שער האגדה · מאמרים לפורים
"זכור את אשר עשה לך עמלק...!"
שנאת נצח
אומרת התורה (דברים כה יז-יט) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם - לֹא תִּשְׁכָּח".
התורה מצווה ציווי כפול וחזק: "זכור" ו"לא תשכח!". לעולם ועד אל לך לשכוח את זממו של עמלק, את התנכלות והיטפלותו לעם ישראל. ובכל שנה אנו שבים ומזכירים זאת מחדש, כשאנו קוראים בתורה את הפסוקים הללו, בשבת שלפני פורים [כי בפורים זכינו לאיבודו של המן, מזרע עמלק]. "שלא תיחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן" (רמב"ם, ספר המצוות עשה קפט). שתשתמר השנאה לנצח.
מיהו עמלק? מדוע ציותה התורה לכרות לו ברית שנאה לעולם, לאבדו ולהכריתו?
משרש נחש - יצא צפע
נתחקה אחר שורשיו. וכדברי הנביא (ישעיה יד כט): "כִּי מִשּׁרֶשׁ נָחָשׁ - יֵצֵא צֶפַע". (להלן ברובו מן הספר מעיין המועד פורים פרשת זכור.)
עמלק היה עם שנקרא על שם מייסדו הראשון - עמלק, בנם של אליפז ותמנע. תמנע היתה בת אלוף מיושבי שעיר החורי. כיון ששמעה אודות גדולתם של אבותינו אברהם ויצחק, שהיו קדושים ונערצים, והמונים נהו אחריהם לשמוע ללקחי הדרכתם, וראתה את גדולתו של יעקב אבינו ובניו הקדושים, ביקשה להסתפח אליהם ולהתגייר. תהה יעקב אבינו על קנקנה וראה שהיא מושרשת במידות מושחתות ללא תקנה. סירב לקבלה ולגיירה. כיון שנדחתה, פרצו ארסי מידותיה בפרץ של משטמה עזה, יוקדת ומורעלת. הלכה והיתה לפילגש לאליפז בן עשו, אחיו ושונאו הגדול והמושבע של יעקב אבינו. ומהם נולד - עמלק.
עמלק זה, גדל על ברכי סבו עשיו. ממנו, ומאמו תמנע, ספג את ארס השנאה ליעקב. יומם ולילה חינכו סבו על מורשת השנאה, על שבועת המשטמה. אמר לו: "כמה יגעתי להרוג את יעקב, ולא עלה בידי. תן דעתך לגבות את נקמתי"!
שאל עמלק: איך אוכל לגבור עליו?
אמר לו: סימן זה יהא בידך, כשתראה שנתקלו בדבר עבירה - הווי קופץ עליהם.
עשיו מת, ושנאתו המפעפעת לובתה בידי נכדו, אשר ייסד עם שלם, שאין לו במורשתו אלא רעיון אחד, ייעוד אחד: להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים - מנער ועד זקן, טף ונשים. עם שלם שאינו מייחל אלא לדבר אחד: מתי יחטא עם ישראל, מתי יעורר עליו כעס ממרום. מתי יסטה מן המסילה הישרה ואפשר יהיה לזנב בו, לקטול בו. עם שלם שתורתו - תורת ההשמדה, הרצח, השנאה, המשטמה. מטרתו לעקור, לגדוע, להרוס, לקעקע, ותו לא!
בדרך בצאתכם ממצרים
התיישב העם העמלקי בארץ הנגב, כשהוא אינו שוכח את "ייעודו" וחזונו הגדול. אבל רק לאחר כ-200 שנה נקרתה לפניו ההזדמנות.
הנה עם ישראל, אשר היו נתונים עד כה בעבדות קשה ובשעבוד נורא, תחת מגפיה הדורסות של האימפריה המצרית - יוצא לפתע לחופשי, בקול רעש גדול. יציאתם מחוללת מהפכה בינלאומית אדירה, שכן הם הצליחו לפורר עד דק את האימפריה האדירה, ששלטה בכיפה שלטון ללא מיצרים. בגינם - ניתכו על מצרים עשר טראומות נוראיות, בזו אחר זו, וזרעו בה הרס וחורבן. ערערו לחלוטין את מעמדה המדיני והכלכלי. ולבסוף - הנחילו למצרים את מכתם הסופית ומפלתם המוחצת, ב"קריעת ים סוף", כשפרעה וכל חילו טובעו בים.
והנה כעת הם הולכים, בגאון ובקומה זקופה, אל הארץ אשר נשבע אלוקיהם לתת להם. הם מוקפים בניסים - עמוד ענן הולך לפניהם ביום, ועמוד אש בלילה. ענני כבוד מקיפים אותם ומגינים עליהם מכל נזק וסכנה. אלוקיהם דואג להם במדבר הצחיח אף ללחם מן השמים, ולמים מן הסלע.
אימתו וחיתתו של העם הפלאי, נופלת על כל גויי הארץ: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן. תִּפּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד..." (שמות טו יד-טז)
ועמלק - לא יכל לסבול זאת!
אומנם לא היה מאויים. לא היה נתון בסכנה כלל. ארבע מאות פרסה הפרידו בין ארצו לבין העם הנמצא כרגע בקרבת ים סוף. ארצו אף לא היתה יעד לכיבוש, כי לא היתה כלולה בגבולות ארץ כנען, שעמדו בני ישראל לרשת. ובכל זאת - לא יכל לשבת בשקט. לא יכל לשאת את מציאותו של עם ה'.
הוא היה חייב לעשות משהו. לנגח, להילחם. ולמרות שסיכויי הצלחתו היו אבודים מראש, זה לא הרתיע אותו. אומנם לא ישיג דבר, ינחל תבוסה מוחצת, יספוג קורבנות וימיט על עצמו אסון לאומי כבד - אבל לפחות יצליח לנגח, לגרום לישראל צער ונזק, להוריד משהו מהזוהר האופף אותם. "משל לאמבטיה רותחת, שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה [קירר] אותה בפני אחרים". (רש"י)
ואכן כאשר ראה עמלק שישראל חטאו ב"מסה ומריבה", ורפתה מעט אמונתם בקב"ה (כנאמר בתורה שמות יז), מיד "קפץ לאמבטיה" ובא להילחם עמהם. [וזהו: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".] וכיצד ניצחוהו ישראל? על ידי התחזקות באמונת ה'! כפי שאומרת התורה: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנכִי נִצָּב עַל ראשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמשֶׁה אַהֲרן וְחוּר עָלוּ ראשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ - וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ - וְגָבַר עֲמָלֵק". (שמות פרק יז)
אמרו חז"ל: וכי ידיו של משה מגברות ישראל או ידיו שוברות עמלק? אלא כל זמן שמגביה ידו כלפי מעלה, היו ישראל מסתכלים בו, ומאמינים במי שפקד את משה לעשות כן, והקב"ה עושה להם ניסים וגבורות. (מכילתא בשלח מסכת דעמלק פרשה א)
לאחר מלחמה זו, בנה משה מזבח לה', וקרא לו: "ה' נִסִּי". "וַיּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית! ומדוע נאמר בפסוק "כֵּס", ולא "כסא"? וכן מדוע מוזכר שמו של הקב"ה בצורה חסרה - "יָהּ"? - כי נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם. (רש"י)
מלחמה לה' בעמלק מדור דור!
מעיד המדרש (תנחומא תצא ט): מיהו עמלק? עם שבא ללקק דמם של ישראל ככלב [עמלק - עם לק]. ועל הכלבים נאמר: "והכלבים עזי נפש, לא ידעו שבעה". זוהי מגמתו, זהו ייעודו, של העם העמלקי - להתנכל ליהודים, ללקק את דמם, מבלי לדעת שובע, ה' יצילנו.
והקב"ה ציוה: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם - לֹא תִּשְׁכָּח". כלומר כאשר יכנסו עם ישראל לארץ ישראל ויסיימו את מלחמות הכיבוש, מצוה עליהם לצאת להילחם בעמלק ולמחותו.
ואכן כעבור כ - 400 שנה, לאחר שהומלך שאול, המלך הראשון של ישראל, ציוה עליו שמואל הנביא: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר..." (שמואל א פרק טו)
אולם לדאבוננו, המטרה הוחטאה, כפי שמסופר בהמשך: "וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר...". עמלק לא נמחה כליל.
כ - 300 שנה לאחר מכן, אבדו עקבותיו המדוייקים של העם העמלקי, בעקבות מסע כיבוש עולמי חסר תקדים, שערך סנחריב מלך אשור. כדי להבטיח את כניעת פסיפס העמים שהדביר תחתיו, נקט בשיטת ההגליה ההמונית. לדוגמא: בכובשו את רובה של ארץ ישראל, הגלה את עשרת השבטים אל מעבר לנהר הסמבטיון, ובמקומם יישב נוכרים מאיי כפתור וסרדיניה. בין העמים שהגלה היה גם עמלק, ומאז לא נודעו עקבותיו [מלבד אחד מבניו - המפורסם וידוע לשמצה: המן בן המדתא האגגי, נצר לאגג מלך עמלק]. לכן מאז, איננו יכולים לקיים בפועל את מצות מחייתו [אבל מצות הזכירה לעולם נשארת].
ואנו מצפים ומייחלים ליום שבו הקב"ה בכבודו ובעצמו ימחה את זכר עמלק מן העולם, כפי שהובטח לנו בתורה: "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". (שמות יז יד)
למחות את עמלק – מליבנו
עלינו להבין: הלוא הקב"ה "קורא הדורות מראש", ידע וצפה כי עמלק יטמע בין העמים ולא תהיה לנו אפשרות למחותו, ומדוע ציוה עלינו: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם - לֹא תִּשְׁכָּח". ומה תועיל לנו הזכירה, כשאין לנו אפשרות להוציאה לפועל?
אלא: אומנם אבדו עקבותיו המדויקים של העם העמלקי, אבל עדיין הוא קיים בעולם. והרושם שלו קיים - אף בלבנו. מהו אותו רושם, וכיצד עלינו למחותו?
70 אומות ברא הקב"ה בעולם, ולכל אומה ואומה ניתן כח ייחודי המאפיין אותה [לדוגמא: פלישתים - ליצנות. אדום - שפיכות דמים. ישמעאל - גזל]. והאדם הוא "עולם קטן", בתוכו נטועים כל 70 הכוחות והמידות הללו.
ומהן המידות הללו - טובות או רעות? תלוי איך משתמשים בהן. כי המידות, כהגדרתן - הן רק כלי קיבול [כלי מידה], וניתן למלאו בטוב או ברע, להשתמש בו לחיוב או לשלילה. אין לך מידה שאינה נצרכת לעיתים, בזמן הנכון ובמינון הנכון.
"כל הכוחות הנטועים בכל נפש מישראל, אין לחשוב שהוא רע גמור, ושצריך להיות הפכו. כי אין לך שום מידה וכח שאין בהם צד טוב. רק שצריך להשתמש בהם כפי רצון ה' יתברך. ואם אינו כפי רצון ה' יתברך, גם המידות הטובות - רעות".
לדוגמא: מידת הגאוה, הגם שהיא נראית כשלילית, מכל מקום ישנה גאוה רצויה וטובה, כשהיא בבחינת: "ויגבה לבו בדרכי ה'". וכמו כן מידת הכעס, כשהיא לשם שמים, אף היא יכולה להיות לפעמים נכונה וטובה. ולעומת זאת גם המידות הטובות יכולות להיות שליליות כשאין משתמשים בהם לפי רצון ה', כמו שאול, שנענש בעבור הרחמנות [שריחם על אגג מלך עמלק]. וענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס - החריבה בית אלוקינו (גיטין נו ע"א).
הנה לנו דוגמא מחז"ל למידת שפיכות דמים - שאף היא יכולה להיות רעה או טובה: ידוע שעשיו היה "אדמוני" - מלשון דם, שופך דמים. "וכיון שראה שמואל הנביא את דוד [כשבא להמליכו על ישראל] והוא אדמוני, נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשיו? אמר לו הקב"ה: דוד הוא אדמוני "עם יפה עיניים" - עשיו מדעת עצמו הוא הורג, אבל דוד מדעת הסנהדרין הוא הורג". הרי לנו שאפילו תכונה של רצח יכולה להיות חיובית כאשר משתמשים בה לפי רצון ה'. וכדברי הגמרא שהנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים - או מוהל ושוחט. בידו לנתב את המידה לטוב או למוטב - כחפצו.
על האומות העיד הבורא: "כל מה שעשיתם, לכבודכם עשיתם". מנצלים הם את תכונותיהם וכוחם להישגים אנוכיים, לתועלת עצמית, לנהנתנות לשמה. אבל מידתם ותכונתם לכשעצמה איננה שלילית כאמור. אפשר וצריך להביאה לקדושה, והם הם נשמות הגרים הבאים מאותה אומה. ועל כן: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז ע"ב), שיתעצמו בתוכם מגוון של כוחות, וישתמשו בהם לרצון ה'.
ומהו כוחו המיוחד של עם ישראל? לעם ישראל אין שום כח מיוחד מסויים - הכח היחיד שלו הוא ההתבטלות לרצון ה'. ייחודיותו היא היותו עם ה': "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך", כצאן הנמשך אחר הרועה, כך אמרנו "נעשה ונשמע". כל תכונה וכל מידה, אנו רוצים להשתמש בה אך ורק בכפוף לרצון ה'. אין לנו רצונות משלנו, אין לנו מאוויים משלנו. בניגוד לאומות העולם שמייחסים את כוחותיהם לעצמם.
זהו שאמרו חז"ל, שישראל נמשלו ללבנה ומונים לחודשיה, ואומות העולם מונים לשנת החמה. הלבנה אין לה אור משלה, כל אורה - מהשמש. אף ישראל כן - נושאים עיניהם לבוראם ומייחלים אליו. "אמרו ישראל לפני הקב"ה, אין לנו אלא הארת פניך". "אמר הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם בפני". אבל אומות העולם - מונים לחמה, סבורים הם שכוחותיהם משלהם ומכוחם. ומשום כך, כל חסד שאומות העולם עושים, חטאת הוא להם, שאינם עושים אלא להתגדל בו, שנאמר "וחסד לאומים חטאת", כל מעיינם בעצמם, והכל מייחסים הם לכוחם ועוצם ידם.
אם כן, מה מפריד בין הטוב לרע? מה קובע אם הכח יהיה חיובי או שלילי? - מידת ההתבטלות כלפי הקב"ה. כאשר היישות העצמית מתבטלת בפני בורא עולם, הרי האדם מפעיל את כל כוחותיו לטובה. אבל כאשר העצמיות מנופחת, הרצונות האישיים הם הקובעים והמנחים - כל כח יתהפך לרע.
וזהו עמלק. עליו אמר בלעם: "ראשית גויים - עמלק", הוא הראשית והשורש של הרע. הוא התגלמות היישות, העצמיות - "אני רוצה". הוא ההתנתקות והנפרדות מבורא עולם. הוא הכח ההרסני שהופך כל מידה וכל תכונה - לשלילית.
לפיכך, "שבועה נשבע הקב"ה, שאם יבאו גרים מכל האומות אני מקבלם [שכאמור, מביאים הם את כח אומתם לקדושה], ומזרעו של עמלק - איני מקבלם לעולם"! (מכילתא סוף בשלח, תנחומא, פסיקתא דרב כהנא. ועיין בחזו"ע (עמוד יא) אם להלכה מקבלים גרים מזרע עמלק). את כוחו בנפש - כח הפירוד מבורא עולם - יש למחות מכל וכל, לא יתכן בו שימוש לטובה.
עמלק - נוטריקון: על מנת לקבל. הוא כח האנוכיות הצרופה. אני ואפסי עוד. "אין עוד מלבדי". לכן לא היה יכול לשאת את עם ישראל הקורא "אין עוד מלבדו", עם של עבודת הבורא לשמה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.
ולמרות שאבדו עקבותיו של העם העמלקי, עודנו קיים בעולם, ועודנו קיים כוחו בנפשנו. בכל אדם קיימים שני הכוחות המנוגדים הללו - כח ההתבטלות והחיבור לקב"ה, "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" [אני עבד של הקב"ה] לעומת כח העצמיות, הפירוד וההתנתקות, "בשרירות לבי אלך", שהוא שורש כל רע. ועבודתנו התמידית להילחם בו ולהכניעו, לשנאו ולרחקו. עדי יחיש ה' גאולתנו, ימחה את זכר עמלק מן העולם - ומלבנו, ונזכה לעובדו באמת ובלבב שלם. (עד כאן ממעיין המועד פורים).
העמלק הנאצי ימ"ש
בדור האחרון, לדאבון ליבנו, שוב צץ עמלק, בדרכו של העם היהודי, וזמם "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים". ה' יצילנו. הוא העמלק הנאצי - יימחה שמו וייאבד זכרו.
לפני כ-2,000 שנה חז"ל צפו והעידו על כך: אמר רבי יצחק, מה באור הפסוק (תהלים קמ ט): "אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע, זְמָמוֹ אַל תָּפֵק..."? - אמר יעקב אבינו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאוות לבו, זממו אל תפק - זו גרממיא [גרמניה (הגר"א)] של אדום, שאלמלי הם יוצאים, מחריבים כל העולם כולו. (מגילה ו ע"ב)
בספר איש על החומה (עמוד 108) כתב, שבעת ביקור הקיסר הגרמני וילהלם בירושלים בשנת תרנ"ט, נערכה לכבודו קבלת פנים מפוארת וגדולה, ורבים מבני ירושלים יצאו לקבל את פניו, חלקם מסקרנות, וחלקם כדי לברך את הברכה שמברכים על ראיית מלך: "שחלק מכבודו לבשר ודם". אולם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לא יצא, ואמר: מקובלני מהמהרי"ל דיסקין, כי מסורת בידו מהגר"א, שהגרמנים הם מזרע עמלק. ואיך אברך על מי שמצווים למחותו?! [ויש לציין שהיה זה כ-40 שנה לפני השואה. והגר"א אמר על גרמניה שהיא עמלק כבר לפני כ-250 שנה, ובזמנו רבים לא קיבלו את דבריו, כי גרמניה היתה סמל למדינה מתורבתת ונאורה. אבל לצערנו, בשואה אכן התגלה פרצופה האמיתי של גרמניה.]
במגילת אסתר ישנו רמז יפה על כניעתה של גרמניה, ותליית ראשי הנאצים ימח שמם.
שידור חוזר לתליית עשרת בני המן
* המעיין במגילת אסתר בתליית עשרת בני המן, יבחין כי ישנן שלוש אותיות כתובות בצורה קטנה מהרגיל: ת, ש, ז. וכן ישנה אות אחת ו' הכתובה בצורה מוגדלת, מה הרמז בזה?
* אמרו חז"ל (אס"ר ג י): כל מקום שנאמר במגילה "מלך" סתם, ולא נאמר במפורש "המלך אחשורוש", רומז לקב"ה, מלכו של עולם. אם כן, בפסוקים שלפנינו נרמז, שאסתר פונה אל "המלך", אל הקב"ה. ומה היא מבקשת? "שינתן גם מחר... ואת עשרת בני המן יתלו על העץ", מרמז על העתיד לבוא, שיתלו עשרת בני המן אחרים בהיסטוריה! על אלו בני המן נרמז בבקשתה של אסתר?
בשנת 1946, בעיר נירנברג שבגרמניה, נערך משפט מפורסם, הידוע בשם "משפט נירנברג". במשפט זה נידונו גדולי פושעי הנאצים שנותרו בחיים, ו-11 מתוכם נידונו למוות. במהלך המשפט אף נערך דיון איך להוציאם להורג, האם ביריות או בתלייה, והפסק היה: בתלייה!
מרטין ג'לברט (ביומנו המפורסם המכונה "יומן נירנברג") מתאר את תגובתם של הנידונים למוות - על פסק הדין להוציאם להורג בתלייה: "חובתי היתה לפגוש אותם בחזרתם לתאיהם. שאלתי כל אחד מהם מה היה פסק הדין. גרינג (ימ"ש. סגנו של היטלר ימ"ש) ירד ראשון וצעד אל תאו. פניו חיוורים וקפואים. עיניו יוצאות מחוריהן. מוות! אמר, עם שצנח על מיטתו המתקפלת ושלח יד ליטול ספר. ידיו רעדו למרות נסיונו להיות שווה נפש. עיניו היו לחות והוא נשם בכבדות, נאבק למנוע התמוטטות רגשית. בקול רועד בקשני שאעזבהו לנפשו שעה קלה. ריבנטרופ (שר החוץ ימ"ש) נכנס כאיש נדהם, החל להקיף את תאו כמתוך הלם, ולחש מוות! מוות! עכשיו לא אוכל עוד לכתוב את הזכרונות היפים שלי. צק צק! כל כך הרבה שנאה! צק צק! אחר ישב, אדם שבור לגמרי, וניבט בוהה נכחו. קייטל (ראש הצבא ימ"ש) היה כבר בתאו כאשר נכנסתי, גבו מופנה אל הדלת. הוא נסוב ומיהר לקפוץ לדום בקצה המרוחק של התא. אגרופיו קמוצים וזרועותיו קשויות, בעתה בעיניו. מוות - בתלייה! הודיע, קולו ניחר מעוצם החרפה. זאת לפחות, חשבתי שיחסכו ממני. אינני מאשים אותך על שאתה עומד בריחוק מאדם שנידון למוות בתלייה. אני מבין זאת בהחלט. אבל עדיין אני כמו שהייתי. אם רק תואיל לבקר אותי לפעמים בימים האחרונים האלה. אמרתי שאבקרו. קאלטנברונר (ראש הכוחות המזויינים ימ"ש) הביע בחיבוק ידיו את הפחד שלא גילה בפניו אטומי הרגש. מוות! לחש, ולא יכל לומר עוד דבר. פראנק (ימ"ש) חייך בנימוס, אבל לא יכול היה להסתכל בי. מוות בתלייה! לאט, מניד ראשו כמסכים. הייתי ראוי לזה וציפיתי לזה, כמו שאמרתי לך תמיד. אני שמח שניתן לי ללמד זכות על עצמי ולהרהר בדברים בחודשים האחרונים. רוזנברג (ימ"ש) לגלג בסערת רוח, עם שהחליף חליפתו בסרבלי הכלא. החבל! החבל! זה שרציתם, מה? שטרייכר (עורך העיתון השטני "דר שטרימר". ימ"ש) חייך חיוך מעוקם. מוות, כמובן, בדיוק כמו ששיערתי. כולכם ודאי ידעתם זאת כל הזמן. זאוקל (ימ"ש) היה מזיע ואחוז רעד כולו כשנכנסתי לתאו. דנו אותי למוות! הפליט. פסק הדין אינו הוגן בעיני. אני עצמי מעולם לא התאכזרתי. תמיד רציתי בטובתם של העובדים. אבל אני גבר ואוכל לקבל עלי את הדין. ואז פרץ בבכי. יודל (ימ"ש) פסע אל תאו, נוקשה וזעוף, משתמט ממבטי. אחרי שהותרו אזיקיו ועמדנו פנים אל פנים בתא, היסס שניות אחדות, כאילו אינו יכול להוציא את המילים מפיו. פניו נזרעו כתמים אדומים מחמת מתיחותם של כלי הדם. מוות בתלייה! לזה, לפחות, לא הייתי ראוי. המוות בסדר גמור, מישהו חייב לשאת באחריות. אבל זה. פיו רטט וזו פעם ראשונה נחנק קולו. לזה לא הייתי ראוי. סייס-אינקווארט (ימ"ש) חייך, אבל קולו הסדוק הכחיש את דיבורו האגבי. מוות בתלייה. שוב חייך ומשך בכתפיו. כי כן, לאור המצב כולו, מעולם לא קיוויתי למשהו אחר. זה בסדר גמור. הוא שאל אם יקבלו עוד טבק, ואחר התנצל על שהוא נטפל לקטנות כאלו בשעה כזאת. פריק (שר הפנים ימ"ש) משך בכתפיו, קהה רגש עד הסוף. תלייה, לא ציפיתי לדבר אחר. הוא שאל על השאר ואמרתי לו כי ניתנו אחד עשר פסקי מוות, לרבות פסק הדין שלו. ככה, אחד עשר. אני שיערתי שיהיו ארבעה עשר. כי כן, אני מקווה שיגמרו מהר.
בליל ה- 14-15 באוקטובר, הצטרף גרינג אל היטלר, הימלר, גבלס וליי [שם רשעים ירקב], שאיבדו את עצמם לדעת. הוא בלע גלולת רעל ששמה קץ לחייו. שאר העשרה הוצאו להורג בתליה.
סוכנות ידיעות בינלאומית, מדווחת על טקס התלייה: ("ניו יורק ג'ורנל אמריקן", 16 לאוקטובר 1946) "יואכים פון ריבנטרופ, מי שהיה מיניסטר החוץ הגרמני, תפס את מקומו של גרינג בראש ההולכים לגרדום, ועשרת אבירי הנאצים הנידונים נתלו אחד אחר השני בתוך חדר ההתעמלות השומם, שהואר באור חשמל, ואשר עמד במרכז אחד החצרות של בית הסוהר העירוני בנירנברג. כל עשרת הנאצים השתדלו לקבל את מותם באומץ לב. רובם הביעו מורת רוח, אחדים נכנעו בצורה מבישה והאחרים ביקשו מחילה מריבון העולם. היחידי, מכל מקום, שהסתמך על האידאולוגיה הנאצית היה יוליוס שטרייכר, צורר היהודים. התנהגותו היתה חוצפנית יותר מכל יתר הנידונים, והוא צווח בקולי קולות 'הייל היטלר' בעת שעלה על המדרגות לעבר הגרדומים. כשהגיע שטרייכר פנים אל פנים אל החבל, הוא נעץ שוב את עיניו לעבר הקצינים מבנות הברית ולעבר שמונת העיתונאים שייצגו את עיתונות העולם. הללו ישבו בשורה אחת ליד שולחנות קטנים לאורך הקיר בדיוק לפני הגרדומים. באש שנאה שבערה בעיניו הסתכל שטרייכר אל עדי הראייה והוא זעק: "חג פורים 1946". אותו רגע ניתר הפתח תחתיו בקול חבטה חזקה. החבל התהדק בחוזקה, והגוף התנדנד בתנופה. אוושת אנחה נשמעה היטב מתוך התא הקודר של הגרדום".
יום ההוצאה להורג היה - כ"א תשרי תש"ז [הוא יום 'הושענא רבה', שעליו אמר הזוהר הקדוש (ויקרא פרשת צו דף לא ע"ב): "ביום השביעי של החג, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא]. שנה זו רמוזה בשלוש האותיות הקטנות שבשמות עשרת בני המן: תש"ז! והאות הגדולה ו' מרמזת שהאירוע היה באלף השישי.
ומה פשר זעקתו המוזרה של שטרייכר...? אולי שטרייכר ידע, שזהו "שידור חוזר" לתליית עשרת בני המן... (מתוך טיב הפרשה - וישלח. מסילות אל האמונה 179)
כן יאבדו כל אויביך ה'!
יהי רצון שנזכה בקרוב לקיום דבר ה': "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". ימחה עמלק מן העולם, ואף רושמו וכוחו ימחה מליבנו, ונזכה לעבוד את הקב"ה באמת ובתמים, בלב זך וישר, בדביקות שלימה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. אמן ואמן.
אומר הבן איש חי זצ"ל: נראה לומר בסיעתא דשמיא, כי נס האחרון האמיתי הוא גאולת ישראל מאדום, וביטול קליפת עמלק. וידוע כי על ידי קריאת מגילת אסתר ושאר מצוות שעושים בפורים, יהיה ביטול מחודש בכל שנה במקצת מקליפת עמלק. כי המן הוא זרע עמלק. ונמצא נס של אסתר יוצא ממנו תועלת תמיד לנס הגדול שהוא סוף כל הניסים. ובזה יובן מה שכתב בילקוט תהילים (סימן כב): "אמר רבי יהודה בר רבי סימון, בית שיש בו נחשים, מביאים קרן של איילת ומעשנים בתוכו, ומיד הנחשים בורחים. כך כשבאה אסתר [שנמשלה לאיילת] ברח המן". והכוונה, שהמשל הזה הוא שייך בכל דור ודור, ולאו דוקא על אותו הדור שנצלב בו המן. כי באמת בכל שנה, בזכרון נס אסתר, בורחים הנחשים שהם גונדא [חַיִל] דקליפת עמלק, שהוא נחש הקדמוני, וגבר ישראל". (בן יהוידע יומא כט ע"א)
השמחה - מאין תימצא?
אל חדר הרופא נכנס אדם מדוכא ומר נפש. "דוקטור", בכה האיש, "סובל אני מעצבות גדולה מאוד, שרוי אני בדכאון נפשי עמוק, ואין ביכולתי לשמוח בשום דבר. חיי אינם חיים, רוצה אני כי תתן לי עצה או תרופה כדי לצאת מדכאוני הקשה."
"עצה מצויינת לי אליך", ענה הרופא, "בעיר הסמוכה ישנו בדרן, העורך מופעי בידור מיוחדים במינם. גם האדם הקשוח והעצוב ביותר, ההולך למופעים אלו, אינו יכול שלא לצחוק ולשמוח. עצתי לך אם כן שתלך למספר מופעים כאלו, וכך בודאי תצליח להכניס ללבך הדווי אור ושמחה".
"עצתך היתה יכולה להיות נפלאה", שח האיש בעוגמת נפש, "אלא שישנה בעיה אחת: אותו בדרן אינו אלא... אני בעצמי."
האושר, השמחה - הם משאת נפשו של כל אדם עלי אדמות. בכל פעולותינו אנו רוצים ושואפים להגיע למטרה נכספת זו. אך כיצד?
מספרים על ר' אייזיק, שפעם חלם חלום, כי בעיר הבירה ברלין מתחת לגשר ישנו מטמון גדול. כאשר חזר חלום זה שוב ושוב, החליט ר' אייזיק לנסות את מזלו. הוא נסע לעיר הבירה, והתחיל לחפש את האוצר מתחת לגשר. השומר הניצב במקום, אשר ראה אדם המתנהג כמרגל, ניגש אליו ושאלו לפשר חיפושיו. ר' אייזיק ניסה להתחמק, אך השומר לא הרפה. לבסוף בלית ברירה סיפר לו את דבר החלום. למשמע החלום פרץ השומר בצחוק גדול, ואמר: "האם גם אתה מאלו שמאמינים בחלומות? הנה גם אני חלמתי חלום, כי בעיירה הסמוכה מתגורר יהודי בשם אייזיק, אשר מתחת לתנור ביתו ישנו אוצר גדול. האם חושב אתה כי בשל חלום טפשי זה אטריח את עצמי ללכת לביתו של היהודי?!" אך שמע ר' אייזיק את דברי השומר, מיהר מיד לביתו והתחיל לחפור מתחת לתנור. אכן לאחר חפירה קלה מצא מטמון גדול והתעשר עושר רב.
פעמים רבות מחפשים אנו אחר אוצרות שמחה נעלמים, מחפשים אנו אותם בכל מקום אפשרי: במסיבות, בקניות, בבתי מלון ועוד ועוד, אך עלינו לדעת כי אוצר השמחה האמיתי, נמצא דווקא אצלנו פנימה!
שמחה חיצונית דומה לשמחתו של השיכור, שכאשר יפוג טעם היין, תפוג גם השמחה. שמחה זו היא בעצם בריחת האדם מעצמו. לעומת זאת שמחה אמיתית נובעת מהתרכזות האדם בעצמו.
יום פורים, יום שמחה, עומד לפנינו. רוצים אנו להרבות בשמחה, כמצות היום. אך עלינו לזכור, כי השמחה לא תושג מתוך הוללות, מתוך פריצת גדרות, ליצנות, לשון הרע והפקרות. "שמחה" שכזו מותירה אחריה טעם מריר מאוד.
"עבדו את ה' בשמחה" - אותיות מחשבה. רק מתוך מחשבה נצליח בעז"ה לשמוח באמת. נשתדל שתהא שמחתנו שמחה יהודית של מצוה. נחשוב על כל אותם אנשים, אשר המשלוח מנות שנשלח להם, יוסיף להם אור ושמחה. ימי הפורים הם גם הזדמנות פז עבורנו לשפר יחסים מתוחים עם שכנים ומכרים על ידי משלוח מנות מחויך. כדאי לחשוב גם על זה. נחשוב על הזכות שנפלה בחלקנו לקיים את מצוות היום, ונשתדל לקיימם בשמחה. עם מעט השקעה של מחשבה נוכל בעזרת ה' לשמוח ולשמח, ולקיים בהידור את מצוות היום.
הנה לנו דוגמאות מן המקורות לשמחה אמיתית, הנובעת מפנימיות הנפש:
"איזהו עשיר? - השמח בחלקו
אדם היודע לשמוח במה שיש לו - הנו אדם מאושר. כתוב: "השמחה - מאין תמצא?" - בסימן שאלה, אך ניתן לקרוא זאת גם בסימן קריאה: "השמחה - מאין תמצא!" - אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת, יכול לשמוח מכלום, מאין! וזאת אם רק ישכיל למצוא את נקודות האור והיופי שבחייו.
מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שהיה חי לפני כחמישים שנה, בדירה עלובה ובדוחק רב. כאשר ראיינו אותו עיתונאים ושאלו: "רבי אריה, יאמר נא, האם טוב ונח לו כאן? כלום אין התקרה דולפת בחורף? והמיטה אינה קשה? ודלתות הארון גם כן נפתחות בקושי...? הניח רבי אריה את ידו על כתף העיתונאי ואמר: ישמע נא! פעם נדברתי עם רעייתי ע"ה, כי תמיד נחיה ממה שיש לנו! וברוך ה' מה חסר לי? החדר גבוה ממני ואינני צריך להתכופף כדי להכנס. מים יש לי, וגם חשמל, ובאמת שאני חי היום, איך אומרים? ממש כמו לורד!
מה שקובע את מידת האושר והשמחה של האדם, אינו מה שיש לו, אלא צורת ההתייחסות שלו למה שיש לו, כמו שאומר הפתגם: "מיהו האדם שיש לו כל מה שהוא רוצה? מי שרוצה את מה שיש לו!".
מעשה נודע מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שפגש את חייקל, שואב המים של העיירה, שהתהלך לו בסמטאות עם האסל והדליים הכבדים על כתפיו, ושאלו: "מה שלומך ר' חייקל?", "אוי!" נאנח ר' חייקל כשהוא מוריד את האסל מעל כתפיו, ומוחה את הזיעה הניגרת על מצחו, "קשה לי מאוד, אני כבר לא צעיר, ונגזר עלי להסחב עם דליי מים כבדים, לטפס עד קומות גבוהות ובשכר זה כמה אני מקבל? בקושי כמה פרוטות עלובות, כמה מר הוא גורלי!".
למחרת שוב פגש בו ושאלו: "מה שלומך היום, ר' חייקל?", "הו, ב"ה!" חייך ר' חייקל, "למרות שאינני צעיר אני עדיין מצליח לשאת את האסל והדליים הכבדים, ומטפס עד לקומות גבוהות. אומנם אינני מרויח מעבר לכמה פרוטות אך בכל זאת אני מתפרנס בכוחות עצמי ואיני נופל לטורח על זולתי, כמה שפר חלקי..." כששמע זאת הבעש"ט אמר: "עתה התישבה לי הסתירה בין מה שאמרו חז"ל "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה", ומצד שני אמרו "אדם נידון בכל יום" - הכיצד? אומנם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לכל השנה, אך בכל יום אדם קובע מחדש כיצד להתייחס אל הדברים, בקושי או בקלות.
מספרים שפעם שאל ר' שמעלקא מניקלשבורג את רבו: איך אפשר לקיים את דברי חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה, בשמחה"? וכי אפשר לאדם לשמוח בדברים הרעים שקורים לו, באותה מידה שהוא שמח בדברים הטובים? השיב לו הרב, תלך לבית המדרש, ותמצא שם את תלמידי רבי זושא מאניפולי, והוא יסביר לך את דברי חז"ל, שכן רבי זושא הוא עני מרוד, ומצבו בכי רע ודחוק מאוד. אותו מתאים לשאול שאלה זו.
הלך ר' שמעלקא אל רבי זושא ושטח לפניו את שאלתו. תמה רבי זושא ואמר: אינני מבין מדוע שלח אותך רבנו אלי?! שאלה כזו מתאים היה לשאול אדם שעבר צרות ורעות בחיים שלו, אבל אני - יש לי ברוך ה' כל טוב מיום היוולדי ועד עתה, ומנין אוכל לדעת כיצד מברכים על הרעה?! הרי לא עבר עלי שום דבר רע?!
שמע ר' שמעלקא את התשובה, והבין כי לא לחינם שלח אותו רבו לרבי זושא. יהודי צריך להיות תמיד בשמחה כזו, שאף אם הוא מגיע למצב רע, הוא לא מרגיש כלל שזה רע, אלא מביט תמיד אך ורק על הטובות הרבות עד אינסוף שעוטף בהן אותו ה' יתברך.
"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב
מקור בלתי נדלה של שמחה עבור היהודי הוא קיום המצוות. שמחה של מצוה היא שמחה בעלת עוצמה גדולה כל כך, אשר רק כאשר חווים אותה מבינים את עוצמתה ועומקה. התגברות פנימית, עשיית מצוה לשם שמים, ואולי גם מתוך קושי - אלו מותירים אחריהם שובל ארוך של טוהר ושמחה.
"נגילה ונשמחה בישועתך"
האמונה והבטחון בה' יתברך מהווים אף הם מקור אמיתי של שמחה. וזכור כי:
המאמין בה' בלב שלם, אין בחייו דאגה כלל וכלל
כי הוא יודע שהכל נעשה לטובתו ולתועלתו האמיתית. גם אם עדין לא הגענו אל הבטחון השלם, ואל אי הדאגה המוחלטת, הרי שכל התחזקות באמונה ובטחון, משרה עלינו יותר שלוה ושמחה.
כותב רבנו בחיי (תחילת פרק א משער הביטחון): "מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שעושה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו".
ובספר 'אור לציון - מוסר' באר, כי הנה מצות הביטחון מנה אותה רבנו בחיי זצ"ל בין המצוות הקשורות ללב, להורות שעיקר המצוה היא בלב, שאם יאמר אדם בפיו, אני בוטח בה', אבל בלבו איננו מרגיש זאת, הרי לא קיים את המצוה, אבל אם בלבו בוטח בודאי קיים את המצוה, ואמנם טוב שיבטא זאת בפה מלא. וצריך לדעת ולהאמין שאין הסיבה גורמת לאשר נעשה, אלא הקב"ה הוא המסובב וגורם שתהיה הסיבה שעל ידה נעשה הדבר, לכן חלילה לתלות דבר מהנעשה בעולם, באיזו סיבה כל שהיא. לדוגמא בעל חנות שעשה סיכום שבועי או חדשי ונוכח לדעת שרווחיו מועטים היו, לא יתלה זאת בסיבה מפני שחברו בחנות הסמוכה הכריז על מכירת חיסול ובזה משך את כל הקונים אליו, וכן כל כיוצא בזה, כי אלה מחשבות הבל וריק. אלא הכל נעשה בהשגחה עליונה ומדוקדקת. ומכלל זה לומדים גם שלא לבטוח בשום גורם בעולם שהוא יעשה, שהוא יעזור ויפעל, אלא יתלה בטחונו אך ורק בבורא יתברך, וכל שכן שלא להחניף לאף אדם כדי להשיג על ידו דבר כל שהוא, שהרי זה כבוטח באדם חלילה.
ובאמת שכל הגורמים בעולם, הם רק שלוחיו של הקב"ה. נמצא שכשהוא בוטח בגורם כל שהוא, הרי בטחונו באמצעי ולא בעיקר, וזה כאדם שנחוצה לו דירה למגורים ודואג כיצד ישיג כסף לקניית הדירה, בודאי שטעות היא בידו, כי הוא צריך לבטוח בהקב"ה שימציא לו דירה בדרך הטובה לפניו יתברך, אבל לא ידאג על הכסף. ועל אף שצריך לעשות השתדלות להשגת מבוקשיו, גבול ההשתדלות נמדד לפי דרגת האדם. ואין צריך לומר שאין לעשות חריצות יתירה המהווה חוסר בטחון. וגם ישתדל ככל האפשר להעסיק רק את גופו ולא את ראשו, כי לראש נודעת חשיבות עליונה, וצריך לנצלו רק לתורה וליראה, ולא תעזור חריצות ומחשבות יתרות להשגת מבוקשיו, כי רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום.
רצונך להיות מאושר?
קרא את השורות שלפניך, חזור וקרא אותם שוב, חזור וקרא אותם בכל הזדמנות, חקוק את הדברים על לבך, השתדל להפנימם ותרגיש את תחושת האושר והשלוה המציפה אותך בכל עת ובכל מצב בחייך, תחושתו של אדם מאמין!
שבעת עמודי היסוד שידיעתם מביאה לביטחון (על פי רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות, שער הבטחון):
א. שהקדוש ברוך הוא אוהב את כל אחד ומרחם על כל אחד, ומוכן למלא את כל משאלותיו.
ב. דואג ומשגיח בקפדנות על כל צרכיו.
ג. הקדוש ברוך הוא חזק וכל יכול ובעל הכוחות כולם.
ד. יודע באופן יסודי את טובתו של כל אחד.
ה. מנהיגו היחיד של האדם מתחילת בריאתו ועד יום מותו.
ו. "אף אחד לא יכול להזיק לי, ואף אחד לא יכול להיטיב לי אלא רק ברצונו יתברך".
ז. מידת טובו ונדיבותו של ה' יתברך, היא רבה מאוד לכל אחד.
"ושמחתים בבית תפלתי"
כמה מאושר הוא היהודי אשר יש לו "קו פתוח" אל בורא עולם, לפנות אליו בתפילה בכל מקום, בכל מצב ובכל זמן, כמו שנאמר בתורה, "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים פרק ד פסוק ז).
עגלון אחד נסע בעגלתו מעיר לעיר. בדרך ראה עני מסכן העושה את דרכו ברגל, כשעל שכמו תרמיל כבד. נכמרו רחמי העגלון, הוא עצר את העגלה והזמין את העני לעלות אליה. אורו עיניו של ההלך המסכן. הוא עלה על העגלה והתרווח על המושב, אלא שאת התרמיל לא הוריד משכמו. "מדוע לא תסיר מעליך את התרמיל?" שאל העגלון הרחמן. "אהה", נאנח העני, "אתה באמת נדיב לב, אך לא נעים לי להטריח אותך יותר מדי. די לי בזאת שהכבדתי על העגלה בכובד גופי, אינני רוצה להכביד גם על ידי הנחת התרמיל"...
ומה נאמר אנחנו? גם אנחנו לפעמים מרגישים לא נעים להטריח את הקב"ה בבקשות קטנות ופעוטות ערך.. "נפקיד את הבעיות הגדולות ביד הקב"ה", אנו אומרים לעצמנו, "אך עם הבעיות הקטנות והיומיומיות, ננסה להסתדר לבד". האמנם?!
מסופר על אחד ממקורביו של החזון איש זצ"ל שהגיע יום אחד לבית רבו, ושמע מפיו את הדברים הבאים: "לפעמים רואים אנו אדם שומר תורה ומצוות ופתאום ביום בהיר אחד הוא פורק מעליו את העול. לכולם נדמה שמפנה זה חל בפתאומיות, אך למעשה, ההידרדרות הפנימית החלה בודאי זמן רב קודם לכן, האמונה בתוך ליבו נחלשה כבר מזמן" כך סיים החזון איש את דבריו. כאשר יצא הבחור בדרכו חזרה לירושלים, טרוד היה מאוד במחשבתו, הוא שאל את עצמו שוב ושוב: מדוע החזון איש אמר לי דברי תוכחה קשים כל כך? איזה פגם מצא בי? כשהגיע לירושלים פגש את חברו וסיפר לו את כל הענין, הדברים נראו תמוהים גם בעיני החבר, והוא יעץ לו לשוב לבני ברק, אל ביתו של החזון איש ולבקש הסבר על הדברים. הבחור אכן כך עשה. למחרת נסע שוב אל החזון איש ושאלו לפשר הדברים. החזון איש קידם את פניו בחיוך ואמר לו: "אמונה היא מהדברים הצריכים חיזוק תמידי. אם אין אדם מחזק את אמונתו, היא הולכת ונחלשת. אדם צריך לחוש את הקב"ה יום-יום!
וכיצד מגיעים לאמונה חושית? - כל דבר שהנך זקוק לו, בקש אותו מהקב"ה. אם דרושות לך נעליים חדשות, עמוד בפינת החדר ותאמר: רבונו של עולם, המצא נא לי כסף כדי לקנות נעלים חדשות, וכך בכל דבר ודבר. על ידי זה תרגיל את עצמך להכיר ולהרגיש שה' יתברך הוא הנותן לך את הכל. כך רוכשים אמונה חושית"! סיים החזון איש.
באפשרותנו לפנות אל אבא שלנו שבשמים בכל עת ובכל שעה, הוא תמיד זמין, אף פעם לא "תפוס" אצלו, וגם אין אצלו "שיחה ממתינה", לא "תא קולי", ולא "מזכירה", הקב"ה מתאווה לתפילותינו. על ידי שנתפלל אליו תמיד, נחוש תחושת תלות בה' יתברך "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי", נטיל על הקב"ה את כל "כובד" בעיותינו הגדולות והקטנות, והוא כבר ידע היאך לטפל.
ויש לדעת, כי בכל מצב יש לפנות אל אבא שלנו שבשמים, אף אם נראה שבמצב שבו אנו נמצאים, לא יוכל להינתן שום פתרון שבעולם, בכל זאת יודעים אנו שאנו בוטחים לא בבשר ודם שהוא מוגבל, אלא בה' יתברך בורא העולם שבודאי הוא הכל יכול, ואין מה שיכול לעצור בעדו. וכבר ראינו בנביא (מלכים א פרק כב. דברי הימים ב פרק יח) על אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה שנלחמו עם מלך ארם, וציוה מלך ארם לחייליו שלא להרוג שום אדם אלא את מלך ישראל בלבד. ומלך ישראל התחפש ולבש בגדים פשוטים מחמת פחדו שמא יכירוהו, אבל יהושפט מלך יהודה לבש בגדי מלכות, והחיילים חשבו שמלך יהודה הוא מלך ישראל והגיעו אליו והניחו עליו את החרב להורגו, ואז זעק אל הקב"ה, ומיד הסית הקב"ה את חיילי ארם ממנו ולא הרגוהו, ככתוב בנביא: וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל, כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ: וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וה' עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ:
ואמרו במדרש ילקוט שמעוני (מלכים סימן רכב): "ויזעק יהושפט וה' עזרו" - מלמד שלא היה חסר כי אם להתיז את ראשו, וזה שאומר הפסוק (דברים ד ז): "כה' אלהינו בכל קראנו אליו". אמר רבי יודן, אדם בשר ודם שיש לו אדון - אם הגיע לו עת צרה, אינו נכנס אצלו פתאום, אלא קורא לבן ביתו ואומר לו, תאמר לאדון שפלוני רוצה לדבר עמו, אבל אצל הקב"ה אינו כן, אלא אם הגיע לאדם צרה, לא יקרא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא יקראני ואענהו, וכן הוא אומר (יואל ג ה) "כל אשר יקרא בשם ה', ימלט". ע"כ.
ומיהושפט מלך יהודה, למד גם כן נכדו חזקיהו המלך, שבשעה שהיה חולה מאוד, שלח אליו הקב"ה את ישעיהו הנביא שיאמר לו שנגזרה עליו הגזירה שימות, אך חזקיהו לא התיאש כלל, ועמד בתפלה ובתחנונים לבורא עולם, וקיבל הקב"ה את תפלתו. כמסופר בנביא (מלכים ב כ):
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֵא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה': וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
ואמרו חז"ל בגמרא מסכת ברכות (דף ט ע"א) שמה שאמר לו ישעיה הנביא, כי מת אתה ולא תחיה, היינו מת אתה בעולם הזה ולא תחיה גם לעולם הבא, כלומר שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ושאל אותו חזקיה למה כל זה, ענה לו ישעיה כיון שלא נשאת אשה לקיים מצות פריה ורביה. אמר לו חזקיה, וכי בחינם לא נשאתי אשה, הלוא ראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא טובים שיעברו על התורה. אמר לו ישעיה: למה לך להכניס את ראשך בסודותיו של הקב"ה? מה שאתה מצווה לעשות - תעשה, אתה מצווה על מצוות פריה ורביה, ועליך להביא לעולם ילדים ולחנך אותם לתורה, והקב"ה מה שטוב בעיניו יעשה הוא. אמר לו חזקיה, הריני חוזר בי ממחשבתי, ותן לי אולי את בתך לאשה, ואז אפשר שהזכות שלי ושלך יגרמו ויצאו לי בנים צדיקים. אמר לו ישעיה, הקב"ה אמר לי שכבר נגזרה עליך הגזירה, וממילא לא אתן את בתי לאדם שהולך למות. אמר לו חזקיה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא [יהושפט הנ"ל] אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר (איוב יג טו) הֵן יִקְטְלֵנִי, לוֹ אֲיַחֵל. ע"כ. וכמו שראינו בפסוקים לעיל שמיד קיבל הקב"ה את תפלתו של חזקיה, ועוד לא הספיק לצאת ישעיהו הנביא מחצר המלך, וכבר נגלה אליו הקב"ה ואמר לו שיודיע לחזקיה שהוא מרפא אותו מהשחין, ומוסיף לו עוד חמש עשרה שנה לחיות, וכן יצילהו מסנחריב מלך אשור שבא להלחם בו.
אחים יקרים, הנה לנו חזקיהו המלך ששמע את גזרתו של הקב"ה מפורשות, "כי מת אתה, ולא תחיה", ובכל זאת לא נתן אל לבו תחושת יאוש כלל, אלא הסב פניו אל הקיר ובכה והתפלל מקירות לבו, והקב"ה ענה לו. על אחת כמה וכמה במקרים שונים ומשונים שקורים אצל כל אחד, ואדם כבר נשבר ומתייאש ואין לו מצב רוח כלל, כי לדעתו אין תקוה, אך שוכח הוא לרגע את בורא עולם ישתבח שמו לעד שהכל שלו והכל הוא יכול, וכמו שאמר בנביא (שמואל א יד ו): "כִּי אֵין לה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" - להקב"ה אין מניעה להושיע ישועה קטנה או ישועה גדולה, הכל בשבילו אותו הדבר.
אשר על כן, אחי ורעי, בואו ונחלץ חושים לשתף את בורא עולם בכל עניינינו כולם, מהקטנים ועד הגדולים, ונבטח בה' באמת ובתמים ובלב שלם, שהכל ממנו יתברך, ושהכל לטובתנו. ועצה טובה לכל אדם שמגיעים אליו כפעם בפעם מקרים המצערים אותו מאוד, שישתדל לומר 'תקון חצות' ולהצטער ולבכות על חורבן בית המקדש, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן א סעיף ג) "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". כי בורא עולם קבע לאדם כמות של צער שיצטרך לעבור אותה, והחכם ממיר את הצער הזה על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו ובוכה על גלות וצער השכינה, וממילא לקח את מכסת הצער והיסורים המגיעה לו, אבל אדם שלא בוכה על דברים חשובים אלו, אין ברירה אלא לשלוח לו ענייני צער אחרים, ה' יצילנו.
ועל כל פנים לאחר שאדם מתפלל, אומר החזון איש, צריך הוא לחוש תחושה כזאת: אני את שלי עשיתי, כלומר התפללתי, והוא יתברך יתן לי כפי מה שהוא מבין, ומתי שהוא מבין, ואני סמוך ובטוח שגם אם לא יתן לי, אין זה אלא לטובתי, ותפילתי בודאי לא הלכה לחינם, הקב"ה גונז את כל התפילות ושומרן, ואותן תפילות יעמדו לי במקום אחר. וכאשר רואה אדם שתפילתו אכן התקבלה, מן הראוי הוא שישוב ויפנה אל ה' ויודה לו. ואז הוא חווה שוב את החויה של הקשר עם הקב"ה. אם הוא עושה כך בתמידות יזכה לאמונה חושית, זוהי הדרך הקלה להשגת האמונה שהורה החזון איש לתלמידו.
אמונת חכמים
ראינו במהלך סיפור המגילה, שגזירת השמד נגזרה על עם ישראל בגלל חוסר אמונת חכמים, שלא צייתו להוראתו של מרדכי היהודי - לא להשתתף במשתה אחשוורוש. והתשועה הגיעה על ידי שתיקנו פגם זה, ונשמעו להוראתו של מרדכי להתקבץ בתפילה, אף על פי שבמבט אנושי היה נראה שמרדכי אשם בכל מה שקרה (כפי שסופר לעיל בהרחבה).
אמונת חכמים היא אחת מיסודותיו של העם היהודי. מעלתם הנשגבה של חכמי ישראל מתאפיינת בדעת תורה ובכשרונם האדיר לראות בשכל ישר את הדברים. העצה שלהם היא לא רק עצה נכונה, אלא היא מבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". על פי זה ניתן להבין את הנאמר בתורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", מפרש בסִפְרֵי: אפילו נראה בעיניך שהשמאל הוא הימין והימין הוא השמאל, שמע להם.
יתכן בהחלט שעד שלא יצא הדבר מפי החכמים, היה הימין ימין והשמאל שמאל, כפי שהדברים אמנם נראים. אך מכיון שאמרו על ימין שהוא שמאל, נהפך הימין להיות שמאל, מכיון שכך גזר הצדיק, וממילא הקב"ה מקיים.
מסופר על שני בחורים שבאו מארצות הברית ללמוד בישיבת מיר בליטא וחלו במחלה נדירה. קצרה יד הרופאים המקומיים מלהושיע, ולכן שלח אותם הגאון רבי ירוחם זצ"ל משגיח הישיבה, אל אחד מגדולי הדור שישאלוהו אודות רופא הנמצא באזור מגוריו. לפני שיצאו לדרכם הזהירם רבי ירוחם שיתייעצו עם הרב ההוא בכל פרט ולא ימרו פיו חלילה. השניים יצאו לדרך, וכשהגיעו אל מקום מגורי הרב פנו אל בית הרב, וקבלו ממנו הוראה מפורשת שאם ירצו הרופאים לנתחם אל יסכימו בשום אופן שיתבצע הניתוח אלא על ידי רופא פלוני. אחד מהם ציית להוראות והתעקש לקבל את הטיפול אך ורק על ידי הרופא שאמר לו הרב, ולאחר זמן הבריא. אבל חברו - כשבא לקבל את הטיפול במחלתו, נעדר הרופא ההוא מהמקום, אי לכך אמר שהוא רוצה להמתין עד שיחזור. השפיעו עליו הרופאים שיפנה אל רופא אחר שכן לא כדאי לדחות את הטיפול, מה גם שהרופא השני אף הוא רופא מצוין. הדברים השפיעו עליו ולמרות אזהרת הרב הסכים שהניתוח יתבצע על ידי הרופא השני. אחרי שלושה ימים נפטר הבחור. מספרים תלמידי ישיבת מיר שבמשך חצי שנה בסיומה של כל שיחה שאמר רבי ירוחם בפני בחורי הישיבה, היה מזכיר את השניים שנסעו להירפא, והיה מסיים בזה הלשון: זה ציית וזה לא!
כיצד זכו חכמי ישראל לבהירות השכל והבנה עמוקה בכל צרכי העם ברוחניות ובגשמיות? מכח התורה הקדושה! אומר החפץ חיים: "יש בחיי האדם רגעים אשר הוא נאלץ להחליט בענין מסוים ואינו יודע מה להחליט ויש ענין הנוגע לו עד נפש, ומי שאינו יודע מה לעשות, הוא בא לידי יאוש. והנה לוחש לו אחד על אוזנו: "הרי תוכל לשאול בעצתו של ה' יתברך בכבודו ובעצמו".
"איככה אוּכל?" ישתומם האדם, ובאמת, אומר החפץ חיים, ניתנה אפשרות זו לכל אדם ואדם! יש לנו תורה הכוללת תשובות על כל השאלות שבעולם. הפתרון שמוצאים אותו בתורה הוא עצת ה'. יש לדעת שמלבד המצוות הכתובות בתורה, רשומות שם גם עצות, עצות מנוסות, וכשם שהתורה נצחית גם עצתה היא נצחית".
רבי אלחנן וסרמן זצ"ל מוסיף משל ציורי: הרי שבא אליך ראובן ואומר לך שנתלכלכו פניך, ולעומתו שמעון מכחישו ואומר שפניך נקיים לגמרי. מה היית עושה? אתה ניגש לראי ונוכח לראות בעצמך עם מי הצדק. והנה התורה היא הראי הבהיר שלנו שהכל משתקף בה, וכשיש ספקות ומתגלים חילוקי דעות, יש להתבונן קודם כל מה כתוב בתורה. התורה נקראת "תושיה" מפני שהיא העצה היחידה לאומה הישראלית, וכן לאיש ישראל כפרט - בכל השאלות.
אנו רואים בימינו שנתרבו בישראל ארגונים שונים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התרבות והלאומיות המרבים בחיפוש עצות להטבת מצבינו. וראה זה פלא, מכל העצות הניתנות מכל עבר, מחלת העם רק מכבידה ומוסיפה ואנו מתדרדרים מבחינה גשמית, ובמקביל - ברוחניות.
מדוע כל העצות מביאות לידי תוצאות הפוכות? אומר רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שכדי להיות בר סמכא להשיא עצה נכונה ויעילה, צריך האדם להיות נחון בתכונות הבאות:
א. שיהיה בר דעה.
ב. שלא יהיו לו נגיעות אישיות בדבר.
ג. עליו להיות שונא בצע.
ד. בנוסף לשכל הישר, צריך הוא להכיל דעת תורה שהיא אינסופית. דעתם של האנשים הפשוטים מעורבת היא בכל מיני השפעות ודעות מן השוק, עיתונים, רדיו וכו', ולכן דעתם משתנה בהתאם למה ששמעו. לפיכך רק מי שמכיל בקרבו דעת תורה נקיה במאת האחוזים ללא שמץ של תערובת דעות זרות אחרות כלשהן, יכול להיות בר סמכא!
ה. בנוסף לכל התנאים הנזכרים יש צורך בכח עילאי הגדול מכולם והוא - "סייעתא דשמיא", ולה זוכים יחידי סגולה.
ואם ישאל השואל: מה לתלמידי חכמים בעלי דעת תורה לעניינים מדיניים, תעשייתיים או סוציאליים? שיתעסקו הם בהוראות ההלכה שזה הוא תחום עיסוקם? התשובה לכך ענה ה"חפץ חיים" בשם רבנו יצחק מוולוז'ין זצ"ל, "כי אין שום שאלה שאין למצוא לה תשובה בתורתנו הקדושה! דרושות רק עיניים מאירות, כדי לגלות היכן היא כתובה".
למה דומה תלמיד חכם שכולם סרים למשמעתו, ואין מי שיוכל לשנות את דעתו הצרופה ע"י לחצים של 'ארחי פרחי'? לשעון שמעמידים אותו גבוה במרכז העיר, ולזה שתי סיבות: א. שיֵרָאה למרחוק. ב. מכיון שמטרת השעון שכל הקהל יכוין את השעה על פיו, הרי שאם השעון היה עומד במקום נמוך אז היה כל אחד ניגש אליו ומכוין את הזמן של שעון העיר בהתאם לשעונו הפרטי, וממילא היתה מתבטלת המטרה של השעון, אך עכשיו כשמעמידים את שעון העיר במקום גבוה, ואין בידו של היחיד לגשת אליו ולהתאימו לשעונו הפרטי, הרי בהכרח שהוא מכוין את שעונו עפ"י שעון העיר.
בעוונותינו הרבים, ישנם אנשים שמעמידים את תלמידי החכמים במקום נמוך, ממילא כשלא מתאים להם, קל להם לדחות את דברי החכמים בשביל צורכיהם הפרטיים. עלינו להעמיד את רבותינו במקום גבוה, שדעתם - דעת תורה - תעלה על כל שיקול אישי שלנו, ואז נזכה 'לסייעתא דשמיא' ולעצות טובות ומעולות מפי החכמים, ובכך נהיה מוצלחים בכל דרכינו.
בן תורה מול נשיא ארצות הברית
ימים טרופים עוברים על מדינת ישראל, הבעיה הבטחונית הולכת ומחריפה, ותחושת אין אונים אופפת את אזרחי המדינה. כולם מנסים למצוא פתרונות לבעיה. השמאל מציע הסכמי שלום, ואילו הימין הקיצוני דוגל בדיכוי וביד קשה. כל הפתרונות נראים טובים כשהם בדיבורים ועל הנייר, אך בשטח לצערנו הם לא עובדים. יש לעיתים רגיעות זמניות, אך למרבה הצער לא פתרון תמידי. מדוע זה כך? למה הפתרונות השונים לא עובדים? הרי הם כל כך נכונים מבחינה מדינית, כל כך מסתברים והגיוניים? אכן משהו לא טבעי מתרחש מתחת לפני השטח!
בתורה הקדושה (בראשית פרק כז פסוק מ) אומר יצחק אבינו ע"ה לעשו הרשע: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ: מסביר רש"י: כאשר עם ישראל יעברו על התורה, אז יהיה לעשו פתחון פה לערער על הברכות שניתנו ליעקב, והוא יצליח לגבור עליו. זהו זה! לא פרשנויות כאלו ואחרות, לא פתרונות מימין ומשמאל. תמונת מצב בהירה וברורה, מציבה לנו תורתנו, תורת אמת. "על מה אבדה הארץ? על עוזבם את תורתי!" (ירמיה ט יא)
אשר על כן, לא נהיה כאותם חכמי חלם שהחליטו להקים בית חולים לנפגעי הגשר השבור, עלינו לנסות לתקן את הגשר! לפתור את הבעיה מן השורש! החזרה אל התורה והמצוות, היא שתתן לנו את הביטחון האמיתי. לא נחכה שאחרים יתחילו. ננסה לחזק את עצמנו בלימוד התורה ובשמירתה, נשאף לתקן את עצמנו, ובכך נעשה את ההשתדלות הטובה ביותר למען שלום עם ישראל.
דוגמא מאלפת להשתדלות נכונה ואמיתית למען עם ישראל אנו מוצאים אצל מרדכי היהודי. הפסוק האחרון במגילת אסתר אומר: "ומרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". מרדכי עולה לגדולה, נהיה משנה למלך המושל בכיפה - 127 מדינות. אנו מתארים לעצמנו שמרדכי בודאי נעשה מאז אותו היום עסקן פוליטי ממדרגה ראשונה, מעורב בכל תהליך מדיני, הכל כמובן מתוך דאגה לאחיו היהודים המפוזרים ברחבי תבל. בתוקף תפקידו ודאי יכל לפעול רבות למען זכויותיהם ורווחתם של אחיו, ולהקל מעליהם. כך בודאי אנו סוברים שטוב ונכון שיעשה מרדכי. אך ראה זה פלא, מרדכי לא סבר כמונו. לאחר סיפור המגילה, מחליט מרדכי היהודי לעזוב את לשכתו ההדורה בשושן, והוא שם פעמיו לירושלים, שם הוא מורה הוראות בבית המקדש בהלכות הסבוכות. כפי שמוזכר במשניות מסכת שקלים: "פתחיה זה מרדכי. למה נקרא שמו פתחיה, שהיה פותח בהלכות ודורשן, ויודע שבעים לשון". איזה עוול! אנו חושבים לעצמנו, איזה בזבוז! אדם שכל כך מעורב בפוליטיקה, בעל השפעה כל כך עצומה, אינטליגנט גדול הבקי בשבעים שפות, הולך ו"מתבזבז" בירושלים, וראשו נתון בפתירת סוגיות בהלכות?!
נתאר לעצמנו שהיו מציעים לאיזשהו יהודי טוב להיות נשיא ארצות הברית, ואותו יהודי היה נמנע מכך ומעדיף להסתגר באיזו ישיבה וללמוד תורה. הלוא היינו מרעימים עליו בקולנו: עזוב את הישיבה ורוץ לקחת את התפקיד שניתן לך! ביכולתך להציל את מדינת ישראל, למנוע את תהליך הטרור, להביא רווחה כלכלית לאלפי משפחות יהודיות! אל תהיה בטלן!
כן, בעיני הבשר שלנו נדמה, כי המושכים בחוטים והקובעים מהלכים, הם אותם בעלי שררה, נשיאים, ראשי ממשלות, אילי ההון - כל נגידי תבל וחשובי ארץ הם שמובילים את המהלכים, ובידם לעזור לנו. מרדכי היהודי בהשקפתו הטהורה ידע את האמת: מה שבן תורה אחד מסוגל לעשות בעת שהוא יושב ולומד תורה, לא יעשה גם משנה למלך או נשיא ארצות הברית!!!
מילי דבדיחותא לפורים
פעם אחת שאל כומר אחד את הגאון רבי יהונתן אייבשיץ: אתם היהודים אסורה לכם הנקימה והנטירה, ולמה עד היום אתם מתנקמים בהמן שהיה לפני יותר מאלפיים שנה? ענה לו הרב: חס ושלום, אין בזה משום נקימה ונטירה, אלא זוהי "תזכורת" ל"המנים" של כל דור ודור, להזכיר להם את סופו של המן רבם הראשון...
ראו פעם אחת עם הארץ כשהוא יושב ומגרד בסכין כל שם "המן" הכתוב במגילת אסתר המודפסת בסוף החומש. גערו בו: איך אתה מקלקל את המגילה? תמה עם הארץ: הרי כתוב במפורש בתורה "מחה תמחה את זכר עמלק", אם כן צריך למחוק את שם המן מן הספר! אמרו לו: טוב, מילא שמו של המן ראוי למחוק אותו, אולם בזה אתה מגרד ועוקר גם את המילים הקדושות שמעבר לדף מול תיבת המן?! אמר להם אותו עם הארץ: הרי אמרו חז"ל 'אוי לרשע ואוי לשכנו'...
עם הארץ אחד שאל את חברו: משה רבנו כידוע נולד ביום ז' באדר, אם כן יוצא שיום הברית מילה שלו חל בי"ד באדר שהוא פורים, והשאלה היא במה התחילו אז, אם במגילה או בברית? חברו ה"גאון" עיין, יגע ומצא, ענה ואמר לו: העיר גושן מסתמא היא מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון, ואם כן אין מקום כלל לשאלתך, כי שם קורים את המגילה ביום ט"ו ולא ביום י"ד...
נדבן אחד שאשתו קמצנית, הזמין פעם אחת קבוצת עניים לסעודת פורים. ראו שהאשה מגישה לבני הבית רבע עוף לכל אחד, ואילו להם העניים – רבע עוף לארבעה אנשים. מיד קם אחד מהם וקרא: רבותי, קומו ונתפלל מנחה! אמר לו בעל הבית: מה אתה ממהר, הלוא טרם אכלנו והשעה היא רק רבע לאחת?! השיב לו העני בחיוך: אצלך בצלחת רבע לאחד אבל אצלנו רבע לארבע...
איש אחד הזמין לביתו אורח עני לסעודת פורים. הגישו לשולחן קערה גדולה מלאה כיסנים טעימים מאוד, וריחם נודף למרחוק. נטל האורח כיסן אחד ואמר: זה כנגד יחידו של עולם! נטל עוד שניים ואמר: אלה כנגד משה ואהרון. נטל עוד שלושה ואמר: אלו כנגד שלושת האבות, ועוד ארבעה – כנגד ארבע האמהות, ועוד שנים עשר כנגד י"ב שבטים... אמר בעל הבית לאשתו, סלקי מיד את הקערה מכאן, בטרם יקח כנגד ששים רבוא בישראל...