אור ברסלב

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אליקים גאטינייו

פרק יא · הלכה י

הלכה ט

אחד העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ"ש המג"א סי' תל"ב סק"ו על מ"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז"ל משמע דאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ"ש רבינו ריש הל' מילה משא"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה.

אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ"ה הגהת ב"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ"ש הרא"ם סדר תצא על דברי רש"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב"י או"ח סי' תקפ"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי"ב והפר"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו"א דמ"ש שכן דעת התרה"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה"ד ומאי ונראה שייך כאן והו"ל לומר וכן דעת תרה"ד, ועוד מאי כדעת בכ"ף הדמיון והו"ל למימר וכן דעת תרה"ד, ועוד דא"כ הו"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ"ש וכן נראה דעת תרה"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה"ג בפירושו לדברי מרן.
עוד כתב מרן שם בב"י וז"ל ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא"כ במקדש יודה הרמב"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ"ש בכ"מ כאן על דברי הרמ"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז"ל ומ"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ"ש בב"י. ושוב ראיתי להכנה"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ"ך ז"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ"מ ע"פ דבריו שבב"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ"ך) [להמ"כ] כמו שהקשה בכ"מ וכמ"ש בתחילת דברי.

תוכן העניינים

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה