אור ברסלב

יפה ענף על אסתר רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי

פתיחתא

פסקה א

לוקח חטים לשנה. רש"י ז"ל בפ' המנחות והנסכים פי' דמקרי חייך תלואים לך מנגד כיון שאין לו קרקע לזרע ופן לא יהיה לו כסף לשנה הבאה לכן יפחד לילה ויומם. אבל קרוב יותר לפרש כי הפחד איננו פן לא ימצא לו כסף לקנות. אבל יפחד פן יהיה שדפון ובצורת בארץ. וגם אם יהיה לו כסף לא תמצא לו תבואה לקנות. אך קשה דהא זה מורה על חסרון אמונה כיון דידאג מה שיהיה אחר שנה. ורז"ל אמרו מי שיש לו לאכול ואמר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. וי"ל כי שמה מדבר מפרנסת וריוח האדם במעשה ידיו. ובזה בוודאי יש לנו לבטוח בה' המכין מחיה ומזון לכל בריה. כי לא יטשהו בלי אוכל ופה הוא דואג פן תהיה שנת בצורת ושדפון בעולם הבאה בעון הדור. והעולם נידון אחר רובו. לכן יפחד ולא יחטא בזה לה':

סדקי זה המוכר קמח סאה סאה. וקונים ממנו כדי שבת אחת. ופן בעבור הזמן לא ימצא לקנות תבואה לכן אמר ע"ז ופחדת לילה ויומם. ופלטר הוא הנחתום המוכר לחם מעט מעט. והקונה ממנו לא ידע מה שיהיה עמדו אחר שעה לכן נאמר ע"ז ולא תאמין בחייך כי הוא יפחד בכל שעה. והכתוב מונה שני מיני פחדים או כי תפחד לילה ויומם אם ימעט עוונך. או דיגבר עליך הפחד אם תרבה לחטוא כי לא תאמין גם בחייך:

בדייטי של קסרין זהו בית הסוהר אשר האסירים יושבים שם ימים רבים וע"ז נאמר ולא תאמין בחייך כי לא ידע אם יתירוהו לאחר ימים מבית האסורין או יחבשוהו ויעלהו לדין. וכאשר יצא לידון יפחד לילה ויומם מפני פסק הדין הממהר לבוא וכאשר נגזר עליו להצלב ואין לו גם חיי שעה אז לא יאמין בחייו. ומ"ש בלשון ולא תאמין בחייך ולא אמר ויכרתו חייך וכדומה. משום דבאמת אפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל יתיאש עצמו מן הרחמים. ועוד חייו לא נכרתו. אך התקוה רחוקה ורחוק להאמין בחייו. כי מי יודע אשר זכותו ירבה כ"כ לפדותו מחרב רעה:

מהסרת הטבעת. עד י"ג אדר שנגזר שימותו אך לא הוקבע המועד וע"ז נאמר והיה חייך תלואים לך מנגד. ובשעה שהכתבים פורחים ופחד היה לנגד עיניהם בכל יום פן ישלטו האויבים בהם ע"ז נאמר ופחדת לילה ויומם וכאשר נודע בחוצות הגזרה להיות עתידים ליום הזה. אז נחשבו כהפקר. ובכל רגע לא האמינו בחייהם פן יפלו האויבים עליהם גם לפני סימן.

פסקה ב

בבקר של בבל. פי' בהצלחתה תאמר מי יתן ערבה כי תאסף מן הארץ וכן הוא במדי ואדום. וסיפא דקרא ובערב תאמר מי יתן בקר ע"כ יתפרש כי בבוא הערב של בבל עוד לא ינוח לך ותתאוה יותר הבוקר של מדי מהערב של בבל. ולפי פירוש הד"א יתפרש בבקר מלשון תוקף ועוז ובתוקפה של בבל תאמר מי יתן ערבה ורפיונה כדי שיתחיל ממשלת מדי. כי אז טוב יהים לנו. וכן בשאר ובערב תאמר וכאשר תכלה המלכות הזה תתאוה להתחלת ממלכת אחרת:

פסקה ג

באניות בעניות. כי בלא"ה מאי נ"מ אם יהיה באניות או ביבשה ברגל. ויען כי כל השבוים עניים הם לכן מפרש כי זה יהים עניות ממעשים טובים:

שכיעור ורע. כי עבד שברח מרבו בחזירתו אליו יבוש מעצתו. וזה מה שאמר שכיעור. וגם ישים דגלו בכבלים ויצערהו. וזה שאמר ורע:

בשלשה מקומות כו'. כי בשביל שלש סבות חפצו ישראל לשוב למצרים. הא' מפני פחד המצרים. ולסבה זו אמרם התורה אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם וגו'. הב' להרבות סוסים ופרשים. ולסבה זו אמרה ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וגו'. הג' לסחורה ולמזונות כי הארץ רחבת ידים. ולסבה זו אמרה והשיבך ה' מצרים באניות בעוני וחוסר כל. ובשלשתן כפרו כי בימי סנחריב ירדו מצרים לעזרה להרבות סוסים וכמו שמפורש שם בכתוב ועל סוסים ישענו וגו' ועל פרשים כי רבו וגו' וסוסיהס בשר ולא אל. ובימי יוחנן בן קרח שבו מצרים מפני פחד נבוכדנאצר כמבואר שם בכתובים. ובימי אלכסנדריא עברו שם לבוא לסחור בארץ ולחיות בריוח והצלחה:

אבא הוא נשרא כו'. אע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ואיך היתה להם מצות נר חנוכה למכשול. אמנם במקום דשכיח היזקא שאני כדאמרינן בסוף פ"ק דקדושין והכי היה ההיזק שכיח ולא היה להם לסמוך על נס. וגם כיון דרבץ עליהם החטא במה שהיו במצרים הלכך לא עמדה להם זכות מצות חנוכה:

ע"י שהחזרתי כו'. ולדבריו יהיו ואין קונה לטובה כי לא יקנו אותם וישלחום לנפשם. ולדעת רב יתפרש לעבדים ולשפחות לא יקנום אבל יקנום להשמידם וכדלקמן:

טמיקא. פי' נכסי המלך ולכן אמר על דפשט ידי' בטמיקא ונחשב כהרוגי מלכות לכן נתנו נכסיו לאסתר כדין הרוגי מלכות שנכסיהן למלך ולא ליורשי המן:

מעשה בפרוצפיה כו'. המעשה הזה הובא פה לפרש את הכתוב ואין קונה כי הישראלים לא יקנו את השבויים משום שלא יניחום:

מי לקח לו חבר כו'. ולכן לא היה קונה לקנות את ישראל לעבדים כי גם חבר ואשה לא בטח איש אז בימי המן לקנותם:

כיון שראו כן כו'. דבא עליהם דבר שלא נמצא בתוכחה צווחו כולם ווי ובא לתרץ למה פתח בויהי:

פסקה ד

לא מאסתים בבבל כו'. אף כי לפי פשוטו נראה דדריש על ארבעה מלכים בשביל ד' לשונות דכתיב בקרא. מאסתים. געלתים. לכלותם ולהפר בריתי. מ"מ יש למצוא גם טעם והשתוות לזה. כי לשון מאיסה נאמר על דבר הנשלך מעל פניו כי מאוס הוא בעיניו. ובבבל היו מושלכים מארצם ללכת בגולה. לכן אמר הכתוב כי בכל זאת לא מאסתים בשביל התורה והמצות שהיו בידם. ובמדי דנגעלו בעבודת כוכבים אמר ולא געלתים כי לא געלה נפשי בהם יען דעבודתם היתה רק לפנים ולא באמת. וביון אשר עמדו לכלות את ישראל ונתקיימו ע"י החשמונאים אמר לכלותם. ובאדום כי ארכו ימי גלותינו אל יאמרו נגזרנו ואפסה תקותנו כי לא יפר ה' בריתו אתנו:

לכלותם כיון. אע"ג דבמלכות יון ישבו ישראל על אדמתם ובקרא הלא כתיב בארץ אויביהם. אבל פי' הכתוב הוא כי גם אם היו בארץ אויביהם לא מאס ה' בישראל לכלותם. ומכ"ש כי לא ימאס בם בשבתם על אדמתם:

בימי אספסיאנוס כו'. משום דבימים האלה עמדו על ישראל לכלותם לכן דריש את הכתוב על הזמנים האלה:

פסקה ה

קדמיתא כארי. וזה נאמר על בבל דכתיב שם אנת הוא רישא דדהבא. וכל ד' מלכיות נרמזו שם:

רי"א לדב כתיב. ועל זאב ערבות מתרגמינן דיבי. ולכן לא יקשה מה שמדמה פה מדי לדוב ור"י אמר כי זאב ערבות הוא מדי. יען דדוב הוא זאב:

על עריהם זו יון. כי בימי יון ישבו ישראל בעריהם ונקרא נמר כדכתיב וארו אחרי כנמר. וע"י אדום יצאו בגולה לכן מפרש עליהם כל היוצא מהנה יטרף.

ה"ג ובא הבית זו יון שכל ימי יון היה בית המקדש קיים וכן הוא בשוחר טוב מזמור י"ח:

דאמר ר"ה לגרמיה. משום שאמר דרש אחר בשם אחר על הכתוב יונתי תמתי. לכן אמר דזה אמר ר"ה לעצמו:

תבוא באזניו זו מלכות אדום כו'. וכמו שנאמר שם ומלין לצד עלאה ימלל כי יחרף ויגדף. ולכן מדריש עליו ושועתי תבוא באזניו מה שמאוננים רע באזני ה'.

הארי זו נבוכדנאצר. דכתיב גביה עלה אריה מסבכו:

זה בלשאצר שהיה אוכל כדוב דכתיב לקבל אלפי חמרי שתי:

ובא הבית זו אחשורוש שבאו לבנות הבית בימיו ונשכו הנחש זה המן כצ"ל:

שהיה שף עמא כנחש. שף מלשון תשופנו עקב כי יכה את בני ישראל בלשונו הרע:

כתבו אגרא. חדא לארתחששתא והוא אחשורוש כדאיתא בפ"ק דמגילה.

ומה כתיב בה כו'. כלומר על ידי שקבל ארתחששתא דבריהם כתב כען שימו טעם לבטלא:

מנדה זו מדת הארץ. משום דבההיא איגרתא כתיב ודי הן קרתא דנא תתבנא מנדה בלו והלך לא יתנון לכן מפרש פה הוראתם כי מנדה הוא המס מה שנותנים ממדת הארץ והקרקעות אשר לכל איש ואיש. בלו זו פריגינון עי' כסף גלגולת. והלך זו אנגריא באנשים ובהמות להוליך נכסי המלך ממקום למקום:

שהמלכות מתפתה בהם. יש דורשין אפתום אפי' פת ומזונות תהנזיק וזה חלק מהבהמות ותבואות למאכל שולחנו. והוא דריש אפתום מלשון מתפתה פי' שעשועים ועונג:

הכל צווחין. שזו צרה אשר כמוה לא נהייתה:

פסקה ו

נוטלין גדולה. ודרש ברבות מלשון ורב יעבוד צעיר פי' כאשר יגדלו וירבו הצדיקים:

א"ה מנין. כשימלוך צדיק מהן ומביא ראיה מכורש דמלך כשר היה.

וימלוך הושע בן אלה. לא נמצא מקרא כזה וגם וימלוך מלך צדקיהו וכו' לא נמצא במקרא. אבל הכוונה וימלוך דכתיב גבי הושע בן אלה (מ"ב ט"ו ל') וימיתהו וימלוך תחתיו. וכן בצדקיהו (שם כ"ד י"ז):

ווי שמלך. כי אחשורוש רע היה כמ"ש בפ"ק דמגילה:

פסקה ז

מדבר בשאול. כלומר נוכל לדרשו גם על עמלק ושאול אבל עיקר הכתוב נאמר על ז' עממים:

וכיון שראו הכל שהם גרמו לעצמן את הרעה כי השאירו את אגג צוחו ויי:

פסקה ח

דברי פי חכם חן. כי לא נוכל לפרש ושפתות כסיל תבלע דברי פי החכם. כי רחוק הוא החכם מהכסיל ולא יפגשו יחד. לכן מפרש הכל באדם אחד כי אם ידבר דברי חכם ימצא חן. ואם יסור מזה אח"ז וידבר בשפחות כסיל זו תבלענו ומצא דמיון לזה בכורש דדבר חכמה ואח"ז דבר ככסיל במה שאמר האלהים אשר בירושלים. והוא הלא אלהי כל הצבאות:

תחלת דברי פיהו. פי' אף כי חכם הוא מ"מ נכשל בלשונו וידבר סכלות באמרו יהי אלהיו עמו ולא אמר אלהים אך אחרית פיהו עוד הרע יותר וזו הוללות רעה כי מנע לרבים מעבור לירושלים. וקהלת בא ללמד גם לחכמים כי ישמרו פיהם מראשית ועד אחרית משמץ רע. ואחריו באו רז"ל במדרש למצוא איש אשר נלכד בזה וטוב לאדם להזהר בזה:

כיון שראו הכל כן. שאחר שהוסד בית ה' ע"י זרובבל וחשבו להשלימו בקש לבטלו לכן נצטערו מאד:

פסקה ט

ומושל על הבריות. פי' או מושל על הבריות כי לאו דוקא מלך אשר בידו להרע אך כל מנהיג ושוטר אשר ינהג בחנף. יזיק לבני אדם:

מן קשיוותיהון. פי' כי אם תפרש אשר המושל החנף הוא מוקש לעם היה לו לכתוב מוקש עם ומדכתיב ממוקשי דריש כי המ"ם הוא מ"ם הסבה כי המנהיג הוא לפי הדור. ואם בני הדור נוקשו אז ימשול במו אדם חנף:

להגדיל כנפים. כי מושלים הצדיקים ירגיעו וישקיטו את הארץ ואדם חנף יניע ויניד כצפרים את בני איש ולא ימצאו מנוחה. ומפרש את הכתוב ממלוך אדם חנף כי להמלט מן אדם חנף טוב יותר לבחר ממוקשי עם זה הפח והמוקש הפרוש למעופפים:

זה אחשורוש. ונמשך אלמעלה והוא ישקיט וגו' כי ה' ישקיט את הדלים ויצילם ממלוך בהם אדם חנף כאחשורוש:

שהרג את אשתו מפני אוהבו. אע"ג שנהרגה בשביל שמרדה בפקודתו. מ"מ חפץ כי השופטים יהפכו בזכותה ורק מאהבתו להמן נתרצה למשפט קשה כזה:

ח' דברים. בסוף סוטה במשנה נמנו עוד דברים כזה ור"ג לא מנה רק מה שחזה בבני דורו. והמדרש מסיים על דבריו ואיזה זה אחשורוש:

וכיון שראו הכל כן. שהוא חנף והוקם כדי להפרע מהם צוחו וי:

פסקה י

מתחלת ברייתו של עולם. פי' מאשר ידע ה' מראש מקרה כל איש ואיש. כי אין חידוש ידיעה לו ית'. לכן פעל ועשה לקרוא כל איש יפה ונכון לעתו ומועדו הראוי לאיש הזה. כי אדם לפי דרכיו ראוי להיות ראש ליצורים וקין ראש להורגים והבל ראש לנהרגים. כי ידע מראש אשר קין יהרוג והבל יהרג. לכן קבע את קין לראש הרוצחים ולא בדור אחר אשר כבר יקדמוהו רוצחים אחרים. כי אז לא שת לבו לתשובה ולא בוש מרוע מעלליו. ועתה כאשר אין רוצח לפניו יבוש ממעלליו וישיב בתשובה. וכן אם נהרג הבל בדור אחר אז רבים ראו ברעתו והטיחו דברים לשאול איה אלהי המשפט. ונח אשר בצדקתו ראוי להמלט הביא אותו בדור המבול אשר כל בשר יגוע והוא ימלט. ואם לא היה נח בדור המבול לא נמצא איש אשר ימלט. וכן הוא כל מעלות הצדיקים הביא הקב"ה אותם בדור אשר מעלתם תודע. וגם את הפושעים מאשר ידע מראש את רוע לב נ"נ להשמיד ולהאביד הביאו בדור אשר ב"ה יחרב למען יהיה הוא ראש לנחרבים וכן אחשורוש לפי רוע לבו למכור עם רב לטבח והמן לקנות אותם קבע אותם בדור הנכון למעלליהם הרעים. וכן הוא בכל איש ואיש בחר ה' מראש לנטוע אותו בדור הראוי לפי תכונתו:

לנעקדים. כגון ר"ע וחבריו שמסרו נפשם על קדושת ה':

וכיון שראו הכל כן. כי אחשורוש לא יביט על התועליות אשר לו מבני ישראל והמן מפזר כסף רב. הלא אין פדיון ותקוה למו לכן צוחו ווי:

פסקה יא

רבי תנחומא. כל דברי המדרש הזה נמצאים במדרש רות ושם יתפרשו וסוף המדרש שבו ביום נולד מנחם פירושו כי ביום החורבן נולד מנחם הגואל כדאיתא באיכה רבתי על פסוק על אלה אני בוכיה:

פסקה יב

רב ושמואל. כשהיו רוצים לדרוש במגלת אסתר את הפסוק והכרתי לבבל על אחשורוש שבימיו נתקים פורענות של בבל ושמואל דרש את הכתוב ושמתי כסאי בעילם על אחשורוש:

ונכד זה ושתי. כי היא היתה בת בלשאצר כדמשמע בפ"ק דמגילה:

שם זה הכתב. פרש"י כי אין בהם כתב אלא מאומה אחרת:

בר הוא אויל ובר בר זה בלשצר. ולא חשיב ושתי שהיא נקבה:

ושמתי כסאי בעילם. שושן הבירה כדכתיב בדניאל ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה:

אלו שבעת שרי פרס ומדי. שמואל אזיל לטעמיה דאמר היושבים ראשונה במלכות במלכות בלשצר הכתוב מדבר. ולכן אבדם אחשורוש על שיעצו להרוג את ושתי כמ"ש בילקוט על פסוק כשוך שאז נתקיים איבוד שרים אלו:

הוי ויהי בימי. פי' כיון דויהי הוא לשון צרה ולכאורה נראה כי גלות מדי לא היה קשה לישראל כשאר גליות כי בימי אחשורוש נתגדלו ע"י מרדכי ואסתר ובימי דריוש ע"י דניאל ובימי מדי נבנה ב"ה ולא מצינו צער רק שבעים יום מגזרת המן ולמה קאמר ויהי מלשון ווי להכי דרש רשב"ן את הכתוב בתוכחה יולך ה' אותך על גלות מדי שהיה קשה לישראל אע"פ שלא נתפרשו צרותיה. וזה שמסיים הוי עתה א"ש מה דכתיב ויהי בימי:

תוכן העניינים

יפה ענף על אסתר רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה