יקר תפארת על משנה תורה, הלכות עבדים· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז]
פרק ח · הלכה יז
עבד שהשיאו רבו וכו'. כולה בפ' השולח ודוקא שהניח לו רבו או שאמר לו רבו לקרא אבל קרא בפני רבו או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות.
וכן אם נדר נדר וכו'. השגה זו כבר השיג אותה בהלכות (נדרים) [נזירות] ותמהני איך שבש דברי רבינו על פי גרסתו כי גרסת הספרים שלנו במשנה הפר לעבדו יצא לחירות והיא גרסת רבינו והטעם כאשר כתב רבינו ומה שהקשה עליו אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר את נדרו ע"כ, ואין זו קושיא שהדבר ידוע שהכפיה מורה יותר שעבוד מן ההפרה תדע שמפר אדם לאשתו ואינו יכול לכוף אותה הילכך כיון שהיה יכול לכוף אותו [להורות] שהוא תחת שעבודו ואין נדרו כלום ולא עשה כן אלא הפר לו כדרך שאדם עושה לבתו ולאשתו משמע שאין לו עליו שעבוד ועלו דברי רבינו כהוגן לפי גרסתו הנכונה.
אבל אם לוה מעבדו וכו'. כתבתי זה למעלה והיא ברייתא כלשון רבינו, וחידש ולא מיחה (דתני) [דהכי] משמע בפני רבו דאי מיחה בו מאי למימרא.