יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אליקים גאטינייו
פרק ה · הלכה יב
לא יתן אדם כלי מנוקב וכו'. שהרי לא נמאס בנר. פי' בין של חרס בין של שפופרת ומשום הכי נקט לשון כולל וקא יהיב טעמא משום שלא נמאס בנר פי' שלא נגע במקום האור ומשום הכי לא נמאס ואתי להסתפוקי מיניה וזה פשוט לענ"ד וראיתי למהר"ח אלפ'אנדרי בס' בני חיי סי' רס"ה שתמה על רבינו שכתב ולפי"ז אין מקום להרמב"ן שפסק כת"ק לכתוב טעמא דהרי לא נמאס וכו' ועפ"י מ"ש לא קשה מידי ועוד קשה על דבריו דהיכי תלי קושיא זאת בדברי רבינו עפ"י דרכו בדברי הש"ס יעו"ש הא בלא"ה איתא קושיא זאת והישוב הוא כדכתיבנא.
והלח"מ ז"ל כתב וז"ל קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה וכו' כמ"ש פי"ב וי"ל וכו' ע"כ והרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב ותירוץ הלח"מ צריכא לי לימוד אם אין בו ט"ס ואחרי המחילה רבתי הכונה מבוארת דשאני התם בפי"ב שהוא בנר עצמו אבל כאן שהוא כלי אחר על גבו אינו חייב משום מכבה אלא משום מוקצה וזהו שכתב שאין השמן הנותר בכלי כלומר אלא בכלי אחר על גביו וק"ל. אך קשה מאי שנא זה מזה דהתם פי"ב היינו טעמא משום דממהר הכבוי וגם כאן ממהר הכבוי ומה הפרש יש ביניהן ולענ"ד איכא חילוק נאה ומתקבל ובהקדים מ"ש התוס' בביצה דף כ"ב ע"א וז"ל והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר"ל מפני שממהר הכבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו"ט שרי וכו' אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דאינו יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט ולכך נראה ככיבוי עכ"ל וכפי דברי התוס' הללו יבא על נכון דהכבוי הוא בשעה עצמה שמכסה אורו וא"כ כשהוא בנר עצמו ששם השמן כיון שנטל השמן מכסה אורו קצת אבל כשהוא כלי מנוקב עפ"י הנר כשנטל אינו גורם כבוי לאלתר דהיינו כיסוי אור דמה לי שיהא מלא השפופרת מה לי שיהא חסר כיון דטיף טיף יורד וקערה נמי כיון שהוא כלי אחר אין חילוק אם יש הרבה שמן או לא דכיון דהשמן היא בכלי אחר לעולם האור אפל ועוד דאין הפתילה יכולה לשאוב יותר מפני שיש שמן הרבה והכל אחד.
והרא"ש שם בביצה כתב על דברי התוס' וז"ל ומיהו ההיא דשפופרת עפ"י הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו על כרחך מפני שממהר וכו' ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב עכ"ל וכתב מהרש"ל על דבריו וז"ל מה שהקשה לדברי התוס' נראה בעיני ברור וכו' ועיין להט"ז סי' תקי"ד ס"ק ו' מ"ש עליו ואצלי קשה על דבריו טובא חדא דא"כ הוי גזרה לגזרה ועוד דהיכי יבא האדם להדמות זה לזה חדא דע"ג הנר הוא מקום שאינו נמאס מחמת האור וחיישינן דאתי לאסתפוקי לא כן כשהוא בנר עצמו דנמאס וכמ"ש רבינו שהרי לא נמאס בנר ובסברא זאת שהוא נמאס מחמת האור לא מצינו מי שיחלוק על רבינו ועוד דליכא למיחש לזה דהפרש ברור יש ביניהן דבנר עצמו מיד מכחיש אור הנר לא כן בשפופרת וקערה והיכי נגזור שפופרת אטו נר עצמו ועוד דתני מתני' ואם חברה היוצר מתחילה מותר מפני וכו' וכתב רש"י דמשום איסור שבת בדיל מיניה הרי דאפילו על גביו לא אסרינן כיון שמחובר כ"ש בנר שהפתילה בתוכה דבדיל אשר על כן נ"ל דס"ל להתוס' דטעמא דכלי מנוקב היינו משום מוקצה וכמ"ש הלח"מ לדעת רבינו דכבוי ליכא כיון דהוי גרם כבוי ושרי.
והטור כתב אין נותנין כלי מנוקב וכו' וכן לא ימלא אדם קערה וכו' וכתב הב"ח דלא זו אף זו קתני וכו' עד כמבואר ממ"ש בפירוש המשנה עכ"ל ויגעתי ולא מצאתי בכל הדפוסים נוסחא כזאת בפירוש המשנה לרבינו ואדרבא היפך מצאתי וז"ל ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים כאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חיבור פתילה אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חיבור אסור ע"כ הודיענו שהן חולקין בכולן עכ"ל. והן אמת שאף לפ"ז צ"ל דרבינו לא היה גורס בש"ס כגירסתינו אלא במקום דמיפסקא דלא מיפסק ובמקום דלא מיפסק דמיפסקא מ"מ ליכא נוסחא זאת בדברי רבינו בפירוש המשנה.
ולענ"ד נראה לומר בהבין דברי רבינו דמוכרח דכונת רבי' כמו שהבין הוא ז"ל דאי כמו שכתוב בנוסחא דידן יוצא מפי' דבריו דלדעת ר' יהודה דמתיר הוא להסתפוקי מיניה וזה קשה טובא ממ"ש בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שפופרת בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מיניה אבל של חרס דמאיסה אימא מודה לר"י ואי אשמועינן וכו' אשר מזה מוכח בבירור דמה שאמר ר"י מתיר היינו משום דלא חייש דאתי לאסתפוקי אבל במסתפק מודה ר"י דאסור ונמצא פי' דברי רבינו היפך מהש"ס ומשום הכי הוכרח הב"ח ז"ל להגיה בדברי רבינו בפי' המשנה ובמקום ר"י צ"ל רבנן ולבסוף במקום אסור צ"ל מותר וכך הם דברי רבינו לדעת הב"ח ואילו אשמיענו המחלוקת באלו הב' היינו אומרים כאן אסרי רבנן כיון דאיכא בינו ובין הנרות חיבור לא חיישינן שיבא לאיסתפוקי מיניה ויהא מותר קמ"ל ואילו אשמיענו המחלוקת בקערה הוה אמינא דוקא קערה התיר ר"י כיון שיש חיבור פתילה ולא חיישינן שיסתפק ממנו דבדילי מיניה אינשי אבל אלו הב' דאין ביניהן ובין הנר הדולק חיבור פתילה חיישינן שיסתפק ממנו קמ"ל דשרי ולפי זה צריך לשנות הנוסח בש"ס באופן אחר.
עוד כתב הב"ח וז"ל ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב וכו' עד כמו שהיה קודם שנסתפק וכו' עכ"ל ולא באתי לכונתו דמה שהקשה הרב היא קושית התוס' ז"ל שזכרנו לעיל וכבר תירצו ז"ל ושפופרת אינו דומה להטיית הנר וכמ"ש לעיל והרא"ש לא נראה לו תירוץ התוס' ותירץ באופן אחר וכמש"ל משמו יעו"ש וא"כ מאי קא קשיא ליה ותירוצו יותר תמוה דאיך כתב דמיד שמסתפק מחשיך אור הנר ואינו דבכלי מנוקב אינו מחשיך מיד אלא ממהר הכבוי לבסוף וכמש"ל וזה דבר נראה בחוש הראות ומן התימה על היד אהרן נר"ו שכתב דתירוץ הב"ח הוא תירוץ התוס' וליתא דאי כתבו כן התוס' היינו בהטיית הנר לא כן בכלי מנוקב ודעתם ז"ל בכלי מנוקב כדעת רבינו משום מוקצה וכדכתיבנא לעיל ואולי סובר דטעם דכלי מנוקב היינו משום שמא יטלנו כולו והוי מכבה ממש וכמ"ש מהרש"ל לדעת התוס' שכתבנו לעיל וזהו שכתב היד אהרן נר"ו דתירוץ הב"ח היא תירוץ התוס' ז"ל וא"כ הוא הו"ל להב"ח לבאר.
ואם חיבר הכלי וכו' מותר וכו'. וכתב הב"ח סימן רס"ה וז"ל וקשה דמאי פריך וכו' וי"ל וכו' והוא דוחק ולענ"ד הוא פשוט דאי היוצר קאי לא הו"ל למימר ואם חיברה בסיד ובחרסית דודאי דהיוצר כך הוא מחברו לא באופן אחר אלא וודאי מדאמר בסיד ובחרסית מורה דלאו היוצר קאי ומקפיד עליו שלא יחבר אותן באופן אחר ומשום הכי קשיא להו והא אנן יוצר תנן ומשני כעין יוצר וק"ל.
עוד כתב הב"ח על מ"ש הטור ואם חברו לו בסיד וכו' וז"ל ורבינו דק וכתב ואם חברו לו לומר שהבעה"ב חיברה לו לעצמו יעו"ש ואצלי גם זה לא היה צריך הטור לרומזו דבאומרו לישנא דברייתא די דמהא דקדק בש"ס דאפי' חיברה הבעה"ב שפיר דמי אלא תבת לו הוא השגרת לישן וקאי אל הנר המוזכר קודם וה"פ אם חיבר הכלי מנוקב אל הנר האמור מותר וק"ל.
והנה רבינו כתב דין זה דמתני' דאם חיברה וכו' אחר שכתב כל המשנה גם דין דקערה וטעמו ונימוקו עמו דהך דינא ודאי הוי ג"כ בקערה דמה לי על גבו מה לי מצידו אך במתני' יש לחקור אמאי תני לה באמצע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה.