יקר תפארת על משנה תורה, הלכות עבדים· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז]
פרק ו · הלכה ד
מי שצוה בשעת מיתתו. פרק השולח מימרא דר' יוחנן וכתב רבינו הרי היא שפחה כשהיתה וכתב עלה רש"י אם לא נתקררה דעתה בלא שחרור ישחררוה. וטעמו של רבינו שאין לנו להוסיף על דברי שכיב מרע והכי משמע מהך דר' יוחנן דאמר [מי שאמר] בשעת מיתה פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה היורשין, כופין את היורשין לשחררה וכותבין לה גט שחרור אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים כלומר דלישנא אל ישתעבדו בה לא משמע לשון שחרור אלא שלא יטריחוה בעבודתם והשתא ומה בזו שאמר ר' יוחנן בהדיא כופין את היורשין לשחררה אמרו לפניו אי אתה מודה שבניה עבדים והודה להם ר' יוחנן כ"ש כשאומר שיעשו לה קורת רוח שאין בלשון הזה לשון שחרור אפילו לא נתקררה דעתה אלא בגט שחרור אין כופין את היורשין לשחררה אלא בניה עבדים, ועדיין היא אסורה לישראל וזהו דכתב רבינו צוה ואמר שחררוה וכו' כלומר אין כופין את היורשין אלא היכא דאמר בהדיא שחררוה שאין מוסיפין על דברי שכיב מרע.