אור ברסלב

יפה ענף על איכה רבה· רבי שמואל יפה אשכנזי

פתיחתא

פסקה א

עד שאתם אומרים שירים ומזמורים כו'. הענין הוא כי המה טעו להאמין אשר יש כח בכוכבים ומזלות להיטיב או להרע ולכן הקטירו לפניהם. ושרו מזמורים ושירים לפניהם. ולכן אמר להם הנביא הלא טוב לכם להרים קולכם בד"ת כי בת של אברהם יצחק ויעקב את. ובכח התורה ותפלה נשתנה לפניהם מערכת המזלות כידוע וכמ"ש גבי הבט נא השמימה. אמנם כאשר את לא הקשבת בקול חוזיך ונשארת עניה מן הצדיקים ממצות ומעשים טובים לכן יבוא ירמיה מן ענתות ויקונן עליך איכה:

הקשיבי למצות כדכתיב לוא הקשבת למצותי. הקשיבי לד"ת כדכתיב להקשיב לחכמה אזנך וגו'. הקשיבו אלי עמים כי תורה מאתי תצא. הקשיבי לדברי נבואה כמד"א והקימותי עליכם צופים הקשיבו לקול שופר ויאמרו לא נקשיב. הקשיבי לצדקות כמד"א משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו וגו' וימאנו להקשיב:

עניה מן הצדקות. ולא קאמר עניה מד"ת כמו שאמר הקשיבי לד"ת. משום דאמרינן בפרק כל כתבי שלא פסקו מישראל בעלי אמנה בתורה. אבל באות אמת גרס עניה מדברי תורה:

ואם לאו ענתות גם זה דבק להקשיבי ופירושו ואם לא תקשיבי דברי ענתות:

פסקה ב

שלא החזיקו בשכר סופרים כו'. שהם נטורי קרתא כדבסמוך ולכן בהעדרם תאבד הארץ. וסופרים הם מלמדי מקרא ומשנים מלמדי משנה:

על עזבם את תורתי. ולא נוכל לפרש שעברו על תורת ה' דזה כתיב אח"ז ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. אבל פירושו שלא נתנו מקום לתורה כי תתקיים גם לדור הבא וזה לשלם שכר משנים וסופרים כדי שילמדו תורה לתינוקות של בית רבן:

על מאסה של תורה. כי זה הוא עיקר העון שלא היתה חביבה בעיניהם וימאסוה וכדאמרינן בנדרים שלא ברכו בתורה תחלה:

אלא על עזבם את תורתי וגו'. וזה שאמר הכתוב אח"ז ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. פי' בשביל שעזבוה ולא הגו בה זה שגרס להם כי לא שמעו בקולי ולא הלכו בה אבל אם למדו בתורה אז הלימוד הסב להם בוודאי כי שמעו בקול ה' והלכו בדרכי התורה. ומה דאמר מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל ג"ע וש"ד אין פירושו כי אם למדו את התורה אז גם שלשה ראשי הפשעים האלה לא נחשבו להם לעון. חלילה לאמר כן הלא הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם וכדאיתא בירושלמי פ"ק דברכות ועוד מאמרים רבים כאלה בבבלי אבל פירושו כי גם אם נלכדו כמעט בפשעים האלה אז היתה תקוה להם כי התורה החזירה אותם למוטב ושבו מדרכם הרעה. אבל בעזבם את תורתי ולא למדו אין תקוה להם עוד כי ישובו מדרכם הרעה. וז"ש הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו כי אז היה להם תקוה כי יזכרו את ה'. אך עתה כאשר עזבו את תורתי ואין תקוה עוד להם כי ישובו מדרכם לכן אפקוד עליהם את עונם אשר עזבוני. ומה שנאמר בקרא ואת תורתי לא שמרו פירושו לא למדו כמו ושמרתם ועשיתם דדרשינן בת"כ ושמרתם זו המשנה:

השאור שבה (כ"ה הגי' במדרש שעם יפה ענף) היה מחזירו למוטב. ופירושו כי שאור הוא כנוי ליצה"ר ע"ד שאור שבעיסה מעכב. וזה גם אם למדו בבחינת שאור שהוא היצה"ר והיינו שלא לשמה אבל חזרו למוטב שמתוך שלא לשמה בא לשמה. או פירושו השאור הוא רמז לסודות החכמה הכלולות בתורה שהן מרבין ומגדילין אותה לעיני האנשים כשאור המגדיל העיסה. ולפי שבהשגות החכמות והסודות יכירו נפלאות תמים דעים יהיה סבה להתקרב לה' לאהבה וליראה אותו:

למוד תורה אעפ"י שלא לשמה כו'. היינו אם לומד לתקות השכר או ליראת העונש כיון דמאמין בה' ואת שמו ישים לנגד עיניו אז מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ללמוד מאהבת ה' ולמעלת המצות עצמן. אבל הלומד בשביל ענין חיצוני שאין בו אמונה וכמו שיקרא רבי ושיכבד בעיני העם אז אמרינן בסופ"ב דברכות נוח לו שלא נברא. וע' בב"ר פ"ט. ובתוס' בברכות שם. ומהר"ר ישראל די כוריאל ז"ל היה מתרץ דמה שאיתא שם נוח לו שלא נברא היינו במי שהתמיד לעשות כן ולא בא לעשות לשמה לעולם:

אמרו להם יכולין אנו להרוג לאומה זו. פי' כי אמרו לבלעם ואבנימוס ובב"ר הגי' נכנסו אצלו אמר לו כו'. ולפ"ז לבלעם לחודיה או לאבנימוס לחודיה שאלו:

אין הידים ידי עשו. ולפ"ז יתפרש הוי"ו של והידים כמו או ופי' או קול קול יעקב או הידים ידי עשו:

וכי יש קש אוכל אש. כי בכ"מ הנושא והפועל נזכר ראשונה כמו בן יכבד אב. בן מנבל אב וכדומה. ולכן דריש כי במאסם את תורת ה' אז היה להם ההפך כי האש והלהבה יכבו. וגם השורש והפרח ימקו מפני הקש והחשש:

נאצו זו תורה שבע"פ. שניתנה במאמר פה לבד:

ר' יוחנן ורשב"ל ורבנן. עיקר דרשותם קאי על איכה ישבה בדד העיר וגו' דק"ל למה מקונן על העיר ולא על העם אשר הלכו בגולה אשר למות למות ואשר לחרב לחרב. ולכן אמר ר"י כי במה שמקונן על העיר הוא כמקונן על גלות השכינה וכמו שמביא במשל כי במה שהגלה את השני אמר אנא הוא דתרבותי בישא. כך כאשר הגלה את יהודה ובנימין אחר שהגלה עשרת השבטים אמר הקב"ה אוי לי על שברי. כביכול דתרבותיה דשכינה גרם שלא יכלו לסבלו. ורשב"ל אמר כי הוא כמו שמת לו מת אחר מת שברוב צרותיו אפס כחו מלקונן ולכ"א איכה ישבה בדד וגו' שאף הפליטה הנשארת מגלות הא' אבדה ונשארה בדד וירבה הצער מצד הגלות הא' והב' שנוסף לו יגון על יגונו. וגם רבנן מפרשי על רבוי הצער אבל בבחינה אחרת כי במות אלו מתנחם בנשארים. ובמות הנשארים נחשב לו כאלו מתו כולן יחד ולז"א איכה ישבה בדד כי כאשר לא נשארה לו שארית אז מרגיש גם הצער מהראשונים. ומה שהביא את הפסוק התבוננו וקראו למקוננות אינו אלא שבעל אגדה פתח בההוא קרא משום דבעי לאתויי פלוגתת ר"י ור"ל ורבנן ומכלל דברי ר"ל יתפרש האי קרא:

אנא הוא דתרבותי בישא. ולא יכלו לעמוד במדותי וכעסתי עליהם שלא כדין וגם הקב"ה אומר כביכול כי מהראוי היה לי יותר להעביר על עונם מלראות בעמלם:

אלא עלינו דידי ודידהון. מבואר שזה מדרך משל על הצטערו בעמל ישראל וע"ד עמו אנכי בצרה. בכל צרתם לא צר ותקצר נפשו בעמל ישראל וכענין אין בי כח לקונן שהוא דבור המשלי:

למלך שהיו לו י"ב בנים. לפי שהנמשל בי"ב שבטים המשיל בי"ב בנים. ואף דלפי המשל נשמע שגלו בששה פעמים בכל גלות ב' שבטים. י"ל דס"ל כר"א דאמר לקמן בסי' ה' ששבט ראובן ושבט גד גלו תחלה וכשם שגלו שבט ראובן וגד גלו זבולון ונפתלי הרי ב' גלות בכל אחת שני שבטים. וס"ל דששה שבטים הנשארים מעשרת השבטים גלו בג' זימני כיון דגלו לשלשה מקומות כדלקמן בפסוק היה ה' כאויב ומסברא כל גלות ב' שבטים ושוב גלות יהודה ובנימין:

וכיון שמתו כולם כו'. ולפ"ז דעשרת השבטים גלו ע"י מלכי אשור זה כמה שנים ואח"ז גלו יהודה ובנימין והא דאמרינן בפ"ק דמגילה ובערכין פ"א דירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם ולפ"ז גלו יחד עם יהודה ובנימין אבל בחלק משמע כי לכ"ע לא חזרו (בפלוגתת תנאי על עשרת השבטים אם עתידים לחזור ממקום שגלו ע"י סנחריב) וע"כ צ"ל כמו שפירש"י שם שרק מקצתם החזיר ירמיה:

התחיל מקונן כו'. נראה דחסר הנמשל מן הלשון וכצ"ל כך כשגלו שני שבטים ה' היה מתנחם בעשרה כו' עד כיון שגלו כולם התחיל מקונן עליהם איכה ישבה בדד:

פסקה ג

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה כו'. בראשונה בא לפרש מפני ידך בדד ישבתי מפני מצותיך ופקודיך שפקדת ובחוקותיהם לא תלכו לכן לא הלכתי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות של עובדי כוכבים וכמו שמדריש לקמן על פסוק כי אתה עשית וז"ש כי זעם מלאתני כלומר אתה במצותך מלאתני זעם. ואח"ז מפרש עוד מפני ידך בדד ישבתי נגעה בי ידו של פרעה. וה"ג ושחקתי עמהם ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי ד"א מפני ידך בדד ישבתי נגעה בי וכו' וכ"ה הגירסא בילקוט:

פסקה ד

והמה כאדם עברו ברית זה אדה"ר. הנה הכתוב מדמה את ישראל לאדם רק במה שעברו ברית ומאין לקח להדמותם בהכנתם לארץ וגירושיהן וקינתם. אבל עיקר הדרש הוא מסיפא דקרא דכתיב שם בגדו בי משמע במקום אשר בגד אדם בגדו גם המה. ולהכי מדמי להו להכנסת ג"ע ושחטאו במקום שהוכנסו ואחר שנדמו בחטא ובמקום הביא ג"כ העונש הדומה בשניהם שהוא הגירושין מהמקום. והביא ג"כ הקינה על המקום שנשאר בדד מהם וגם באדה"ר נשאר הג"ע בזולתו. ועוי"ל משום שכל חוטא יוכל להתנצל על חטאו או שרוב הצורך הביאוהו לזה וכמ"ש הכתוב לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו'. או שלא ידע שזה נחשב לחטא כי לא התרו בו וגם בדבר המפורסם לגנאי יש לחוטא להתנצל ולומר לאו אדעתאי. אמנם חטא אדה"ר היה בתכלית הרוע. כי לא יכול להתנצל אשר עשה כזאת למלא נפשו כי ירעב הלא בג"ע היה מושבו אשר כל מעדני תבל היו לפניו ולמה אכל עוד את עץ הדעת. וגם לא יכול להתנצל ולומר לא ידעתי כי זה נחשב לחטא. הלא הקב"ה צוהו מקודם שלא יאכל. ולכן נידון בגירושין שיהיה נודד ללחם איה. וקוננתי עליו אַיֶכָּה שנופל על דבר מתמיה כלומר איך הסכלת עשה. האם סר לבך ממך וכמ"ש בפ' אחד דיני ממונות איכה אין נטה לבך. וכ"ה הכוונה בלשון איכה על דבר המתמיה ולפ"ז הקרי והכתיב של איכה אחד הוא. וכן קרה לישראל שנכנסו לארץ אשר לא יחסר כל בה. והקב"ה צוה להם מראש כי ילכו בדרך התורה. ובכל זאת חטאו וכאדם עברו ברית ולכן נענשו להתנודד ברעב ובצמא בארץ לא להם תחת אשר לא שמעו בקול ה' מרוב טוב. וגם קונן עליהם איכה כלומר איך סר לבם ונואלו לְהִתָּעוֹת כשכור אחרי תועבותיהם. ולכן מדמה חטא ישראל לחבוא אדה"ר מכל הצדדים:

ודנתי אותו בגירושין. ודנתי אותו בשילוחין. ע' בב"ר פכ"א על פסוק ויגרש את האדם כבת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור ולפ"ז גירושין דאין לה חזרה עולמית הוא קשה משילוחין רק דגירושין קאי על עשרת השבטים וכר"ע בפרק חלק דאמר אין עתידין לחזור. ושילוחין קאי על יהודה ובנימין דישובו שנית לארצם. וי"ל עוד כי גירושין הם בבחינת הארץ וג"ע שגירשו משם. ושלוחין הוא בבחינת הסתרת הרצון האלהי והשגחתו מהם. ע"ד פני ה' חלקם וגו' וז"ש שלח מעל פני:

וקוננתי עליו איכה ישבה בדד. עמ"ש בב"ר פי"ט בביאור הדברים:

פסקה ה

דשפכו דמים בגווה. כלומר שאין פירוש עיר הדמים כמו דכתיב בנינוה עיר הדמים כולה שרבו חלליה. ולכ"א כולה ולא ימיש טרף שהיו עושין כן תמיד. אבל הכא אינו אלא על דם זכריה כדלקמן. ולכ"א דשפכו דמים בגוה כלומר פעם אחת בלבד:

שבט ראובן ושבט גד גלו תחלה. כן הוא בדה"א ה' פסוק כ"ו ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור וגו' ויגלם לראובני ולגדי וגו' וע' ברש"י ישעיה על פסוק כעת הראשון בשם ס"ע:

אלא כעת שגלו שבט ראובן כו'. כלומר כמו בעת הראשון בגלות ראובן וגד לא היתה גלות שלמה. ורק שני שבטים גלו. ולכן נקראת גלות קלה. כן בעת הזאת לא היתה גלות שלמה ורק שני שבטים גלו משא"כ בפעם האחרונה שהכביד הגלות וכדמפרש:

בשעה שהפלתי קלסים כו'. נראה דזה מה דאיתא לקמן בפתיחא דר"י דסכנין התחיל מקלקל בחצים לשמה של רומי ולא עלתה לשמה של אלכסנדרי ולא עלתה. ולפי שהקב"ה נתן בלבו הדברים ההם לבשרו שיצליח נגד ישראל אמר שהפלתי. ומ"ש לא נפל עליה גורל יתפרש בתמיה. האם לא נפל עליה הגורל אשר לא היתה כן לשאר העמים. ומ"ט אלא משום כי דמה בתוכה היה:

ולא נהגו בדמו. בתמיה למה לא נהגו בדמו כמו שנוהגים בדם איל וצבי לפחות לכסותו והתשובה בזה כי מאת ה' היה להעלות חמה:

אלו הגליות. שכמו שהעצים מגדילים המדורה כן הגליות מגדילות את הפורעניות שנקראת מדורה משום דבגליות שהוא שבי אית ביה גם מות חרב ורעב כדאיתא בפ"ק דב"ב ויש גורסים אלו הלגיונות:

אלו המלכים של ישראל שהשחיתו את העם במעשיהם. וזה ע"ד כי בערה כאש רשעה:

פסקה ו

אימתי ביום תוכחה כו'. ומדריש הכתוב כי אפרים יהיה לשמה פי' שישום ויבוש ולא יפתח עוד פיו ביום תוכחה פי' ביום שיתוכח למה נשא פני יהודה ובנימין. ועתה יראו שאין משא פנים לפניו כי גם יהודה ובנימין יגלו בחטאם. וע' במ"ר פי"ג שם מדריש הכתוב הזה באופן אחר:

הא קשוט. והיינו דמסיים בשבטי ישראל הודעתי נאמנה שפי' שאז יודע בכל ישראל כי נאמן ה' במשפטו ואין משוא פנים לפניו. וזה שסמך ליה היו שרי יהודה כמשיגי גבול וגו' כשחטאו מיד שפך הקב"ה עליהם חמתו ולא נשא להם פנים. ומה דאמר הא תקיף פי' שקראו לו כן בראותם שנ"נ מחריב ביתו והוא שותק וכדאמרינן ביומא הן הן גבורותיו שכובש את יצרו ונותן ארך אפים לרשעים:

פסקה ז

אנינה מבפנים ואבילה מבחוץ. מכפל לשון ואנו ואבלו דריש חד מבפנים וחד מבחוץ. ופי' בין בעיר ובין בחוץ ע"ד כל שעריה שוממין וזה בעיר. וע"ד דרכי ציון אבילות וזה מבחוץ. א"נ פירושו אנינה מבפנים זה הצער שבלב. ואבילה מבחוץ הוא הצרות הנראות לעין:

פתחיה חורבן ראשון ושני. וזה מענין פתח לבנון דלתיך שנאמר על החורבן. ויען דכתיב פתחיה בל"ר דריש על שני חורבנות:

נקיה מד"ת. אע"ג דהקרא ונקתה קאי על פתחיה הנאמר על ב' החורבנות. ובמקדש שני אמרינן בריש יומא שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובג"ח. יתכן כיון דאמרינן שם דבית שני חרב בשביל שנאת חנם ששקולה כנגד ג' עבירות עבודת כוכבים ג"ע וש"ד לכן גם תורתם ומצותם לא נחשבות למאומה:

פסקה ח

וכי יש עצים בוכים כו'. ולא נוכל לפרש קול נהי נשמע מיושבי ציון דהא כתיב כי עזבנו ארץ וכבר גלו מן העיר והארץ ואמרינן בשבת בפ' חבית ולקמן כי נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה ומעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. לכן דריש על הקב"ה שמשרה שכינתו בציון. ופי' כי עזבנו ארץ שעזב הקב"ה את השגחתו מן הארץ אשר הוא דרש אותה תמיד וכדכתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. ולכן דורש כי השליכו משכנותינו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ששם הוא מקום השגחת ה' וכדאיתא בחזית על פסוק הנה זה עומד אחר כתלינו אחרי כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות:

איך הוות לן מבזוזים. כי גם הקב"ה כביכול מצטער בצער של ישראל וכדאמרינן לעיל גבי ותשאנה עלינו נהי וכן גבי יבוא השודד עלינו עלי ועליהון:

פסקה ט

נכנסו עמהם עמונים ומואבים. וזה היה בחורבן בית ראשון כי הכתוב בושנו כי שמענו חרפה גבי בבל כתיב וגם עמון ומואב לא היו במקומם רק בבית ראשון. והנה התוס' בפ"ק דמגילה גבי זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא הקשו דהא בברכות אמרינן שבא סנחריב ובלבל את כל העולם ועמון ומואב אינם יושבים במקומם. ותירצו כי רק את עמון בלבל ולא את מואב וגרס בכל המקומות מואב לבד דעליו לא שלטה יד סנחריב ולא מואב. וע"ש שהאריכו בזה. ולפ"ז גם כאן גרסינן נכנסו מואבים:

ומצאנו שם שני כרובים. אין זה הכרובים שעשה משה כי בימי יאשיהו נגנז הארון והכפרת ועמהם הכרובים. אלא היינו צורות הכרובים שצר שלמה המלך על קיר ההיכל. ומ"ש ונטלו אותם פי' שקלפום מן הכותל. וכ"כ רש"י ביומא בפרק הוציאו לו:

בכליבה. ע' בסוף מו"ק עשירים בדרגש ועניים בכליבה ומ"ש שם רש"י ותוס':

כי שמענו חרפה זה י"ז בתמוז. כדתנן בפ' בתרא דתענית ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט"ב. ומשום דשל י"ז בתמוז לא היו קשות כל כך אומר עליהם כי שמעט חרפה. ובט"ב שהיו קשים מאד וזה חורבן ביהמ"ק וגלות שלימה אומר עליהם כסתה כלימה פנינו:

פסקה י

ר"י שמע לה וכו'. בחזית פסוק אל תראוני ובאסתר רבתי פסוק גם ושתי פירשנו את המאמר הזה ע"ש:

פסקה יא

פתח תחת אשר לא עבדת וגו'. נראה שבא לפרש לשון איכה לא בדרך שאלה ככל לשון איך ואיכה בתנ"ך. כי מי לא ידע בזה שבפשע ישראל נשארת העיר בדד. ולא תצדק פה השאלה. ומטעם זה דרשו לקמן לפרש איכה מלשון תוכחה או לשון קינה וכאן מפרש כמו איכה אשא לבדי שפירושו כי זה מהנמנע אשר משה לבדו ישא כל הטורח והעמל כן יתפרש איכה ישבה בדד כמו לא האמינו מלכי ארץ שהוא כמעט מהנמנע אשר העיר רבתי עם כירושלים תשב בדד. וזה אשר מונה מסוף הקאפיטל מן התי"ו עד אשר בא אל האל"ף שהוא איכה ישבה בדד אשר זה הוא עיקר דרשתו. ומונה והולך בדרך תשר"ק את ההצלחות אשר היו לישראל לפנים נגד התלאות אשר באו לישראל עתה:

אלו זכיתם הייתם קוראים כו'. פי' היה מתקיים בכם כי בקריאה לבד אין זכות וחובה. ומה שמציב תביאמו ותטעמו כנגד תבוא כל רעתם הוא משום ס"ד דכתיב ועולל למו כאשר עוללת לי שפי' שכשחתה את ישראל כמו הקוטף בעוללות וכדמפריש לקמן. וזה נגד תביאמו ותטעמו אשר הבטחת לטעת אותם בארצם. כי סעיפיהם וענפיהם ישגשגו:

ראה ראיתי את עני עמי. וזו היתה ראיה לתשועה ועכשיו ראה ה' כי צר לי ואין תשועה לי. וכן וקראתם בעצם היום הזה הוא קריאה לקיים המצוה ועתה קראתי למאהבי המה נביאי השקר אשר התעוני בגלוליהם וכדלקמן. וכן צדק צדק תרדוף כתיב למען תחיה וירשת את הארץ וזה ההפך מן צדיק ה' כי פיהו מריתי ולא רדפתי הצדק. ובשביל זה בתולותי ובחורי הלכו בשבי וגורשו מן הארץ וכן הוא בכל הכתובים ימצא המעין כי האחד הוא ההפך מן השני העומד כנגדו:

במסלה נעלה. לישנא בעלמא נקני אבל פירושו כי עלו מעלה מעלה וכמו ונתנך ה' עליון והיית רק למעלה וזה הוא לשון נעלה והפך זה סלה כל אבירי שנרמסו ושחה לעפר נפשם:

בכל הדרך אשר הלכתם. והיה ה' בעזרם וכדכתיב כאשר ישא האומן את היונק ויהי להפך לא אליכם כל עוברי דרך שאירע להם תלאות בדרך ואין דואג עליהם:

חטא חטאה ירושלים ולא נטהרה מחטאה כי לנדה היתה:

ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וכתיב ונושעתם מאויביכם והפך זה זכרה ירושלים וכתיב שם ואין עוזר לה:

ויצא מן בת ציון כל הדרה. ואע"ג דבכ"מ שגלו שכינה עמהם כדאיתא בפ"ד דמגילה מ"מ לא מינכרא עתה כמו שהיה בשבתם בארץ:

פסקה יב

בשמלה חדשה. שאע"פ שהיא חזקה וקשה לקרוע מ"מ כיון שזה תופס מכאן וזה תופס מכאן היא נקרעת. כן בעשרת השבטים ושבט יהודה ובנימין כיון שכל אחד החזיק בעבודת כוכבים שבידם לכן לא יכלו להשאר על מקומם ונקרעת ירושלים מידם והמה הלכו בגולה:

שקראו לעגל לפי שהעגל היתה תחלת תועבותם בפרהסיא. ומאז לא הניחו מידם וגם שאין לך פורענות שאין בו מעון העגל וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי:

שלישית ומצאה חומץ אמר הא מסתיא דכולא בישא כצ"ל. ודריש חומץ על נתר כי גם הנותר הוא חומץ. והכוונה לכן הגלם ה' מעל אדמתם כיון דאין תקוה עוד להם שישובו מדרכם. אחרי שדור אחר החזיקו בתועבותם:

לא עייל באודניה דדקרא כצ"ל. ופי' כי המדוקר בחרב לא יכנס באזניו קול שירים וזה הוא פשטא דקרא של ושר בשירים על לב רע. ולפי הדרש הוא ושר בשירים כל המרבה להוכיח תמיד על לב בן טפש וסכל אך רע הוא לו כי לא יועיל. ולא ישמע לקול מוסר. ולכן הגלה ה' את יהודה ובנימין כי ראה אשר תוכחת הנביאים אשר הוכיחום למרבה לא תועיל להם:

כפרה זו שהיא מלחכת בפיה. גם זה קאי על וחומץ על נתר וחומץ הוא היין הנפסד והנשחת. ודורש על נתר שנשחת הכל עד שלא נותר בה טוב מאומה. וזה שמביא כפרה זו שהיא מלחכת בפיה ואוכלת הכל עד שמפסדת כל הירק בלי שארית וכמו דאיתא במ"ר על פסוק כלחוך השור:

לפי שהיו ליצני הדור כו'. ודריש ושר בשירים על לב רע כי ע"י שלבם רע לכן נדמו בעיניהם דברי הנביאים כמו ששר בשירים:

ת"פ בתי כנסיות כו'. ואע"ג דזה היה בבית שני והכתוב ואת כל בתי ירושלים בבית ראשון כתיב. מ"מ מסתמא גם בבית ראשון היו בתי כנסיות. וכן מה דדריש זה בית מדרשו של ריב"ז גם כן הכוונה בית חכם גדול הדומה לבית של ריב"ז. וכדאיתא בסוכה דף כ"ח רב חכמתו וגדולתו.

ששם מתנין שבחו של הקב"ה. פי' ששם היו עוסקים במעשה בראשית ובמעשה מרכבה שריב"ז היה עוסק בהן כדאיתא שם בסוכה. ואיתא שם דבר גדול מעשה מרכבה ולכן נקרא בית גדול וזה שבחו של הקב"ה ובמגילה בפרק בני העיר פליגי בה ר"י וריב"ל אם גדול מקרי תורה או תפלה ע"ש:

פסקה יג

מפיץ וחרב וחץ שנון וגו'. גם הוא בא לתת טעם למה ישבה בדד העיר והעם הלך בגולה בשבי שהוא מפיץ. ובשבי יש גם חרב ורעב. ולמה לא האריך ה' אפו להם ונותן טעם משום שענו עדות שקר באלהי ישרחל ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל. ותלי מילתא בעגל משום שהוא היה התועבה הראשונה אשר נתעו אחריו ישראל. ודריש עונה ברעהו על הקב"ה ע"ד שדרשו רעך ורע אביך על הקב"ה:

כשבאת לרעות אותנו כשן אכלה ומדקה כו' כצ"ל. ופי' לפנים היית לנו לרועה ואמרת לנו ואכלת את כל העמים ועתה למה ארבע מלכיות אשר כתיב בהן אכלה ומדקה אוכלות אותנו. ודריש שן רועה בין על לשעבר ובין על הגלות:

מפני בטחונה של עבודת כוכבים כו'. פי' הדברים דמקשה ולמה שן רועה אוכלת אותנו כו' הלא רבים מהעמים עבדו אז את הכוכבים ומזלות ולמה חרה אן. ה' בנו לבד. ומשני מתרי טעמי. הא' כי ישראל בגדו בצורם אשר היה להם מעולם למחסה ועד"ה רק אתכם ידעתי וגו'. והב' כי את ישראל התרה תמיד ע"י נביאיו משא"כ בשאר העמים. וז"ש שבגדנו בצורנו ומביא ע"ז הקרא מעדה בגד ביום קרה ומדריש לשני הטעמים. האחד כי כמו המסיר בגדו ביום קרה. כן היו ישראל שהסירו את הצור אשר היה למו למחסה. וכן מדריש ביום קרב שקרא להם והתרה בהם ולא שמעו:

שן מערערא כו'. פי' כי רע היה לשיניהם וזה הרעב או ע"ד ויגרס בחצץ שני ורגל ממטמטא זה מה שהלכו בגולה. וזה שדורש מבטח בוגד ביום צרה תחת אשר אנכי הייתי לכם למבטח ראיתי בוגד כי בגדו בי ובטחו באחרים. וזה בעבודת כוכבים אף כי אנכי צויתי להם לבגוד בה:

פסקה יד

הוא עצמו גדון. כיון שהוא איננו שומע בקולו לא ישיגו לו מזה רק כעס ומכאיבים. ובעיקר הדרש עמ"ש בזה בחזית על פסוק אני חבצלת גבי כי באש ה' נשפט:

תחת כיפי המלח. שהיו שם סלעים שחוצבין מהם מלח והתחתית שביניהם נקרא גיא מלח:

פסקה טו

כבוד לאיש וגו'. ודורש לאיש על הקב"ה שנקרא איש מלחמה וכבוד הוא לשבת מריב לשונות. יען כי עתה וכל אויל יתגלע להטיח דברים ולאמר כי קצרה יד ה' מהושיע. ומ"ש הזקינו עמ"ש בזה באסתר רבתי בכתבי המן:

הה"ד ויבא אל הגוים וגו' . ובתנחומא מדריש מה דכתיב ויבא כי גם השכינה הלכה עמהם בגלות. והמדרש ימאן בדרש הזה כיון דהכתוב משתעי בתוכחות:

שהיו ליצנים. כדכתיב ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו והיינו מה שליצני הדור ממללים בפיהם ומרמזים בעיניהם ועי' לעיל בסימן י"ב:

פסקה טז

ר"א פתר דרכך ומעלליך וגו'. גם הוא בעי לתרוצי למה בחר לקונן על העיר ולא על הענן. לכן מביא הכתוב הזה ודורש מכי נגע עד לבך זה הקב"ה וזה הוא עיקר המרירות לכן מקונן על סילוק השכינה וכדלעיל. ואגב אורחיה דריש נמי לבך בסנהדרין ובביהמ"ק. ויתכן דבא לפרש איכה ישבה בדד וגו' על הנך שלשתן מתאונן. על סילוק השכינה וז"ש היתה כאלמנה. ועל סילוק הסנהדרין וז"ש רבתי בגוים ומדריש לקמן רבתי בדעות. ושרתי במדינות קאי על ביהמ"ק כי בקדושת ביהמ"ק היתה ירושלים שרתי במדינות. וזה שדרש לבך על שלשה אלה על הקב"ה ועל הסנהדרין ועל ביהמ"ק:

במדבר או בישוב לא במדבר במדבר כתיב הנני ממטיר כצ"ל ופירושו הלא שבח של מלך הוא יותר אם יספיק מזונות לחילותיו במדבר במקום אין זרע. מאשר יכלכלם בארץ זרועה. ולמה הקב"ה אשר הספיק כל צרכנו במדבר. למה חסרנו הכל בא"י במקום ישוב:

צפד עורם על עצמם. וזה מחמת שלא היה להם מחסה וכמ"ש לא נכרו בחוצות משמע מצד היותם בחוץ:

ומי עשה לך דרכך ומעלליך. דריש את הכתוב הנאמר למעלה רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי לא לזרות ולא להבר שהוא משל על כל אלה אשר היה לישראל במדבר שהיה להם רוח צח שפיים במדבר ועכשיו אין להם רוח לא לזרות ולא להבר:

דכתיב לבי לחוקקי ישראל. זה אמרו ברק ודבורה בנבואה מפי ה'. ונחשב כאלו ה' אומר לבי לחוקקי ישראל. לכן אמר הקב"ה וכיון שהן מכעיסין אותי לית לבי לחוקקי ישראל. ובכ"ז מוכיח מהכתוב הזה כי הסנהדרין נקראים לבם של ישראל דלפי הפשט אמרו דבורה וברק בשם כל ישראל לבי לחוקקי ישראל. כל לבי הוא חוקקי ישראל:

היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל. עי' בחזית על פסוק אני ישנה ומ"ש שם:

פסקה יז

ר"א פתח ישיחו בי יושבי שער. טעם הפתיחא זו לקריאת מגילת איכה. משום שרבים אומרים מאחר שבית המקדש כבר הורס וישראל כבר גלו. מה נוסיף עוד להדאיב את לבנו בקינים הגה והי. ואם ירמיה קרא את המגילה הזאת באזני בני ישראל בטרם באה עליהם הרעה כי חשב אולי ישובו וירפא להם. אבל עתה מה יועילו לנו הקינים התאניה ואניה. אבל באמת כבר אמרו רז"ל כי כל המתאבל על חורבנה זוכה ורואה בבנינה. וטעם הדברים כי בתאניתם ישפכו שיחם לפני ה' ובתחנונים יבקשו כי ישיב ה' את הנדחים ויכונן את ביתו שנית. וזה שדרש גם בתהלים דכתיב כי קנאת ביתך אכלתני וחרפת חורפיך נפלו עלי ואבכה בצום נפשי וגו' ואתנה לבושי שק וגו' והדר כתיב ישיחו בי יושבי שער כי יושבי בתי כנסיות ובתי מדרשות ישיחו בי למה אשחית נפשי בדברים לא מועילים אבל ואני תפלתי וגו' כי אנכי אבכה ואתפלל על החורבן כי ה' יענני בעת רצון:

בגין דלא נצרך. פי' ראוי לזהר בהוצאותינו שלא נצטרך לאכול חרובין כיהודי שהוא מוציא ממונו בשבתות ויו"ט כדלקמן ובא לידי עניות וצריך לאכילת חרובין וכדאמרינן בחזית פסוק משכני צריך יהודאה לחרובא גבי יאה מסכנותא לישראל:

ומכניסין המימס גרסינן כדלקמן בפסוק הייתי שחוק לכל עמי ופירושו מיני שחוק וליצנות והוא מומוס בלע"ז וזה כענין מכניסין מומסין דבראשית רבה פ"פ:

לפיכך השמן ביוקר. וע"י שאין לו שמן לסוך את ראשו הוצרך להתגלח שלא יעשה חטטין בראשו ע"י שאינו סך בשמן:

פסקה יח

השביעני במרורים בליל יו"ט הראשון של פסח כו'. מה שתלה הלענה בט"ב למרורים של פסח אף כי הימים דומים מ"מ אין להם יחס זה לזה. ואשר נ"ל בזה כי הצער מורגש יותר אם הוא יתהפך מן הקצה אל הקצה. ולמשל העני מעולם לא ירגיש צער העוני כל כך כמו העשיר אם יורש. או חשוך בנים מלידה לא ירגיש הצער כמו האיש אשר הוא ברוך מבנים אם בניו ימותו וישאר ערירי. וז"ש כי מה שהשביעני במרורים בלילי פסח לזכור את המרורים אשר שבענו במצרים ולהודות לה' על אשר פדה אותנו מזה. זה תגדיל יותר המרירות מהלענה אשר הרוה אותנו בליל ט"ב שהלכנו שנית בגולה. וז"ש ועל זה היה מקונן ירמיה איכה ישבה בדד. מהפך אל הפך. כי העיר אשר היתה שרתי במדינות היתה למס:

פסקה יט

והוא מהשנא עדניא וזמניא. ומפרש כי בא לקונן על העם אשר יצאו מירושלים במקום אשר שתו מי השלוח מים זכים נקיים ומתוקים ללכת בבלה לשתות מים עכורים וסרוחים. ומה שהביא לזה הפסוק והוא מהשנא עדניא וזמניא. בא לדרוש כי עדניא הוא על העידונים אשר חדלו מהם וזה זכות ומתיקות המים. וזמניא הוא המועדים אשר שרו אז שירים ותשבחות להקב"ה ועכשיו נהפכו להם לאבל וקוראים קינים ונהי:

ושותין מי פרת. ואיתא בשוח"ט על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו כי רבים בישראל מתו משתיית מי פרת מאשר מתו ע"י נ"נ. והא דאיתא בב"ר פי"ז בשבח מי פרת שפרין ורבין ופירש"י שמברין את הגוף. וי"ל דלגבי מי השילוח מימיו עכורים וסרוחים וע"י שהיו ישראל רגילין במי השילוח מתו משתיית מי פרת:

פסקה כ

שקדתי להכניס בני לא"י מיד. כלומר הייתי ממהר להכניסם לא"י. ומפרש שקדתי מלשון מהירות כמו וישקוד ה' על הרעה. כי שוקד אני על דברי. וכן מצינו שהיתה שכינה מחזרת עליהם למהר להכניסם לארץ כמ"ש בספרי על הכתוב אחד עשר יום מחורב ורק מפני שהיו תמיד בחילוק לבב לא הכניסם מיד לארץ וז"ש ואהיה כצפור בודד על גג. שכמו שהצפור נודד ממקום למקום כל אחד לבדו ולא ילכו יחדו כן היו ישראל נוסעין תמיד במחלוקת מדכתיב בכ"מ ויסעו ויחנו זולת בסיני כתיב ויחן לפי שאז לבד נעשו קיבוץ אחד ולכן ניתנה להם התורה אבל אחר מתן תורה חזרו למחלקותם ולכן כתיב אח"ז ג"כ ויסעו ויחנו. ולכן לא הכניסם לארץ עד מ' שנים. ואע"ג שהמ' שנה באה להם בעון המרגלים. אבל גם העון הזה נחשב לפירוד לבבות. שלא היה להם לב אחד עם משה יהושע וכלב. אך חלק לבם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ולפ"ז מדריש הכתוב כמו מקרא קצר. ויתפרש ה' אמר שקדתי אך אני הייתי כצפור בודד על גג:

ויחנו אין כתיב כאן אלא ויחן. ואע"ג דגם שם כתיב ויחנו במדבר וכן בסדר מסעי כתיב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני י"ל כמ"ש הרמב"ן שם כי ויחנו נאמר על הכלל עם הערב רב אשר לבם נבדל מישראל בענין קבלת התורה. אבל בני ישראל בכלל היו כאיש אחד ועליהם כתיב ויחן:

ד"א שקדתי ואהיה אמר הקב"ה כו'. ולפ"ז יתפרש שקדתי על התמדת העמידה וכמו לשקוד על דלתותי יום יום. נמר שוקד על עריהם. ומדריש כי אנכי דמיתי לשקוד תמיד שם על גוזלי. ועתה נשארתי בדד וכמ"ש בחזית על פסוק עיניך יונים וכן אמרו בירושלמי ברכות אע"פ שגלו ישראל לא זזה שכינה ממקומם ולפי פתיחא זו מתפרש ג"כ איכה ישבה בדד על השכינה. וכמ"ש למעלה:

פסקה כא

פתח והצרוע וגו'. הוא מפרש כי הקינה של איכה ישבה בדד הוא על אריכות ימי הגלות ולהכי מייתי הני קראי כל ימי אשר הנגע בו יטמא. בדד ישב על עכוב בן דוד כל משפר הימים שעבדו ישראל עבודת כוכבים ולומר דזה נמי מה שמקונן איכה ישבה בדד ומשום דהמשך הגלות הזה הוא מה שאחר חורבן בית שני ולא אחר הראשון קאמר דחורבן שני נמי רמז הכא מכפילא דטמא טמא:

שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה לא נמצא מקרא כזה בכל התנ"ך אבל מצינו מפורש לשון טומאה גבי עבודת כוכבים. בירמיה שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ביחזקאל את מקדשי טמאת בכל שקוציך. בסוף ד"ה הרבו למעול וגו' ויטמאו את בית ה'. ועי' בשבת פר"ע דילפינן שם לאיזה מין טומאה השוה הכתוב את עבודת כוכבים:

גלי דכסיא. נראה פירושו שגלה מה שהיה מכוסה והיינו וראשו יהיה פרוע דהיינו גלוי התקרה שהיא למעלה ראש. וכן משמע בירושלמי פ"ק דיומא דאמר הראשונים גילו את התקרה כדכתיב ויגל את משך יהודה ואנו פעפענו הכתלים דכתיב ערו ערו עד היסוד משמע דויגל את מסך יהודה על סתירת תקרת הבית מיירי. וזה דלא כהערוך שפירש גלו העשירים והשרים ודריש ויגל את מסך יהודה על גלות השרים שהיו מכסה ומגן לעם וכמו שדרש בויק"ר פי"ט על ימך המקרה. אבל לשון פרוע לא מצינו שיתפרש על הגלות. וגם הירושלמי הוא נגד פירושו:

וטמא טמא יקרא חורבן ראשון ושני. כי פירוש הקרא הוא שהטומאה קוראה ואומרת לו פרוש כדאיתא בפ"ק דמו"ק וגם כאן טומאת עבודת כוכבים קוראת לשכינה כי תפרוש וזה חורבן ביהמ"ק ומכפל טמא טמא דורש על שני החורבנות. ואע"ג דבבית שני לא היה עון עבודת כוכבים רק שנאת חנם. אבל הלא אמרינן בריש יומא דעון זה חמור מעון עבודת כוכבים:

כל מי שהוא יודע כמה שנים כו'. זה צע"ג דאפילו אם נמנה השנים מירידתם למצרים עד חורבן בית ראשון לא יהיו רק אלף ומאתים שנה. כי בבית שני לא היה עון עבודת כוכבים בידם כדאיתא בריש יומא ושם בפרק בא לו איתא שנהרג היצר הרע מעבודת כוכבים. ומחורבן בית שני עד היום כבר עברו יותר מאלף וחמש [ושמונה] מאות שנה. אם לא שנאמר כמו דאיתא בפרק קמא דע"ז תנא דבי אליהו שית אלפי שני הוי עלמא כו' ושני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו. וה"נ ראוי היה משיח שיבוא אחר כלות מנין השנים שעבדו עבודת כוכבים. ורק בעונות אחרים נתעכבה הגאולה עד כה. וכדאמרינן בכמה דוכתי שהחטא גורם:

פסקה כב

פתח הוי מגיעי בית בבית. ודריש כי מקונן איכה ישבה בדד העיר תחת אשר חפצתם לרשת את כל הארץ ועשקתם בתים ושדות. ור"ל דריש על גלות השכינה וכדלעיל:

לא באחת אלא בשתים. וזה למשל להקשיב הדבר היטב וכן אמר הנביא לאמתת הענין כי הקב"ה השמיעו הדבר בשתי אזניו:

הוגעתם חורבן אחד לשני. כלומר שלא נרצה להם עונם בבית ראשון גם בימי הבית השני. עד שנחרב גם הבית השני בשביל עונות אשר היו בבית ראשון לכלא הפשע. ולכן כמו שבחורבן ראשון היה ציון שדה תחרש כן היה גם בבית שני אע"פ שלא היה שם עבודת כוכבים כמו שהיה בבית ראשון:

להיות עושין ברחובות. שהם חוץ לעיר כמו עד רחיב לבוא חמת. והנה פה דריש שלא כסדר המקראות כי ותבני לך גב כתיב לפני הכתוב אל ראש כל דרך בנית רמתך:

שתריעו לקבל כו'. דריש מהשתרע כמו שתי ריע. וזה הבעל והריע וכן פירש"י בפ"ק דיומא:

עשיתם מסכה צרה. כלומר שעשו מסכת זהבם צרה להשי"ת ששתפו עמו אלילים. והזכיר כאן בהשי"ת שהוא כונס כנד מי הים להגדיל הפלא כי המסכה אשר אין בה ממש תשוה להכונס כנד מי הים שהוא נס גדול ומפורסם והוא מ"ש בפ"ק דיומא כי מטא ר"י להאי קרא בכי אמר מאן דכתיב ביה כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה וע"ש ברש"י:

פסקה כג

פתח וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. משום דדריש איכה ישבה בדד על סילוק השכינה וכמ"ש לעיל לכן מביא האי דרשא לפתיחא דמסיים והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה זה רוה"ק:

ויקום לקול הצפור זה נבוכדנאצר הרשע [ונקרא צפור כמ"ש בויק"ר סוף פל"ג ובחזית על פסוק יונתי בחגוי הסלע נצר צרצור וזה שם עוף וצפור]:

ויעמוד מעל לעם וכי מעל ראשי העם היה כו'. ומה דכתיב בנחמיה ח' ה' ויפתח עזרא הכפר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה לא קשה כי שם פירושו שעמד במקום גבוה כדכתיב ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ וגו' וכן כתיב ויקם על מענה הלוים. אבל בזכריה לא כתיב שנעשה לו מגדל גבוה. לכן מקשה וכי מעל ראשי העם היה. ובקה"ר הגירסא וכי מעל ראשי העם היה הולך כלומר שנראה שדרך הילוכו תמיד היה על זה הענין. ולכן דריש שראה עצמו גבוה ופי' ויעמוד מעל לעם שסמך על עצמו שהיה מעולה מכל העם. ומלאו לבו לדבר גדולות:

הה"ד ויאמר מדוע אתם עוברים וגו'. באמת אין בזה גדולות אחרי כי כן היה האמת ולא נחשב לעון לנביא אם יוכיחם על פשעם וכאשר מצינו כמה פעמים בנביאי ה'. אבל הגדולות היתה במה שאמר ויעזוב אתכם כאילו אין להם תקוה עוד. שה' עזבם לגמרי:

ולא נהגו כו'. עי' מ"ש בביאור הדברים למעלה בפתיחא סי' ה':

ויום השבת ויום הכיפורים היה. ואף על גב דלפירוש זה יהיו יותר משבע. אבל באמת לענין חילול שבת ויום הכיפורים אחד הוא כיון דשבת חמורה דהיא בסקילה גם יום הכיפורים דקילא שאינו אלא בכרת בכלל זה:

פסקה כד

גיא שכל החוזים מתנבאים עליה להשיב יושביה מעון כדי שלא יחרב בית המקדש וגם התנבאו על נחמתה לעתיד. ונקראת ירושלים גיא אף שהיה בהר י"ל כמ"ש הרד"ק לכנותה לרעה לפי שיושביה השפילוה ואיננה ראויה שתקרא הר אלא גיא. ואולי בשביל שהיתה למקום המחזיק הנבואות לכן נקראת גיא בד"מ כמו שהגיא מחזיק מים הרבה:

שכל החוזים עומדים ממנה רובם ככולם:

משמש שלש לשונות. משום דבעי למימר דתשואות דהכא מרגשות דהיינו השמעת קול המון ע"ד נהלך ברגש או לשון קבוץ כמו למה רגשו גוים ולא יצדק זה גבי תשואות נוגש וגבי שואה ומשואה הוזקק לומר דלא קשה דשלשה לשונות משמש לשון תשואות.

מרחוק ברחו מרחיקין עצמן לשמוע כו' כנ"ל. ודריש מרחוק רחוק מה':

בקשו מה"ש לומר שירה כדרכן שאומרים שירה בכל יום כדאיתא בפרק גיד הנשה ולא הניחן ה' מפני שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים כדאיתא בפ"ק דמגילה. והא דנראה בשוח"ט על פסוק ורשעים עוד אינם ובמ"ר פ"ג אר"י יש שמחה לפני הקב"ה כשיאבדו מכעיסין לפני הקב"ה כו' וכ"ה בספרי פ' קרח. ואולי י"ל כי הקב"ה שמח בסור הרעה מהארץ אבל נא כמתנקם מן הרעים ושמח יותר אם לא היו רעים בארץ:

מה כתיב לא ידון רוחי. נראה דדריש כמו לא ירון רוחי בחילוף הד' ברי"ש וכמו שמצינו דודנים רודנים [וידא תהלים י"ח ובש"ב כ"ב וירא. שם אדיקם ובש"ב אריקם. וכל זקן גדועה ישעיה ט"ו ובירמיה מ"ח גרועה ועוד רבים] ורוחי היינו המלאכים כדכתיב עושה מלאכיו רוחות:

יום דבכיה. דריש מבוכה לשון בכיה. ולא דריש מלשון בלבול כי זה שוה עם מעורבב דדריש על יום מהומה:

כמלא עומקה של ים. כלומר שהרכב רב מאד כאלו ימלא עמקה של מי הים דרך גוזמא ובילקוט הגירסא עמקה של גיהנם ודריש עמקיך מעין עוברי בעמק הבכא:

משתיי אזיל. פי' מתפשטין ובאין ועי"ז נראה למרבה וכמו דמו שותת:

היינו הוא דאמר ולא הבטתם. דריש ולא הבטתם כמו ולא הבטחתם ונבלע החי"ת וכמו בשם מסותא במקום מסחותא:

קרא הקב"ה למה"ש וא"ל הכינו עצמכם לד' דברים ואמרו למאי אמר להם לבכי ולמספד ולקרחה ולחגורת שק. כן גרס באות אמת:

ואתה אומר כדין כו'. ובא"א גרס אח"ז א"ל השעה צריכה לכך א"ל נבכי אנן א"ל אנא מוליף לכון ע"כ. ופי' הדברים כי הבכי והמספד לא שייכי רק במצטערים ואין זה מחוק מה"ש כי אין ביניהם לא צער ולא חסרון ולכן התמהו במה ששמע כי קרא ה' לבכי ולמספד. כי אין ביניהם צער וחסרון ועל מה יבכו. וא"ל הקב"ה אנא מוליף לכון על שדים סופדים על שתי החורבנות. כי בכל חרבן תתמעט השפעת ה' וזה יגרע גם חלק המלאכים. ובפרט לפי מה דאיתא בחגיגה בפרק שני. כי גם כנפי החיות נתמעטו בחרבן הבית. ודריש על שדים מלשון שדה. ואף דבכ"מ יבוא הרבוי מן שדה שדות לאו יפלא אם בוא פעם אחת ברבוי הזוגי:

זש"ה כו' אלה אזכרה וגו'. ולפ"ז מפרש ויקרא ה' לבכי כי הקב"ה הודיע ע"י נביאיו את הבכי והמספד אשר ישראל עתידים לבכות ולספוד על החורבן וכדאמר זכורה אני וכו' ואני בוכה ומתאנחת וכו'. ולאפוקי ממה שמפרש תחילה שהקריאה היא למלאכים או על עצמו כדלקמן:

זכורה אני בטחון וכו'. פי' אע"פ שאבדתי את מבטחי ושלותי אבל אני אינני מתאנח ובוכיה רק על השראת השכינה שסרה ממני ולכן אני אומר מי ישימני כשנים הראשונות וכו':

והכהנים עומדין על הדוכן. אין זה מכוון שאין עומדין על הדוכן אלא הלוים כדאיתא בריש מגילה. ומ"ש אלא מה אעשה שעונותי גרמו וכו' נראה דדריש המון חוגג מלשון יחוגו וינועו כשכור והיינו העון ונביאי השקר שהיו מניעין ומחזירין את ההמון מאחרי ה':

הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. ופי' שהקב"ה השיב ימינו אחור ולא מיחה באויב כדי שיכול לכנס בו:

באותה שעה היה הקב"ה בוכה כו'. חלילה לקחת הדברים כפשוטם כי לא יצויר הבכי בהקב"ה. אבל הוא דרך מליצה להגדיל הבכי והמספד בלבות בני ישראל גם על כבוד ה' שגלה מעל הארץ והעמים יאמרו כי הסתיר ה' פניו ולא ידע מכל אשר נעשה פה בארץ [ובאמת מצינו לפעמים בדברי רז"ל כי כנסת ישראל בכלל נקראת בשם הקב"ה כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. והקב"ה נקרא לבן של ישראל וכן להיפך. ולכן אין פלא שהלבישו את הבכי ואת המספד אשר על כלל ישראל בשם בכי ומספד של הקב"ה: ובזה יתפרשו כל דברי המדדש בלי הגשמה בקוב"ה]:

אמר להן הקב"ה למה"ש וכו'. כל ספור זה עד סופו יראה שהיה להם בקבלה כל זה. ואפשר שהוא דרך מליצה מאת חז"ל להפליג בצער וקינה כדרך הקינות למרר בבכי. או לומר כי כן היה ראוי להעשות בצרה זו שיהיו האבות ומרע"ה מצטערין בה ומליצין עליהם כל אחד מצד זכותו. ועכ"ז לא הועילו לעוצם חטאתם וכאלו בא מרע"ה ורצה לעמוד בפרץ להצילם כמו שעשה במדבר ולא הועיל. והוא מ"ש אמר משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם וכו' עד יצתה בת קול וכו'. וכאלו הודיע לאבות המכות האכזריות שעשי בישראל. וכאלו צוה משה עליהם שלא יכו אותם מכות אכזריות ועכ"ז מרו את דברו. וכאלו קלל את השמש שלא היה ראוי לצאת ביום הזה מפני הפלגת הרעה שהיתה בו. לומר שמפני בחינות אלו היה ראוי שירוחם על ישראל ולא שוה לו כי חטאתם כבדה מאד ואין תקוה אלא מפני רחמי שמים שיקנא לארצו ויחמול על עמו ולא מפני זכותינו. ולזה הליץ מבקשת רחל בטענת רחמיה על אחותה שלא תצא בחרפה. כי היא לא חששה לכבודה ולא קנאה בה. וכן ראוי לה' לעשות והודאת ה' לה שבשבילה יחזיר ישראל למקומן לומר שבבחינת רחמיה בלבד הוא שיתן ה' תקוה לישראל ויעביר על אשר מרו ועצבו את רוח קדשו. וגם הכתוב רחל מבכה על בניה כבר תרגם המתרגם והמפרשים שהוא על בכיית עשרת השבטים בגלותם מא"י. והזכיר רחל שהיא אם אפרים שעשרת השבטים נקראו על שמו ואל תפלתה נעתר ה'. זה הוא תוכן המאמר הזה:

אפי' כדור אנוש שהיה ראש לעובדי עבודת כוכבים כדאיתא בב"ר מדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' שהוא לשון מרד. ואמר לא חשבת את ישראל שדור אנוש נשטפי ברי הים כדאיתא בב"ר פכ"ג ולא חלו בה ידים אבל ישראל לקו בידי אדם בכמה פורענות:

מה לידידי בביתי וזה אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי:

מה לידידי בביתי בפרק כל המנחות מפורש הדבר יותר ומ"ש ועברו על כל התורה פי' על יסודי התורה ומ"ש ועל כ"ב אותיות שבה פי' על פרטי התורה וגם כל הענין הזה הוא רק על דרך משל ומליצה ללמד זכות על ישראל כי חטאם היה בשני מינים. הא' כי חדלו מללמוד את התורה וכדאיתא לעיל על פסוק על מה אבדה הארץ וז"ש דרך משל ומליצה כי התורה באה והעידה כי בטלו אותה מלהגות בה. אבל בזה יש ללמד זכות עליהם. כי בכל זאת טובים המה מהעמים אשר לא קבלוה כלל. ואם ישראל בטלוה באחד מן הזמנים יש תקוה להם כי ישובו להגות בה. הב' במעשה שלא קיימו את מצותיה ועברו על הל"ת וזה שהעידו בם כ"ב אותיות המה פרטי המצות שעברו עליהם וע"ז נלמד עליהם זכות גם אם עברו על פרטי מצות התורה אשר בא"ב. מ"מ כיון שלא כפרו בפינות התורה בר מחילה הם ואולי חטאו בשביל תאות יצר הרע או בשביל אולתם. וזה שמנה מאותיות א"ב רק שלש אותיות הראשונות א' ב' ג' כי עקרי התורה הם ג' והם מציאות ה'. תורה מן השמים. ושכר ועונש אשר זה נכלל באמונת השגחה פרטית. כי הוא משגיח על הכל לגמלם על מעשיהם. וזה שאמר על הא' הלא בך הוא האמונה של מציאות ה' וכדכתיב אנכי ה' אלהיך ובך לא כפרו. והב' קבל התשובה הלא זריזים הם בחמשה חומשי תורה ומאמינים בתורה מן השמים. ואל הג' הוגד מצות ציצית של גדילים תעשה לך וציצית שוה הוא למציץ מן החרכים ולכן מורים הם על השגחה וכמו שהארכתי בספרי יפה עינים. והשגחה ושכר ועונש אמונה אחת היא. וכיון שהאמינו בשלשה עיקרי האמונה ראוים הם לסלוח להם גם אם חטאו בהפרטים. ילכן שאר האותיות וזה המליצה שאר פרטי התורה לא פתחו פיהם להרשיעם עוד:

אלהים יראה לו השה לעולה בני. ומדריש ע"ז אלהים יראה לו השה. ואם לאו יהיה לעולה בני כ"ה בב"ר:

ועתה לא תזכור לי זאת. אין זה מצד זכות כי מי הוא האב אשר לא ירחם על בניו ולא יגן עליהם. אבל זה הוא מדרך תפלה לה' כי לא יהיה עמלו לריק ויגיעו לבהלה:

לא שבקין לי כדאיתא בפרק אין בין המודר גבי לאור חציך יהלכון והאידנא לא נפקי עד דמחי להו:

פסקה כה

פתח תנו לה' אלהיכם כבוד וגו'. גם פתיחא זו הוא לדרוש על איכה ישבה בדד כי הקינה היא על סילוק השכינה. וכדמייתי בהמשך הסימן:

אימתי נתקיים להם המקרא הזה. כלומר אימתי אירע להם כמו זה קודם החורבן דמפחדינהו בהכי. דאם לא כן מאי טעמא להזכיר נגיפת רגלים טפי מכמה צרות שאירע להם בחרבן:

בית וועד בנו כו'. מכאן נראה שהיה קבוע שם תמיד והולכין שם בכל יום ללמוד תורה. ובסוף פרק קמא דבבא קמא פליגי בזה ר' נתן ורבנן חד אמר ג' וחד אמר שבעה וחד אמר ל' יום וזה דלא כמדרש דידן. והנה הסוברים כי בית וועד בנו או ס"ת נתנו הטעם הוא כי כבוד הוא תורה וכדכתיב כבוד חכמים ינחלו. ורבנן שאומרים הציעו לו טפטיות וכו' טעמם הוא משום דזה נוהג לענין כבוד אב ללכת יחף אל קברו. וזה הוא בכלל חליצת מנעל וכן צוה ר"י בר יהודה לילך יחף לבית הקברות ולחזור כשמתה אמו. ומה שתמה הרא"ש על זה הלא אבילות נוהגות רק כשנסתם הגולל וללכת לבה"ק הלא הוא לפני סתימת הגולל ולא חלה אבילות עדנה. אין זה קושיא כי הדבר הזה צוה לא משום אבילות רק משום כבוד אב ואם. ולכן הוצרכו להציע מרבדים שלא יתנגפו רגליהם בהליכתם יחף על פני הארץ:

י' מסעות נסעה השכינה. עי' בזה בר"ה דף נ"א וברש"י שם:

עדרי כהונה לבד. שהיה מחנה שכינה לכהנים ומחנה לויה ללוים ומחנה ישראל לישראל:

פסקה כו

ר"נ פתח הוי אריאל אריאל. גם לו קשה למה תלה הקינה בעיר אשר נשארה בדד לכן מתרץ כי בשביל שחטאו במה שבטלו עלית פעמי רגלים להכי היה עונשן שנשארה העיר בדד כדרך שעשו הדרכים בדד שהיו שוממין מבלי באי מועד. וזה שדרש חגים ינקופו על העדר פעמי רגלים:

שנה נפקא ולא היו עולין כו'. ודריש חגים מלשון חגיגת הרגל וינקופו מלשון כריתה וכמו ונקף סבכי היער. וכן תרגם המתרגם ומ"מ דריש ג"כ חגים מלשון היגי והזמי בחלוף ה"א בחי"ת וכ"ה הגירסא בילקוט ולדרש וה יתפרש ינקופו מלשון הקיף או לשון הוצאה והנפק:

קורת רוח לישראל בירושלים. כ"ה הגירסא בילקוט. ופי' מצד אוירה שהיה נוח לדור בה טפי משאר דוכתי כמ"ש גבי כלילת יופי משוש כל הארץ וכן מ"ד שהיתה רחבת ידים וכמ"ש ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בה:

תוכן העניינים

יפה ענף על איכה רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה