יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מילה· רבי אליקים גאטינייו
פרק א · הלכה א
מצוה על האב למול את בנו וכו'. הכי איתא בקדושין דף כ"ט יעו"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל סוף פרק כסוי הדם וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב וכו' יעו"ש. והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרא"ש במה שחייב למל בן חבירו והיה רוצה האב למולו דלמה יהא חייב כיון דעונה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך וכמ"ש הרא"ש שם בסמוך עיי"ש ד"ה לפטור למי שאמר למוהל שימול לבנו ובא אחר וקדם ומלו ופטרו מטעם זה ואף לתנא אחר שם בברכות דף נ"ג לא אמר אלא דהוי כמברך אלא שממהרין למברך ומ"מ שכרן שוה וכמ"ש הש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"ד, ואף שעל דברי ר"ת אלו כתב הרא"ש וז"ל ובלאו הני טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל מטעם דהוי דברים וכו' יעו"ש, לאו משום דלא ס"ל הך דגדול העונה אמן יותר מן המברך שהוא ש"ס ערוך אלא דמלבד טעם זה בלא"ה קנין אין כאן דבמה זכה זה במילת בן חבירו הוי קנין דברים אבל אה"נ דהא דגדול העונה אמן הוא אמת ויציב וא"כ היכא דהיה האב רוצה למול את בנו וקדם אחר ומלו אמאי חייב יהיה נפטר במה ששמע אבי הבן הברכה דבמילה שהיא בציבור ובקול רם ליכא למימר דלא שמע ואי לא שמע איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכד חזינן פורתא ליכא למידק כלל דשאני נדון ר"ת שאמר אבי הבן לאחר למול וקדם אחר ומלו בההוא ר"ת נשתמש לפוטרו משום דגדול העונה אמן והרא"ש נשתמש מכח דהוי קנין דברים אבל היכא דגנב המצוה מאבי הבן עצמו דהמצוה מוטלת עליו והיה רוצה לעשותה מה מהני עניית אמן הא מחסרא ליה המצוה עצמה דעל המצוה עצמה דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דפרק החובל דף צ"א וכמ"ש התוס' שם ולכן חייב על זה הרא"ש לפי דשייכא המצוה לו וא"כ נלמד סתום מן המפורש דגם ר"ת הכי סובר דהיכא דהיה רוצה האב למול את בנו ובא אחר ומלו חייב דלא מהני בזה גדול העונה אמן דהא הפסיד המצוה עצמה וכדכתיבנא וזה אמת ויציב.
מעתה אין מובן למ"ש מהרש"ל אחר נשיקת ידיו ורגליו, [בים של שלמה] בפ' החובל וז"ל ולפי הטעם [האחר] שפטר ר"ת אותו המוהל אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן וכו' על כרחך מיירי אליביה הא דרבן גמליאל כיסהו בלי דעת חבירו ובירך בנחת שלא ישמע חבירו ולא מחוור בעיני דסתמא איירי ומסתמא איירי דבירך כדרך המברכין ולא ברשיעי עסקינן דמונע לחבירו מלענות אמן ע"כ נראה דאפי' ענה אמן חייב ואף דגדול העונה וכו' היינו לענין ברכת ס"ת ותפילה וכיוצא דליכא מצוה בידים אבל כסוי הדם ומילה אע"פ דלא אמרינן דמצוה לחוד לענין י' זהובים מ"מ על מצוה לבד ג"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן הילכך נראה דאם תפס אפילו בזמן הזה לא מפקינן מיניה וכו' עכ"ד, דלפי קדימתנו דשאני היכא דהמצוה שייך לאדם עצמו ובא אחר ועשאה להיכא דמחלה לאחר ובא אחר וקדם ועשאה ולא כ"כ ר"ת אלא בנדונו דמחל לאחר שימול ובא אחר וקדם בזה פטרו משום גדול העונה אמן אבל היכא שלא מחל לאחר ובא זה וחטף את המצוה מבעליו הראשון לא מהני העניית אמן דעדיין מיחסרא ליה עשיית המצוה עצמה וא"כ בעובדא דר"ג דהיה א' ששחט והיה שייך המצוה לשוחט ובא אחר וקדם וכיסה וחייבו דלו יהי ששמע הברכה מה בכך הא מיהא הפסיד המצוה ששוה י' זהובים וקושטא קאי ששמע הברכה דלא ברשיעי עסקינן ומינה אין מובן למה שדן לנדון ר"ת דאפי' ענה אמן חייב ודין דר"ת נאה ויאה למי שאמרו וכמה עמודי עולם נתלו בו, נ"ל דלא כ"כ ר"ת אלא בנדונו דאבי הבן מחל המצוה לאחר וחטפוה ממנו משא"כ אי לא מחל אבי הבן וחטפוה המצוה מאבי הבן ודאי חייב וכמ"ש הרא"ש דהמצוה חסרה מאבי הבן. ובכן נתנה ראש למה שכתב הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' במ"ש על דברי רש"ל כדי ליישב דברי ר"ת וסייעתיה דאינו דוחק דבכסוי הדם יהיה הברכה בנחת דזו היא הדרך משא"כ במצות מילה שדרכה בקול וכו' יעו"ש, וכן הביא הש"ס דחולין דקא פשיט דהוי שכר ברכה וסיים עלה אלמא עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך סוף סוף כיון דגדול העונה הרי זה שקדם ומל לא הפסידו כלום דהא נמצא דנטל הי' זהובים ולמה יחוייב וכו' אלו דבריו. וכבר הקדמנו מה שיש מן ההפרש בין מצוה שהיא בפה לכשהיא מצוה בידים וכמ"ש התוס' וכמו שחילק הרא"ש, באופן דמה שטען נגד רש"ל אינה טענה ברם דינא דר"ת אמת ויציב ולא דמי לנדון הש"ס וכדכתיבנא.
ותמיה לי עוד טובא על הש"ך דס"ל דגם בנדון הש"ס דחטף מצות כסוי מהשוחט עצמו הוה מהני עניית אמן אלא שלא שמע וכמ"ש הוא, א"כ כד בעי בש"ס שכר מצוה או שכר ברכה וקאמר הש"ס למאי נפק"מ וכו' אימא דנפק"מ לאי שמע וענה אמן דאי עיקר החיוב הוא על הברכה נפטר מחיובו ואי עיקר החיוב הוא על המצוה אין בעניית אמן הזה כדי לפטור אותו משא"כ למה שכתבנו לעיל והוכרחנו כן מדברי התוס' דכתבו בפרק החובל דמצוה וברכה הכל אחד וכן מצוה לחודה ג"כ שוה י' זהובים א"כ כד בעי שכר ברכה או שכר מצוה ודאי ר"ל שכר מצוה לחודא ובתרה אזלינן ואף דאיכא ברכה אחת או ארבע או דליכא ברכה כלל חייב אחת או שכר ברכה ובתרה אזלינן ואף דהמצוה אחת היא מ"מ בתר הברכות אזלינן וקא פשיט דבתר הברכות אזלינן היכא דרבות נינהו ואה"נ דגם במצוה בלי ברכה חייב י' זהובים דלעולם המצוה שוה י' זהובים, באופן [ש]זכינו לכוונת ר"ת דלא כתב דינו אלא להיכא דמחל אבי הבן המצוה לאחר וחטפוה ממנו וכדעת הרא"ש ז"ל שחילק כן. ומהאמור אינו מובן אחר המחילה למ"ש עוד הש"ך שם ריש סק"ד וז"ל על דברי הסמ"ע ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא מדברי ר' ירוחם וכו' והא ברירנא מדברי הרא"ש בפירוש דלא מהני עניית אמן בגזל המצוה מהאב דאל"כ אמאי חייב הא ענה אמן וכן דעת ר"ת ג"כ והיינו טעמא דהא מיחסרא להאב המצוה דרמיא עליה. ומה שהביא מרבינו ירוחם יעו"ש לא זכיתי להבינו ודבריו הם דברי הרא"ש כדמותן דתחילה חילק בין חטף המצוה מהאב לחטפה מאחר דאם הוא מהאב חייב וכן מונע מצוה מבעליו חייב ושוב כתב דנהי דפטור היכא דחטף מאחר מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה זולתי ביכול לענות אמן אף דתפס מפקינן מיניה אלו דבריו, א"כ נמצא דבחטף המצוה מהאב עצמו לעולם חייב בין ענה אמן בין לא ענה והיינו טעמא דבזה לא מהני עניית אמן וכדכתיבנא והן הן דברי הרא"ש ואיך למד מדברי רבינו ירוחם דעניית אמן מהני גם לחטף המצוה מהאב. אלא דמצד אחר קשה על הסמ"ע במה שהרחיק דברי העיר שושן והינם דברי הרא"ש והוא טעם נכון לפטור למי שחטף המילה מאחר שלא זכה האחר ברם במ"ש בחטף המצוה מאבי הבן דלא מהני עניית אמן הוא מוסכם לכו"ע. ודע שדברי רבינו ירוחם אלו הביאו הב"י בחו"מ סי' שפ"ב וקשה עליו דהו"ל להביא כן על שם הרא"ש ולסיים דכ"כ רבינו ירוחם ומדברי הכנה"ג ז"ל שם הגהת ב"י נראה שר"ל דט"ס נפל בדברי ב"י וצ"ל שהביא כן על שם הרא"ש כנראה דלא מצא כן בדברי רי"ו וליתא דקושטא קאי דכ"כ רבינו ירוחם ג"כ ודוק. ודע דמדברי הרא"ש אלו שחילק בין חטף המילה מאבי הבן לחטפה מאחר ומדברי רבינו שכתב דמצות מילה מוטלת על האב תחילה הוליד הש"ך שם דבני אדם היודעים למול אינן יכולין למול בניהם ע"י אחר ולדעתו הם מבטלים מצות עשה יעו"ש, וודאי דה"ה ג"כ מצות כיסוי דעל השוחט רמיא.
ולענ"ד אין מכאן ראיה דנהי דעליהו דידהו רמיא על אבי הבן ועל השוחט מ"מ לאו למימרא דאסור לעשותם ע"י אחרים אלא דהם זוכים תחילה במצוות ונפק"מ דאם בא אחר וחטפם מינייהו חייב י' זהובים אמנם אי נתנם מדעתם מוחלים הי' זהובים ונמצא כשמוחל המצוה מוחל י' זהובים. וראיתי להרב שמלה חדשה דף נ"ה ע"ב הביא ראיה לחלוק על הש"ך מדתניא בב"ק דף ק"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות וכו' ואפ"ה אמרו שם להדיא שנותנה לכל כהן שירצה וכן כתב ג"כ הרב כרתי ופלתי סי' כ"ח יעו"ש. ולי אי מהא לא אירייא דהתם לאו דרמיא עליה דהכהן שיקריב הוא קרבנותיו אלא שנתנה לו התורה כח דאפילו שאינו משמרתו יקריב הוא קרבנו ולא ידחו לו שלא יקריב [מי] שאינו משמרתו ברם אם הוא אינו רוצה רשאי. (וכו') [וכן] הראיה שהביאו ממ"ש דנדרים דף ל"ו דמצות תרומה היא מבעל הכרי ואפ"ה אי רוצה להפריש ע"י אחר רשאי אינה ראיה נכונה וכן מה שהביא מיבום וממזוזה אינה ראיה דכל המצוות כן נינהו אבל אינם במילה וכיסוי הדם, אבל מה שהביא מש"ס שבת דף קל"ג גבי מילה יעו"ש היא ראיה גדולה נגד הש"ך. המורם מהם השמלה חדשה והכרתי ופלתי חלוקים בהאי דינא דהש"ך וכן הדרכי משה ביו"ד סי' רס"ד חלק על האור זרוע דסבר כהש"ך יעו"ש אלא דעדיין חלוקים דלדעת השמלה חדשה אי עושה שליח זה בשביל ממון אז ודאי אסור דנראה כמי שאינו רוצה לטרוח בעצמו וכשהוא בממון איכא איסורא ואמת קנה ואל תמכור ברם במכבד לאחרים דרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומר לו בוא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמין שניהם, והכרתי ופלתי כתב להיפך וז"ל לכן נראה כי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכרו כאילו עשאו אך ה"מ במינהו שליח וכו' ברם אם מכבדו בדרך כבוד אינו מקבל שכר כי המצוה היתה שלו ונתנה לאחר בזה לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ"ל.
ולענ"ד נראה לא כמר ולא כמר אלא דוקא דרך עצלות ובזיון הוא דאסור שלא לעשות המצוה אבל שלא בדרך עצלות אלא משום איזה טעם המונעו יהיה מה שיהיה ועושה שליח או משום לכבד את חבירו שרי כי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה.
ושוב אחרי כותבי זאת מצאתי ראיה משלי דליכא איסורא בעשות המצוה ע"י אחר והוא ממאי דגרסינן בב"ק דף צ"א ע"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי וכו' פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי וכו' א"ל וכו' בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ומעשה וכו' ע"כ יעו"ש, וא"כ משו"ה נפטר כיון דהא מיהא עומד ליקצץ וליהרג ונאמן במ"ש אתה אמרת לי ואם איתא דכיון דהמצוה רמיא עליה אסור לעשותה ע"י אחר למה יהא נאמן באומרו אתה אמרת לי כיון דלפי טענתו זאת חבירו עביד איסורא אלא ודאי דליכא איסורא וכיון שכן נאמן שכנגדו באומרו אתה אמרת לי ומהך סוגיא שהבאנו נתחזקו כל ראיותיו שהביא השמלה חדשה ממה שדחינו בסמוך מכח דיש לחלק בין מילה וכיסוי לשאר המצוות וליתא אלא כולהו דמו לאהדדי דהא בש"ס זו למד הריגת שור ודוגמתה מכיסוי הדם דמה כיסוי רמיא על השוחט כן קציצת האילן והריגת השור לבעליהן וק"ל.
ואחרי כותבי ראיתי להרב יד אליהו סי' נ"א דגם הוא עומד נגד הרב ש"ך נ"ע ותחילה וראש הביא מההיא דקרבן שעושה הכהן שליח להקריב בעדו יעו"ש ואי מהא הא דחינן לה בסמוך, עוד הביא לנגדו מלשון הרא"ש עצמו שנסתייע הש"ך וז"ל אחר שהעתיק לשון הרא"ש הרי לפנינו אדרבא שתלה ברצון האב אפילו כשהוא מוהל בעצמו עכ"ל, והן אני לא ראיתי כזה בדברי הרא"ש כי מה שסיים הרא"ש ובדיבור שאמר האב וכו' לא קאי למה שסיים וכן האב וכו' אלא לנדון ר"ת שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם חבירו ומלו ופטרו ר"ת וכו' וע"ז כתב הרא"ש דבלאו טעמי דר"ת יש לפוטרו דבמאי זכה אותו אחר שא"ל אביו למולו דלא דמיא לכיסוי וכו' ושוב חזר לדבריו לומר דבדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר וכו' דהיינו נדון ר"ת ובההיא דר"ת מי זאת אמר שהיה אבי הבן יודע למול וסתמו כפירושו שאינו יודע למול, ואם נפשך לומר זה אדרבא אם הרא"ש ור"ת קיימי באבי הבן יודע למול א"כ עדיפא מינה הל"ל דקנין אין כאן כיון דמן הדין חייב אבי הבן וכשאינו מלו עובר על מצות עשה ואיך יחול הקנין הזה אלא ודאי דאין אבי הבן יודע למול וברור.
עוד כתב וז"ל גם המל ולא פרע וכו' נותן הפריעה לאחר וכו' ע"כ. במקומותינו אין נוהגים כן כי מי שמוהל הוא פורע דוקא ומוצץ ולא יש אחד שאינו עושה כן כידוע, ואפילו לנוהגים כן ורוב הפוסקים ס"ל דגם בשבת ימולו שנים משום דכל אחד עביד פלגא דמצוה והראשון לא חשיב כאילו עביד חבורה עיין ש"ך סי' רס"ו.
עוד הביא ממ"ש בתנחומא פרשת שלח דחשיב שהקב"ה עשה לבניו ישראל מה שחייב האב לעשות לבנו וחשיב מילה שמל אותם ע"י יהושע וכו' יעו"ש. ואי משם ליכא ראיה דודאי הקב"ה שהוא רוחני אינו עושה כגשמי ודברי אגדה אלו הם דמיונות דרך דרש ואם נפשך לומר זה נאמר דכאן בהקב"ה חשיב כאבי הבן שאינו יודע למול וק"ל. מ"מ מה שהביא מכל המצוות שבתורה ומש"ס שבת שזכרנו לעיל הוי ראיה שאין עליה תשובה.
וראיתי דברים קשים כגידין כתב בס' פרי האדמה הל' בכורים דף ק"נ ע"ג וז"ל על ראיה זאת, וליתא דעד כאן לא קאמר הש"ך אלא היכא דידע למול והוא שם ואינו רוצה בלי שום סיבה אז ודאי פורק ממנו מצות המילה אלו דבריו. והמה דברים תמוהים חדא דגם בנדון הש"ס הוי כפורק ממנו מצוה דמידו היתה זאת מכח דמכוין לקוץ בהרת ולא יכוין וימול. ועוד דהש"ך כתב דהיא מצות עשה לאבי הבן שימול וכיון שהיא מ"ע איך קאמר בש"ס ליעבד אחר דאמר רשב"ל אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' והא אי אתה יכול לקיים שניהם דעבר אבי הבן אמצות עשה למול את בנו.
עוד תפש הרב יד אליהו ז"ל על הש"ך דידיה אדידיה ממ"ש הוא ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דיכול לפדות ע"י שליח יעו"ש והיא מצוה דרמיא על האב יעו"ש. והרב פרי האדמה שם רצה להליץ באומרו דשאני מילה אם לא מלו אביו חייבים בי"ד למולו ולכן השליח שמל המצוה שלו משא"כ פדיון הבן ולכן כשעושה המצוה מכח שליחות בין הממון של אב בין מהשליח המצוה למשלח יעו"ש. ולא הבנתיו חדא דגם בפדיון הבן כתב הש"ך דיכולין בי"ד לפדותו אם לא פדהו האב יעו"ש וכיון דיכולין ודאי דמחייבו ולא כתב דיכולין אלא לאפוקי ממי שאמר דאין יכולין בי"ד לפדותו אמנם חייבים בית דין וגם כשיגדיל בי"ד כופין אותו שיפדה וא"כ שוה פדיון הבן למילה. ועוד מה טעם יש בו דמשום שבי"ד חייבים למולו לא יהא יכול לעשות שליח ומרוב חשקו להליץ טוב כתב כדברים האלה, אמנם אי היה מליץ באופן אחר אפשר, והוא דשאני מילה דאם לא מלו אביו כל ישראל חייבים וכיון שכל ישראל חייבים כיון שנתנה האב לאחר כיון שכולן חייבים בדיבור שאמר האב לאחר במאי נקנה וכמ"ש הרא"ש ז"ל משא"כ בפדיון הבן וזה היה יכול להליץ לפי דבריו ומ"מ עדיין קשה דגם בפדיון הבן חייבים בי"ד וכדכתיבנא. גם דלא כתב הש"ך ביו"ד דוקא בפדיון הבן אלא בכל המצוות ואיכא קרבן ומזוזה וכיוצא וכדכתיבנא בסמוך.
[נוסף מהשמטות]: מתוך כל הכתוב בין תבין דאין מקום למ"ש מהר"י חזן בספר חקרי לב סימן ד' דאם נתנו לו לאדם טלית להתעטף בו ולהתפלל לאו שפיר דמי לכבד לאדם אחר באותו טלית כי הוראת הש"ך היא תמוהה ואף גם זאת נדון דטלית שאני הרבה יותר מדאי שהוא חובת מנא דאם אינו לובש בת ד' כנפות אין לו חיוב ארבע כנפות אלא דבעידן ריתחא ענשי אעשה ופשוט.
בכ"מ. וכתב מרן דרבינו במנין המצות לא מנה מצוה על הרב למול את עבדו וכו' יש מי שלא ידע מה הוא מנין המצוות והבין שקאי מרן לספר המצוות וכתב מה שכתב, ומנין המצוות הוא מ"ש רבינו כל המצוות בתחילת ספר היד יעו"ש שמונה כל המצוות.
עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצוות עשה וכו'. יש מי שדקדק אמאי לא כתב ג"כ עברו בי"ד ולא מלו ביטלו מצות עשה וכו'. וי"ל דכל עצמו לא בא רבינו אלא לאשמועינן דאינו חייב כרת לא האב ולא האדון שכ"כ ואינו חייב כרת וכו' וזה אין צריך להשמיענו דאין בי"ד חייבים כרת דכל אחד מצי אמר אני לא גרמתי ויש במי לתלות ומשו"ה לא כתב כן רבינו. ועוד י"ל בפשיטות ע"פ מ"ש מרן סוף ה"ב שדקדק רבינו לכתוב גבי בי"ד נתעלם וגבי אב עבר משום דליכא למימר בבי"ד עברו והם עיני העדה והיאך יעברו וכו' ולפ"ז נסתלק הקושיא וק"ל.