יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים· רבי אליקים גאטינייו
פרק ו · הלכה יב
מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי. הכי איתא בב"מ דף ל"ב ואותביה בש"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ"ל דלא ע"כ ופרש"י ד"ה הו"א צייתא וז"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש"י שפי' פרכת הש"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש"י בש"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח"כ אצטריך סד"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו"ש שהאריך בזה.
ולענ"ד דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס"ד הוא זה וכן רבינו ז"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש"ס בס"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ"ש סד"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ"ש רש"י ד"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש"י הרגיש בלשון הש"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז"ש ולזה כתב רש"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור"ל גז"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.
וזה אצלי כוונת הפרישה ביו"ד ריש סי' ר"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אינו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש"י אלו יעו"ש בתחילת דבריו ברם מ"ש בדרך הראשונה ע"פ דברי התוס' נכון הדבר.
ודרך אגב ראיתי למ"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו"ש לענ"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות.