יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אליקים גאטינייו
פרק יב · הלכה א
המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק"ו נאמרו פירושים לרש"י לר' יהודה משאצ"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר"ש ור"י ואינו תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש במשאצ"ל והרמ"ך השיגו וכתב וז"ל כל זה לדעת ר"ש אבל ר"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די"ל דרבינו מפרש כפי' רש"י וכר"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר"י.
וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש"י ופוסק כר"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל"ב דס"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר"י היא דאילו ר"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר"ש וה"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג"כ חייב ת"ל ביום אפי' בשבת חדא דא"כ נימא ת"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש"י מה מקום להשיג עליו.
אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה"ט כתב רבינו הכותב ע"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו"ה פטור.
ורבינו בפי' המשנה דקמא פ"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש"ס כפירש"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר"י ברייתא ר"ש וכפי' ראשון של רש"י וא"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש"י דלר"א פריך מ"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו"ה הוצרך לתרץ מתני' ר"י ברייתא ר"ש וק"ל.
וכתב הראב"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ"ט וכו' ועיין מ"ש על דבריו לעיל פ"ט ה"ד.
המחמם את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר"א ולמה לא משום מבשל ע"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח"מ ממ"ש רבינו פרק ט' ה"ו ומ"ש. ולענ"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב"ד ולא בעד הרה"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה"מ לעיל בסמוך על השגת הר"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו"ש. ברם דברי הרה"מ תמוהים.
עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח"מ ז"ל כתב וז"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס"ל דצרוף דאורייתא ודוק.
עוד כתב הלח"מ וז"ל וי"ל דמשמע לו כן משום דאלת"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ל. וקשה דאיך אפשר לש"ס לומר דמודה ר"י לר"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר"י עליה דר"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש"י ז"ל ביומא דף ל"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש"ס בשבת כן ובש"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ"ש הרה"מ בפירוש א"כ היכן מצינו דמודה ר"י לר"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע"כ מ"ש הרה"מ ומפשטא דש"ס הוא כדכתיבנא.
עוד כתב הלח"מ וז"ל ואולי שזו היא כוונתו במ"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע"כ. ולענ"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר"ש וצרוף שרי ובמשאצ"ל כר"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר"ש מודה וכמ"ש התוס' שם בשבת דף מ"א ד"ה מיחם וכל זה כפי הש"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה.
עוד כתב הלח"מ וז"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר"י מודה בזה הצירוף עכ"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש"ס דשבת ס"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר"י מודה לר"ש א"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס"ל דהוי דרבנן מודה ר"י לר"ש זה הוא כונת הלח"מ ולפי פירושי בדברי הרה"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה.
עוד כתב וז"ל ועוד קשה במ"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר"י מודה בזה כמ"ש הוא ז"ל ג"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ"ש הלח"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא.