אור ברסלב

יפה קול על שיר השירים רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי

פרשה ד · פרק ד

פרק ג

ועזרא. זה בוודאי ט"ס כי עזרא היה כמה דורות אחר דוד. ואולי יש לגרוס ועירא שהיה רבו של דוד:

אסף והימן וידותון אחד. פי' משלשה אלה אין למנות רק אחד כי אסף הוא מבני קרח והימן היינו משה כדאיתא בויק"ר פ"ט ובמ"ר פי"ט ושם משה כבר נמנה לפני זה וז"ש ע"ד רב אין אסף בכלל בני קרח ולכן מנה אותם בין השלשה מלבד שלשה בני קרח. וע"ד ר"י שניהם אחד הוא:

לא נאמר על שמותם כו'. פי' ספר תהלים בכלל נקרא ספר דוד אע"ג דעשרה משוררים התאחדו בו:

אלא בזכות אותו שבא לאלף דור. כי הקב"ה צוה לתת התורה לאלף דור. ותתקע"ד דורות נמחה בדור המבול כדאיתא בב"ר פ' כ"ח ובשוח"ט. ואחר כ"ו דורות לתשלום האלף בא משה:

כגון משה בשעתו. שכבש את יצרו ופירש מן האשה ודוד כבש את יצרו ולא הרג את שאול אויבו. ועזרא כאשר הכין את לבבו לדריש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. הלא הזיר עצמו מכל תענוגי עולם וכבש את יצרו:

עדר שעמדו על הר סיני כו'. ופי' הכתוב שערך כעדר העזים זה ישראל שהתאספו יחד להר סיני כעדר העזים ההולכים אחר הרועה ואין תועה מאחריו:

מצמצמין עצמן. פי' מלשון קישוט וצניעות כמ"ש למעלה על והצנועים והמצומתים:

ר"י מייתי לה מן הכא כתיב והגוים חרוב יחרבו כו'. זה שייך אחר דברי ריב"ל עשיתי אותו גל ועד וכו'. שזה הוא גל וחורבן להממאנים לקבל את התורה ור"י מייתי לזה מכתוב זה:

מרוחצין מן העונות. פי' מעונות של שבע מצות שהיו להם קודם מ"ת. כי נסלח עונם מלפנים:

שכולם מתאימות אר"י כו'. לפי נוסחתנו נראה דדורש מתאימות מלשון תאומים כי כל אחד נתעטר בשתי עטרות אבל בילקוט גריס גם הכי שכולם מתאימות שהיו מותאמים בין שכינה למלאכים וכמו לעיל גבי ים סוף ומייתי ראיה לזה מדר"י ור"א שירדו מלאכים עם השכינה לעטרם וע"י כן נמצאו ישראל ממוצעים בין השכינה והמלאכים:

שלא היה ניזוק אחד מהם. ממראה השכינה והמלאכים. כי ה' נתן בהם כח להסתכל במראה זה:

לא הלכו אלא בזכות משה כו'. פי' כי בזכות משה ופינחס לא נפקד מהם איש. אבל עיקר הליכתם היה מעצמם כי צדיקים גמורים היו. או דיתפרש כי המה לא סמכו בהליכתם על זכות עצמם רק על זכות משה ופינחס:

עשיתיו גל. כמו כי שמת מעיר לגל כי מדין נחרב ושמם כמו הר. וזה יהיה לעד ולמופת גם לשאר אויבי ה':

י"ב אלף בנדבה. ואלה הלכו בקרב חלוצי צבא נגד אויביהם. ועוד י"ב אלף אשר בגורל הוכרחו לבוא בצבא אבל שמרו את הכלים וכדאיתא במ"ר. ודייק מדכתיב אלף למטה אלף למטה. שהיו שתי פעמים י"ב אלף:

שלא הקדים אחד מהן תפילין ש"ר כו'. וזה שעלו מן הרחצה שהיו מרוחצים ונקיים גם מעון קל [ואולי בא לרמז בזה כי שעבדו את ידיהם מראש למלחמה אשר ע"ז מרמז תפילין ש"י. ואח"ז מסרו גם את נפשם ומחשבותם לה' אשר ע"ז מרמז תפילין ש"ר. כי מעולם לא בא ספק במחשבתם הילכו אם לא אך תיכף שעבדו את גופם וידיהם. ולפי"ז ידרש שעלו מן הרחצה מלשון ארמית המורה על בטחון ותקוה כי תקותם ובטחונם בה' היה כל כך גדול וחזק עד ששעבדו מיד את גופם לה' ואח"ז שעבדו את המחשבה ולא הסתפקו במחשבתם בראש]:

לא נפקד ממנו איש. עיין ביבמות פרק הבא על יבמתו כי רק לרשב"י מדריש לא נפקד ממנו איש לעבירה אבל חכמים מפרשי לא נפקד ממנו כפשוטו. ורש"י בפ' במה אשה פירש לא נפקד ממנו איש לערוה שלא נחסר מדת יהודית. ויש לפרש ג"כ כיון דהחוטא נחשב כאלו חסר ונאבד מן חברת בני אדם לכן אמר שפיר ע"ז ולא נפקד:

אפשר שלא הזיע יצה"ר קימעא כו'. כל זה דייק מדכתיב לכפר על נפשותינו לפני ה' דלא הוצרכו כפרה רק על החטא אשר בלב אשר לא נודע רק לה' לבד:

מצוה גדולה עשה. כי לכבוש את היצר הוא מצוה גדולה. ועיין בזה בירושלמי פ"ק דקדושין:

ונתן ארצם לנחלה. הנה מדין היה ממלכות סיחון כמו שמוכח מיהושע י"ג וכל ממלכות סיחון מלך האמורי וגו' ואת נשיאי מדין וגו'. ולכן מפרש כי נחלה לישראל עמו קאי על מדין אשר היא ממלכות סיחון ונתן לישראל לנחלה:

סנדרנא. זה הוא שררה וחשיבות:

לא עברו אלא בזכות אבינו יעקב. הנה באמת יהושע וכל ישראל היו ראויים לעשות להם נסים גם בזכות עצמם. אבל לעבור את הירדן אשר הוא נס שלא לצורך כי כמה וכמה אנשים עברו את הירדן ברגל וכמו שמצינו בדוד ואנשיו בברחם מפני שאול וכן המרגלים. ורק בשביל להטיל אימה על כל יושבי ארץ כנען ומלכיהם נבקע הירדן וכמו שפירש הרי"א על הפסוק למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא. לכן לא זכו לנס הזה רק בשביל יעקב אבל הנס של קריעת ים סוף דהיה מוכרח וא"א בלעדו לא היו צריכים לזכות יעקב ודרש מדכתיב ביבשה עבר ישראל בל"י ולא כתיב עברו בל"ר או עברנו. יען כי רק זכות ישראל שעבר לפניהם עמד להם כי גם המה יעברו:

ביזת סיחון ועוג שעלו מן הרחצה זה ל"ג. וה"ג כעדר הקצובות מילין קציבין אר"א בששים אלף נכבשה ארץ כנען. ודריש הקצובות כי במנין ומספר הלכו לכבוש את הארץ וזה בס' אלף ועל עלו מן הרחצה לא צריך לדרש. כי הירדן הוא מקום רחיצה.

כמה גדל אתכם דוד בספרו למכה מלכים גדולים. וזה קאי על מלכי כנען וכמ"ש במזמור הקודם ולכל ממלכות כנען. וגדולת ישראל היתה בזה במה שנתן להם את ארצם לנחלה וכדכתיב נחלה לישראל עבדו:

והגנתי עליהם שלא נפלו מהם במלחמות. ובמלחמת העי נפלו מהם רק מעט. וגם המה נפלו רק בעון עכן. ומ"ש בזכות הבא לאלף דור זה קאי על יהושע אשר גם הוא היה בדורו של משה. אבל לא על משה כי משה כבר מת בעברם את הירדן:

אלו הן יהושע ואלעזר. שזה היה מלך וזה כהן אשר המה היו תפארת לישראל כשדים. וגם הניקו את ישראל בתורתם כשדים המניקים את הילדים:

ואיזה זה ביהמ"ק ודריש שערך כעדר העזים זה ישראל אשר היו נקיים וטהורים כעדר העזים. ובמה הטהרו ע"י מה שגלשו ולוקחו מביהמ"ק אשר היה אח"ז לגל ועד למחריביו ובמה הטהרו במילין קצובין אשר בביהמ"ק. וזה בגדי כהונה וכאשר מונה אותם והולך:

מצנפת. המגבעת של כהן הדיוט נקראת בדברי רז"ל מצנפת וכדאיתא ביומא פ' הממונה:

לשון הרע וההורג נפש בשגגה. עיין בכל זה בדברינו בויק"ר פ"י:

שעלו מן הרחצה שמכפרין על ישראל. זה שייך לפני הברייתא מבגדי כהונה שהביא על מה הם מכפרין:

ר' יונתן הוה סליק לצלויי בירושלים כו'. הובא פה בשביל הכתוב כפלח הרמון רקתך שנדרש על הבהמי. ובכלל המאמר הוה מבואר הוא בב"ר פ' ל"ב אמנם מה שהביא שלשה הכתובים ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והכתוב כל כלי יוצר עליך לא יצלח. והכתוב כפלח הרמון רקתך. משום דשלש ראשי סבות הן המקצרים דעתו של האדם. הסבה הא' כי טרדות ביתו יטרידוהו ועמלו יסיר את לבבו מדעת. וע' במורה ח"א פל"ה כי זה הוא הסבה הראשית למה אבדה חכמת ישראל. ולענין זה מביא את הכתוב לא יהיה בך עקר וגו' ובבהמתך כי אפי' הבהמין הטרודים מאד בפרנסתם מ"מ יש דעה להם להשיב דבר אמת. הסבה הב' היא כי שכלו קצר מלידה וע"ז מביא את הכתוב כפלח הרמון רקתך כי גם הריקנים שבך מלאים דעת להשיב למתקוממיהם דבר. והסבה השלישית היא כי יקום עליו איש אמיץ לב הנותן חתיתו על כל סביביו ולכן יסתתמו כל טענות מנגדיו ויאבדו דעתם. וע"ז מביא את הכתוב וכל לשון תקום אתך למשפט גם אם נורא הוא על כל סביביו בכל זאת תרשיעי:

אלו המשמרות. גם לפי הדרש הוה יתפרש שערך כעדר העזים על טהרת ישראל הבאה מביהמ"ק. אבל טהרתם תבוא מן המשמרות ולא מבגדי כהונה כמו שמפרש למעלה:

שעלו מן הרחצה שמשמרין את ישראל. דריש רחצה מלשון ארמי תקוה ובטחון. כי ע"י המשמרות ישבו בטח ושאנן:

ומדברך נאוה זה השיר. כי כל שיר של יום היה נאה ליומו וז"ש ומדברך פי' הדבור אשר הערכת לפי סדר כל יום ויום נאוה הוא:

והיין בשלשה שלשה. פה חסר הדרש. בשלמא כפלח הרמון מדריש כמו לפני זה כי הדרש אשר שם מצי קאי על כל המאמרים אבל הדרש של הכתוב ומדברך נאוה דמדריש בכל מקום לפי ענינו זה וודאי בעי למדרש גם הכא. והנראה כי מה שמדריש לקמן כחוט השני שפתותיך זה לשון של זהורית כו' מקומו הוא כאן לתשלום דרש הכתובים לענין קרבנות. כי לענין הסנהדרין דמדריש אח"ז לא שייך כלל הדרש הזה משעיר המשתלח:

שמלמדין דבר מתוך דבר. ולפי שהדבר הנלמד ממה שקדמהו הוא במדרגת הבנים הנולדים מהאבות לכן דריש על זה ושכולה אין בהם:

ר' חוניא אמר דמים. צ"ל חוט של דמים כי חוט אדום היה עשוי סביב למזבח באמצעו להבדיל בין דמים העליונים היינו חטאת בהמה ועולת העוף שנזרק דמיהם למעלה מהחוט. ובין דמי שאר הקרבנות הנזרקים למטה מהחוט. והבדלה זו היתה נצרכת גם לסנהדרין מאד להבדיל בין דם לדם ובין דין לדין. ועוד רבים אשר השכל מבדיל ומדמה כפי משפטי ההגיון:

ומדברך נאוה זה שעיר המשתלח לעזאזל המדברה. ודריש ומדברך מהוראת מדבר וחורבה:

רחישת פיך כו'. כי רחישת פיך בתפלתך מכפרת לכם כל עון כמו שכפר לפנים שעיר המשתלח אשר נשא עונם אל ארץ גזרה. וכמו שנודע לכם לפנים מלשון של זהורית הנהפך מאדמימות ללובן כי סרו עונותיכם. כן בתפלה אם שגורה תפלתכם בפי והיא זכה ונקיה סימן טוב לכם כי תפלתכם מקובלת והקב"ה סלח ומחל לכל חטאתכם:

מדברך יאי מדברתיך יאיא כצ"ל. הראשון לשון זכר דקאי על דבור ואומר. והשני בל"נ וקאי על מדבר וזה חורבה ושוממה וכדר' אבא בר כהנא או על הצדיקים וצדקתם וכדר' לוי:

כי רבים בני שוממה וגו'. כי בנים לה' נקראו רק הצדיקים וכאשר בת יהודה תשב שוממה נדחה מארצה ועצובת רוח אז לבה יכנע ועיניה תרים לאלוהיה. אבל כשהיתה בעולה ומשלה בארץ אז רם לבבה ושכחה את אלהי חסדה:

הריקן שבשלש שורות שיושבות לפני הסנהדרין. ומ"ש ואצ"ל על היושבים תחת הזית זה הסנהדרין עצמם:

כביכול נכפף צוארן של ישראל. כי כפיפת הצואר הוא למיתה ואבדה תקות ישראל. ובאמת תקות ישראל לא אבדה לכן אמר כביכול ופי' כי זה על צד הגוזמא. ופי' כביכול כמו ב' תיבות כב. וזה התורה הנתנה בכ"ב אותיות. יכולה לומר כן ע"ד הגוזמא. ומביא את הכתוב ושברתי את גאון עוזכם זה ב"ה כדיליף בת"כ מהנני מחלל את מקדש גאון עוזכם:

מה צואר זה נתון בגבהו של אדם. ואע"ג דהראש גבוה מן הצואר. אמנם בפ' איזהו מקומן יליף מן הכתוב ובין כתפיו שכן דיש ג"כ מקום גבוה מביהמ"ק:

יופי היה ונעשה תל. ודריש תלפיות כמו תל יפות בהיפוך אתוון ובא לרמז כי הבהמ"ק עתיד להיות תל וכמו דאיתא בב"ר פ"ב צפה הקב"ה בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי:

כתוב אחד אומר והיו עיני ולבי שם כל הימים. ומשמע כי גם בחורבנו השכינה שם. ובכתוב השני כתיב אלך ואשובה אל מקומי הראשון. ומשני כי בהמ"ק של מעלה הוא מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה. וגם כאשר שבה השכינה למקומה ולמעלה כביכול עיניה ולבה למטה אל המקום הזה. ואגב דמדבר בזה מביא הא דתניא יכוין את לבו ושאר המימרות השייכים לענין זה. אבל המאמר הזה אין זה מענין הכתוב בפ' מצות חליצה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה כו' ע"ש כי שם מדבר מעיני ולב המתפלל והכא מדבר מן פני השכינה:

א"ר פינחס מקיים אני דברי שניהם. הנה האומר כנגד קדש הקדשים של מעלה דייק מן הכתוב אלך ואשובה אל מקומי והאומר כנגד קה"ק של מטה דייק מן הכתוב והיו עיני ולבי שם כל הימים ור"פ המקיים דברי שניהם מפרש את שני הכתובים בלי שום סתירה וכמ"ש לפני זה:

מכון לשבתך וגו'. מכוון נגד שבתך כו' עי' לעיל בפסוק אפריון:

יוצא אורה לעולם. כי שם היתה מונחת התורה אשר הפיצה אורה לכל העולם. וארורה וקללה להבועטים בה:

חד אמר שממנו יוצא דבר. פי' אחד דריש דביר מלשון קטב ודבר להממרים את פי ה' ותורתו והשני דרש מלשון דבור ואמירה דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים ואע"ג דאמרינן לעיל בפסוק כתפוח אלו היו או"ה יודעים מה אוה"מ יפה להם קסטריות היו מקיפין ואיך דריש פה דביר על דבר. אבל שמה הוא הטוב בענינים המפורשים שם לבד ויצא רע למתעבים בו. או י"ל שאחר שנתפרסמה התורה. וחין ערכה נודע לכל. יענשו אלה אשר יבעטו בה:

וח"א שמשם יוצא דברות לעולם כצ"ל. ופי' שמשם יצתה הנבואה:

אלף דור קפלתי כו'. עי' בב"ר פכ"ח ובשוח"ט פסוק זה ועי' לעיל על פסוק אשכול:

לך הייתי מגן אחד כו'. פי' במה שנצח ה' מלכים אבל לבניך אני נעשה מגינים הרבה כי בפעמים אין מספר אהיה מגן להם:

זו כהונה ומלכות. אשר המה שלטון וגבורה לישראל:

תוכן העניינים

יפה קול על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה