אור ברסלב

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי אליקים גאטינייו

פרק ד · הלכה ז

הלכה ו

כל מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב"ג יעו"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש"ס א"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן.
אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר"ו סי' ע' דא"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר"מ ז"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה.
גם מ"ש דא"כ איך כתב רשאי והא חייב ג"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ"ש כאן בכ"מ דפוסק כת"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ"ש בב"י סי' ע' דפוסק כרשב"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ"ש מרן אח"כ ד"ה והרמב"ם ועיי"ש בב"י שכתב וז"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב"ם וכו'. וכתב הב"ח שם וז"ל נראה דלפי מ"ש רבינו וכ"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש"ס וכו' עכ"ל.
ולענ"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר"מ כך דאיהו פוסק כת"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב"ח דה"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע"פ דברי הר"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר"י הלוי סי' מ"ו דף פ"ז עיי"ש וז"ל אבל קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע"פ מ"ש מרן בב"י להוציא מדברי הרמב"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב"ח כמו שנראה מדבריו יעו"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם.

סוף הספר

תוכן העניינים

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה