יפה קול על שיר השירים רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי
פרשה ב · פרק יד
מהו יונתי. ולא אמר יונה. לכן אמר כי רק לגבי הקב"ה נמשל לישראל ליונה כי אליו הם תמימים:
אמר הקב"ה למשה כו'. אין ענין לזה כאן כלל. אלא אגב שיטפיה דבשמ"ר דריש הכתוב הזה יונתי ושם הוא מענינא של הפרשה לכן הובא גם פה:
ערומים כנחשים להשיב תשובות בערמה כמו שהיה הנחש ערום:
וחד נבו עלינו כחדא. י"מ נבו כלב משום דבויק"ר גרס את וחד כלב שוין עלינו כחדא. וי"ל עוד שפי' נבו נביחה. ולכן דריש נבוכדנאצר נבח ככלבא ואתעבד ככדא ונצר כצרצרא. כי זה הוא הנוטריקון מן נבוכדנאצר. נבו נבח. כד כדא. נצר צרצרא. וצרצורא הוא עוף הצועק ופירושו שבכעסו נבח ככלב ונתמלא ככד נפוח וצעק כצרצורא:
משל למלך כו'. במשל הזה נחזה כי ה' חפץ בתפלת ישרים למען תקבע בלבם האמונה כי מידו הכל. והבוטחים בו לא ימוטו לעולם ועד. וזה הטעם אשר הביא המלך את בתו במקום סכנה למען תדע כי הוא יגן עליה תמיד. ובו ישועתה. וזה הוא גם הטעם מה שיביא ה' את ישראל במצוקה למען יצעקו אליו ויושעו:
שהיו חבויים בסתרו של ים כו'. כי באמת לא היו ישראל ראויים שיהפוך ה' סדרי הטבע להבקיע את הים ולהעבירם בחרבה. ולא קצרה יד ה' להצולם בנס קל מזה. ורק לנטוע האמונה בלבבם כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו וזה היא השירה המדברת באמונת ה'. וגם להשרות עליהם השכינה וכאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ובזה השיגו מראות אלהים והראו באצבע ואמרו זה אלי ואנוהו ועל השירה אמר כי קונך ערב. ועל מראות אלהים אשר ראו והראו באצבע אמר ומראך נאוה:
שהיו חבויין בסתרו של סיני. שכפה עליהם הר כגיגית. ובילקוט גרים הכי שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר:
כל אשר דבר ה' נעשה. ולא גרסינן ונשמע:
חד אמר הטבה כהטבת הנרות כו'. כי כחשר אמרו למשה ואת תדבר אלינו היה הדבר רע בעוני משה וחשב שיקוצו בדבר ה' וכמ"ש רש"י ואת תדבר אלינו התשתם כחי כנקבה כו' כי חשד אותם אשר בערמה ידברו אבל הקב"ה ידע כי רק מפחד המות פן תאכלם האש דברו כאלה ונקיים הם מכל עון לכן אמר ה' הטיבו כל אשר דברו ומפרש האחד כהטבת הנרות שענינו נקוי בזיכי המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה וגם פה כוונתם רק להסיר הפחד מלבם ולשמוע בלב טהור ונקי. והשני אמר כהטבת הקטורת וזה מלשון הרצאה ופיוס כמו שהקטורת רצויה לפני ה' כן עלו דבריהם לרצון לפניו:
הראיני את מראיך. זה מעשה הטוב השמיעני את קולך זה התלמוד כצ"ל וכ"ה בילמדנו. ויען כי מדרך המבקש לבקש בראשונה את הקל ואח"ז הכבד לכן מביא לראיה כי באמת תלמוד גדול כאשר נמנו פ"א בבית עליית ערים בלוד:
על דעתיה דר"מ כו'. דאמר לעיל בפסוק ישקני באוהל מועד נאמרה פתריה נמי האי קרא באוה"מ ולה"ק ר"ת אף אנא נפתריניה על דעתה דרבנן דאמרו שם בבית העולמים מדבר:
שחבויין בסתר אוה"מ שהיה רק חמשים בחמשים ונתקבצו כלם בתוכו דרך נס כדאיתא בויק"ר פ"י:
דבר חדש שעד עכשיו הקרבנות מתקבלים מלמעלה ועכשיו מלמטה כדלקמן על פסוק עורי צפון:
בסתר בית עולמים שהיה בנס כדתנן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים:
כי קולך ערב זה השיר. שהלוים היו אומרים על הדוכן. ודורש את הכתוב הראיני את מראיך בראיית פנים ברגל. השמיעני את קולך בנעימות ההלל. אע"פ שקולך ערב לי כבר בשיר שעל הדוכן ומראך נאוה בדוכן מ"מ גם ראיית פנים בעזרה וקול ההלל חביבים לי:
מפני מה נתעקרו אמהות. כי גם לאה היתה עקרה כדאיתא בב"ר פ' ע"א:
כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד. כי הארבע מאות שנה מתחלת מלידת יצחק. והשעבוד התחיל אחרי מות יוסף וכל אחיו. ומשנולד יצחק עד שבאו היה ק"ץ שנה וי"ז שנה עד מות יעקב הוא ר"ז שנה מלבד שנות השבטים שחיו שם אחרי מות יעקב בלי שעבוד. ולפ"ז עברו הרוב מד' מאות שנה בלי שעבוד אבל אם נולדו השבטים וגם יעקב מקודם. הלא ירדו גם במצרים ומתו גם מקודם והתחילו ג"כ ימי השעבוד מקודם ואז עברו עליהם רוב הת' שנה בשעבוד:
כדי שיהנו בעליהם בנויין. חלילה לנו לאמר כדי להשביע בשרם בתענוגי החומר מנע ה' מהם פרי בטן אבל הכוונה מתוך שהיו כל לבם ומאודם בעבודת ה' ולפרסם את יחודו בעולם נתן להם הקב"ה נשים יפות אשר ביופין ימשכו בעליהן אליהם אשר בלעדי זאת לא היה דבר המעיר את לבם להשתוקק אליהן:
שכל תשעים שנה שהיתה שרה אמנו עקרה כו' גרסינן: