שער ההלכה
חודש אדר
משנכנס אדר מרבים בשמחה
הן אמת שתמיד צריך האדם להיות בשמחה, בכל מצב ובכל זמן, ויכול להגיע לזה על ידי שתולה את בטחונו אך ורק בבורא יתברך, ולא חושש משום אדם בעולם, וכמו שכתב בספר חובות הלבבות, כי אחד מעמודי הביטחון הוא: להאמין ולדעת ששום אדם בעולם לא יכול להזיק לי, ולא להיטיב לי, אם לא ברצון הבורא יתברך, [ועיין בזה בהרחבה בשער האגדה] מכל מקום אמרו חז"ל (תענית כט ע"א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכמו שנאמר במגילה: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה".
וגבר ישראל
חודש אדר מסוגל לישועות גדולות יותר מכל חודש אחר, שכך גזרה חכמתו יתברך. (הריטב"א) ולכן אם יש משפט ליהודי עם גוי, ישתדל שהדיון יתקיים בחודש אדר. (לא)
פטירת משה רבנו
ביום ז' באדר נפטר משה רבנו ע"ה, כמבואר בגמרא (קידושין לז ע"א) ובשלחן ערוך (סימן תקפ ס"ב). ומנהג החסידים הבריאים להתענות ביום זה. ובליל ז' באדר, יש לומדים את התיקון שסידר הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל, ומנהג יפה הוא. ובשנה מעוברת [שישנם שני חודשי אדר], יעשו כן ב-ז' אדר ב'. וטוב שיעשו את הלימוד גם ב-ז' אדר א'. (לב) [ועיין בחוברת 'חג הסוכות בהלכה ובאגדה' את כל תהליך פטירתו של משה רבנו ע"ה בהרחבה מיוחדת מרגשת ונפלאה.]
קבלת תענית - המתענה ביום שבעה באדר, צריך לקבל על עצמו את התענית בתפלת מנחה של היום הקודם, ככל תענית יחיד שאדם מקבל עליו להתענות, שצריך לקבל ממנחה שביום הקודם, כמבואר בשלחן ערוך (סימן תקסב סעיף ו). ויאמר את הנוסח המובא בסידורים קודם אמירת 'עושה שלום' שבסיום העמידה.
פורים קטן
בשנה מעוברת, ימי י"ד וט"ו שבאדר ראשון, אע"פ שאין עושים בהם את מצוות הפורים, מכל מקום אסורים בהספד ובתענית, ואין אומרים בהם תחנון. וראוי לעשות בהם קצת משתה ושמחה, בי"ד לבני הפרזים, ובט"ו לבני ירושלים, בשירות ותשבחות לה' יתברך, ויאמרו דברי תורה וחיזוק האמונה, כדי לזכות את הרבים. וכל העושים כן, תבוא עליהם ברכה. וכמו שכתב הרמ"א בסוף הלכות פורים: (משלי טו טו): "וטוב לב משתה תמיד", והעיקר שיהיה הכל לשם שמים. [כן כתבו בשבח המנהג הזה הסמ"ק, הר"ן ועוד. ורבנו פרץ העיד שכך נהגו רבותיו, ושכן היה רגיל רבנו יחיאל להרבות בו בשמחה ובסעודה, ולהזמין בני אדם לשמוח עמו. וכן כתבו הגאון מוילנא, נהר שלום, החתם סופר, האליה רבה ועוד.] (רח)
קריאת ארבע פרשיות
סדר ארבע פרשיות
כתוספת לקריאת התורה של פרשת השבוע, תקנו חז"ל עוד ארבע קריאות בשבתות הסמוכות לפורים, ואלו הן: שקלים, זכור, פרה, החודש. והיינו שלאחר הקריאה בפרשת השבוע, קורא המפטיר אחת מהקריאות הנ"ל. פעמים שתהיה שבת אחת או שתיים מחודש אדר, שבה לא נקרא מהקריאות הנ"ל, ושבת זו נקראת 'שבת הפסקה', שמפסיקים בה מהרצף של הקריאות הנוספות.
כדי לקבוע באיזו שבת אנו קוראים את הקריאה הנוספת, ובאיזו שבת היא 'שבת הפסקה', תלוי הדבר באיזה יום בשבוע יחול ראש חודש אדר [או ראש חודש אדר ב']. דהיינו, אם יחול ר"ח אדר ביום שבת, אזי בשבת זו יקראו פרשת שקלים, ולאחריה [ח' אדר] פרשת זכור, ולאחריה [ט"ו אדר] תהיה שבת הפסקה, ולאחריה [כ"ב אדר] פרשת פרה, ולאחריה [כ"ט אדר] פרשת החודש.
אם יחול ר"ח אדר ביום שני, אזי בשבת הקודמת [כ"ט שבט] יקראו פרשת שקלים, ולאחריה [ו' אדר] תהיה שבת הפסקה, ולאחריה [י"ג אדר] פרשת זכור, ולאחריה [כ' אדר] פרשת פרה, ולאחריה [כ"ז אדר] פרשת החודש.
אם יחול ר"ח אדר ביום רביעי, אזי בשבת הקודמת [כ"ז שבט] יקראו פרשת שקלים, ולאחריה [ד' אדר] תהיה שבת הפסקה, ולאחריה [י"א אדר] פרשת זכור, ולאחריה [י"ח אדר] פרשת פרה, ולאחריה [כ"ה אדר] פרשת החודש.
אם יחול ר"ח אדר ביום שישי, אזי בשבת הקודמת [כ"ה שבט] יקראו פרשת שקלים, ולאחריה [ב' אדר] תהיה שבת הפסקה, ולאחריה [ט' אדר] פרשת זכור, ולאחריה [ט"ז אדר] תהיה שוב שבת הפסקה, ולאחריה [כ"ג אדר] פרשת פרה, ולאחריה [ר"ח ניסן] פרשת החודש.
כסימן לזכור את התאריכים הנ"ל, נתנו לנו חז"ל ראשי תבות: ז"טו, ב"ו, ד"ד, ו"ביו. והיינו: ז"טו, כשיחול ר"ח אדר ביום ז', אזי שבת הפסקה תחול בט"ו לחודש. ב"ו, כשיחול ר"ח ביום ב', שבת הפסקה תחול בו' לחודש. ד"ד, כשיחול ר"ח ביום ד', שבת הפסקה תחול בד' לחודש. ו"ביו, כשיחול ר"ח ביום ו', יהיו שתי שבתות הפסקה, אחת תחול בב' לחודש, ואחת בי"ו (ט"ז) לחודש. וכמבואר כל זה בהרחבה ברש"י מסכת מגילה (ל ע"ב), ובשלחן ערוך (סימן תרפה).
פרשת שקלים
בשבת שלפני ראש חודש אדר, או בשנה מעוברת בשבת שלפני ראש חודש אדר ב', מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים את פרשת השבוע, ובספר השני קורא המפטיר פרשת 'שקלים', שהיא בספר שמות בתחילת פרשת כי תשא.
הטעם לקריאת פרשה זו, מכיון שבזמן בית המקדש, בתי הדין שבכל ערי ישראל, היו מכריזים בראש חודש אדר להביא תרומת 'מחצית השקל' לבית המקדש, כדי שמראש חודש ניסן יקריבו את קרבנות התמיד של שחר ושל בין הערבים מכסף זה, כמו שציותה התורה, ולכן קוראים בתורה בשבת שלפני כן מענין נתינת 'מחצית השקל', כדי להזכיר לציבור שהגיע הזמן לתת את 'מחצית השקל'.
אם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים את פרשת שקלים באותה שבת של ראש חודש, ולא מקדימים לשבת שלפני כן, כיון שראש חודש הוא הזמן המתאים ביותר לקריאה זו, שבו מתחילים לתת את 'מחצית השקל'. (א)
פרשת זכור
פרשת 'זכור', היא שלושה פסוקים האחרונים שבפרשת 'כי תצא', המדברים בענין מצות מחיית עמלק. והיינו שנצטוינו לזכור פעם אחת בשנה את אשר עשה עמלק לעם ישראל כששהו במדבר לאחר שיצאו ממצרים, היאך בא להלחם בהם, והפיג את האימה והפחד הנוראים שהיו לאומות העולם מעם ישראל, כי מאחר ששמעו כולם את גבורות ה' בעשר המכות שהביא על מצרים, ואת קריעת ים סוף, כולם רגזו ופחדו ונמס לבם ולא העזו להלחם בישראל, כפי שהתורה מעידה בשירת הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד. נָמֹגוּ [נמסו] כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ [שתקו] כָּאָבֶן". ועל ידי שבא זה הרשע עמלק, ונלחם עם ישראל, העזו אומות אחרות לאחר זמן גם כן להלחם בישראל. לכך נצטווינו לזכור דוקא את אשר עשה עמלק, ולא מה שעשו האומות האחרות, אף שגם הם נלחמו בישראל.
תקנו חכמים לקרוא פרשה זו בשבת שלפני פורים, כדי להסמיך את מחיית עמלק למחיית המן, שאף הוא היה מזרע עמלק, כמו שנאמר במגילה: "המן בן המדתא האגגי", ואגג היה מלך עמלק. (ג)
מצוות צריכות כוונה - לדעת רוב הפוסקים קריאת פרשת זכור היא מן התורה, וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תרפה ס"ז). ומאחר ומצוות צריכות כוונה, לכך על השליח צבור לעורר את דעת הקהל קודם הקריאה, שיטו אוזן קשבת לשמוע כל מילה, ויכוונו לצאת ידי חובת מצות עשה מן התורה של זכירת עמלק ומחייתו, ושגם הוא מכוין להוציאם ידי חובתם, ולא יקראו עם החזן בלחש כלל. (ג)
ספר תורה מהודר - יש להקפיד בקריאת פרשת 'זכור', להוציא את ספר התורה היותר מהודר שיש בבית הכנסת. (ה)
מושבים - הגרים במקום שאין שם מנין קבוע מידי שבת, עליהם לתת דעתם על זה לפני שבת, ולארגן מנין לשבת 'זכור'. ואם אי אפשר, עליהם לשבות במקום אחר שיש בו מנין, כדי לשמוע פרשת 'זכור'. ומכל מקום אם לא השיגו מנין, יקראו מתוך ספר התורה את פרשת 'זכור', אך בלי הברכות שעל התורה. (ו)
נער בר מצוה - שעלייתו לתורה בשבת זכור, לא נכון שיקרא בציבור פרשת זכור, אלא יקרא עלייה אחרת מפרשת השבוע, שכיון שקריאת זכור היא מן התורה, יש להקפיד שיקרא אותה אדם גדול ממש. ומכל מקום בדיעבד אם קרא נער הבר מצוה, יצאו הציבור ידי חובתם. (כט)
חולה - שלא בא לבית הכנסת, טוב לפחות שיקרא את הפסוקים של 'פרשת זכור' בחומש. וירשום לעצמו לתזכורת שכאשר יגיעו הציבור לפרשת 'כי תצא' לקראת סוף השנה בחודש אלול, יאמר לחזן שיכוין להוציאו ידי חובה בקריאת 'זכור'. ועל כן, טוב שכל חזן בפרשת 'כי תצא', יאמר לציבור שהוא מכוין להוציא ידי חובה, את כל מי שלא שמע את קריאת 'זכור' בחודש אדר. (ז)
ספר תורה פסול - ציבור שקראו פרשת זכור, ולאחר זמן נמצאה טעות בספר התורה, טוב שיכוונו לצאת ידי חובת 'זכור' בפרשת כי תצא, וכנ"ל. (ילקו"י מועדים ערב)
בני ספרד ואשכנז - אף על פי שבשאר ימות השנה, אין בני ספרד ואשכנז מקפידים להתפלל דוקא בבית הכנסת שעל פי מבטאם, ומתפללים אלו אצל אלו, ושומעים קריאת התורה ותפלה ויוצאים ידי חובה, מכל מקום בשבת זכור, הנכון שכל אחד ישמע פרשת זכור כפי מסורת אבותיו, כיון שקריאה זו מן התורה. (ח)
הכה תכה - נהגו להכות ברגלים על הארץ בעת שהחזן מזכיר 'עמלק' בפרשת בשלח וכיוצא, אולם בפרשת 'זכור' לא יעשו כן, פן יגרמו מכשול לציבור, שלא ישמעו את הקריאה כראוי. (ה)
נשים - מכיון שנחלקו הפוסקים אם נשים חייבות לשמוע פרשת 'זכור', לכך אשה שיכולה לבוא לבית הכנסת ולשמוע 'זכור', תעשה כן ותבוא עליה ברכה. אך אשה שקשה לה להגיע, כגון שאין בית הכנסת בקרבת ביתה וצריכה ללכת רחוק, יש לה על מה לסמוך שלא לבוא לשמוע קריאת פרשת 'זכור'. (ט)
נשים שיש להם ילדים קטנים ועסוקות בטיפול הילדים, ואי אפשר לעוזבם מבלי השגחה, פטורות מלבוא לשמוע פרשת 'זכור'. והטעם בזה שכלל גדול בידינו (סוכה כה ע"ב): 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', וכיון שהן עסוקות כרגע בהשגחה וחינוך הילדים, פטורות הן ממצות שמיעת פרשת 'זכור'. (י)
ואמנם יש לדעת שאותן נשים הבאות לבית הכנסת לשמוע 'זכור', הרי זה בתנאי שבאות בצניעות ויראת שמים, ואינן מדברות בשעת התפלה. ולאחר התפלה פונות מיד לבתיהן ואינן מתעכבות לפטפט על יד בית הכנסת, שבזה גורמות צער לשכינה, ומחטיאות את הרבים בחוסר זהירות בשמירת העיניים. וכל אשה תבדוק בעצמה, אם כדאי שתבוא לבית הכנסת או שתשאר בירכתי ביתה, ולמצוה יחשב לה. והלוואי שכל הנשים תקיימנה את המצוות שחייבות בהן מן הדין כברכת המזון, כיסוי הראש כהלכה ועוד, עד שיחפשו להן מצוות נוספות מחוץ לבתיהן.
מנין נשים - כדי לזכות את אותן נשים שלא יכולות לבוא לבית הכנסת בבוקר מחמת טיפול הילדים וכיוצא, יש נהגו לארגן בשעה מאוחרת יותר קריאה מיוחדת לנשים בלבד, ובא חזן ירא שמים עם אשתו, וקורא להן מתוך ספר התורה בלי ברכה. והמארגנים דבר זה, תבוא עליהם ברכה. (י)
נשים שאינן מגיעות לבית הכנסת, טוב לפחות שיקראו את הפסוקים של 'פרשת זכור' מתוך החומש. (שו"ת יביע אומר חלק ח חאו"ח סימן נד)
פיוט 'מי כמוך'
רבי יהודה הלוי [לפני כתשע מאות שנה], חיבר וערך פיוט "מי כמוך ואין כמוך", בטוב טעם ודעת, עם חרוזים נעימים ויפים, מתוקים מדבש ונופת צופים. פיוט זה מסכם בקצרה את כל הקורות במגילת אסתר, וממלא את האדם בשמחה ובאמונה בה' יתברך. ומנהג רוב קהילות ישראל לאומרו בשבת 'זכור' אחר קדיש תתקבל קודם קריאת התורה. ויש שנהגו לאומרו אחר קריאת התורה. (מו)
הפיוט מחולק לארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא על סדר א' ב', ובאות ר' ישנם שני קטעים, [הקטע הראשון הוסיפו רבי אברהם אבן עזרא, ראה בסיפור להלן] ואלו הם: "רָצָה הָאֶחָד לִשְׁמֹר כִּפְלַיִם, מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת חֲבֵרוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם, וְהַשֵּׁנִי סַם בְּסֵפֶל הַמַּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ". רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר, בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר, בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עוֹפֶר, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ". וזהו הנוסח הנכון, ולא כמו שהביאו בחלק מן הסידורים את הקטע השני בלבד. [וראה בפירוש רבנו יצחק אברבנאל על התורה (פרשת כי תשא) שכתב: "ואטה אוזני לדברי הרב אברהם בן עזרא, ומצד אחר לדברי רבי יהודה הלוי חותנו".] (שנב, שנט)
"מי כמוך ואין כמוך"
כתב בסדר הדורות, רבי יהודה הלוי היה עשיר גדול, והיתה לו בת נאה וחסודה. כשבגרה, לחצה אמה שוב ושוב על בעלה רבי יהודה להשיאה בהקדם, עד שהחליט הרב להשיאה ליהודי הראשון שיבוא לפניו. והנה למחרת בפתע פתאום, הגיע לפניו רבי אברהם אבן עזרא שהיה עני ובא בלבוש בלוי. ובראות אשת הרב שזהו החתן המיועד לבתה, נפלו פניה, והתחילה לחקרו מה שמו ומה מדעו. ויתנכר האיש שלא יכירוהו, והסתיר ממנה את האמת. ותלך האשה אל בעלה ותבכה לפניו. ויאמר לה רבי יהודה, אל תיראי, אני אלמדהו תורה. ויקראהו רבי יהודה ויחקרהו, אך רבי אברהם הערים ולא רצה לספר את האמת שהוא רבי אברהם אבן עזרא הידוע.
באותם הימים, היה רבי יהודה עוסק בבית מדרשו בעריכת הפרק הראשון של הפיוט "מי כמוך" על סדר א' ב', וכשהגיע לאות ר' לא הזדמן לו לערכו. אחר שישב והתמהמה, באה אשתו והפצירה בו שיבוא לסעוד את לבו ולאחר מכן ימשיך בכתיבה. פנה הרב אל ביתו, או אז הגיע רבי אברהם אבן עזרא לבית המדרש ומצא את הפיוט ערוך לפניו וחסר בו האות ר'. ויקח קולמוס ויתקן בפיוט בשנים ושלושה מקומות, וכשהגיע לאות ר' כתב את כל הבית בזה הלשון: "רָצָה הָאֶחָד לִשְׁמֹר כִּפְלַיִם, מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת חֲבֵרוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם, וְהַשֵּׁנִי סַם בְּסֵפֶל הַמַּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ". כשחזר רבי יהודה לבית מדרשו, ראה שהושלם הקטע. אחר דרישה וחקירה, מצא כי ידיו של רבי אברהם כוננו זאת. ואז התגלה שהוא רבי אברהם אבן עזרא המפורסם בחריפותו ובחכמתו, במליצותיו ובמשליו, ושמח מאוד לקראתו, ויחבקהו וינשקהו, ויאמר לו: עתה ידעתי כי אברהם אבן עזרא אתה, וחתן אתה לי. אז העביר רבי אברהם המסוה מעל פניו, והודה על האמת. ויתן לו את בתו לאשה ויתעשר עושר גדול. אחר כל זאת, חזר רבי יהודה הלוי וכתב אות ר' בזה הלשון: "רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר, בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר, בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עוֹפֶר, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ". ולכבודו של חתנו הפרשן על התורה רבי אברהם אבן עזרא, השאיר גם את הקטע שכתב הוא. (שנא)
פרשת פרה
קריאת פרשת פרה היא בתחילת פרשת חוקת. והטעם לקריאה זו, משום שמתקרבים אנו לחודש ניסן, שבו נצטווינו להקריב קרבן פסח כשבית המקדש היה קיים, וכתזכורת לטהר עצמנו מטומאת מת, כדי להקריב את הקרבן בטהרה, קוראים בפרשה זו, ששם בארה התורה את תהליך הטהרה באפר פרה אדומה.
לטעם זה, מבואר שנכון שגם הנשים תשתדלנה לשמוע קריאה זו בספר תורה, שהרי גם בהן שייך הטעם שיטהרו, כדי לאכול קרבן פסח. (יח)
מהדרין - רבים מהפוסקים אומרים שקריאת פרשת פרה היא מן התורה, [כן דעת תוספות רבי יהודה החסיד, תוספות שאנץ, הרשב"א, הריטב"א, הרא"ש, תרומת הדשן, הרש"ל ועוד.] וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תרפה סעיף ז). על כן, יש לקרוא את הפרשה בספר התורה היותר מהודר, ויכוונו קודם הקריאה לצאת ידי חובה מן התורה, ויקפיד כל אחד על מבטא אבותיו, כמו בפרשת זכור. (טז, יז)
פרשת החודש
קריאת פרשת החודש היא בחומש שמות פרשת בא, ששם ציוה הקב"ה לעם ישראל על קרבן פסח, שנאמר: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".
ראש חדש ניסן שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה. בספר הראשון קוראים ששה עולים בפרשת השבוע. בספר השני קורא העולה השביעי בקריאת ראש חדש, ואומר קדיש. בספר השלישי קורא המפטיר בפרשת החדש, ואומר קדיש. ואין אומרים קדיש אחר גמר הקריאה בספר תורה הראשון, מכיון שעדיין לא עלו שבעה עולים ולא הסתימה חובת העולים של היום. אך לאחר הספר השני, שעלו כבר שבעה עולים, אומרים קדיש. ומכל מקום, אם העלו שבעה עולים בספר הראשון, כיון שהשלמה חובת היום, יאמרו קדיש, ונמצא שאז אומרים שלושה קדישים. (יט)
בכל פעם שמוציאים שלושה ספרי תורה, [ראש חודש טבת או אדר או ניסן שחל בשבת, או בשמחת תורה,] מנהג קדום לומר את הפסוקים דלהלן בפתיחת ההיכל: ירמיהו פרק י' פסוק ו, ז, י. שמע ישראל, אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. (הגר"ח פלאג'י, הלבוש ועוד)
טעה בהפטרה
בארבע הפרשיות: שקלים, זכור, פרה והחודש, אם טעה המפטיר וקרא את הפטרת פרשת השבוע במקום ההפטרה של אלו הפרשיות, חוזר וקורא את ההפטרה הנכונה. אלא שאם כבר ברך את הברכות שאחר ההפטרה, לא יחזור לברכן שוב. (כב)
מחצית השקל
זכר למחצית השקל
כבר בארנו שהמעות של מחצית השקל שציותה התורה לתת, היו לצורך קניית קרבנות התמיד שהקריבו בבית המקדש בכל יום, ואמנם גם היום בעוונותינו הרבים שחרב בית המקדש, נוהגים לתת סכום זה, אך נזהרים לומר שהוא 'זכר' למחצית השקל, ולא מחצית השקל ממש. וגם הנשים יתנו 'זכר למחצית השקל'. (קא, קה)
זמן הנתינה
מראש חודש אדר [ובשנה מעוברת מראש חודש אדר ב'] מתחיל הזמן של נתינת 'זכר למחצית השקל'. ולפחות ישתדל לתת קודם קריאת המגילה, כמו שדרשו חז"ל (מגילה יג ע"ב): "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים הקב"ה את שקלי ישראל לשקליו". (קא)
מאיזה גיל?
מגיל עשרים שנה, יתנו 'זכר למחצית השקל'. וטוב להחמיר ולתת כבר מגיל שלוש עשרה. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. [כיון שנותנים את הכסף לצדקה, ורומזים בזה מה שאמר הקב"ה הקדימו שקליכם לשקליו של אותו רשע המן, והלוא גם הנשים והילדים היו באותו הנס, לכן נותנים גם כנגדם.] (קד, קה)
הסכום
מטבע של 'מחצית השקל' הוא 9 גרם כסף טהור, לפי מחיר הכסף הגולמי מדי שנה בשנה. [מחצית השקל בשקל הקודש הוא: 2 דינרים, וכל דינר הוא משקל מיתקאל, שהוא דרהם וחצי (כסף משנה הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ג), ו-2 דינרים הם: 3 דרהם. וכל דרהם הוא: 3 גרם, בסה"כ: 9 גרם. ובשנים האחרונות סכום זה נע בין 18 ₪ ל-25 ₪]. ורשאי לתת גם חפץ בשווי זה. (קב, קג)
הרוצה לתת יותר מהסכום הנדרש, רשאי לתת כמתנת ידו כדי להרבות תורה, צדקה וחסד, ותבוא עליו ברכה. ומאידך, מי שמצבו הכלכלי קשה, די שיתן מטבע של חצי שקל [50 אגורות] המצוי כיום. (קד)
מעשר כספים = מדה בינונית
ראוי ונכון לכל אדם [במשך כל ימות השנה] להפריש מרווחיו לצדקה. ויש לדעת, כי הנותן מעשר כספים, דהיינו 10% מכל הרווחים, זו היא מדה בינונית בצדקה, אך מצוה מן המובחר לתת חומש [20%]. והנותן פחות ממעשר, הרי זו עין רעה. כמבואר כל זה בשלחן ערוך הלכות צדקה (יורה דעה סימן רמט סעיף א).
אין לתת מעות של 'זכר מחצית השקל' ממעשר כספים או מהחומש. אולם אם כשהתחיל לתת את המעשר או החומש, אמר שנוהג כן 'בלי נדר', ועתה מצבו הכלכלי קצת קשה, רשאי לתת ממעות אלו. (קד)
למי נותנים?
את הכסף, נותנים למוסדות של תורה שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שזה מהווה כתחליף לקרבנות שהיו מכפרים על עם ישראל בזמן בית המקדש. ואדרבה אמרו חז"ל (מגילה ג ע"א): "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת הקרבנות". ובמדרש מסופר על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בירושלים ורבי יהושע תלמידו היה מהלך אחריו, וראו את בית המקדש חרב, אמר רבי יהושע אוי לנו על בית המקדש שהוא חרב, שבו היו מתכפרים עוונותינו. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע בעיניך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, והיא תלמוד תורה וגמילות חסדים, שנאמר (הושע ו ו): "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים [תורה] מֵעֹלוֹת". וכל המשתדל להיות עושה ומְעַשֶׂה בהרמת קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. (קה)
תענית אסתר
חסדי ה' כי לא תמנו
ברוב רחמיו וחסדיו של בורא עולם עלינו, ביטל את גזרתו של המן הרשע, ששלח אגרות למאה ועשרים ושבע מדינות, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ביום י"ג לחודש אדר. בעקבות ביטול הגזרה, נשלחו אגרות שניות ליהודים שיקהלו באותו יום י"ג אדר, לעמוד על נפשם מפני אויביהם ולהרוג בשונאיהם, והיו זקוקים לרחמי שמים מרובים, לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפלה ובתחנונים ובתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבנו ביום שנלחמו ישראל בעמלק, שישב בתענית ובתפלה, וגבר ישראל. וה' יתברך שמע את תחינתם, וקיים בהם "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", והרגו בהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשושן הבירה, ושום יהודי לא נהרג, כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. וזכר לנס זה שנעשה לעם ישראל בתענית, נהגו להתענות בכל שנה ושנה ביום זה, י"ג באדר, וצום זה נקרא "תענית אסתר". (לז)
כשחל י"ג באדר בשבת, מקדימים להתענות ביום חמישי. ואע"פ ששאר תעניות שחלו בשבת מאחרים ליום ראשון, כאן מקדימים, מכיון שכל התעניות נתקנו מחמת פורענויות שהיו כמאורעות החורבן וכדומה, וכלל בידינו שאין מקדימים פורענות, אבל תענית אסתר אינה זכר לפורענות. ועוד כי לא שייך לדחות את התענית ליום ראשון שזהו פורים שאסור להתענות בו. (לז)
החייבים והפטורים מהתענית
על כל אדם בריא להתענות, האנשים מגיל 13 שנה, והנשים מגיל 12 שנה. (מב)
חולה - פטור מלהתענות, ולא רשאי להחמיר על עצמו. וכן אדם שנתקף בחולשה יתירה או זקן מופלג שתש כוחו, פטורים מלהתענות. ומי שמצטער מכאבי עיניים, הגם שפטור מלהתענות, מכל מקום כשיבריא, ישלים את תעניתו לאחר פורים, ורק אם אכל על פי פקודת רופא, אינו צריך להשלים את התענית. (לט)
מעוברות - פטורות מלהתענות, אף אם אינן מצטערות מהתענית. ומעוברת, היינו משלושה חדשים ומעלה. ומכל מקום אף קודם לכן אם סובלת מהקאות ומיחושים או חולשה רבה, פטורה מלהתענות. ויש מקילים כל שנודע לה על ידי בדיקה רפואית שהיא בהריון. (לז. סנסן ליאיר עמוד קמה)
יולדת או מפלת - פטורה מלהתענות עד עשרים וארבע חודש [שנתיים] מהלידה. ויש לציין שקולא זו היא רק בתענית אסתר, אבל בשאר תעניות עד שלושים יום היא פטורה, ולאחר מכן, אם היא מניקה, היא פטורה, ואם אינה מניקה, תתחיל להתענות, ואם תרגיש חולשה יתירה, רשאית לאכול. כמבואר בחוברת 'ארבע התעניות בהלכה ובאגדה'. (לח. ילקו"י רעח)
מזל טוב - חתן וכלה שנמצאים בשבעת ימי המשתה, פטורים מלהתענות. וכן שלושה בעלי ברית: אבי הבן, הסנדק והמוהל, פטורים מלהתענות, ואינם רשאים להחמיר על עצמם, כיון שיום טוב שלהם הוא. [אבל בשאר התעניות שחלו בזמנן ואינן דחויות, הרי הם חייבים להתענות. וההבדל ביניהם, מאחר והתענית בשאר הצומות היא משום אבלות על חורבן בית המקדש וירושלים, לכן דוחה האבלות של כל ישראל את השמחה של יחיד שהוא החתן, וגם כי הלוא החתן עצמו אומר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", לא כן תענית אסתר, אינה משום אבלות אלא אדרבה זכר לנס שהרגו באויביהם ביום התענית.] (מב)
רוב מתענים
מוציאים ספר תורה בשחרית ומנחה של התענית, וקוראים 'ויחל משה', ובלבד שיהיו לפחות ששה מתענים. ומכל מקום אם חלה התענית בשני או בחמישי ואין ששה מתענים, יקראו בספר תורה בפרשת השבוע, אבל אם חלה התענית בשאר הימים, לא יוציאו ספר תורה כלל. (מד. ארבע תעניות קיג)
אין להעלות לספר תורה אלא מי שמתענה, ולכן אם יש כהן אחד שאינו מתענה, טוב שיצא מבית הכנסת, ויעלה ישראל במקומו. ואם קשה לו לצאת, יאמרו "אף על פי שיש כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן". והוא הדין כשיש לוי שאינו מתענה, יקרא הכהן פעמיים גם במקום הלוי. ומכל מקום אם חלה התענית בשני או בחמישי, שאף ללא התענית היינו מוציאים ספר תורה, רשאים להעלות בשחרית גם אדם שאינו מתענה. (מה. ארבע תעניות קח, קיב)
אם אין ששה מתענים, לא יאמר השליח ציבור 'עננו' בחזרת התפלה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו', אלא בברכת 'שומע תפלה'. (מד)
מדיני קריאת המגילה
באלו ערים קוראים מגילה בי"ד באדר ובאלו בט"ו?
נאמר במגילה (ט יט): "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". ומכאן למדו חז"ל שערי הפרזות [פרוז, פרוץ בלי חומה], עושים את כל מצוות הפורים בי"ד באדר, והערים המוקפות חומה עושים בט"ו באדר. ואולם, היינו דוקא לערים שהיו מוקפות חומה בתקופתו של יהושע בן נון בשעת כיבוש ארץ ישראל, כירושלים וכיוצא, אבל ערים שהוקפו בחומה לאחר מכן, עושים בי"ד.
מה שתלו את הדבר במוקפות חומה מזמן יהושע בן נון דוקא, משום שהוא הראשון שנלחם בעמלק, והמן היה מזרע עמלק. וגם כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה בימי אחשורוש, ובזה שיקראו בכמה מערי ארץ ישראל כבני שושן, יהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה. (קי. תורת המועדים עמוד רד)
ערים המסופקות
ישנן כמה מערי הארץ העתיקות שמסופקים אנו אם היו מוקפות חומה בתקופת יהושע בן נון או לא, [כגון: טבריה, חברון, יפו, עכו, צפת, לוד, רמלה, באר שבע, חיפה, בית שאן.] ואף שבפסוקים בנביא נראה שכמה מהן היו מוקפות חומה, מכל מקום אפשר שהערים האלו נבנו עתה לא במקומם הראשון ממש שהיה מוקף חומה. על כן, מקומות אלו קוראים את המגילה ועושים את כל מצוות הפורים בי"ד, וחוזרים לקוראה בט"ו בלי ברכה. ויאמרו גם 'על הניסים' בט"ו, ואין בזה חשש הפסק. וטוב שיעשו שוב משלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים בט"ו. אך לא יוציאו ספר תורה בט"ו לקריאת התורה של פורים. (ק, קיא, קיד)
ירושלים
ירושלים עיר הקודש, אין ספק שהיא אותה ירושלים של פעם המוזכרת בתנ"ך. וכיון שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, קוראים בה את המגילה ועושים את כל מצוות הפורים בט"ו בלבד. והוא הדין לעיר 'שושן' [המאדאן] שבפרס, שגם הם עושים את כל מצוות הפורים בט"ו בלבד, כיון ששם המשיכו עם ישראל להרוג בשונאיהם גם ביום י"ד באדר, ונחו מהמלחמה בט"ו. (קי)
סמוכים לעד לעולם
עיר המוקפת חומה שקוראים בה בט"ו, ויש עיר הסמוכה לה, עד מיל [960 מטר], גם בה קוראים בט"ו. [ומכיון שפרטי דינים רבים יש בזה, לכן כשיש ספק יש לשאול מורה הוראה.] (קי)
לו יצויר שיבנו את השטחים הפנויים שבין עיר לעיר בארץ ישראל עד ירושלים, באמת נמצא שבכל ערי הארץ יקראו את המגילה בט"ו כירושלים עיר הקודש.
ובאמת אין זה פלא, כי בקרוב ממש עומד להיות כך, כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה א): אמר רבי לוי עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל, וארץ ישראל ככל העולם כולו. ושואל המדרש, הלוא נאמר (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'", אם כן היאך באים עם ישראל לבית המקדש בראש חודש ובשבת מסוף העולם? אלא העננים באים וטוענים אותם ומביאים אותם, והם מתפללים שם בבוקר. וכשחל ראש חודש להיות בשבת, הם באים שתי פעמים, אחת בשביל שבת ואחת בשביל ראש חודש. והיאך הם באים? העננים טוענים אותם בהשכמה ומביאים אותם לירושלים, ומתפללים שם בבוקר, וטוענים אותם שוב לבתיהם. ובמנחה, מחזירים אותם שוב לירושלים, שנאמר (ישעיה ס ח): "מִי אֵלֶּה כָּעָב [כענן] תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה - הרי של בוקר. וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם - הרי של מנחה. ע"כ. יהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.
ערים הסמוכות ברצף בתים לערים המסופקות, כמו בני ברק, רמת גן, תל אביב, חולון, שהן סמוכות לעיר יפו, וכן חיפה שסמוכה לחיפה העתיקה, טוב שיקראו את המגילה גם בט"ו בלי ברכה, וכן כל כיוצא בהן. (קיב)
ביום ובלילה
חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה, ולחזור ולקרותה ביום. וקריאה של לילה, זמנה כל הלילה עד עמוד השחר. ואם לא הספיק לקראה, לא מועיל שיקראה ביום פעמיים. וקריאה של יום, זמנה מהנץ החמה ועד השקיעה. (מז) אם היה טרוד ולא קרא המגילה ונזכר בסוף היום, ויודע שיכול לסיימה קודם צאת הכוכבים, יקרא ויברך. (יביע אומר ח"י סי' נב)
ברוב עם הדרת מלך
מצוה מן המובחר לקרוא את המגילה בציבור גדול ככל היותר, שנאמר (משלי יד כה): "ברוב עם הדרת מלך", שבזה מתהדר ומתגדל שמו יתברך, היאך ישראל מתקבצים ובאים בהמוניהם לפרסם את שבחיו ונסיו ונפלאותיו, שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ומכל מקום אם בבית כנסת זה ישנם רעשים, ואינו יכול לשמוע את המגילה כראוי, ילך לבית כנסת אחר. (מט)
מגילה לעצמו - מי שיש בידו מגילה כשרה, רשאי מן הדין לברך ולקרוא לעצמו בלחש, אך הנכון יותר שישמע מהחזן, כי בכל בית כנסת מתוקן, ישנו חזן המכין את הקריאה היטב וקוראה כראוי בדקדוק ובטעמים, אבל זה הקורא את המגילה לבדו, על פי רוב אינו בקי, ויכול לטעות ואין מי שיתקנו. גם שהקריאה בלחש מפריעה ליושבים בצידו. ולבד מזה, הרי שבקריאתו, הוא מפסיד את מעלת "ברוב עם הדרת מלך", שזה שייך דוקא כשכולם יוצאים ידי חובה מאדם אחד. (סט)
קודם הקריאה
אכילה - אסור לאכול קודם קריאת המגילה עוגה או לחם בשיעור כביצה [בלי קליפתה - 50.4 גרם]. וגם הנשים צריכות להזהר בזה. ואולם, מותר לאכול פירות או אורז וכיוצא, וכן מותר לשתות תה וקפה. ומאחר ורוב העולם קוראים את המגילה בליל י"ד, שזה מוצאי תענית אסתר, אם רוצים, רשאים לאכול עוגה יותר משיעור כביצה, ובלבד שימנו אדם שיזכיר להם לקרוא את המגילה. (צה)
פיצוצים - על האחראים בבית הכנסת, לעמוד על המשמר ולהשגיח שלא יפריעו הילדים ברעשנים ובאקדחים ובכל מיני פיצוצים בעת שהשליח ציבור אומר 'המן', שדבר זה מפריע את הסדר, ומונע את שמיעת המגילה כהלכה לחייבים בה. (סא)
וכן היה מנהגו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, בהיותו מתפלל לפני כחמישים שנה בבית הכנסת 'בורוכוב' בשכונת הבוכרים בירושלים, קודם שהיה קורא את המגילה היה אוסף בכבודו ובעצמו יחד עם גבאי בית הכנסת את 'כלי הנשק' שהביאו הילדים, ברודים ופיצוצים למיניהם, כדי שלא יפריעו בקריאה.
נטילת ידים - טוב להחמיר ליטול את הידיים קודם קריאת המגילה, כדי שיוכל לגעת במגילה בידיו ממש, ולא באמצעות מטפחת. (עו)
גלילה - יש שליחי ציבור שנוהגים לפתוח את המגילה כולה מתחילה, ויש נוהגים שלא לפתוח את המגילה, רק שאחר שמסיימים לקרוא את העמוד הראשון, אינם גוללים אותו כספר תורה, אלא מניחים את המגילה פתוחה, וכן הלאה בכל עמוד ועמוד, עד שכשמסיימים את הקריאה, נמצאת כל המגילה פתוחה לפניו כאגרת, כדי לפרסם ולהראות את הנס יותר.
יש להזכיר לקהל שגם הם לא יגללו את המגילה אחר קריאת העמוד הראשון, אלא יניחו אותה פתוחה עד סיום הקריאה, ויזהרו מאוד שלא תיגרר בארץ. (עד)
כוונת הלב - על השליח ציבור לעורר תשומת לב הקהל, שיכוונו לצאת ידי חובת המצוה, ושגם הוא מכוון להוציאם, [ש"מצוות צריכות כוונה". וגם כשמכוון, הוא מתבונן יותר ויש בזה פרסום הנס, שאינו כקורא פסוקים לבד.] ויאמר להם שיטו אוזן קשבת לשמוע כל מילה, שלדעת הרבה פוסקים אם לא שמע אפילו מילה אחת, לא יצא. (ע)
ברכות המגילה
קודם קריאת המגילה בלילה, עומד השליח ציבור ומברך שלוש ברכות בניגון מעט: א. על מקרא מגילה. ב. שעשה ניסים. ג. שהחיינו. וקודם קריאת המגילה ביום, מברך רק שתי ברכות: א. על מקרא מגילה. ב. שעשה ניסים. (סג, ע)
יש מבני אשכנז שנהגו לברך 'שהחיינו' גם קודם קריאת המגילה ביום. משום שקריאת המגילה של יום חשובה יותר מהלילה, אך החולקים אומרים, שהרי מי שברך 'שהחיינו' בשעת בניית הסוכה, אינו חוזר לברך בכניסתו בליל החג לסוכה, ואם כן כל שכן כאן שברך כבר בלילה 'שהחיינו' על קריאת המגילה שהוא זמן של חובה, שבודאי לא יחזור לברך שוב ביום. (סג)
כבוד הציבור - השליח ציבור קורא את המגילה מעומד, מפני כבוד הציבור. אבל הקורא לנשים בביתו, אינו צריך לעמוד בשעת הקריאה. (סט)
עומדים או יושבים - יש נוהגים שהקהל עומד בשעת הברכות, אך המנהג היותר נכון שלא לעמוד בברכות. שמאחר ועיקר מצוותה של קריאת המגילה בישיבה, [ורק החזן עומד מפני כבוד הציבור], כל שכן שאף ברכתה תהיה בישיבה. ודוקא במצוות שעיקרן מעומד, כגון: ציצית, ספירת העומר, הלל וכיוצא, ברכתן גם כן מעומד. (כן פסקו: האבודרהם, כנסת הגדולה, הגר"ח פלאג'י, תפלה לדוד, פני יהושע, אורה ושמחה, היעב"ץ, הגר"ש קלוגר ועוד. סח)
במקום שנוהגים לעמוד, טוב שגם כשקוראים לנשים, יעמדו בעת הברכות. (סח)
טוב ששני אנשים יעמדו, מימין השליח ציבור ומשמאלו, בעת הברכות והקריאה. (ע)
ברכה אחרונה - בסיום קריאת המגילה, גוללים השליח ציבור והקהל את המגילה לתחילתה, ולאחר מכן מברך השליח ציבור: 'האל הרב את ריבנו'. ולא ידברו עד אחר הברכה. (עה, פ, פח)
אין לברך ברכה אחרונה על המגילה אלא אם היו עשרה גברים או עשר נשים. וכן אם היו חמשה גברים בבית הכנסת, וחמש נשים בעזרת הנשים, מצטרפים לעשרה. וגם קטנים או קטנות שהגיעו לחינוך, אפשר לצרפם לעשרה, כדי לברך ברכה זו. (פט)
ארור המן - אחר הברכה האחרונה, אומרים: "ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים הרשעים שונאי ה', ברוכים כל הצדיקים המאמינים בה', וגם חרבונה זכור לטוב". ונוהגים לכפול קטע זה שלוש פעמים, כדי לחזק הדבר. (צד)
יש להקפיד לומר, ארורים הרשעים שונאי ה', ולא ארורים הרשעים בלבד, כיון שישנם רבים מאחינו התועים שאינם שונאי ה' חס ושלום, ומה שעוברים על התורה, הוא מחמת חוסר ידיעה, והם תינוקות שנישבו, שהולכים אחר התקשורת המסיתה נגד ה' ונגד התורה. ואין ספק שאם היו מודעים, בודאי שהיו מקיימים.
קריאת המגילה
צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה ובשמיעתה, לבל ידלג אפילו תיבה אחת, כי רבו הפוסקים האומרים שאם חיסר אפילו תיבה אחת, לא יצא ידי חובתו. ולכן בבית כנסת שמרעישים באמירת 'המן', על החזן להמתין עד שיעבור הרעש, ולחזור על המילה שוב, כדי להוציא ידי חובה את אותם שלא שמעו כראוי. (עח, עט)
טעמים - לכתחילה צריך לקרוא את המגילה עם נגינת טעמי המקרא שלה. אולם אם אין בציבור מי שיודע לקרוא עם הטעמים, יקראוה בלי טעמים. (נח, פו)
אבל - היושב שבעה ב"מ, רשאי לקרוא את המגילה ברוב עם בבית הכנסת ולברך גם ברכת 'שהחיינו', וכל שכן כשהוא בתוך שלושים או י"ב חודש. (סו)
ויש לשאול, הלוא בענין הדלקת נר חנוכה, מבואר בחוברת "ימי החנוכה בהלכה ובאגדה", שאבל היושב שבעה ובא לבית הכנסת להתפלל, לא יכבדוהו להדליק את נר החנוכה בלילה הראשון, מפני שצריך לברך 'שהחיינו' שיש בה שמחה יתירה, ואם כן מדוע כאן התירו לו לקרוא בציבור ולברך 'שהחיינו'? אולם שונה דין זה מזה, שבנר חנוכה בבית הכנסת, אין יוצאים בו ידי חובה, ומה שמדליקים הוא רק בשביל לפרסם את נסיו של ה' יתברך ברבים. לא כן בקריאת המגילה, הרי האבל עצמו חייב בקריאת המגילה ובברכת שהחיינו כמו כולם, והדבר דומה לאבל שחייב להדליק נר חנוכה בביתו ולברך שהחיינו, ולכן רשאי גם לברך ולקרוא ברבים. ומה גם שאם ימנע מלברך שהחיינו ויתן לאחר לברך, הרי זה נראה כאבלות בפרהסיא שאינה נוהגת בפורים, וכדלהלן. (סו)
מגילה כשרה - טוב שכל אדם יחזיק בידו מגילה אפילו שאינה כשרה, כדי שאם לא שמע כמה מילים, ישלים ממנה מהר וידביק את הקצב עם החזן. ואינו רשאי להמשיך לשמוע ובסוף הקריאה להשלים מה שלא שמע, מאחר וצריך לשמוע את כל הקריאה על הסדר. ומכל מקום אם לא שמע ענין שלם במגילה, כגון המעשה של בגתן ותרש, אינו יכול להשלים אלא מתוך מגילה כשרה דוקא. (עט)
ואתם תחרישון - אסור לדבר בעת הקריאה, ואם דיבר בעוד שהחזן המשיך לקרוא, ישלים מהר וידביק את הקצב עם החזן, וכנ"ל. (פ)
עניית 'אמן' - הקורא את המגילה לבני ביתו ושמע ברכה או קדיש או קדושה, יענה עימהם. שדיני ההפסק במגילה, כדיני ההפסק בהלל, שהוא גם כן שבח והודאה לבורא עולם. (פב)
רעמים - הקורא את המגילה, ובתוך כך שמע רעמים, יברך: "בא"י אמ"ה שכוחו וגבורתו מלא עולם", ויחזור מיד לקריאתו. והטעם שאין זה נחשב הפסק, כיון שהכל ענין אחד, שבח ותהילה לבורא העולם. ומאחר ואם לא יאמרה עתה, אפשר שיפסיד הברכה לגמרי. והרי זה דומה לאדם השומע רעמים או הרואה קשת באמצע ברכות קריאת שמע, שרשאי לברך, מאחר והיא כמצוה עוברת. וכן כיוצא בזה, במקרה שהיום המיועד ל'ברכת החמה' [שהוא פעם ב-28 שנה] היה יום מעונן, ובתוך קריאת שמע וברכותיה התפזרו העננים וזרחה החמה, מאחר ואם לא יברכו עתה, יש חשש שתתכסה החמה ושוב לא יוכלו לברך, לכן יסיימו את הברכה או את הפרק שבקריאת שמע, ויצאו לברך 'ברכת החמה'. ואם העננים סמוכים זה לזה, ויש חשש שהעננים יכסו מיד את החמה שנית, ולא יספיקו לברך עליה עד שיסיימו את הברכה או הפרק, יפסיקו באמצע הברכה או הפרק ויברכו, מפני שהיא כמצוה עוברת. כמבואר בחוברת הנפלאה "ברכת החמה בהלכה ובאגדה". (פג)
מתנמנם - הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם, יצא ידי חובתו. אבל השומע את המגילה כשהוא מתנמנם, לא יצא. ועל כן, יש להזהר בקריאת המגילה של בוקר, שפעמים והוא עייף, וגם הקריאה ארוכה ועלול הוא להתנמנם, ואז אינו יוצא ידי חובה. וגם ישנה בעיה שהוא ישן עם התפילין. (פג)
ארבע לשונות של גאולה - נוהגים הציבור לומר בקול רם את ארבעת הפסוקים הקשורים לגאולה שהיתה לעם ישראל בפורים, ואלו הם: א. איש יהודי היה בשושן הבירה. ב. בלילה הוא נדדה שנת המלך. ג. ומרדכי יצא מלפני המלך. ד. ליהודים היתה אורה ושמחה. ויש שנהגו לומר בקול רם גם את הפסוק האחרון, כי מרדכי היהודי משנה למלך וכו'. ולאחר שאמרו הקהל בקול רם, חוזר החזן לומר שוב את אותם הפסוקים מתוך מגילתו הכשרה. (פד)
דקדוקים בקריאה
מלעיל ומלרע - יש להזהר לקרוא את המגילה בדקדוק נכון, ולא יחליף בין מלעיל למלרע וכיוצא, שפעמים רבות משנה את משמעות הענין. כגון בתיבת "באה", שפעמים קריאתה מלעיל שמשמעותה לשון עבר, ופעמים קריאתה מלרע שמשמעותה לשון הווה. כדלהלן: בפסוק (פרק א פסוק יז): לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה, קורא מלעיל. ובפסוק (פרק ב פסוק יג): וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ, קורא מלרע. וכן בפסוק (פרק ב פסוק יד): בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה, קורא מלרע. (פ)
טעות בקריאה - אם טעה וקרא ומרדכי 'יָשַב', במקום 'יוֹשֵב', או שטעה וקרא והמן 'נָפַל' במקום 'נוֹפֵל', לא יצא, ומחזירים אותו לקרוא שנית כהוגן. וכן בכל טעות שמשנה את הענין, מחזירים אותו. אבל אם אין זה משנה את הענין, כגון שקרא 'יהודיים' במקום 'יהודים', אין מחזירים אותו. (עט)
קרי וכתיב - כשיגיע הקורא במגילה לפרק ח פסוק יא, יכפול: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. וכן בפרק ט פסוק ב, יכפול: וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם, וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם. כי ישנן שתי נוסחאות. אבל אין לכפול בפרק ג פסוק ד, וַיְהִי כְּאָמְרָם, באמרם, אלא יקרא 'כְּאָמְרָם' בלבד ככל קרי וכתיב שבתורה.
כמבואר בשלחן ערוך (סימן קמא ס"ח): "כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהא נכתבת כמו שנמסר לכתוב בתורה, ותהיה נקראת בענין אחר כמו שנמסר לקרותה. ומעשה בחזן אחד שקרא בתורה כמו שהיא כתובה, בפני גדולי הדור רבנו יצחק אבוהב, ורבנו אברהם ואלאנסי, ורבנו שמואל ואלאנסי בנו ז"ל, והתרו בו שיקרא כפי המסורה לקריאה, וסירב ולא רצה לעשות כן, ונידו אותו והורידוהו מן התיבה". (פז)
'המלך' - כשקורא החזן 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך', ינגן ויאריך מעט בתיבת 'המלך', כדי לרמוז מה שדרשו חז"ל (ילקוט שמעוני אסתר תתרנז): 'שנת המלך', אמר רבי תנחומא, כביכול 'נדדה שנת מלכו של עולם'. ועיין לעיל בזה בשער האגדה. (פה)
'אורה', 'ויקר' - בקריאת המגילה ביום, כשיגיע לפסוק, 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'. בתיבת 'אורה' ימשמש בספר תורה המונח על התיבה. ובתיבת 'ויקר', ימשמש בתפילין של יד ושל ראש, וינשקם. (קח)
עשרת בני המן - צריך החזן לקרוא את שמות עשרת בני המן עם תיבת 'עשרת' בנשימה אחת, כדי לרמוז שכולם נהרגו ונתלו כאחד. וטוב שיתחיל לקרוא בנשימה אחת מתיבות 'חמש מאות איש' עד 'עשרת', לרמוז שעשרת בני המן היו שרים על אותם חמש מאות איש. ואם לא אמר בנשימה אחת, יצא ידי חובה. (פה)
'ואת' - כשקורא בנשימה אחת כנ"ל, יזהר שמחמת המהירות לא יקרא על פה תיבות 'ואת' של כל אחד מעשרת בני המן, אלא יקראם מתוך הכתב. (פז)
אגרת - כשיגיע לפסוקים: "עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת", "אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת", ינענע את המגילה. (מגן אברהם סימן תרצ סקי"ז. קח)
החייבים והפטורים
עיור ואילם - חייבים לשמוע מקרא מגילה מאדם אחר. (נו)
חרש המדבר - קורא את המגילה לעצמו, ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, כיון שלא ברור חיובו כל כך [מאחר והמגילה עיקרה לפרסום הנס, וכל שאינו שומע לא מתפרסם אצלו הנס כל כך.] ומכל מקום אם הוא שומע על ידי מכונת שמיעה, ואין קורא אחר, יש להקל שיקרא להוציא אחרים ידי חובתם. (נה)
חולה - שלא הגיע לבית הכנסת ולא שמע את המגילה, רשאי החזן ללכת לביתו אחר התפלה ולברך ולקרוא לו. ואף שהחזן כבר ברך ויצא ידי חובה, מכל מקום כלל יש לנו בברכת המצוות, שאע"פ שיצא אדם ידי חובת המצוה, יכול להוציא את אחרים ידי חובתם. שכיון שכל ישראל ערבים זה לזה, נמצא שכל עוד יש יהודי שלא קיים את המצוה, חסר בי גם כן חלק מקיום המצוה, ורשאי אני להוציאו כדי להשלים את חלקי. והוא הדין שרשאי להוציא את הנשים וכדלהלן, שגם הגברים ערבים לנשים במצוות שהן חייבות בהן. (סימן תרצב ס"ג. נא, סה)
קטנים - שהגיעו לחינוך [מגיל חמש או שש ומעלה, כל ילד לפי הבנתו], מצוה להביאם לבית הכנסת, אבל ילדים שלא הגיעו לחינוך, אין להביאם לבית הכנסת, שהם מבלבלים את השומעים החייבים בקריאה, והמביאם לבית הכנסת, חטא הרבים נשא. ואולם, אם הם שקטים ודעתנים, מצוה להביאם. (נה, סא)
חיוב הנשים
הנשים חייבות בקריאת המגילה עם ברכותיה. ובפרט שברוך ה' רבה הדעה בבנות ישראל ויודעות קרוא וכתוב כבר מגיל קטן, ומבינות את הכתוב, שבודאי יש להן לברך, ואין לחשוש שמא לא יטו אוזן קשבת לכל הקריאה. (נ, נג, נז)
ואף על פי שכלל גדול בידינו, "נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא [גורם]", דהיינו כל מצוה שזמנה קבוע - שהזמן גורם לה לבוא, האשה פטורה מלעשותה, כגון: ציצית, שהנשים פטורות מלהתעטף בציצית, כי זמנה קבוע ביום ולא בלילה. וכן פטורות מלהניח תפילין, כי זמן הנחתן בחול ולא בשבת. וכן פטורות משופר ולולב, כי זמנם קבוע, וכן כל כיוצא בזה. וכיון שכלל זה קיים גם במצוות מדברי חכמים, אם כן לכאורה תהיינה הנשים פטורות מקריאת המגילה, כיון שמצוה זו זמנה קבוע בי"ד או בט"ו באדר? אולם ישנן מצוות שהגם שזמנן קבוע, בכל זאת הנשים חייבות, מטעם שאף הן היו באותו הנס. כמו הדלקת נר חנוכה, שגם הנשים היו בגזרת השמד של היוונים שלא לשמור שבת וכו', ונושעו גם הן. וגם כי נעשה הנס בזכות אשה, יהודית בתו של יוחנן כהן גדול שגרמה לאחיה החשמונאים שילחמו ביוונים ולא יכנעו להם. וכן בפורים, שביקש המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף 'ונשים' ביום אחד, ואף הן נושעו, ונתקיים "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". וגם כי הנס היה בהשתדלותה של אשה, היא אסתר המלכה, לכך גם הנשים חייבות בקריאת המגילה ובשאר מצוות הפורים.
נוסח הברכה: 'על מקרא מגילה'. ויש מבני אשכנז הנוהגים לברך לנשים: 'לשמוע מקרא מגילה'. (נג)
נשים השומעות את המגילה מעזרת הנשים, יקפידו לשמוע היטב ולא לאבד אפילו מילה אחת, שלדעת הרבה פוסקים לא יוצאים ידי חובה. (משנ"ב תרפט סק"א. נד, עח)
אם אבי המשפחה יודע לקרוא את המגילה בדקדוק כראוי, יקרא בביתו לאשתו ובנותיו, ויברך להן ויוציאן ידי חובה. אך מאחר ולא כולם בקיאים בקריאה כראוי, ואינם מקפידים שלא לשנות בין מלעיל למלרע ושאר כללי הדקדוק, על כן, הנכון לארגן בבתי הכנסת בשעה מסוימת לכל הנשים, שתבואנה לשמוע קריאת המגילה מחזן ירא שמים, והוא יברך את כל הברכות ויקרא להן. (משנ"ב תרצב סק"י. נג, סה, פט)
הסירו מכשול - נשים הבאות לשמוע את המגילה בלילה, ואינן באות למחרת ביום, יש להבהיר להן שאינן נוהגות נכון על פי ההלכה, שהרי הקריאה ביום חובה יותר משל לילה [כמבואר בגמרא (מגילה כ ע"א) מהפסוק: "והימים האלה נזכרים ונעשים"]. ומה שטוענות שעסוקות הן בצרכי הפורים, עליהן לקרוא את המגילה קודם, ולאחר מכן יתעסקו בשאר צרכי היום. (נ)
שמיעה באמצעות מכשירים
רדיו, טלפון - השומע את המגילה ברדיו בשידור חי או בטלפון, אינו יוצא ידי חובה. ומכל מקום יענה 'אמן' אחר הברכות. ואם אינו שידור חי, לא יענה. (נו)
רמקול - אם באים קהל גדול לשמוע את המגילה, ורוצים להשמיע את המגילה באמצעות הרמקול, תלוי הדבר, אם הקהל יכולים לשמוע את החזן גם אם לא היה הרמקול, אלא שהרמקול מסייע להגברת קולו של הקורא, הרי הם יוצאים ידי חובה. אבל אם אינם יכולים לשמוע ללא הרמקול, אין יוצאים בזה ידי חובה. עיין מנחת אלעזר ממונקטש, החזון איש, שובע שמחות לאדמו"ר מליבאוויטש, שבט הלוי וואזנר, שער המזרח ועוד. (נז)
כדי להבין את דעת המתירים, ראינו לנכון להביא מה שבאר בזה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ב סימן קח), וזה תוכן דבריו: אף אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שעל ידי הרמקול לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מקולו, מכל מקום כיון שעל כל פנים רק כשהוא קורא נשמע הקול, יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש, שהרי כל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש. שהרי מנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא? אולי הוא גם כן באופן כזה, שנבראים גלי קול באויר ומגיעים לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע, שהקול יש לו הילוך עד האוזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שמגיע לאוזן, ובכל זאת נחשב שהוא קול האדם. לכן אפשר שגם הקול שנעשה על ידי הרמקול ששומעים אותו בעת שמדבר, הוא נחשב קולו ממש, [שהוא מעביר את גלי הקול מהאדם עצמו למרחק רב יותר,] וכן מסתבר יותר. ומה שאומרים שהוא קול אחר, לא ברור. ולכן מצד ההלכה, אין למחות ביד אלו שרוצים לקרוא את המגילה על ידי הרמקול. ע"כ.
נפלה המגילה מידו לארץ - אין צריך להתענות כמו אם נפלו תפילין מידו, ודי שיתן מחיר של סעודה אחת לצדקה לעניים. (עח)
ליל פורים