יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה· רבי אליקים גאטינייו
פרק י · הלכה ב
אסור לאדם למכור ס"ת. פ' בני העיר אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה. וכתב מרן ביו"ד סי' ע"ר וז"ל ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. וכתב המשל"מ ז"ל וז"ל והא דכתב מרן באו"ח סי' תקפ"ה דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא שאני הכא דכיון דחלוקת ההתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א"כ כיון דאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור אלו דבריו. ולישנא דמרן משמע דמשום דאמר אינו רואה סימן ברכה הוא דדייקינן דאיסורא איכא והוי היפך מ"ש בסי' תקפ"ה. והט"ז ביו"ד סי' ע"ר קשיא ליה על מרן דאמר דכל דאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא מש"ס דפ' מקום שנהגו דאמר שם סימן ברכה לא חזי שמותי לא משמתינן דנראה דאיסורא ליכא ותירץ דכיון דתני ברישא לא ימכור דנראה איסורא וסיים יתר על כן וכו' אינו רואה סימן ברכה משמע דגם איסורא איכא כמו ברישא אלו דבריו. וגם זה אינו צודק בלשון מרן וכמ"ש דלא תלי ליה בתחילת לשון הברייתא ודוק, ולא הרגיש מדברי מרן דסתרי אהדדי כנראה שלא זכר שר ממ"ש באו"ח. ומ"מ ע"פ תירוצו למה שהקשה מהש"ס יתיישב גם למרן דלא תיקשי דבריו אהדדי על דרך שתירץ המשל"מ. ועיין להשיירי כנה"ג או"ח סי' תס"ח הגהת ב"י וביו"ד סי' ע"ר שחתר בענין זה אי כשאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא או לא ולמה שהקשו דברי מרן אהדדי לא מצא מענה.
וראיתי להרב מקראי קודש דף ר"ג דקא מתרץ לדברי מרן והוא דחוק בלשון מרן דאינו מורה הכי, והוא כתב דלא קשה מידי. ואני הדיוט עד השתא הכא לא ראיתי דברי מרן דסי' תקפ"ה במקומן וכדו דראיתי לשונו לא ידענא מאי אידון בה ותמיה אני על כל התמהים עליו מה ראו על ככה לתמוה דליכא קושיא כלל ועיקר וז"ל שם וכן משמע בפרק מקום שנהגו דת"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמן וכו' ואם איתא דאיכא איסורא לא הו"ל לומר אין בהם סימן ברכה אלא שאין רואין סימן ברכה אלו דבריו הרי דאומר דכל דאומר אינו רואה סימן ברכה ר"ל דאיכא איסורא אלא כשאומר אין בהם סימן ברכה ר"ל וליכא איסורא נמצא דבריו מכווני אהדדי.
והנה מדברי רבינו נראה דאף בס"ת דיחיד אסור למוכרו אם לא ללמוד תורה וכו' והוא יחיד דלכולהו רברבתא ס"ת דיחיד שרי למכור ואף שלא מכרו ללמוד תורה וכו' יעו"ש במרן חלק או"ח סי' קנ"ג ויו"ד סי' ע"ר. ואף דבדברי הרא"ש לא משמע אלא אי מכר ולא לכתחילה לאו דוקא וכמ"ש הפרישה ודרישה שם ס"ק כ' יעו"ש. וראיה מדברי בנו באו"ח ויו"ד שהביא דינו זה כתבו בלכתחילה וכן בקיצור פסקי הרא"ש יעו"ש, ורבינו הוא יחיד בדבר זה ואמטו להכי לא פסק מרן כוותיה וז"ל מרן סי' קנ"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפילו בס"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ויש מי שאוסר וכו' עכ"ל. ורצונו לפסוק כיש אומרים שהם רבים משא"כ האוסר שהוא יחיד ואף שהביאו באחרונה וכמו שמצינו דוגמתו כשכותב יש מי שאומר וכו' להיתר ורב פלוני אוסר שכתב השיירי כנה"ג או"ח סי' ש"כ הגהת ב"י אות ז' דכוונתו לפסוק להתירא והביא הפוסק האוסר להורות שיחיד הוא האוסר ואף כאן הוא הדין, שכתב ויש מי שאוסר להורות שיחיד הוא האוסר ומכאן ראיה לדברי השיירי כנה"ג. וכן דוגמא אחרת כיוצא בזה כשכותב בשו"ע סברא א' בלשון יש אומרים והב' בלשון יש מי שאומר שדעתו לפסוק כיש אומרים קמא שהם רבים ולא כיש מי שאומר שהוא יחידאה וכמ"ש הגינת ורדים חלק אהע"ז כלל ד' סי' ל' דמדשינה וכתב בתחילה בלשון רבים ואח"כ בלשון יחיד להורות דהלכה כרבים וכ"כ בכנה"ג חלק חו"מ סי' כ"ה בהגהת ב"י כללי הקים לי אות נ"ב דכל דכותב יש מי שאומר הוא יחיד. ואף שבשיירי כללי הפוסקים כתב דאפשר יש מי שאומר הוי שנים, מ"מ היינו כשכותב יש מי שאומר לחוד אבל כשמתחילה כותב יש אומרים ומסיים ויש מי שאומר או יש מי שאוסר ודאי דהוי יחיד ודוק.
ודע דממקום שבא השיירי כנה"ג בכללי הפוסקים דגם יש מי שאומר הוי שנים והוא מדברי מרן בספרו הקצר [יו"ד סי' פז ס"ח] גבי מי חלב, לא מצאתי מאומה וליכא שם אלא יש מי שאוסר והוא מיחידאה הוא ה"ר אליעזר יעו"ש, ולא ידענא מאי אידון בה, ואם באולי הוא אמת ואנוכי לא ידעתי מ"מ ליכא בתחילה יש אומרים בלשון רבים ואחריו יש מי שאומר, ונמצא א"כ עדיין דברי הגינת ורדים אמת ושניהם יכונו ואיך כתב היד מלאכי כללי מהר"י קארו סי' ס"ז לא תציתו להאי כללא מכח ההיא דכלל השיירי כנה"ג.
איך שיהיה כאן פסק מרן דלא כרבינו אלא כרבים החולקים ומ"ש ביו"ד לאסור בסי' ע"ר הוא הברייתא כפשטא דקאי בס"ת של רבים דאיכא איסורא הדרן לקמייתא דכתב מרן בב' המקומות דכל דאמרו אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא וכן הוא גמרא ערוכה בב"ב דף קנ"א ע"א ספר תורה מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמזבן ללמוד תורה וכו' נכסי הוא וכו' ע"כ. הרי דקרי ליה איסורא ומן התימה על כל המבינים בהך ברייתא גופא דרשב"ג דאמר אינו רואה סימן ברכה דאיסורא ליכא יעו"ש במרן ב"י חלק או"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' ע"ר ודוק.
והמג"א בסי' קנ"ג ס"ק כ"ב על מ"ש מרן יש אומרים יחיד בשלו מותר למכור ואפילו ס"ת כתב צ"ע דבחו"מ סי' רמ"ח סי"א כתב האומר נכסי לפלוני ס"ת הוי בכלל או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי ובשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבית הכנסת לקרות ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי בחו"מ, ומ"מ צ"ע דהיה לו לפרש והקושיא היא מובנת דאיך התירו למכור והתם מספיקא אי שרי או לא. ברם מה שתירץ לא ידעתי דכתב דבין הכא והתם נתנו לבית הכנסת לקרות וא"כ עוד היום קשיא כדמעיקרא ואף גם זאת מגומגם הלשון והנראה יותר שהכל הוא קושיא וליכא תירוץ ואף דלא אתי שפיר סוף הלשון וצריך לתקנו.