אור ברסלב

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אליקים גאטינייו

פרק ח · הלכה ב

הלכה א

הסוחט פירות. ומרן העתיק הש"ס ועיי"ש בדבריו, ולכאורה הוא תמוה תנאי זה שהטיל שיהא הרבה דהא אפילו מעט הוא העיקר כיון דחושש בגרונו וכל שהוא עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו בכת"י שהרגיש בזה ונדחק וכתב דלאו דוקא וכו' ולא זכר שר לרש"י בסוגיין שכתב כן ואין דרך רש"י לכתוב שלא בדקדוק וז"ל רש"י החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהו"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ולכאורה תנאי זה הוא תמוה. ולענ"ד נראה שיובנו דבריו בהקדים סברת ה"ר יוסף שהביא הטור סי' ר"ב וז"ל ופי' ה"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' אלא ה"ה אינו חושש בגרונו אלא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ומברך עליו שהרי נהנה וכו'. ולכאורה דבריו היפך הש"ס דמוקים לה בחושש בגרונו דוקא וכמ"ש הב"ח ז"ל ותירץ הרב דה"ר יוסף מפרש הש"ס דמוקים לה בחושש בגרונו בנותן שמן מעט ברם בנותן הרבה אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן ונתן טעם לדבריו יעו"ש, והשתא משו"ה כתב רש"י הרבה לומר היפך סברת ה"ר יוסף לומר דאפילו הרבה צריך דוקא שיהא חושש בגרונו וה"ה מעט ג"כ דמברך עליו אלא דהרבה דנקט מטעמא דכתבינן. ומ"ש רש"י זה גבי ברייתא דהחושש בגרונו ולא בתירוץ דש"ס דתירצו הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דשם צודק הפירוש, נראה דט"ס הוא ודברי רש"י קיימי אתירוץ דש"ס ובמקום הו"א צ"ל במסקנא משום דבלא"ה לא יכונו דבריו אברייתא וכן מרן שכתב דברי רש"י אלו כתבם אתירוץ דש"ס ודוק.
ובפשט הש"ס קשיא לי במה שהקשו פשיטא וכו' ומאי קושיא אימא דאתא לאשמועינן דעל השמן מברך בורא פרי העץ לאפוקי דלא יברך שהכל נהיה בדברו דומיא דכל מי פירות שמברכין שהכל נהיה בדברו קמ"ל דשמן אישתני למעליותא ולברך בורא פרי העץ. אך לומר דאתא לאשמועינן דלא יברך בורא פרי עץ זית אין סברא דא"כ הו"ל למימר אין מברכין אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה יותר גרועה לא כן לגבי שהכל דחשיבא בורא פרי העץ שייך שפיר למימר מברכין בורא פרי העץ.
עוד כתב מרן ורבינו מפרש וכו' עד מברך שהכל. וכן פירשו הסוגיא לדעת רבינו הבאים אחריו. ולי הדיוט יש לחקור דמאי שנא היכא דמזיק ונהנה דיש חדא לטיבותא דיברך על ההנאה וחדא לריעותא שמזיקו ולא יברך ואם אלו הן כ"א לעצמו כשמזיקו לא מברך ואינו מזיקו ונהנה מברך וכשהן כאחד מברך שהכל משום שנהנה, וכשמכוון לרפואה ונהנה דיש ג"כ חדא לטיבותא דהיינו ההנאה שיברך וחדא לריעותא דהיינו הרפואה שלא יברך וכשהם לעצמם ברפואה אינו מברך ובהנאה מברך וכשהן שניהם כאחד מברך ברכה הראויה לו ובשלמא אי כשמזיקו אינו מברך כלל ניחא דבמזיקו גרע טובא ולא חיישינן להנאתו כלל דסותר להנאתו לא כן רפואה דשניהם טובים כאחד אזלינן בתר ההנאה ברם עכשיו דהא מיהא מברך יברך ברכה הראויה דמה הפרש יש בין ברכה זו לזו ויש לדוחה לדחות ברם בלי טעם.

תוכן העניינים

יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה