפט במבקשי נפשינו וזהו להתנהג בשני המדות כאחד לנו במדת החסד ולאויבינו במדת הדין הקשה ובזה תגל נפשינו בראותינו כי אנחנו עמו ובני אל חי כננו. וזהו מאמר המשורר כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו דהיינו להלחם בישראל המה ראו כן תמהו גו' כאשר שמענו גו' כשמך אלקים כן תהלתך על קצוי ארץ ששם מתנהגים בשם אלקים אבל הר ציון ישמח למען משפטיך ה' שמתנהגים יחד בשתי המדות במשפט ובשם העצם. אולם עדיין בעת ההוא לא הי' עדיין עת ההתגלות ואך לעת הקץ כשיגאל אותנו הש"י ויתן משכנו בתוכינו אז יקויים בנו ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ולא תגעל נפשי אותם והבן זה:
אז תרצה הארץ את שבתותי' כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותי' וגו' את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. הדברים באו כפולים במלות שונות. ונראה לי הדבר נחמד מאד דבאמת הארץ שמחה בעת תתן יבולה אם כי נקרא עבודת הארץ. אמנם היא חפצה בעבודה זו כדי ליתן מחסור להאנשים העושים רצון קונה כי יתפרנסו מאשר תוציא הארץ יבולה ויעבדו את ה' ואמנם בשנה השביעית כי נאסר עבודת הארץ אינה שמחה כי אינה עושית עבודתה והקב"ה ברצונו לשמח לב העבדים אשר ששים ושמחים לעשות צוה שתעשה התבואה בשנה הששית לשלש השנים או לשני השנים כנודע. וא"כ הארץ אינה שובתת דמה לי שעובדת בשנה השביעית או שעובדת בששית עבודת שנה השביעית רק שהאדם סובר בשביעית כי עבודתו אינה רק לשנה הששית והקב"ה נותן ברכתו שהשדה תעבוד יותר שיהי' כדי סיפוק שנה השביעית ואמנם כל אלה בהיות ישראל על אדמתן והיו זכאים לפני ה' אז לא הי' ברצון הארץ לשבות אבל כאשר נחלתינו נהפכה לזרים אז הארץ אינה מוציאה פירות רק כפי דרך הטבע ורצון הארץ לשבות רק מה שהיא מוכרחת ע"פ הטבע ואמרו בש"ס דכתובות שהיתה הארץ מוציאה פירות חשובים ואמר ר"י ארץ הכניסי פירותיך למי את מוציאה לערביים האלו עייש"ה. ומעתה יש שני חילוקים בין שביעית שהי' נוהג בזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתן והלכו בדרכי ה' שהיתה הארץ מתאוה לעבודתה וגם שהיתה עובדת השנה הששית בעד שנה השביעית רק שישראל לא עבדו בשנה השביעית ואמנם אחר שגלו ישראל הי' רצון הארץ לשבות ולא להוציא פירות הרבה והי' שביתתה ברצון וגלל כן גם היא שובתת ואינה מוציאה יבולה רק לצורך השנה מה שבטבע הארץ לעבוד וזהו אז תרצה הארץ את שבתותיה דהיינו שרצונה לשבות כל ימי השמה תשבות ואתם בארץ אויביכם דהיינו כיון שאין הצדיקים שוכנים בתוכה למה לה רוב עבודה למי היא מוציאה יבולה וגלל כן ניחא לה כשאין עובדין אותה למען תנוח מרוב עבודה וגם אז תשבת הארץ לא לבד שהאנשים לא יעבדו אותה בשפע גם היא עצמה תשבת ולא כמו שהי' בעת שיושבים עליה בשנת השביעית שלא היו עובדים אותה בני אדם והיא בעצמה לא שבתה כי עשתה בשנה הששית לשלש השנים אבל בזמן שאין יושבים עלי' היא בעצמה תשבת ג"כ וזהו אז תשבת הארץ והרצת בשביתה זאת את אשר לא שבתה בשבתותיכם דהיינו דאף שישראל שבתה בשנה השביעית היא עצמה לא שבתה בשבתכם עליה שאז היתה מוציאה יבולה והי' עבודתה לצורך ישראל יושבי הארץ לכך היא לא שבתה וגם הי' רצונה שיעבדו אותה בני ישראל יושבי הארץ וכן אמרו במדרש למה נקרא שמה ארץ שהיה רצונה לעשות רצון המקום ויתענגו ישראל והדברים באו בסידור נכון וזה דבר נחמד:
וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו'. באברהם ויעקב נאמר בכל אחד זכירה וביצחק לא נאמר זכירה נ"ל דבש"ס דנדרים אי' הנודר מזרע אברהם מותר בעשו וישמעאל דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. והיינו דרק בני יעקב נקראים זרע אברהם. ואמנם הנודר מזרע יצחק אסור אף בעשו ועיין בס' מ"א א"ח סי' תקצ"ו. ועתה אם הקב"ה זוכר את אברהם עבדו אין עשו וישמעל בכלל וכ"ש כשזוכר את יעקב אין לשום אדם חלק בו רק בניו שהם זרע ישראל אבל אם יזכור זכות יצחק הרי יש לעשו חלק בו וע"כ לא נאמר זכירה ביצחק. ואמנם מה שנאמר ואף את בריתי יצחק היינו שבעת שיזכור זכות של יעקב יזכור ג"כ שהוא זרע יצחק עבדו. אבל זכירה לעצמו של יצחק לא מצינו ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור זכירה לעצמו לחוד והבן: והנה בגוף ביאור הדברים של הפסוק נ"ל ע"פ מה שפרשתי מש"ה רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו. ובארתי הדברים דאף היינו בפנים ואינו עושה מעשה וחרון היינו שהאף יוצא לחוץ ועושה מעשה וכמש"ה במעשה עגל למה יחרה אפך בעמך והועילה תפלת משה לבטל החרון ואף נשאר כמבואר במדרש קומה ה' באפך וע"כ נשאר אף שמור לדורות ונאמר וביום פקדי ופקדתי ועיין במדרש תנחומא. והנה הרמב"ן כתב דשני גליות שגלו ישראל הם ענין אחד וגאולה ראשונה לא הי' גאולה שלימה רק כאשר ראה ה' שנשכח מהם התורה וגם כי ארץ ישראל הי' חורבה כי נ"ב שנה אף קול בהמה וצפור כנף לא נשמע כמש"ה מעוף עד בהמה נדדו הלכו החזירם למקומן עד אשר הרבו בתורה נתחברו תלמוד בבלי והיו בטוחים שלא תשכח עוד מפיהם אז חזרו לגלותם עד אשר ישובו תשובה שלימה. וזה דאמר הש"ס במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי דע"י תלמוד בבלי בטוחים שלא תשכח התורה אף אם ישבו במחשכים והנה גאולה ראשונה הי' כי זכר ה' את הארץ אשר הוא חלקו ובזכות הארץ נגאלו ישראל ונשא ה' חטאת ישראל וגם אסף עברתו ושב מחרונו אבל האף נשאר עדיין עד אשר ישובו אל ה' באמת וזהו רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עין עמך וכסית חטאתם. ואמנם לא הי' בזה מחילה על העונות וגם האף עצמו נשאר שמור לדורות עד אשר ישובו וע"כ חזרו וגלו כשנתייסד תלמוד בבלי והתפלל נעים זמירות על הזמן השני ואמר שובינו אלקי ישענו שיעזר ה' אותם לתשובה שלימה והפר כעסך עמנו שנשאר בין ה' ובין עמו שלא יצא לחוץ לעיני כל רואה כי אף שע"י התורה נתיישבה הארץ כמו שאנו רואים כי מתחילה בגלות הראשון היתה הארץ שממה וכעת אף בזמן שגלו ישראל אין הארץ שממה והיינו ע"י התורה כמ"ש הרמב"ן ולא נשאר רק אף ה' וכעסו בינו ובין עמו לבד והדבר נכון בפירוש המקראות לא זכינו לסיום הדרוש אך יובן מתוך דבריו כוונתו של הגאון המחבר ז"ל ודו"ק: