יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין· רבי אליקים גאטינייו
פרק ו · הלכה כ
המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו. ועיין למרן. והינו טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש שם בגיטין ורבינו פסק בפ"א דלא כרבי מאיר, וכן הקשה המל"מ והצריך עיון. ולענ"ד נראה לפי חומר הנושא דעד כאן לא קאמר בש"ס ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכו' דנראה דלמ"ד אדם מוציא דבריו לבטלה (ליתי) [ליתא] לדין זה דסיפא אלא משום דתני בסיפא בלשון זה וכן הוא שהקדיש עצמו דמלשון דוכן מורה דדינא דרישא ודסיפא מטעם אחד נינהו וא"כ מוכרח דיהא ההיא סיפא ר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאי הוי רבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה ותני רישא המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ור"ל דכיון דהעבד עשוי לימכר ודאי פירושו הוא לדמיו וליכא למימר ביה אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ איך תני סיפא וכן וכו' כנראה דמחד טעמא נינהו והא בסיפא דקאי במקדיש עצמו הדין נותן דהוציא דבריו לבטלה כיון דלא שייך מכירה בגופיה נמצא דמאי דקאמר הש"ס הכי הוי מכח וכן, ברם אה"נ דלדידן דקי"ל כשהקדיש עבדו דגופו קודש ואסור ליהנות ממנו עד שיפדה כמ"ש רבינו הל' י"ז והינו טעמא דאף דקי"ל כרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ בזה הרי מפורש בדבריו שיהיה קדוש עד שיפדה והיינו שמוכרן אותן לאחרים וא"כ במקדיש עצמו דלא שייך מכירה בגופיה ודאי קאי לדמים ולאו מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא דחשיב זה כמפרש כן, דלא אמרינן בלשונו לשון אחר כמו ערך זה וצריך לפרש דמי זה אלא הרי עצמי הקדש ודוק.