יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אליקים גאטינייו
פרק ב · הלכה א
לפיכך חולה שיש בו סכנה וכו'. פ' יום הכפורים דף פ"ג פיסקא חולה מאכילין אותו על פי בקיאים א"ר ינאי נחלקו חולה עם רופא זה אומר צריך וזה אומר אינו צריך הולכין אחר האומר צריך ודקדק מהר"ם בן חביב בשיטתו דדוקא בדאיכא חד לגבי חד שמעינן לאומר צריך וא"כ חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא הא רופא אומר איני יודע שומעין לחולה שאומר אינו צריך וזה היפך הירושלמי הביאוהו הפוסקים חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות ולהקל ופי' דכיון דהחולה יש לומר תונבא בעלמא ורופא מסתפק נעשה ספק ולהקל ואין הלכה באלו אמוראי כתלמיד במקום הרב דר' יוחנן הוא תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו כר' יוחנן דהירושלמי ומה גם שהביאו שניהם והחכם השלם מהר"י אלבעלי ז"ל תירץ דהא דר' ינאי דנקט הכי לא תידוק בו כי האי גוונא אלא הכי דוקא חולה אומר א"צ וליכא אחר עמו אזלינן בתר הרופא דאומר צריך ומאכלינן ליה דאמרינן חולה תונבא בעלמא ברם אי איכא אחר בהדי חולה הו"ל הרופא דאומר צריך חד לגבי ב' ולא שמעינן ליה וכמו שמבואר כל זה שם בש"ס מדיוקא דעפ"י בקיאין אין עפ"י בקי אחד לא וכו' יעו"ש ברם הוא הדין דאפילו רופא אומר איני יודע וחולה אומר איני צריך הו"ל ספק נפשות וכר' יוחנן דירושלמי ולבי מהסס בזה דמאיזה טעם יש לחלק בין היכא דב' רופאים חולקים זה אומר צריך וזה אומר א"צ וחולה עם האומר א"צ דאזלינן בתריה דהו"ל ב' לגבי חד ולא אמרינן תונבא בעלמא נקיט להיכא דרופא עצמו מסופק אי צריך או לא וחולה אומר א"צ דלא אזלינן בתר הכרעתו ואמרינן תונבא בעלמא נקיט ליה והו"ל ספק ויש לחלק. ברם דעת רבינו פ"ב מהל' שביתת עשור שלא פסק כהירושלמי אפשר מפני דאינו מחלק בין ב' רופאים לאחד דמספקא ליה והוי פלוגתא הך דר' יוחנן דהירושלמי עם ר' ינאי דתלמודא דידן והלכה כר' ינאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דאף דיהיה הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא הכל בש"ס דילן או הכל בירושלמי ברם ש"ס דילן עם הירושלמי בתר ש"ס דילן אזלינן.
עוד שם בש"ס מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' מאה וכו' לדידיה שמעינן וכתב הרא"ש על שם השאלתות דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פי' לקמן וכו' עד דהך אוקמתא ליתא וכו' והקשה מהר"ם בן חביב בשיטתו דא"כ רש"י סותר עצמו דידיה אדידיה ממ"ש לקמן דאזלינן בתר רובא והיינו טעמא כמ"ש הרא"ש דהשתא לא קמא ההיא אוקמתא ואילו הוא כתב בש"ס דידן ד"ה מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא מפרש הכי דמשמע וכו' מכלל דרישא מפרש לה כר' ינאי ולר"י אוקימנא דלא אזלינן בתר רוב דעות והוי סותר דידיה אדידיה.
ולענ"ד נראה דהן אמת דמר בר רב אשי בפירושא דרישא ס"ל כר' ינאי ברם אינו אלא במאי דמוקי לה דאמר חולה איני צריך וכו' אבל לא בהא דס"ל דלא אזלינן בתר רוב דעות דכשנקשה לדעת מר בר"א פשיטא ב' וב' נינהו וכו' י"ל דסד"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל וכ"כ משם הרמב"ן בפי' דבהא הוא דפליג מבר"א בפירושא דרישא ולא בעיקר אוקמתא וא"כ שפיר כתב רש"י הכא והכא ופשוט.
ועיי"ש דברי הרא"ש והרמב"ן והעולה לדעתם וסייעתייהו דלא אזלינן בתר רוב דעות ודעת רש"י ושאלתות ורבינו דאזלינן בתר רוב דעות ודעת הרי"ף בזה כתב מרן ב"י סי' תרי"ח וז"ל וכן כתב הרי"ף ג"כ דלא אזלינן בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואע"פ שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר"ן עכ"ל. ויש להקשות דאמאי כתב דאין דבריו מבוארים דהא כתב בפי' אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן וה"מ בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ומדהביא הא דרב ספרא משמע דס"ל דלא פליגי בזה עם מר בר"א דגם מר בר"א מודה לו בזה ולו יהי דאינם מבוארים איך פירשם הר"ן דלא כתב הר"ן אלא הך מילתא לא מפרשא שפיר בהלכות דבש"ס הכי אמרינן דאע"ג דאמר חולה ואחריני בהדי אפילו מאה כל היכא דאיכא ב' דאמרי צריך מאכילין וכו' ובלשון הרי"ף נמצא דלא הוסיף אלא בלשון הש"ס וכי לענין הדין הוסיף כלום לא ימנע אי נאמר דלא כ"כ הרי"ף אלא לדעת ר' ינאי לעולם צריך לפרש כהרי"ף ואי כ"כ אפילו לדעת מבר"א צריך לפרש הכי וא"כ מה מצא בדברי הר"ן ביאור להרי"ף וסבור הייתי לומר דמשמע כן מדברי הר"ן ממ"ש אח"כ מיהו איכא מ"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכו' מכלל דלדעת הרי"ף דסליק מיניה לא הוי הכי אלא דלא פליגי ולכו"ע בחולה לאו בתר רוב דעות אזלינן אלא שממ"ש עוד מרן וז"ל וכתב עוד הר"ן מיהו איכא מ"ד וכו' מכלל דמ"ש לעיל מזה לא קאי אמ"ש הר"ן ומיהו וחזרה קושיא לדוכתא.
וכתב הר"ן וז"ל ומלישנא דמתני' דתני עפ"י בקיאין שמע מינה שהולכין עפ"י בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם ב' אחרים שאינן מומחים אין הולכים אחר הב' כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן פ"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא כי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלינו שבקיאותו מכריע רוב המנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר זהו מה שנ"ל והרמב"ן לא כ"כ בס' תורת האדם עכ"ל. והנה כל דבריו תמוהים אחר שנעמוד על מ"ש הרמב"ן שם וז"ל איכא מ"ד מדקתני עפ"י בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחים כל כך הולכין אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין וכן אשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הלך אחר חכמה ובקיאות עכ"ל. נמצא דהראיה שהביא הר"ן לדינו הביאה הרמב"ן להיפך דמשמע דדוקא אם יהיו ב' דליכא רוב בחד מינייהו אזלינן בתר החכמה והבקיאות לא כן בדאיכא רוב ולו יהי דגרסינן כדגריס איהו בחכמה ובמנין עדיין קשה דאיך מביא משם ראיה לדינו דאזלינן אחר הבקיאות נגד הרוב התם הוא דאיכא ב' חכמה ומנין.
עוד כתב שם הרמב"ן מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים אין דבר של יחיד במקום ב' ומ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום ב' רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת ב"ש וב"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא כי אהדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל עכ"ל. וצריך לפרש דבריו דיש לדקדק בדבריו שכתב מ"מ (במופלא) [במופלג] מהם בחכמה דבהא סלקינן דהאחד הוא מומחה ומוחזק והכי הו"ל למימר מ"מ להחמיר חוששין לדבריו וכל מי שהעתיק לשון זה העתיק כן ולכן נראה דר"ל דאם הוא מופלג כל כך הרבה יותר מדאי חוששין לדבריו להחמיר ברם בנדון דאיכא מאן דאמר שנשא ונתן בסמוך שהוא שאחד מומחה והאחרים אינן מומחים כל כך אין חוששין לדבריו ואפי' להחמיר דיחיד במקום רבים כמאן דליתיה דמי וא"כ להיכא שהוא מופלג טובא אזלינן להחמיר כוותיה וראיה מב"ש דמחדדי טפי והר"ן הביא ראיה מהא דב"ש אפי' שאינו מופלג אלא שהוא יותר מומחה מהב' בין להקל בין להחמיר ויש לצדד דהר"ן איירי במופלג גדול אלא דס"ל דאזלינן אחר הבקי בין להקל בין להחמיר וע"ז כתב ולא כתב כן הרמב"ן ברם מלשונו שהתחיל שהוא לשון האיכא מ"ד שהביא הרמב"ן משמע כדכתיבנא מעיקרא.
נמצא לענ"ד דעת הרמב"ן דבשוין הולכין אחר הבקיאות ברם כל דאיכא רוב במקום אחד אפי' מומחה יותר כנגדו אזלינן בתר הרוב ומופלג גדול אזלינן בתריה להחמיר נגד הרוב וכ"כ הרב המגיד על שם הרמב"ן בפ"ב משביתת עשור ה"ח.
וראיתי להלח"מ שם דברים תמוהים וז"ל כתב הרב המגיד וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב"ן וכו' ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דלדעת הרמב"ן בקיאות יותר טוב מרוב הוא לא כתב אלא לחלוק על מאן דאמר דבקיאות טוב מרוב אלא דהודה להם בשוים דליכא רוב אז אזלינן בתר הבקיאות ולא אמרינן דהוי טפי מרוב.
ובדברי רבינו דהל' שביתת עשור ראיתי לדקדק במ"ש מקצת וכו' ומקצתן וכו' הולכין וכו' ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו וכו' ויש לדקדק דזה יתר דודאי דאם החולה אומר צריך אפי' מאה כנגדו נותנין לו לאכול וכמ"ש רבינו בסמוך ונראה דאדרבא הו"א דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופאים שמסייעין אותו ועלייהו קא סמיך קמ"ל דשמעינן ליה וכמ"ש מור"ם סי' תרי"ח ודברי מור"ם אלו מוכרחין כדעת רבינו והט"ז שם שדי נרגא בסברא זאת ממה שהקשה מהש"ס וכבר הרגיש בחולשת קושיתו יעו"ש והאמת אתו דאין סברא זאת מספקת ומ"ש הוא לדברי הטור לא ניתן ליאמר בדברי רבינו יעו"ש דבריו.
אך י"ל בדברי רבינו עוד דכיון שכתב בתחילת הדין דאחד כנגד אחד מאכילין אותו הוא הדין מרובין כנגד מרובין שהמנין שוה ועוד י"ל כמ"ש דבסוף כתב לא אמר החולה כלום ובאחד כנגד אחד לא כתב לא אמר החולה כלום ודוק.
ובדברי רבינו כאן יש מקום דקדוק שכתב עפ"י רופא אומן של אותו מקום דתבות של אותו מקום יתר ונראה שבא להורות דאי איכא באותו מקום רופא אומן ובמקום אחר רחוק קצת איכא יותר בקי לא אמרינן שיחזור אחריו להביאו אלא מאכילין אותו עפ"י רופא אומן של אותו מקום שאפשר שעד שיבא יסתכן דומה לזה כתב רבינו דאין עושין דבר זה לא ע"י גוים וכו' ואף דפוסק רבינו דשבת דחויה היא מ"מ אפשר דע"י חזרת אחרי גוי יסתכן ועפ"י מ"ש יתורץ מה שהקשה מהר"ם בן חביב בשיטתו בסוף דבריו על מ"ש התוס' ד"ה הא מדקתני יעו"ש.