יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי אליקים גאטינייו
פרק ה · הלכה א
נשים ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא"ש וז"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא"ת מאי שנא מההיא וכו' וי"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ"ש וכ"כ ג"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ"א וז"ל ואע"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה"ה ברכת המזון וא"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ"כ התוס' ג"כ כמ"ש הוא אחריהם והוא ממש מ"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ"ה ע"ב יעו"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא"ש שם בפ"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ"ל יעו"ש. ור"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ"ש כאן ומ"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ"כ התוס' ג"כ דף מ"ח ע"ב ומ"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ"ש הרא"ש ושוב ראיתי להרב ב"ח שדעתו סובב הולך דמ"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ"ד ממ"ש מרן סי' קפ"ו לדעת ר"י והרא"ש כשמפרש דברי סמ"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק.
והטור בסי' תפ"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה"נ בהמ"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ"ש אח"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא"כ כ"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא"כ גם בהמ"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או"ח סי' י"ב יעו"ש.
ונ"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י"ט ע"ב שכתבו שם התוס' ד"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ"ד ד"ה אבל וד"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות.
והנה נתבאר דעת הרא"ש ז"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י"א] דהוי היפך הש"ס דאמר נפק"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ"ה ע"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב"ד וטעמו עיין בחי' הרשב"א ז"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו"ש.
והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'.
כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ"ש הרב בעל כנה"ג סי' קפ"ו שמ"ש התוס' בברכות דף כ' וז"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ"ל. וי"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים.
אך מ"ש הכנסת הגדולה וז"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ"ל יעו"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י"ד וז"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה"ג וצ"ע. וממתני' הלזו תברא ג"כ למ"ש הרב מקראי קדש שם וז"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק.