אור ברסלב

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי אליקים גאטינייו

פרק ב · הלכה ד

הלכה ב

המתעסק וכו'. עיין להרא"ש בראש השנה דפוסק כדעת רבינו דמצות צריכות כונה וקשה עליו דבפרק לולב הגזול דף מ"ב נראה דפוסק דמצות אין צריכות כונה יעו"ש. ונלע"ד דסובר דמצות צריכות כונה ובפרק לולב הגזול דקא שקיל וטרי הוי בין למאן דסובר מצות צריכות כונה בין למאן דסובר אין צריכות כונה דלכו"ע קשה איך יברך על הלולב עובר לעשייתן דהא מדהגביה נפק ביה דלמ"ד מצות אין צריכות כונה מיד יצא ולמ"ד צריכות כונה הא איכוון לצאת דלצאת י"ח נטל הלולב בידו ומיד יצא קודם שיברך ואין לך מכוון יותר מזה ואהא משני כל הני שינויי אלא שבתירוץ שתי' במכוון שלא לצאת עד אחר הברכה הוקשה לו מההיא דמצות אין צריכות כונה למאן דס"ל הכי דלא יתכן לדידיה התירוץ הזה ואהא משני דיש הפרש בין אינו מכוון למצוה למכוון שלא לצאת וברור.
ועל דרך זה אין מקום למ"ש הרב מקראי קודש דף ע"ג על מ"ש מרן פ"ו דלולב ה"ט וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל דכיון דקי"ל דכל המצות מברך עליו עובר לעשייתן שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך וכו' דכיון דרבינו פוסק דמצות צריכות כונה א"צ לכל אלו התנאים וכו' יעו"ש דהא אף דס"ל לרבינו מצות צריכות כונה אפ"ה צרכינן להני תנאי והיינו טעמא דמי שנוטל הלולב לצאת י"ח הרי מכוון לצאת והיאך יברך אחר הנטילה דבהא קאי מרן דהרוצה לצאת י"ח היאך יברך ואהא מתני שיהפוך וכו' או בכלי וכו' וק"ל.
עוד כתב הרא"ש וז"ל והא דלא משני הכא הכי וכו' עד אלא כדרך גדילתן וכו' עכ"ל וכתב הרב מוצל מאש שבסוף ס' רב יוסף סי' ז' וז"ל וכעת נתקשיתי דאמאי לא תירצו כשכיון שלא לצאת ואח"כ ראיתי להרא"ש שתירץ דכיון דהוא עם הארץ וכו' ולא הבינותי דברים אלו דאי ידע שאינו יוצא בכך אבל אם נוטלו דרך גדילתו יודע שיוצא י"ח אמאי וכו' יטלנו דרך גדילתו ויצא בו ודי לו בזה אלא וודאי שהוא מכוון שלא לצאת כדי לילך אצל בקי ולכך הופכו וא"כ הוא היאך קורא אותו יוצא ברשות כיון שהיה יכול לצאת בו אם לא הפכו והוא הפכו בכוונה עכ"ל.
ואני הדיוט לא הבינותי דבריו דלפי קושיתו זאת בדברי הרא"ש ממילא נפרכא קושיתו שהיא קושית הרא"ש דלוקמא במכוון שלא לצאת דא"כ דמכוון שלא לצאת איך מקרי טרוד בדבר מצוה יכוון לצאת ויצא י"ח ואיך כתב דלא הבין תירוץ הרא"ש כלומר דהקושיא במקומה עומדת ואדרבא כפי דבריו קשה על הרא"ש במאי דמקשה דלוקמא בגמ' במכוון שלא לצאת דלא קשה מידי ע"פ דרכו כדכתיבנא ואולי כוונתו דקאי בין להתירוץ בין להקושיא.
ולעיקר קושיתו על דברי הרא"ש נראה אחר שנדקדק בדברי הרא"ש שכתב שאינו בקי בדיני כוונת המצוות ולא כתב שאינו בקי במצוות ודאי דסובר דיודע לעשות המצוה אבל אינו יודע לעשותה כתיקונה ולכן הולך אצל בקי במצוות ויודע דבהפכו אינו יוצא וכמ"ש רש"י ריש פרק לולב וערבה על מ"ש בש"ס שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר וכו' לילך אצל בקי ללמוד ברכתו או נענועו עכ"ל נמצא דידע זה לעשות המצוה אבל הברכה או הנענוע אינו יודע ורוצה לעשות המצוה כתיקונה ולכן הופכו.
אך קשה להרי"ף שהביא אוקמתא דאביי ורבא דפוסק מצוות אין צריכות כונה ולכן השמיט ההיא מימרא דאבוה דשמואל דאכלוהו פרסיים לא יצא ובפרק ערבי פסחים הביא ברייתא דרבי יוסי דמרור דס"ל מצות צריכות כונה וכן הביא ברייתא דרבי יוסי בר"ה דתני עד שיכוין שומע ומשמיע והוי סתרן אהדדי.
וראיתי להרב פר"ח הל' ר"ה סי' תקפ"ט הקשה על מ"ש ה"ר יונה לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דדבור וז"ל ויש לתמוה דא"כ מאי מקשה בש"ס פרק היה קורא למ"ד מצות א"צ כונה ממתני' דפרק היה קורא דתני אם כיון לבו וכו' הא שאני ק"ש דלית בה מעשה ועוד ממאי דמותיב במגילה למ"ד מצות א"צ כונה ממתני' דהיה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר דע"כ לא חילקו הר"י ודעימיה אלא לדידן ברם לרבא לא אמר אדם דהא בש"ס אמר רבא בפי' זאת אומרת התוקע לשיר יצא והיינו מההיא דאכלוהו פרסיים דהוי מעשה וכמ"ש הר"ן והרה"מ בפי' וכת דידן לחלק בין דבור למעשה עיין להרה"מ והר"ן וא"כ מ"ש הר"י דאפי' מי שסובר מצות אין צריכות כונה במעשה בדבור מודה היינו למאן דפוסק כרבא דא"צ כונה מודה במצוה דאין בה מעשה ברם לרבא גופיה לא מחלק וכמ"ש במגילה סד"א אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ"ל דשניהם שוים וא"כ קושית הש"ס היא לרבא דאינו מחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה דלית בה מעשה וכמו שהקשה כן בבירור במגילה לרבא ממתני' דק"ש וכן פירש רש"י בברכות ומה שהקשה הלח"מ להרה"מ אינו אלא למה שהיה סבור לחלק בין תקיעת שופר למגילה ונמצא שופר ומצה שוין ונקראין מעשה ודוק.

תוכן העניינים

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה