יקר תפארת על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז]
פרק ג · הלכה ז
נותן לו קרקע כל שהוא וכו'. כבר נהגו לכתוב כן בכל ההרשאות.
היתה לו מלוה וכו'. כתב הראב"ד אם לא מסר לו שטר החוב ע"כ. וקשיא לי אם בכתיבה ומסירה [בלא] הרשאה נמי דן עמו ואי בלא כתיבה ומסירה מאי מהניא, וי"ל דהרשאה במקום כתיבה היא שהרי כותב בה [ואפיק] לגרמך, ורבינו סובר שאין לשון הכתוב בהרשאה עומד במקום כתיבה דאי לא תימא הכי לא שויא שליח ואם רצה לעכב לעצמו מעכב, ותו דלשון [מכירת] השטר לחוד ולשון הרשאה לחוד [הילכך] אפילו מסר לו את השטר אינו כותב הרשאה עליו, וזהו שכתב רבינו בסמוך גבי מכירת השטר מפני שהוא מקנה השעבוד שבו.
ודברים אלו קלים הם וכו'. קושיא זו שייך נמי למי שמפרש שמקנה לו ד' אמות של קבורה ויש מי שאומר שאין לך אדם שאינו דר בבית, או שלו או בשכירות שהיא מכירה ליומא, ומקנה לו ד' אמות בבית או בחצר שהוא דר בו ולפיכך נהגו לכתוב סתם ונתן לו (ד') ארבע אמות קרקע ואגבן וכו' ור"ת כתב [דהודאת] בעל דין כמאה עדים.
שאין אומרים בו יקוב הדין וכו'. וכבר נהגו כל בתי דינין אשר שמענו לכוף את הנתבע לדון עם הבא בהרשאה וטעמא רבה איכא דכיון דפשט המנהג הזה הוי כאלו התנה עמו בהדיא בשעה שלוה ממנו שכל מי שיבא בהרשאתו יתן לו כאילו הוא בעצמו בא, והמנהג כלל גדול בדיני ממונות ואפילו על מלוה על פה [שכפר בה] נהגו לכתוב הרשאה מהטעם שכתבתי כיון שנהגו כן לא מחזי כשיקרא, וטעם המנהג שלא יהיה כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך לו למדינת הים. ודברי רבינו קיימים במקום שאין שם מנהג ידוע.